פסוק ו:והנה איש וגו' נתקבצו שבטו של שמעון מתרץ בזה למה נאמר איש מבני ישראל אלא הול"ל, והנה אחד בא אל אחיו אלא הך איש קאי על אדם חשוב דהיינו נשיא שבט ובא בהסכמת בני ישראל שהם, שבטו וכדאיתא בהנשרפין (דף פ"ב):
פסוק יא:פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. לפי שהיו השבטים מבזים אותו כו'. יש לדקדק אם הוא מן הדין שאותו הנשיא היה חייב מיתה מה זה שביזו אותו והוא היה נשיא, הלא תורה אחת היא לנשיא ושאר ישראל באם חייב מיתה ואין משוא פנים בדבר, ואי לא היה חייב מיתה היה להם להתרעם על ההריגה שלא כדין. ותו מאי איכפת לן במה שאבי אמו פיטם עגלים לע"ז לענין שהרג מי שחייב מיתה ונראה לתרץ להקדים דקי"ל בח"מ סי' ב' אם רואים ב"ד שצורך שעה שהעם פרוצים בעבירות דנין בין מיתה בין ממון. ומסיק הטור אע"פ שאין מתחייב בדין אם יש בו צורך שעה. ותו איתא בפרק הגוזל קמא (דף צ"ו) דרב נחמן קניס לחד גברא לשלם טפי ממה שהדין נותן כיון דידע בו דגזלנא עתיקא הוה. ותו כתב הטור, שם ודוקא גדול הדור כמו רב נחמן דחתנא דבי נשיאה הוה וממונה לדון ע"פ הנשיא או טובי העיר שהמחום רבים עליהם. אבל דייני דעלמא לא עכ"ל. ועפ"ז ניחא כאן דלפי הדין אין כאן חיוב מיתה בבא על ארמית ואע"ג דאמרינן בגמרא פרק הנשרפין שזהו הלכה למשה מסיני מ"מ הם לא ידעו מזה דהא גם משה לא ידע אלא דרבנן גזרו על נשג"ז אלא דהיה צורך שעה כיון שהיו העם פרוצים בזה, וכמו שאמרו בגמרא (סנהדרין דף מ"ו) מעשה באחד שהטיח באשתו תחת, התאנה והלקוהו ב"ד לא משום שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך שהיו פרוצים בזנות, נמצא דמשום הכי הרגו פנחס בפרט שהוא היה פרוץ להביאה לפני משה ולפני כל ישראל והיו השבטים מבזים אותו באמרם שדוקא גדול הדור ומיוחס וממונה לדון ע"פ הנשיא וכאן אין שלשה אלו, דזה פנחס בן אלעזר אבי אמו פיטם עגלים לע"ז ותו דבשלמא אם הנהרג הוא מוחזק כבר לבעל עבירה יש לקנוס אותו כמו שזכרנו, אבל כאן אין זה כי היה מוחזק לנשיא שבט רק שעכשיו קלקל, ותו דצריך שיהיה מומחה לדין על פי הנשיא וכאן אין דבר זה כי מי שם אותו לאיש שר ושופט. ע"ז בא הכתוב לתרץ זה דודאי גדול הדור הוא פנחס בן אלעזר היה מפורסם לזה, ותו דאדרבה מיוחס הוא שיחסו אחר אהרן הכהן ממילא ראוי לכך, ומה שאמרו שאין לו רשות לדון, ע"ז אמר הקב"ה בקנאו את קנאתי ושלחותי עשה, ע"כ שפיר עשה מה שעשה:
פסוק יב:את בריתי שלום. שתהא לו לברית שלום. נראה כוונתו דלכאורה משמע דהך הנני נותן כו' הוא שכר של פנחס על קיום המצוה, וע"ז קשה מה שכר הוא זה דבלאו הכי לא היה לו מחלוקת עם אדם שיצטרך לברכת שלום עם זולתו. ותו ל"ל בריתי לפ"ז אלא היה לו לומר הנני נותן לו שלום כמו ונתתי שלום בארץ, ע"כ פירש דהך שלום אינו כפשוטו אלא הוא דבוק עם בריתי כאילו אומר ברית של שלום דהיינו החזקת טובה והראות אהבה כמ"ש ביחזקאל (סי' ל"ד) וכרתי להם ברית שלום, ועדיין לא נזכר שם שכר, אלא השכר הוא מה שנזכר אחר זה והיתה לו ולזרעו כו' שימשך מזה ונקט רש"י שתהא לו לברית שלום ללמדנו שא"ל דתרי מילי נינהו, שאני נותן לו בריתי ויהיה לו שלום ממילא, ולפ"ז לא קאי הנני נותן רק על תיבת בריתי, וזה אינו אלא ענין אחד הוא והוה כאילו אומר ברית שלום דהיינו החזקת טובה לחוד והך הנני נוחן קאי על תיבת שלום, כלומר אני נותן שיהיה כאן ברית שלום דהיינו החזקת טובה והראות אהבה כאדם המחזיק טובה כו' אף כאן פירש לו שלומותיו אבל לא, תשלום שכר כמו שאמרנו:
פסוק יג:והיתה לו, בריתי זאת ברית כהונת עולם מזה נסתייע למ"ש קודם לזה דיש כאן דקדוק בלשון רש"י שאמר פעם שנית בריתי כהונת עולם ולא היה צריך אלא לומר בריתו זאת כהונת עולם דהיינו הכהונה היא בריתי זאת, אלא ע"כ כמו שזכרתי דבריתי שלום אינו שכר אלא החזקת טובה שימשך שיהיה לו ברית כהונת כולם דהיינו שכר שלו:
פסוק טו:ראש אמות כו' מנאו שלישי. והא דלא מנאו אחרון לפי שיש לפעמים מעלה באחרון כמו שאומרים אחרון חביב לכך מנאו בשלישי שהוא רחוק ממעלת ראשון וממעלת אחרון. וי"מ דיש בפסוק שתי פעמים מלכי מדין, האחד קודם את אוי כו' ואח"כ לבסוף חמשת מלכי מדין, ואילו מנאו בסוף היה לו חשיבות דסמוך למלכי מדין הכתוב בסוף, ע"ככתבו בשלישי שהוא רחוק ממלכי מדין הראשון ומהשני. ודוגמא לזה אמרינן בברכות (דף מ"א) לענין ארץ חטה כו':