תנ"ך על הפרק - במדבר כה - ברית שלום / הרב מרדכי גרינברג שליט"א

תנ"ך על הפרק

במדבר כה

142 / 929
היום

הפרק

בנות מואב ובני ישראל, קנאת פינחס והפרס, צִוּוּי לְהִלָּחֵם במדין

וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב׃וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן׃וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַיהוָ֖ה נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר׃וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ׃וַ֠יָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי׃וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כָּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם׃כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר־נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר׃וַיְהִ֖י אַחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב מרדכי גרינברג שליט

ברית שלום

התורה משבחת את מידת הקנאות של פנחס, ברם אין זו הלכה קבועה, והיא אינה מסורה לרבים; שכן ההלכה קובעת ש"הבא לימלך אין מורין לו". ואף בפנחס נאמר בירושלמי, שרצו השבטים לנדותו, אלמלא קפצה בת קול והכריזה, "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם" (במדבר כה, יג), וייחסה אותו לאהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום (סנהדרין פ"ט ה"ז).

ואכן במקרים רבים אין הקנאות נובעת אלא מתוך שנאה או אהבה עצמית. זריקת אבנים לעבר מכונית נוסעת בשבת בטענה שהיא מפריעה את מנוחת השבת של הרואה, או שאינה מאפשרת לילדיו לשחק ברחוב - איננה נובעת מקנאה לה', ואינה אלא בעיה של סכסוך שכנים השייכת לשו"ע חושן משפט. הקנאות האמיתית היא רק זו הנובעת מתוך אהבת ה', כשנפשו מתמלאת ברגשי חרון ותיעוב כלפי המעשה הרע, ואין הוא יכול לעצור בעצמו. התורה מתחשבת ברגשותיו הכנים, אף שאילו היה בא לשאול ולהימלך, היו מורין לו שלא לעשות כן.

כל מי שאינו מוגדר כקנאי, והוא חשוד בנגיעות אישיות, אינו רשאי לא לפגוע, ואף לא לחשוב ולדבר סרה, באדם מישראל. וכך כתב ר' יעקב מליסה, בעל הנתיבות בצוואתו: "מה מאוד הזהרו מלדבר על אדם שום רע, גם אם עושה מעשה זמרי. כי הלא נפשכם יודעת מאוד כי גם בכם יש דברים רעים, ואולי שקול יותר הרע שבכם מהרע שבו, ואיך ימלא לבכם לדבר רע על חברכם".

ולא עוד, אלא שיש לעזור לחוטאים להיחלץ ממעשיהם הלא טובים. הגמרא בברכות מספרת על בריונים שהיו מצערים את ר' מאיר, ביקש ר"מ רחמים עליהם שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: "יתמו חטאים מן הארץ" (תהלים קד, לה) - כתיב, ולא חוטאים כתיב, אלא בקש רחמים עליהם שיחזרו בתשובה. ביקש רחמים עליהם וחזרו בתשובה (י ע"א). יש לעזור לרשעים לצאת ממצוקתם ולהתפלל עבורם, כשם שעוזרים לחולה שאינו מסוגל לעזור לעצמו, להתגבר על מחלתו.

וכן כתב ר' פנחס מקוריץ בדרשותיו:
צריך לאהוב אפי' כל הרשעים וללמד עליהם זכות, רק צריך לשנוא מעשיהם הרעים, ואסור להתקרב אצלו. אך צריך לאהוב אותו, וע"י זה יכול להיות שיחזור בתשובה, כמ"ש באהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות א, יב)... ע"י שהיה אוהבן קרבן לתורה, שע"י זה חזרו בתשובה.

ובפסחים נאמר, שהרואה דבר ערוה בחבירו מותר לשנאותו (קיג ע"ב). ושאלו שם תוספות: הרי בבבא מציעא אמרו, ב"אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא לטעון כדי לכוף את יצרו"; ואם מותר לשנאותו, מה שייך לכפות את היצר?! ותירצו, שכיוון שהוא שונאו, גם חבירו שונא אותו, דכתיב "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט); ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה, ושייך כפיית היצר. ברם מדברי התוספות לא ברור, מהי השנאה הגמורה שהיא אסורה, ועל כך צריך לכפות יצרו, ומהי השנאה שאינה גמורה, שעליה אמרה הגמרא שמצוה לשנאותו כשרואה בו דבר עברה. אלא פשוט, שמותר לשנוא את החטא, אך לא את החוטא, כדברי ברוריה; שכן יש חשש שהשנאה תגלוש לפסים אישיים, וסופו שיבוא לידי שנאה גמורה של החוטא.

ועוד כתב בספר התניא, שאף שנאמר בגמרא שהרואה את חברו חוטא, מצוה לשנאותו (פסחים קיג ע"ב), "היינו בחבירו בתורה ומצוות, וכבר קיים בו מצות הוכח תוכיח את עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות, ואעפ"כ לא שב מחטאו כמ"ש בספר חסידים. אבל מי שאינו חבירו ואינו מקורב אצלו, הנה ע"ז אמר הלל הזקן הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם בריות בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'".

וכן כתב החזון איש:
נראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו ית' גלויה, כמו בזמן שהיו ניסים מצוין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל... אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם... וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת (יורה דעה, סימן ב, אות טז). 

ובספר בעש"ט כתב: "ירגיל עצמו לדון את כל הרשעים העוברים לתאבון לכף זכות... וידע נאמנה שגם אצלו נמצא שמץ דבר מעבירה זאת, אלא שעל עצמו (הוא) מוצא תמיד זכותים. כך ימצא זכות וחסד על כל ישראל, כי הצד השוה שבהם שכולם צדיקים, כולם טהורים, כולם ראוים לכל הברכות" (פרשת קדושים, אות ג).

על דרך זו פירש הבעל שם טוב את המקרא "מוסר ה' בני אל תמאס" (משלי ג, יא): מהו 'מוסר השי"ת'? 'בני אל תמאס'. פירוש אל תמצא פסול בבני, כי כל הפוסל - במומו פוסל (סוף ספר ילקוט משה לר' משה מסאסוב).

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך