ברית שלום
התורה משבחת את מידת הקנאות של פנחס, ברם אין זו הלכה קבועה, והיא אינה מסורה לרבים; שכן ההלכה קובעת ש"הבא לימלך אין מורין לו". ואף בפנחס נאמר בירושלמי, שרצו השבטים לנדותו, אלמלא קפצה בת קול והכריזה, "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם" (במדבר כה, יג), וייחסה אותו לאהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום (סנהדרין פ"ט ה"ז).
ואכן במקרים רבים אין הקנאות נובעת אלא מתוך שנאה או אהבה עצמית. זריקת אבנים לעבר מכונית נוסעת בשבת בטענה שהיא מפריעה את מנוחת השבת של הרואה, או שאינה מאפשרת לילדיו לשחק ברחוב - איננה נובעת מקנאה לה', ואינה אלא בעיה של סכסוך שכנים השייכת לשו"ע חושן משפט. הקנאות האמיתית היא רק זו הנובעת מתוך אהבת ה', כשנפשו מתמלאת ברגשי חרון ותיעוב כלפי המעשה הרע, ואין הוא יכול לעצור בעצמו. התורה מתחשבת ברגשותיו הכנים, אף שאילו היה בא לשאול ולהימלך, היו מורין לו שלא לעשות כן.
כל מי שאינו מוגדר כקנאי, והוא חשוד בנגיעות אישיות, אינו רשאי לא לפגוע, ואף לא לחשוב ולדבר סרה, באדם מישראל. וכך כתב ר' יעקב מליסה, בעל הנתיבות בצוואתו: "מה מאוד הזהרו מלדבר על אדם שום רע, גם אם עושה מעשה זמרי. כי הלא נפשכם יודעת מאוד כי גם בכם יש דברים רעים, ואולי שקול יותר הרע שבכם מהרע שבו, ואיך ימלא לבכם לדבר רע על חברכם".
ולא עוד, אלא שיש לעזור לחוטאים להיחלץ ממעשיהם הלא טובים. הגמרא בברכות מספרת על בריונים שהיו מצערים את ר' מאיר, ביקש ר"מ רחמים עליהם שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: "יתמו חטאים מן הארץ" (תהלים קד, לה) - כתיב, ולא חוטאים כתיב, אלא בקש רחמים עליהם שיחזרו בתשובה. ביקש רחמים עליהם וחזרו בתשובה (י ע"א). יש לעזור לרשעים לצאת ממצוקתם ולהתפלל עבורם, כשם שעוזרים לחולה שאינו מסוגל לעזור לעצמו, להתגבר על מחלתו.
וכן כתב ר' פנחס מקוריץ בדרשותיו:
צריך לאהוב אפי' כל הרשעים וללמד עליהם זכות, רק צריך לשנוא מעשיהם הרעים, ואסור להתקרב אצלו. אך צריך לאהוב אותו, וע"י זה יכול להיות שיחזור בתשובה, כמ"ש באהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות א, יב)... ע"י שהיה אוהבן קרבן לתורה, שע"י זה חזרו בתשובה.
ובפסחים נאמר, שהרואה דבר ערוה בחבירו מותר לשנאותו (קיג ע"ב). ושאלו שם תוספות: הרי בבבא מציעא אמרו, ב"אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא לטעון כדי לכוף את יצרו"; ואם מותר לשנאותו, מה שייך לכפות את היצר?! ותירצו, שכיוון שהוא שונאו, גם חבירו שונא אותו, דכתיב "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט); ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה, ושייך כפיית היצר. ברם מדברי התוספות לא ברור, מהי השנאה הגמורה שהיא אסורה, ועל כך צריך לכפות יצרו, ומהי השנאה שאינה גמורה, שעליה אמרה הגמרא שמצוה לשנאותו כשרואה בו דבר עברה. אלא פשוט, שמותר לשנוא את החטא, אך לא את החוטא, כדברי ברוריה; שכן יש חשש שהשנאה תגלוש לפסים אישיים, וסופו שיבוא לידי שנאה גמורה של החוטא.
ועוד כתב בספר התניא, שאף שנאמר בגמרא שהרואה את חברו חוטא, מצוה לשנאותו (פסחים קיג ע"ב), "היינו בחבירו בתורה ומצוות, וכבר קיים בו מצות הוכח תוכיח את עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות, ואעפ"כ לא שב מחטאו כמ"ש בספר חסידים. אבל מי שאינו חבירו ואינו מקורב אצלו, הנה ע"ז אמר הלל הזקן הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם בריות בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'".
וכן כתב החזון איש:
נראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו ית' גלויה, כמו בזמן שהיו ניסים מצוין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל... אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם... וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת (יורה דעה, סימן ב, אות טז).
ובספר בעש"ט כתב: "ירגיל עצמו לדון את כל הרשעים העוברים לתאבון לכף זכות... וידע נאמנה שגם אצלו נמצא שמץ דבר מעבירה זאת, אלא שעל עצמו (הוא) מוצא תמיד זכותים. כך ימצא זכות וחסד על כל ישראל, כי הצד השוה שבהם שכולם צדיקים, כולם טהורים, כולם ראוים לכל הברכות" (פרשת קדושים, אות ג).
על דרך זו פירש הבעל שם טוב את המקרא "מוסר ה' בני אל תמאס" (משלי ג, יא): מהו 'מוסר השי"ת'? 'בני אל תמאס'. פירוש אל תמצא פסול בבני, כי כל הפוסל - במומו פוסל (סוף ספר ילקוט משה לר' משה מסאסוב).