א וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב׃ ב וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן׃ ג וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַיהוָ֖ה נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ ה וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר׃ ו וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ז וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ׃ ח וַ֠יָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ט וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף׃ י וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יא פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃ יב לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃ יג וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יד וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי׃ טו וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כָּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא׃ טז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יז צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם׃ יח כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר־נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
וישב ישראל בשטים וגו' במדרש כל מקום שנאמר וישב הוא לשון צער, וישב יעקב. לעבד נמכר יוסף, וישב ישראל בארץ מצרים, מה כתיב אחריו ויקרבו ימי ישראל למות, וישב יהודה וישראל לבטח, מה כתיב אחריו ויקם ה' שטן וגו'. אף כאן וישב ישראל מה כתיב אחריו ויחל העם. לפי שהצדיקים אין להם ישוב בעוה"ז, וישראל כשמצאו עצמן מטולטלים ונוסעים ממקום למקום רצו לנוח כאן, אבל עשו שטות בזה, כי היו חושבין עצמן שהילוכן במדבר הוא על ידי צער, כמו הולכי מדברות, עד שמבקשים מקום לנוח, ובאמת היו במדבר כאילו יושבין בבתיהם והמן היה יורד על פתחיהם מקופל ומונח בקופסא כדי שלא להטריחם בלקיטתו, וכן הבאר, וכה"א המוליכך מ' שנה במדבר לא חסרת דבר, א"כ שטות עשו. עוד במדרש, מעין של שטים היה מגדל נואפים, ויש מעין מגדל גבורים, ויש מגדל חלשים, ויש מגדל נאים, ויש מגדל כעורים, ומעין של שטים של זנות היה, והיה משקה לסדום, ולכך כתיב איה האנשים אשר באו אליך הלילה, ולפי שנתקלקל אותו מעין עתיד הקב"ה ליבשו ולחדשו, שנאמר ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים, ע"כ. א"כ הם ישבו שם להתיש כחו שלא יתגרה בהם, אבל העם שהם ערב רב שהיו שטופי זמה מצא מין את מינו וניעור, וטעו אחר הזנות, לזה ויחל העם. ואמר ויחל לומר שההתחלה מהם היתה, כי אע"פ שבנות מואב הן התחילו, לא היתה כוונתם לזנות אלא להטעות את ישראל, ועוד שהאשה קראוה רז"ל קרקע עולם, כמו שארז"ל על אסתר, אם כן עיקר הזנות הוא מן הזכר, וכה"א מות יומת הנואף קודם, והנואפת אח"כ. לזה אמר ויחל לומר שהתחלת הזנות מהם היתה:
פסוק ג:
ויצמד ישראל לבעל פעור. לשון חבור לא נאמר בישראל, שח"ו היו עמהם או אכלו עמהם או השתחוו לאלהיהם כמ"ש ויאכל העם וישתחוו לאלהיהם, אלא ויצמד, ואולי אותו חבור היה כמו אותה מעשה שאמרו בגמרא מעשה ביהודי אחד שהשכיר חמורו לכותית אחת כיון שהגיעה לפתחה של פעור, אמרה לו המתן עד שאכנס לע"ז זו, ומשיצאה אמר לה כיצד עבודת ע"ז זו אמרה לו פוערים ומטנפים בפניה, אמר לה המתינו לי עד שאכנס, נכנס ופער וטנף בפניו וירק וקנח חוטמו, והיו הכומרים משבחים אותו ואמרו שמעולם לא עבדו אדם כמו זה. אולי לזה נצמדו ישראל, אבל באמת הואיל ועבודתה בכך חייב מיתה. לז"א ויחר אף ה' בישראל, ולא בעם, כמ"ש בגמרא אמר ר' יהודה אמר רב מעשה בכותית אחת שהיתה חולה ביותר אמרה אם תעמוד מחליה תלך ותעבוד כל ע"ז שבעולם, עמדה והלכה ועבדה לכל ע"ז, כיון שהגיעה לפעור שאלה לכומרים במה היא עבודתו של זה, אמרו לה אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניו, אמרה מוטב שתחזור לחליה ולא תעבוד עבודה זו, אבל ישראל לא עשו כן אלא ויצמד ישראל, מה ראו בעבודה זו שנתחברו לה. לזה ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם, לדון דין הנצמדים, ואין אתה כדאי לזה שלא יאמרו כדרך שאמר זמרי בת יתרו מי התירה לך. והוקע אותם, בסקילה ואח"כ בתליה כדין המגדף, זהו לה' נגד השמש, שהזנות אינו בפרהסיא ביום, שנא' ועין נואף שמרה נשף, ואלו עשו ביום נגד השמש, ועוד שהשמש מערער עליהם שנאמר ואת המאור הגדול לממשלת היום, להעיד על עבירות היום, וישוב חרון אף ה' וגו'. ורבינו בחיי ז"ל פירש נגד השמש, כל זמן שהשמש בעולם, וכיון שתשקע יהיו נקברים, כמ"ש לא תלין נבלתו וגו', ע"כ. ובמדרש, נגד השמש, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מי מודיעני הנצמדים, א"ל אני מפרסמן, היה הענן מתקפל וחמה זורחת על כל מי שטעה, אז תולין אותו מיד, ע"כ:
פסוק ו:
והנה איש מבני ישראל בא וגו'. אמר והנה כמ"ש בגמרא שנתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי וא"ל אנו נדונין במיתה ואתה שותק, לזה אמר והנה, שהכין עצמו להתקוטט עם משה. ויש לשאול מאחר שכל השבטים הם יוצאי ירך יעקב והם שבטי יה הראובני השמעוני, איך יצא פסול זה משבט שמעון, אבל כבר אמרנו בענין ראובן מאחר שהיה בעל תשובה איך אסתייע מילתא ובלבל יצועי אביו, והלא אין הקב"ה מביא תקלה ע"י בהמתם של צדיקים וכ"ש ע"י צדיקים עצמן, אלא לפי שאותה הלילה שנתנה לו לאה היה במחשבתו שהוא שוכב עם רחל, וקרוב שהוא בן תמורה, לזה יצא ממנו פסול זה, ולזה ארז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, לפי שהדבר קרוב שהוא מוכרח כפי תולדתו, ולזה אמרו בלשון שלילה אינו אלא טועה, כלומר אין הדברים כמו שחושבין. כן בשמעון אחר שידע שהיא לאה עכ"ז לא היה אוהבה כמו רחל, שהרי כתיב ויאהב גם את רחל מלאה, ובערך יעקב אבינו היה קרוב להיותו בן שנואה, שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, וכן אמרה היא שמע ה' כי שנואה אנכי, לזה מאותו עכרירות שהיה בשמעון יצא ממנו זמרי, וכן ארז"ל שמע ה' כי שנואה אנכי שעתיד לצאת ממני בן שנאוי שהוא זמרי, ומי מרפא אותו, גם את זה שהוא פינחס שיצא מלוי, זהו ויתן לי גם את זה, וכן ארז"ל למה יצא ממשה רבינו גרשום שהיה משמש לע"ז, לפי שלקח בת כהן לע"ז. לזה אמר והנה איש מוטעם, מבני ישראל בא מוטעם, שבא מרחוק, ולזה היו בוכים איך ימצא פסול בזרעם של ישראל. ושואל אני מהשי"ת מחילה וסליחה וכפרה על שהארכתי לשון לדבר, כי הוא יודע תעלומות לב:
פסוק ז:
וירא פינחס. מה ראה, ולמה מיחסו בן בן, ולמה רומח, ולא חרב ולא סכין או דבר אחר, בגמרא אמרו מתוך העדה ויקח רומח בידו, א"ר יוחנן מכאן שאין נכנסין לבית המדרש בכלי זיין, מה עשה שלף שננא (פירוש הברזל של רומח) והניחה באונקלי (פירוש בכסוי) והיה נשען ומהלך על מקלו של רומח, כיון שהגיע אצל שבטו של שמעון, אמר היכן ראינו ששבט לוי גדול משבטו של שמעון, אמרו הניחו לו ליכנס לעשות צרכיו, התירו פרושים את הדבר, נכנס ושם הברזל בעץ והרגו. ויצא לו לר' יוחנן זה מאומרו ויקח רומח בידו, כי היל"ל ויקח בידו רומח. או ויקח רומח, ובודאי שבידו לקח, ומלת בידו למה, אלא ששלף הברזל מן העץ בידו, ואמר ויקח רומח שהוא הברזל שהוא השננא שהוא עיקר הרומח לקחה בידו ושם אותה בכיס. ומה ראה, ראה שהוא בן אלעזר, שאביו לא הלך אחר היחס כמו שהלך זקנו, שנאמר ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון, שבדק באביה ובאחיה, וכן עמרם ויקח עמרם את יוכבד דודתו, כולם הלכו אחר היחס, ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל, וראה ג"כ שלח נתכהן, זהו וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, והוא לא היה כהן, אז ידע כי מה' הם הדברים, וראה שהוא מורכב מיתרו ומיוסף, כמ"ש במסכת סוטה למימרא דפינחס מיוסף קא אתא והא כתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל זה יתרו שהיה מפטם עגלים לע"ז, אלא אי אבוה דאימיה אתא מיוסף אמיה דאמיה מיתרו, ואי אמיה דאמיה מיוסף אבוה דאמיה מיתרו, וכן ארז"ל וישלח אותם משה ואת פינחס, למה שלח לפינחס, שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו שנאמר והמדנים מכרו אותו וגו', א"כ ראה שהוא מורכב, לזה לקח רומח שהוא מורכב מעץ ומברזל, שהעץ הוא כנגד יוסף שנאמר קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים, והברזל כנגד יתרו, וראה שלא נתכהן, אז ידע ודאי שהוא מוכן לזה, כי הכהן הוא איש חסד אינו הורג נפש. ובזה נבין למה נעלמה ההלכה ממשה כמ"ש רז"ל ראה מעשה ונזכר הלכה. עוד הרגו ברומח ולא בדבר אחר, להורות כמו שזה הוא מורכב מין בשאינו מינו, כי שאר מיני מתכיות מתקבלין זה עם זה הזהב עם הכסף ועם הנחשת, וכן הכסף וכן הברזל עם הנחשת, אמנם ברזל עם עץ אינם מתקבלים. ולא הרגו בחץ שהוא ג"כ מורכב מברזל ומעץ, לפי שבחץ הברזל נכנס לתוך העץ, א"כ הברזל הוא הזכר, אמנם הרומח, העץ הוא הזכר והברזל נקבה, וכן היה זה המעשה, כי האדם עץ השדה, והיא מצד הברזל, דבר זל. א"כ ראוים היו זמרי וכזבי ליהרג ע"י פינחס, והיה לו לנזר אלהיו על ראשו, שלא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי זמרי בגימט' נזר. ויקם מתוך העדה, שבא לכל העדה ולא מצא מי שראוי לעשות נקמה זו אלא הוא, ולזה וידקור את שניהם וכיון לזכרותו של זכר ולנקבותה של נקבה, כמו הרומח שהם שנים כאחד, ולזה הרג שניהם יחד ולא זה אחר זה.
פסוק ז:
גימטריאות
בלק בן צפור. כתיב כצפור נודדת מקנה כן איש וגו', שהם לא נתגרו בו והוא נתגרה בהם, וכתיב כצפור נודדת וגו' כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא, קרי ביה, לו תבא:
פסוק ז:
צפור. פורץ, ביקש לפרוץ גדרן של ישראל:
פסוק ז:
ויקץ. וי קץ, שהגיע הקץ:
פסוק ז:
כלחך. כל חך, כלה החך:
פסוק ז:
את ירק השדה. הם סיחון ועוג, שהרשעים נדמין לעשב השדה, שנאמר בפרוח רשעים כמו עשב:
פסוק ז:
כירק. כי רק, וכתיב כי רק עוג נשאר וגו':
פסוק ז:
את ירק השדה ובלק. רמז שגם הוא יהרג:
פסוק ז:
בלעם. שרצה לבלוע את ישראל בעון העגל שנאמר וישת אל המדבר פניו, כתרגום לעגלא דעבדו, זהו בלעם אותיות במעל:
פסוק ז:
בן בעור. בער כתיב, איש בער לא ידע, וצריך לבערו מן העולם:
פסוק ז:
פתורה. פה תורה, שהיה יודע פירוש התורה. פתורה, הפותר, שהיה מתחלה פותר חלומות:
פסוק ז:
ארה לי. אע"פ שתקללני עמו:
פסוק ז:
את העם. עם העם:
פסוק ז:
מי האנשים. כלומר מי הם, אינם חשובים:
פסוק ז:
לא תאר. ת"ר א', שהיו ישראל שש מאות אלף:
פסוק ז:
כי ברוך הו"א. בגימ' י"ב שבטים:
פסוק ז:
מהלך. מה לך, המלך מה לך. בבקר ויחבוש את אתונו. ס"ת רשתו, רצה ללכוד את ישראל ברשתו אשר טמן תלכדו:
פסוק ז:
בדרך לשטן לו ר"ת בלל, שבלבל לשונו:
פסוק ז:
רכב על אתנו. בעל אתנו. רכב על, בגימ' שכב:
פסוק ז:
שלפה. של פה הפה אינה לך, והיא של יעקב, שנאמר הקול קול יעקב, שהם נמולים, שכן פה גימט' מילה:
פסוק ז:
גדר מזה וגדר מזה. היא התורה שנאמר בה מזה ומזה הם כתובים, גדרה עליהם:
פסוק ז:
ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר. הוא הגל והמצפה שהעמיד יעקב עדים שלא יעבור הגל הזה לרעה, ובלעם הוא בן בנו של לבן, והפר הברית ועבר על השבועה, לכך יד העדים נגעו בו ונעשה בעל מום, זהו ותלחץ, תל חץ, תל, שהוא הגל, חץ:
פסוק ז:
במקום צר. בג' מקומות עכבו המלאך, בזכות ג' אבות, וכאן הוא בזכות יעקב. במקום בגימ' יעקוב:
פסוק ז:
אשר אין דרך לנטות. שהיתה מטתו שלמה:
פסוק ז:
מה עשיתי לך. ר"ת מעל:
פסוק ז:
זה שלש רגלים. רצה לקלל ישראל שהולכים לחוג שלש רגלים בשנה, לזה לקה ברגל:
פסוק ז:
התעללת ב"י. שרצה לקלל י"ב שבטים ולעשותם כעוללות כרם:
פסוק ז:
אנכי יצאתי לשטן. ר"ת איל, אילו של יצחק עמד להם:
פסוק ז:
אנכי יצאתי. בזכות שקבלו עליהם אנכי ה' אלהיך שקבלו אלהותו, יצאתי:
פסוק ז:
ירט. בא"ת ב"ש מגן, בזכות אברהם שנאמר לו אנכי מגן לך:
פסוק ז:
קרית חוצות. חצות כתיב, לפי שהים בלעם כמו התרנגול שקורא בחצי הלילה:
פסוק ז:
בלק בקר וצאן. ס"ת קרן, שרצו לגדע קרן ישראל:
פסוק ז:
קצה העם. רצה לקצץ העם:
פסוק ז:
ז' מזבחות. כנגד ז' מצות שנצטוו בני נח, לומר שבזכות ז' מצות תחול הקללה עליהם:
פסוק ז:
והכן לי בז"ה. פיו הכשילו לומר שעתיד הקב"ה לבזות קרבנן. פר, כנגד אברהם. ואיל, כנגד יצחק. ולא הקריב כבש כנגד יעקב, לכך זכות יעקב עמדה להם, ולזה בברכה מזכיר יעקב וישראל:
פסוק ז:
פר. בגימ' בלק ובלעם:
פסוק ז:
ויעש בלק כאשר. ס"ת שקר, שכל קרבנותיהם על שקר:
פסוק ז:
מהררי קדם. בגימ' אבות העולם, לומר שיש להם זכות אבות ואיך יקללם, ומ"ה של מהררי שמוש:
פסוק ז:
מה אקוב. אמר איך אקללם, אם כשהיו ראוים לקללה כשעשו העגל, לא קללם הקב"ה, ואני אקללם. אקב, בגימ' עגל:
פסוק ז:
לא קבה אל. ס"ת אהל, יש להם אהל מועד שמכפר עליהם. קבה, כתיב בה"א וקרי בוא"ו כלומר שאין הקללה חלה לא על האנשים ולא על הנסים:
פסוק ז:
מראש. בגימ' ישראל, לומר שהם עלו תחלה במחשבה:
פסוק ז:
מראש צורים. בגימט' בזכות האבות:
פסוק ז:
ומגבעות. בגימ' הנה האימהות:
פסוק ז:
ישרים. בגימ' אבות העולם:
פסוק ז:
אל מקום אחר. מקום בגימ' קו"ף שהוא הוי"ה ברבועו, רמז לו שעתידין לעשות להם אל אחר:
פסוק ז:
וישם דבר בפיו. ס"ת בגימ' גבריאל:
פסוק ז:
אל מוציאם ממצרים. בגימ' אברהם יצחק יעקב, לומר שבזכותם יצאו ממצרים:
פסוק ז:
פעל אל. בגימ' אהרן, שזכותו עמדה להם:
פסוק ז:
עם כלביא. בגימ' נביא, לומר שמשה שהוא נביאם זכותו עומד להם וקם כלביא:
פסוק ז:
לא ישכב עד. ס"ת אבד, שלא ישקטו עד אבוד הכנענים, והם יירשו ארץ:
פסוק ז:
גם קב. גימט' מקב ג', הם שלשה אבות שס"ת של שמותם מק"ב, וזרעם יאבדו. מקב בגימט' בלעם:
פסוק ז:
אשר. ראש:
פסוק ז:
מחזה "שדי "יחזה "נופל. ר"ת שי"ן, הוא שי"ן של תפילין שהוא נראה, שנאמר וראו כל עמי הארץ כי "שם "יי "נקרא, ר"ת שי"ן, זהו מחזה שדי:
פסוק ז:
יחזה נופל וגלוי עינים. ס"ת למפרע מילה, על שהיה הוא ערל, לזה היה נופל שלא תראה הערלה:
פסוק ז:
כגנות עלי נהר. זה נהר של עדן. עלי נהר, בגימט' שס"ה, שכל ימות השנה עלהו לא יבול ולא ימיש מעשות פרי:
פסוק ז:
כארזים עלי מים. ס"ת מים, ומילוי אותיות מי"ם ג"כ בגי' מים הרי ב"פ מים:
פסוק ז:
יזל מים. בגימ' יגדל מלך:
פסוק ז:
מדליו. מן הדל וקטן שבשבטים, זה שאול:
פסוק ז:
וזרעו במים רבים. שנלחם בעמים רבים, שנאמר וילחם בעמון ובמואב ובפלשתים. וזרעו, זרועו, שפשט זרועו באומות שנקראים מים רבים, שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה:
פסוק ז:
וירום מאגג מלכו. זה שאול:
פסוק ז:
ותנשא. קרי ביה ותשנא מלכותו. מלכתו, חסר, לפי שחמל על אגג ונשנא, שנאמר נחמתי כי המלכתי וגו', וכתיב ואמאסך מהיות מלך על ישראל:
פסוק ז:
כתועפות. כתעפת כתיב, כעת פת, כעת שנבנה בית המקדש אחר פ"ת שנה, שנאמר ויבן כמו רמים מקדשו, שנבנה כגובה ראם. ד"א כתועפות ראם, זה משיח בן יוסף שנאמר בו וקרני ראם קרניו:
פסוק ז:
יאכל "גוים "צריו. ר"ת גץ, גץ אחד יוצא מיעקב, ומנו יוסף, ושורף בית עשו, והיה בית יעקב אש וגו':
פסוק ז:
יגרם. אותיות גרים, יתגיירו מיראה ולא יקבלום, שאין מקבלים גרים לימות המשיח. יגרם, ירגמו אותם:
פסוק ז:
כרע שכב כארי. זה משיח בן דוד שבא מיהודה שנאמר בו גור אריה יהודה:
פסוק ז:
וכלביא. בגימ' ונביא, זה אליהו:
פסוק ז:
וישראל עושה חיל. עשה כתיב, בגימ' זה המשיח:
פסוק ז:
ראשית גוים עמלק. ר"ת רגע, כרגע יחתו:
פסוק ז:
מי יחיה משומו אל. משמו אל כתיב, זה שמואל הרמתי שלא הניח להחיות מזרע עמלק ויהרוג את אגג, שנאמר וישסף שמואל את אגג:
פסוק ז:
ויקם וילך וגו'. כאילו אמר שנבואתו עד המשיח, ומכאן ואילך לא יש נבואה, כמו שארז"ל כל הנביאים לא נבאו אלא לימות המשיח, אבל לעוה"ב עין לא ראתה, ולכך הלך לו:
פסוק י:
וידבר ה' אל משה לאמר. פינחס, אמר לו שיאמר לישראל שכל מי שעושה טובה עם ישראל או שום מצוה, שאין הקב"ה מקפח שכרו ונוצר לו חסדו לאלפים, שהרי פינחס אע"פ שהוא לא עשה הכל, שעשרה נסים נעשו לו, עכ"ז נתן לו שיחי', וכן אמר התנא, וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמים שזכות אבותם מסייעתם, ואמר אח"כ ואתם מעלה אני עליכם, יאמר הואיל ואתה אומר שזכות אבותם מסייעתם א"כ יחשב כאילו לא עשו הם שום דבר, לזה אמר ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם:
פסוק יא:
בן אלעזר בן אהרן הכהן. ובאלעזר לא אמר אלעזר הכהן, לומר כשהיה בן אלעזר לא היה כהן שלא נמשח בשמן המשחה וכאילו אלעזר אינו כהן. פשיטא שפינחס אינו כהן, אבל אחר שעשה מעשה אהרן, קנאי בן קנאי מכפר בן מכפר שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם וכאן אמר ויכפר על בני ישראל, עוצר בן עוצר, שנאמר באהרן ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, וכאן אמר ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגפה, זריז בן זריז, באהרן אמר וירץ אל תוך הקהל וכאן אמר ויקם מתוך העדה. לזה אמר בן אהרן הכהן, מאחר שתפס במדותיו של אהרן ראוי הוא לכהונתו של אהרן, וכמו שאהרן אוהב שלום ורודף שלום כן פינחס נאמר לו הנני נותן לו את בריתי שלום. אמר בזוהר למה אמר בן בן, אלא כשהרגו לזמרי, נתקבצו שבטו של שמעון להרגו ופרחה נשמתו של פינחס, ובני אהרן נדב ואביהוא שהיו ערטלאין, לפי שלא נשאו נשים, נכנסו בגופו, ואע"פ שהם ב' ואין גוף אחד יכול לקבל ב' נשמות, לפי שלא נשאו נחשבים כל אחד כחצי גוף, ולזה לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, שנכנסו בגופו, והם היו כהנים, לזה רמז בפרשת וארא ואלעזר בן אהרן הכהן לקח לו מבנות פוטיאל ותלד לו את פינחס, אלה ראשי אבות הלוים, לומר שראשי בית אבותם שהן נדב ואביהוא שהיו סגני כהונה, הן נכללין בפינחס. וא"ת נשמתו היכן הלכה, אלא לפי שאלעזר לקח מבנות פוטיאל, לא אמר בת פוטיאל, אלא כדי שלא תאמר שהוא לכתחלה עשה כן ולא הלך אחר היחס, לפי שישרה בעיניו, לזה לא אמר בת פוטיאל אלא מבנות פוטיאל, תהיה מה שתהיה, לפי שהדבר הוא מאתו ית', והיה קשה בעיניו איך יקח בת כהן לע"ז, ולזה לא נמשח, וכשפרחה נשמתו מת אותו גוף, והנשמה חזרה להיות גוף בערך נשמות נדב ואביהוא, א"כ הוא בן אלעזר שהוא הגוף שנזדכך, והנשמה בן אהרן, לזה נתן לו חיים לעולם, שגופו היה נשמה, ואין מיתה אלא לגוף:
פסוק יא:
השיב את חמתי. כל מקום שיש זנות אנדרלומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים, וכשעשה פינחס זו המעשה, פגעה ברעים לבד, שנא' ויהיו המתים, שכולם היו מתים מתחלתן כמ"ש בזוהר, והשיבה מעל הטובים, זהו מעל בני ישראל, שהם הטובים שנקראים בני ישראל. ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, לא אמר בחמתי, לפי שכאן היו שני דברים זנות וע"ז, על הזנות היא אנדרלומוסיא שהיא החמה, ועל ע"ז היא הקנאה, שנאמר כי אל קנא ה' אלהיך. על הזנות באה המגפה, ועל ע"ז אמר קח את כל ראשי העם והוקע אותם וישוב חרון אף ה' מישראל, וכשנתעצלו ולא עשו בזריזות, רצתה מדה"ד לכלות את ישראל. וכשראה פינחס ועשה אותה מעשה בזריזות שנאמר ויקם מתוך העדה, שיכך אותה. והשיב כמו בשובה ונחת:
פסוק יב:
לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. אמר הקב"ה למשה, פינחס יש לו תרעומת עלי, למה לא נמשח בשמן המשחה, ומתרעם עלי ועליך, שמשחת אהרן ובניו ולא משחת אותו, לזה הוא חושב לפי שבא מפוטיאל לזה נפסקה ממנו כהונה, לכן אמור לו שיש שלום בינינו ולא יהיה לו תרעומת מצד הכהונה, שכבר זכה בה, ולפי שלקחה הוא בזרוע, לזה אמור לו אתה, כביכול כאדם שאינו יכול להקביל פני מי שהגביר עליו חסדיו והוא היה מונע ממנו חסדו, ושואל בשלומו ע"י אחר. לזה אמר פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, יש לי עליו בין מצד אביו ובין מצד אבי אביו ובין מצד עצמו שהשיב את חמתי:
פסוק יב:
עוד לכן אמור. שתכריז ותאמר בפני הכל שאני נותן לו כהונת עולם, ולא יאמרו הוא לא נמשח וכיצד יהיה כהן, ועוד כהן שהרג את הנפש פסול לכהונה, ויאמרו שאתה נתת לו הכהונה מדעתך, ויבאו לערער עליך כמו שעשה קרח, לכן תכריז בפני הכל שאני הניתן, והיא שמורה לו מששת ימי בראשית, הנני נתן כתיב, עד שבא זמנה:
פסוק יב:
עוד את בריתי שלום. שנתן לו שלום בד' יסודותיו כי האדם מורכב מד' יסודות, וכשהארבע יסודות הם בשלום שאין גוברין יסוד על חבירו הוא בחיים, ואם יגבר יסוד האש על יסוד המים או יסוד המים על יסוד האש, וכן שאר יסודות, אז הוא מת, לזה הבטיחו שיהיה שלם בד' יסודותיו, ובזה יהיה חי לעולם. וכשעלה לשמים פשט ג' יסודות החומרים ולקח יסוד הרוח שהוא יסוד המלאכים, שנא' עושה מלאכיו רוחות, ועלה בו. פינחס בגימט' ר"ח, ואליהו עולה ב"ן, רביע ר"ח, הוא בן שפשט הג' ולקח האחד שהוא הרוח, והניח הג' בגן עדן הארצי להתלבש בהן כשיבא לזה העולם, שא"א לבא בלא מלבוש חומרי. ובכל עת הוא בא, לפי שאמר כי עזבו בריתך בני ישראל, א"ל הקב"ה אתה אמרת שעזבו בריתי שהוא ברית מילה, לא יהיה ברית מילה בעולם עד שתהיה שם ותראה שלא עזבו בריתי, כן איתא בזוהר:
פסוק יב:
עוד בזוהר פ' תשא (דף ק"ץ) וז"ל, מה לך פה אליהו, א"ל קוב"ה לאליהו בקדמיתא הוית מקטרג ומקני על ברית ומדחמינא בך דקנית עלי בההוא ברית, נטלית ליה ברעו דמשה ויהיבניה לך, עד דמשה הוה אמר הנני נותן לו את בריתי שלום, השתא דאיהו דילך לא אתחזי לך לקטרגא עלוי, (פירוש לפי שהשלום נתן לך והיה לך לשום שלום לא קטרוג), הוה לך למשבק קנוייך לי כמא בקדמיתא הוה דילי שבקנא ליה לידא אחרא ולא קטריגנא עלוי, מה לך שה, מאי פה ברית קיימא פה ה' איהו, כיון דלא בעית לשבקא לי פומך אתברי באתר דההיא פומא, תנן בההיא שעתא אתעבר מיניה ההוא נבזבזא דיהיב ליה משה, דתנן מאי דכתיב וילך בכח האכילה ההיא עד הר האלהים חורבה למתבני מתמן וכי מתמן הוה בעי אלא למתבע כדמלקדמין מההוא דירית מהר האלהים ברית דא, פינחס הוא אליהו ודאי בדרגא חדא, א"ל משה לית אנת יכיל לקבלא מנאי אלא זיל לינוקייהו דישראל ומאינון תרווח ואינון יהבי לך וכך הוא עביד. (פיריש סותם הואפיו), זהו שאמר מה לך פה, הפה שנתתי לך שתאמר בו שלום אתה אמרת בו קיטרוגא, כבר הלכה ממך המתנה שנתתי לך, אבל לך אצל ינוקיא כו' פ"ה גימ' מילה ותעיד עליהם, ומהם תרויח הפה, זהו מה לך פה:
פסוק יב:
ובזוהר בההיא שעתא אמר קוב"ה מה אעביד עם משה, ברית דא ממשה הוי וכלא דיליה הוה, למיהב ליה לאחרא בלא דעתיה דמשה לאו יאות, שארי קוב"ה ואמר למשה משה פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, א"ל משה רבש"ע מהו, א"ל אנת הוא דמסרת נפשך על ישראל דלא ישתצון מן עלמא כמה זימנין, והוא השיב את חמתי מעל בני ישראל, אמר משה מה את בעי הא כולא דילך, א"ל הא כולא דידך דתשרי בגויה, אמר משה הא בלבא שלים תהא לגביה, א"ל אימא אנת בפומך וארים קלך דאנת מסר ליה ברעותא בלבא שלים, הה"ד לכן אמור, את אימא ברעותא הנני נותן לו את בריתי שלום, ע"כ. א"כ את בריתי שלום ע"י ברית תינוקות תרויח השלום:
פסוק יב:
עוד יש לפרש הנני נותן לו את בריתי שלום, שהבטיחו שלא יבאו בניו של זמרי או אחיו ובני משפחתו לנקום את דמי אביהם מידו, אלא אדרבא הם יבואו לשאול בשלומו, כמו כשהיו ב"ד הורגים למי שנתחייב הרג או סקילה או שריפה כו', שהיו באים קרוביהם ושואלין בשלום העדים ובשלום הדיינים, לומר שאין בלבם עליהם, כמ"ש בזוהר וז"ל, יו"ד דא איהו דברית ועל דא כל מאן דנטיר ברית דא איהו אשתזיב לעילא ואשתזיב לתתא, מנא לן מפינחס דהא כתיב בגין דקני על ברית אשתזיב מדינא עילאה ומדינא תתאה, ובגין כך אתרשים יו"ד דא בגוויה, דכתיב פינחס, ע"כ. ורבינו בחיי ז"ל כתב, למה נתן לו החיים, לפי שהוא היה סבה שלא כלו בני ישראל לפי שהשבתת החימה גרמה קיומן של ישראל, שאלמלא כן היו כלים וא"כ פינחס גרם לישראל אורך ימים ושנות חיים מאותו זמן עד סוף העולם, ואותם שנים אין להם סוף ותכלית, לכך זכה לחיות לאין תכלית, כי פינחס הוא אליהו, כענין שאמר הנביא בריתי היתה אתו החיים והשלום, וכאן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום, ע"כ. ובמדרש א"ר שמעון בן לקיש פינחס זה אליהו, אמר הקב"ה אתה נתת שלום ביני ובין ישראל בעולם הזה אף לעתיד אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני ובין ישראל, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים וגו'. ומכאן תבין מה שארז"ל כל הנותן שלום לחבירו ואינו מחזירו לו כאילו גזלו, שנאמר גזלת העני בבתיכם, כי מן שמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי, והשלום ניתן לבני אדם, לכך צריך להחזירו למי שנתנו לו, לזה היה משתבח אותו חכם שמעולם לא קדמו שום אדם בשלום:
פסוק יג:
והיתה לו ולזרעו אחריו וגו'. אע"פ שלא היה עושה מעשה, על הקנאה לבד שקנא כדאי הוא לכהונה. ומה שאמר לאלהיו, כמו שאמר ויחל משה את פני ה' אלהיו, לפי שכל ישראל עבדו ע"ז, לז"א לאלהיו של משה בלבד, כן כאן לא יתקדש שמו אלא על פינחס לבד, מאחר שקנא על קדוש ש"ש וכל ישראל לא קנאו, ומסר עצמו להריגה עליו, לזה נקרא אלהיו ולא אלהי ישראל, מאחר שבא וקרב אל המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל ושום אדם לא נתלבש קנאה כי אם הוא, א"כ אלהיו ודאי, ולא די זה אלא שכפר על בני ישראל, שעשה ב' דברים, אחת שקנא על הזנות ואחת שקנא על ע"ז כמ"ש, שעל הזנות אנדרלומוסיא באה לעולם. ובמדרש ויכפר על בני ישראל וכי קרבן הקריב שנאמר בו כפרה אלא ללמדך כל השופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן:
פסוק יד:
ושם איש ישראל. ס"ת משל, שהיה למשל ולשנינה אחר שהוא איש, וארז"ל על פסוק אשרי איש ירא את ה', בעודו איש יכבוש את יצרו. וזה נקרא איש ישראל, לומר מאחר שהוא מבני ישראל והוא בן טבילה ונמול בן ח' ימים בקל יכול לכבוש את יצרו, וזה יצרו כבשו, ודאי שהוא גנאי גדול, וכן אמר במדרש נשיא בית אב, הכתוב מתמה עליו פורץ גדר ישכנו נחש, אביו קנא על הזנות תחלה שנאמר ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו, וזה פרץ גדר אביו. המוכה, יש לשאול למה אמר המוכה, יאמר ההרוג, שהרי נהרג, אלא עם מה שארז"ל שעשרה נסים נעשו לו, א"כ הוא לא עשה כ"א הכאה לבד. ואמר אשר הוכה את המדינית, את המדינית למה, שלא תאמר מאחר שמת וקבל עונשו נתכפר לו, לא, לפי שבעל בת אל נכר אין לו כפרה עולמית, ולא די זה אלא שהיא קשורה בו, כמו שארז"ל על פסוק לשכב אצלה להיות עמה לשכב אצלה בעוה"ז, להיות עמה לעוה"ב:
פסוק טו:
עוד אמרו שם האיש המוכה ושם האשה המוכה. רמז כאן מה שארז"ל ששמר נשמתן שלא ימותו, א"כ הכאה לבד עשה, ואמר ושם האיש המוכה קרי, וכתיב המכה, ושם האשה המכה כתיב, לומר שהן היו סבת המגפה, א"כ הוא היה המכה וכן היא, וכן ארז"ל נשמתן של רשעים הם המזיקין. ולמה לא אמר ושם איש המוכה אשר הכהו פינחס, לומר שמעת שלקחה לעיני כל העדה ולעיני משה ואמר זו אסורה או מותרת, ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, מאותה העת נגמר דינו קודם שהרגו פינחס, וכשקרב אליה נתוסף לו הכאה על הכאתו, זהו אשר הוכה את המדינית, וכשבא פינחס גברא קטילא קטיל, ולזה לא אמר אשר הרגו פינחס, שכבר היה מוכה מקודם:
פסוק טו:
ובזוהר ח"ר יצחק האי קרא הכי הו"ל למכתב ושם איש ישראל אשר הכה פינחס, ולא המוכה, באורח סתים, הכי א"ר אלעזר כיון דסלקיה קוב"ה לכהונה רבא לא בעא לאדכרא ליה לפינחס בקטלנותא, דהא לא יתחזי לכהנא רבא, עד לא סלקיה לכהנא רבא אדכר ליה, ואמר וירא פינחס ויקח רומח וידקור את שניהם כיון דסלקיה לכהנא רבא לא אדכר שמיה בקטלנותא דלא אתחזי ליה ע"כ:
פסוק טו:
ושם האשה המוכה כזבי בת צור ראש אומות בית אב במדין הוא. בשלמא אומרו ראש אומות הוצרך לו לומר, שאם לא היה ראש לא היו שומעין ממנו, אבל בהיותו ראש והפקיר בתו, עמדו כולם והפקירו בנותיהם, אבל אומרו במדין הוא, מה בא ללמדנו. אבל בא לומר שמדינה גדולה כמו מדין, שבזזו ישראל ממנה נקבות קטנות שלא היו ראויות לביאה פחותות מג' שנים, שנים ושלשים אלף, ודאי שהיתה מדינה גדולה מאד, וכולם קבלו גנאי זה עליהם ושמעו מזה, והיה להם עוד ד' מלכים אחרים, שנאמר את אוי ואת רקם וגו', ודאי זה מורה שמרוב שנאה עשו כן, לזה אמר במדין, ראה מדינה גדולה כזו אחר שהיו גדורים בעריות, מה עשו, א"כ צרור את המדינים ולא את המואבים. שמואב מחמת פחד עשו, שהיו באים דרך ארצם כמ"ש בפרשת דברים ונפן ונעבור דרך מדבר מואב, אבל מדין מה להם ולצרה הזאת, א"כ צרור את המדנים, שבנות מואב לא היו בפרהסיא כמ"ש רז"ל שהושיבו חנויות מוכרות כלי פשתן, זקנה מבחוץ וילדה מבפנים, וראו שהמקום גורם שהוא שטים, ועיקרם מזנות באו, מואב מאב, ואע"פ שהיה מגמת פניהם הזנות, לא פרסמוהו כ"כ כמו בנות מדין, כי הראו שכדי למכור כלי פשתן הן עושות החנויות, או כדי ליקח אתנן, כי הזונה שהיא מזנה בשביל האתנן לא תקרא זונה, כי מחמת החוסר שהיא בו הוא מזנה, כמ"ש יחזקאל הנביא ע"ה לכל זונה יתנו נדה ואת נתת את נדניך וגו' ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך לכן זונה שמעי דבר ה', זו שאינה לוקחת אתנן היא זונה בטבע ולא במקרה כמו אותה שלוקחת אתנן, ומאחר שאמר ויחל העם לזנות הוא כמו דרך הזנות ע"י אתנן, וכזבי הרשעה וכן כל אותן שבאו עמה, לא עשו חנות ולא לקחו אתנן, ולא די זה אלא שפיתתה את הבאות עמה, שנאמר כזבי בת נשיא מדין אחותם, מהו אחותם, מלמד שעשתה אחוה עמהן, ואמרה אל תחשבוני כבת מלך אלא הריני כאחת מכם, כדי לפתותם, א"כ צרור הוא בלשון הוה כמו זכור שלא ישכח:
פסוק טו:
ומצאתי כתוב שפעור היתה ע"ז של מדין, ויתרו כשראה שהיא ע"ז מאוסה ומשוקצת הניח מלעבדה, ונדוהו, ונתנוה למואב כדי לפתות בה את ישראל, שכשיראו שהיא ע"ז מאוסה, יבואו לעבדה בחשבם שמבזים לה, כמו אותו מעשה שכתבתי לעיל, מעשה באחד שהשכיר את חמורו לכותית אחת כו', לזה אמר כי צוררים הם לכם בנכליהם וגו' על דבר פעור, משמע שעבודת פעור היתה למדין, ע"כ. ויש מי שפירש ויחל העם לזנות אל בנות מואב, בנות מדין היו, אלא לפי שהם מאברהם מבני קטורה והיה ביזוי להם, עוד אולי אמרו אם נאמר שאנו ממדין יהרגום לפי שמבזים בזקנם, לזה אמרו שהם ממואב שדרכן בכך ואין להן ביזוי בזה, אמר להם הקב"ה הן הנה היו לבני ישראל, לא מואביות, ולזה אמר צרור את המדינים, לומר שיהיה צוואה זו צרורה בידך, ולזה לא צותה תורה בהריגתם עד שעת אסיפתו של משה, אמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף, ואמר צרור את המדינים ואח"כ אמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, משום כבודו של אברהם, עתה הכאה לבד למה, לא די מה שעשו אלא כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו, קרי ביה נכרו, שנתנכרו ואמרו שהם מואבים, וזהו על דבר כזבי, שכזבה לומר שהיא מואבית, זהו על דבר על דבורה, ולא די זה אלא בת נשיא מדין., להטעותם אחריה, שאילו אמרה שהיא מדלת העם, ודאי לא היו נשמעין אליה שאר הבנות, אבל בהיותה בת נשיא, והיה מלך וקראו נשיא, לומר שהוא עצמו ירד מגדולתו לפי שכבוד בת מלך פנימה, וזה הפקיר בתו, אמר לא תנהגו בי כמלך אלא כהדיוט. כדי שיהיו נשמעין לו שאר הבנות, כמ"ש לעיל אחותם שעשתה אחוה עמהן עה שאר הבנות ופתתה אותן כמ"ש, לזה אחתם כתיב חסר, שלא היתה אחותם. המוכה, המכה כתיב, שהיא היתה המכה, שהיא היתה סבה, א"כ היא המכה. על דבר פעור, על דבורם פעור עצמך, אין אנו מבקשים ממך לא כסף ולא זהב אלא דבר זה, מכאן תדעו שהשנאה צרורה וצפונה בלבם, ע"כ כמו שהם צוררים אתה ג"כ צרור, עד לעת אסיפתו של משה שאז נאמר נקום נקמת בני ישראל אחר תאסף. ובמדרש אמר ר שמעון כל המחטיא את האדם קשה יותר מן ההורגו שההורגו הורגו בעוה"ז ויש לו חלק לעוה"ב, והמחטיאו הורגו בעוה"ז ולעוה"ב, ע"כ. לזה אמר כי צוררים הם, שלעולם הם צוררים: