עצת בלעם
אחרי מסעותיהם הרבים הגיעו ישראל לקצה גבול הארץ, שם התעתדו להמתין עד לפטירתו של משה ותחילת הנהגתו של יהושע – מנחיל הארץ. בינתיים, בעוד הייעודים הגדולים נדחקים לפי שעה הצדה, הוסחה דעתם של ישראל ונטתה אל חיי החומר.
מתוך כך נוצר הקשר עם בנות מואב, שפגם בתחילה באישים הפרטיים אשר נתפתו לחטא הפריצות, אולם הידרדר – באופן מחושב ומתוכנן מראש על ידי המואביות – לעבר קלקול רוחני עמוק שהטיל פגם באמונת ישראל והסית אותם אל העבודה הזרה בצורתה המגועלת ביותר.
בשעה קשה זו נדרש משה לעמוד בפרץ ולהציל את ישראל מחרון ה', אמנם בתוקף טומאת החטא גברה עזותם של החוטאים עד שאחד מנשיאי ישראל הקריב אל אחיו את המדינית לעיני משה – על מנת להתריס כנגדו ביד חזקה. חילול השם הקשה דרש תיקון פורץ גבולות שלא כדרך ההלכה הישרה, המתאימה לעתות המסודרות, ותיקון זה יצא אל הפועל על ידי פינחס – נצר לאהרן הכהן – שגבורת הקודש שבקרבו הבעירה בתוכו את אש קנאת ה' ודחפה אותו ליטול את הרומח ולמחות את התועבה ממחנה ישראל.
רק מסירות גדולה זו עמדה לישראל באותה שעה להצילם מחמת מלכו של עולם, והיא שעצרה את המכה אשר שלח בישראל לאחר שגבתה מחיר דמים של "ארבעה ועשרים אלף".
עם עצירת המגפה סרה פגיעתו האחרונה של בלעם מעל ישראל. מכאן ואילך פסקה התעסקותנו במכשולי המדבר החיצוניים והפנימיים, והחלה ההכנה המעשית והרוחנית לכניסה אל הארץ מתוך דריכות עצומה לקראת הגשמת ייעודנו בארץ ה'.