תנ"ך על הפרק - במדבר כה - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

במדבר כה

142 / 929
היום

הפרק

בנות מואב ובני ישראל, קנאת פינחס והפרס, צִוּוּי לְהִלָּחֵם במדין

וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב׃וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן׃וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַיהוָ֖ה נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר׃וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ׃וַ֠יָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי׃וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כָּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם׃כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר־נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר׃וַיְהִ֖י אַחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ותקראן לעם לזבחי אלהיהן. כל הבנות התראו בעת אכלם זבחי אלהיהן אמנם לא היה אלהיהן ע״ז פעור כי אם כמוש שהרי פעור לא היתה עבודתה בזביחה. וגם ידוע עבודת מואב הי׳ כמוש. ולא פעור. אלא שזה הי׳ סיבה שנצמדו לע״ז פעור של מדין. שהי׳ ג״כ במואב לכמה אנשים שדרו שם. וגם מלכיהם היו שרי מדין כמש״כ בראש הפרשה. וכבר כתבנו שע״ז פעור זה סגולתה להמשיך את ישראל בכל עוז. אמנם עד שלא נכשלו בזנות הי׳ כח התורה של משה ותלמידיו מגין בערבות מואב כמש״כ בפ׳ ואתחנן ולעיל כ״ג כ״ח. אבל כיון שהסיחו דעתם מעסק תורה והגיעו עפ״י תאוה לעבודת פעור בהיתר בעיניהם כדאי׳ בסנהדרין דק״ה והיה נקל בעיניהם להכשל בה יותר מע״ז של כמוש. שלא השתחוו אלא משום אהבה (וכדאיתא שם דף ס״א דהעובד מאהבה כו׳ רבא א׳ פטור אי קבלי׳ באלוה אין אי לא לא והמה לא האמינו בכמוש. ואפי׳ לאביי אין עונש ב״ש חמור כ״כ) משא״כ לע״ז פעור מתחלה באו ונכשלו בהיתר ומשום תאוה. אבל אח״כ הגיע בתוקף כח ע״ז זו עד שהגיע ויצמד ישראל לבעל פעור. שנמשך לבבם לעבודה זרה זו באמת: ויחר אף ה׳ בישראל. ולא כתיב פעולת המגפה. אלא הדבר מובן מאליו דחמת מלך ה׳ צבאות מלאכי מות וביותר כאן עיקר משמעות של חרון אף היינו הנמשך מחרון אף ולא חרון אף ממש דבאמת לא כעס הקב״ה מן השטים ועד הגלגל כדאיתא בסנהדרין דף ק״ה. והכי מוכח מגוף מקרא הסמוך כאשר יבואר. אלא ע״כ אין הפי׳ ויחר אף ה׳. אלא שהיה פעולת של חרון אף כמו אדם שרודה את בנו ורמי אימתיה ועושה תנועות של כעס ובלבו אינו כועס: ויאמר ה׳ וגו׳. הנה בכ״מ דכתיב חרון אף ה׳. לא אמר ה׳ עצה להסיר החרון כי בעדן ריתחא אין רצון. אבל לא כן עתה שבאמת לא היה בריתחא כלל. ע״כ אמר ה׳ למשה עצה להסיר העונש שמגיע להם כמו ע״פ חרון אף ה׳. וע״ע להלן י״א עוד ראיה לזה. וע׳ ספר בראשית כ״ז מ״ד מ״ה: הנצמדים לבעל פעור. לא על הזנות של גויה ולא על ע״ז כמוש שאכלו והשתחוו בשביל אהבה אפשר לענוש בידי אדם אבל הנצמדים לבעל פעור שהמה היו באמת עובדי ע״ז. וכ״כ בפרשת פינחס ובפרשת מטות: מבני ישראל. מהחשובים וגדולי תורה: ויקרב אל אחיו. היינו מרעיו גדולי ישראל: וירא וגו׳. חילול ש״ש מה שהגיע פתח א״מ ע״כ נתאזר עוז למסור נפשו ע״ז. דאי משום ביאת מואבית לחוד לא היה מחויב לעמוד בסכ״נ רק קנאים רבים פוגעין בו במקום שאין להם לירא מיחיד משא״כ במקום סכנה. אך קנאת כבוד ה׳ הביאהו לידי כך למסור נפשו על זה: פינחס בן אלעזר וגו׳. אי׳ ברבה בדין הוא שיטול שכרו משלם. דקשה להמדרש יחס של פינחס לכאן. והעלו באשר ברכו ה׳ בכהונה. ואם היה המקנא א׳ משבטי ישראל הלא היה ג״כ ראוי לשכר כזה. אבל מכ״מ לא היה יכול לקבל שכרו משלם להיות כה״ג אחר שאינו מזרע אהרן וע״כ היה שכרו מעין זה בא״א אבל לא בשלמות ועתה כאשר היה המקנא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אע״ג שלא נתכהן עדיין מכ״מ בדין הוא שיהא נוטל שכרו משלם. שהרי מכ״מ הוא מזרע אהרן: השיב את חמתי. הוא פעולת טובה אחת שהניח דעתי כ״י. ואע״ג שביארנו שלא היה חרון אף באמת אלא פעולת חרון אף מכ״מ חרון אף לא הוי אבל חמה הוי : ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. עוד פעל עמדי אשר ראוי לשכר וגמול טוב. מה שלא כליתי את בני ישראל: לכן אמור. לשון אמור משמעו אתה בעצמך. לך לפינחס להגיד ישרו ושכרו. ושמעתי מחותני הגאון מוהרי״ץ זצ״ל בדרך משל ששר המלחמה בעמדו בעת צרה ולא מצא ידים איך לצאת ממנה. ובא איש חיל מתוך ההמון. והורה דרך איך לצאת ועי״ז ניצולו. הרי זה האיש ראוי לקבל שכר. והשר ראוי לאיזה עונש ושיהא לו העדר כבוד ע״כ מצוה המלך שיהא אותו השר מוביל מתנות המלך להאיש חיל. וזהו עונש של השר. כך בשביל שנתרשל ידיו של משה ולא מצא ידיו לעשות בזה מאומה. ופינחס התחזק והגביר חיילים לשמו ית׳. ע״כ נצטוה משה שהוא יאמר לפינחס גמולו מה׳: את בריתי שלום. בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב״ה ברכו במדת השלום. שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו. היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אח״כ אבל באשר היה לש״ש מש״ה באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום. ולא יהא זה הענין לפוקת לב. וע׳ כיב״ז בס׳ דברים י״ג י״ח ברוצחי עיר הנדחת: והיתה לו וגו׳. בשכר שהגין על ישראל. ניתן לו ברית כהנת עולם לכפר על בני ישראל לדור דור. ופי׳ כהנת עולם כה״ג וכיב״ז לעיל ג׳ נ״ד יע״ש דכהן הדיוט אינו עומד תמיד לפני ה׳ כי אם במשמרו ובית אב שלו. או ברגלים. משא״כ כה״ג עומד תמיד ומכהן: תחת אשר קנא לאלהיו. ברית השלום מגיע לו. לא רק מחמת שהשיב את חמתי בקנאו. ואם לא הגיע לחמת ה׳ לא היה מגיע לו ברכת השלום. לא כן אלא תחת אשר קנא לאלהיו היה קצפו ורגזו אך לש״ש ע״כ באה לו ברכת השלום: ויכפר על בני ישראל. ברכת כהנה לא אך משום שלא כליתי את בני ישראל. ואם לא הגיע לעונש עז כזה לא היה מגיע לו זה השכר. לא כן אלא בשביל ויכפר על בני ישראל מגיע לו שיכפר עוד עליהם. דמי שמוסר נפשו על המצוה מסייעין לו מן השמים אח״כ. והודיע זה הכתוב כדי ללמדנו דעת לימים יוצרו: ושם איש ישראל וגו׳. ללמדנו כי קנאת פינחס היה במס״נ. שהיה מסוכן מבית אב לשמעוני: אשר הכה את המדינית. בעת היותו עמה. דאלו פירש זמרי באותה שעה. לא היה רשאי פינחס להורגו כדאיתא בפ׳ ד׳ מיתות דאע״ג שחילל ש״ש ופינחס קנא לכבודו ית׳ מכ״מ לא היה עושה נגד הדין. ולא הרגו אם לא שהותר דמו ע״פ ד״ת: ושם האשה המוכה וגו׳. הודיע הכתוב שמה. בשביל שהוא הקדמה לפרשה הסמוכה כאשר יבואר: ראש אמות וגו׳. כבר נתבאר בפ׳ בלק דבאותה שעה היה צור הראש ובשעת מלחמת ישראל היה השלישי. כי חליפות היה חמשת מלכי מדין להנהיג מלוכה במואב: צרור את המדינים. בעוד שלא יגיעו למלחמה שזה היה צריך להכנה. בין כה וכה יצרו אותם. למען יהיו שונאים זע״ז ומריבים. ואח״כ והכיתם אותם. במלחמה: כי צוררים וגו׳. טעם על מצות צרור. הוא משום שגם עתה המה צוררים יותר ממואב דמואב שהחטיאו בבנות וגם לע״ז כמוש שאכלו זבחיהם והשתחוו לאלהיהן. היה הכל אז בעת שהתגבר תאות זנות. ומאז שנהרגה בת המלך וגם מתו במגפה כ״ד אלף מישראל. נתיראו הבנות ולא החטיאו עוד ושוב לא עבדו ע״ז כמוש. משא״כ מדין שהיה ע״ז שלהם פעור אשר היא מושכת לב ישראל. ואחר שהחלו להחטיא בה בנכליהם אשר נכלו לכם. שוב קשה להפרד ממנה ונמצא צוררים גם עתה לכם. מש״ה עליכם לצרור אותם בכל שעה: ועל דבר כזבי וגו׳ ביום המגפה על דבר פעור. אחר שהיא נשיאה ונכשלו בה. נתפרצו על ידה הרבה נשים. עד שהיא גרמה את יום המגפה על דבר פעור מש״ה והכיתם אותם:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך