תנ"ך על הפרק - במדבר כה - מזרחי

תנ"ך על הפרק

במדבר כה

142 / 929
היום

הפרק

בנות מואב ובני ישראל, קנאת פינחס והפרס, צִוּוּי לְהִלָּחֵם במדין

וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב׃וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן׃וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַיהוָ֖ה נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר׃וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ׃וַ֠יָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי׃וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כָּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם׃כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר־נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר׃וַיְהִ֖י אַחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

בשטים כך שמה. אע"פ שיש במדרש במד"ר ובפ' חנק למה נקרא שטים שעשו שם מעשה שטות נואף אשה חסר לב שאין זה מהמדרשו' שהן ליישובו של מקרא: לזנות את בני מואב על ידי עצת בלעם כדאיתא בפרק חלק. הוצ"ל על ידי עצת בלעם מפני שהכתוב העיד על ישראל שכל ימיהם לא נכשלו בעריות אפי' במצרי' שהיו שטופי זמה וא"כ במקום הזה שלא היה אלא דרך העברתן מה ראו על ככה ואינו ר"ל על ידי שנתן עצה לבנות מואב להפקיר עצמן לזנות שזה מקרא מלא הוא הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם ולמה אמר כדאיתא בפרק חלק אלא ה"פ על ידי עצתו שיעץ אותן האופן שבו יוכלו לפתות את ישראל אע"פ שהיו פרושין מן העריות כדאיתא בפרק חלק שאמר להם אלהיה' של אלו שונא זמה הוא והם מתאו' לכלי פשתן בא ואשיאך עצה וכו' כדלעיל: וישתחוו לאלהיהן כשתקף יצרו עליה ואומר לה השמיעי לי היא מוציאה דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחו' לזה. הוצרך לומר זה מפני שהזנות יצר הרע שולטת בו ואין לתמוה היאך נכשלו בה ישראל אבל העבודת כוכבים היאך נכשלו בה לפיכך אמר שע"י תוקף יצר הזנות הוכרחו להשמע להן בכל מה שהיו מבקשות מהן: פעור על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי והיא עבודתו. פי' פוערין מל' פתיחה וגלוי הוא כמו ופערה פיה ופיה' פערן שהיו מגלי' ופותחי' פי הטבעת שלהן כדי להוציא הרעי לפניו שזו היא עבודתו: ויחר אף יי' בישראל שלח בם מגפה. שר' יהושע בן קרחא אומ' כל חרון אף שבתורה עושה רושם וזו לא מצינו בה רוש' אלא המגפה הנרמז' בפסוק ותעצר המגפ' מעל בני ישראל מכלל שנגזרה מגפה עליהם: את כל ראשי העם לשפוט את העובדי' לפעור והוקע אותם את העובדי'. מפני שכנוי אות' שב לעול' על הנזכרי' לעיל והיה עולה על הדעת לומר שהוא שב אל ראשי העם הסמוך לו גם מפני שלא הזכיר שום פועל על לקיחת ראשי העם הנזכרי' רק והוקע אות' שזה מורה שכנוי אותם שב אל ראשי העם לפיכך הוכרח לפרש שכנוי אות' שב אל ויצמד ישר' לבעל פעור שהם העובדי' ולקיחת ראשי העם היה לשפוט את העובדי' לפעור בספרי: נגד השמש לעין כל. מפני שהשמש הוא לעין כל נקרא כל דבר שהוא לעין כל נגד השמש לא שתלה אותן לנכח השמש כמשמעו כי הכתוב לא הקפיד אלא על התלי' באומרו והומת ותלית אותו על עץ לא שתהי' תלייתו לנוכח שום פאה מהפאות: והנה איש מבני ישראל בא נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי שהיה נשיא שלהם ואמרו לו אנו נדונין במיתה ואתה יושב ושותק מה עשה עמד וקבץ כ"ד אלף מישראל והלך אצל כזבי בת צור אמר לה השמעי לי אמר' בת מלך אני וכך צוני אבא לא תשמעו אלא לגדול שבהם אמר לה אף הוא נשיא שבט הוא ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו שני לבטן והוא שלישי לבטן תפס' בבלורית' והביא' אצל משה אמר לו בן עמרם זו אסור' או מותר וא"ת אסורה בת יתרו מי התרה לך הוצרכו לומר בפי' והנה איש מבני ישראל בא שנתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי ואמרו אנו נדונין במיתה ואתה שותק ולא שמעצמו עשה זה מפני שאילו מעצמו עשה זה למה לא בא בעת שפשטו העם לזנות אלא המתין עד שאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור: והמה בוכים נתעלמ' ממנו הלכ' של הבועל ארמי' קנאין פוגעין בו געו כלם בבכייה. והיינו דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד כדאיתא בפרק אלו הן הנשרפין דאל"כ למה היו בוכין כאן מה שלא בכו בעגל ובשאר העבירות אלא ע"כ שבעגל עמד משה ועשה דין כנגדם כדכתיב ויטחן עד אשר דק וגו' וכאן רפו ידיו מפני שנתעלמה ממנו הלכה כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו: וירא פנחס ראה המעשה ונזכר ההלכה וכו'. בפרק אלו הן הנשרפין אמר לו פנחס למשה אחי אבא לא כך למדתני בירידתך מהר סיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אמר לה קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרונקא והוצרכו לומר שראה המעשה ונזכר ההלכה ולא שיהיה זוכר אותה מפני מלת וירא דהוה ליה למכתב ויקם פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן מתוך העדה ויקח רומח בידו מאי וירא שראה המעש' ונזכר ההלכה ופירוש הבועל ארמית שבועל אותה בפרהסיא לעיני עשרה מישראל או יותר כמעשה דזמרי עם מדינית אבל אם לא בעל אות' בתוך עשרה מישראל אם בעל אותה דרך אישות הרי זה לוקה מן התורה שנא' לא תתחתן בם אחד שבעה עממין ואחד כל שאר האומו' ואם בעל אותה דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהם גזרה שמא יבא להתחתן בם וחייב עליה גם כן משום מדינית אם יחדה לו לזנות או משום כותית זונה לחודיה אם לא יחדה לו אלא על דרך מקרה מפני שכשיחדה לו לזנות יש לגזור עליה משום נדה דהואיל ובא עליה בנדות' אתי למבעל נמי נדה ישראלית והואיל ובעל כותית אתי למנסבה ועבר על לא תתחתן בם והואיל שהיא מיוחדת לו בביתו נחשבת לו כשפחה ואתי למינסב שפחה ועבר משום לא יהיה קדש והואיל שהיא בזנו' אם כהן הוא אתו למבעל ישראלית שנבעלה לאסור לו שהיא הזונה האסורה לכהן אבל כשלא יחדה לו אלא דרך מקרה אין לגזור בה אלא משום כותית דילמא אתי למינסבה ועבר על לא תתחתן בם משום זונה דכיון דבועל אות' בזנות ואם כהן הוא אתי למבעל ישראלית שנבעלה לאסור לה אבל לא משום נדה משום דבאותה שעה שבא עליה במקרה סובר שלא הית' נדה דלא אתי למבעל נמי נדה ולא משום שפחה דכיון דלא יחדה לו אינ' נחשבת לו כשפחה וליכא למיגזר דילמא אתי למינסב שפחה ופי' קנאין פוגעין בו הוא כשפגעו בו ממצמם והרגוהו ושיהיה גם כן בשעת המעש' דומיא דפנחס עם זמרי ואז הם משובחים וזריזין אבל אם פירש הבועל אין הורגים אותו ואם הרגו נהרג עליו אלא שאם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג את הקנאי כדי להציל עצתו מידו אין הבועל נהרג עליו וכן אם באו הקנאין ליטול רשות מבית דין להורגו אין מורים להם אף על פי שהיה בשעת המעשה: והרבה נסים נעשו לו וכו' כדאיתא התם. דאמר ר' יוחנן ו' נסים נטשו לפנחס אחד שהיה לו לזמרי לפרוש ולא פיר' ואחד שהיה לו לדבר ולא דבר ואחד שכיון בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה ואחד שלא נשמטו מן הרומח שבא המלאך והגביה את המשקוף וא' שבא המלאך והשחית בעם ופרש"י שהיה לו לפרוש ושוב לא היה רשאי פנחס להורגו שהיה לו לדבר לקרו' לאנשי שבטו שיסייעוהו שהיו עומדים מבחוץ שכיון בזכרותו של איש שיהו הכל יודעים שעל עבירה זו הרגם ולא אמרו שנאה היתה בלבו עליו שלא נשמטו שלא יכלו להשמט ממנ' אילך ואילך הגביה המשקוף כדי שיוכל להוציאם זקופים ולא יפלו לארץ והשחית בעם כדי שיהיו טרודים ומבוהלים ולא יהו באים שבטו של שמעון להרוג את פנחס ויש מוסיפין עוד ששה נסי' אחרי' שנארך חנית של רומח עד שנכנס בתוכם ויצא למעלה ושנתחזק זרועו של פנח' ושלא נשבר הרומח ושלא נפל מדמם על פנחס שלא יטמא ושלא מת כשהם בידו שלא יחטא ושדרך העליון להיות תחתון והתחתון עליון וכאן העליון עליון והתחתון תחתון: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיט' אבי אמו עגלי' לעבודת כוכבים יהרוג נשי' שבט מישר' לפי' בא הכתו' ויחסו אחר אהרן. בפ' אלו הן הנשרפין ופרש"י אבי אמו יתרו דאלעזר אבי פנחס לקח מבנות יתרו כדכתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ומפרש באגדה דפוטיאל זה יתרו שפטם עגלים לעבודת כוכבים אבל בסוטה אמרו פוטיאל זה יוסף שפטפט ביצרו ופריך והלא שבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטיאל זה שפטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים ומשני אלא אי אבוה דאמרי' מיוסף אמיה דאמיה דיתרו אי אבוה דאמיה מיתרו אמיה דאמיה מיוסף דיקא נמי דכתיב פטיאל ולא פיטאל דמשמע שני מיני פוטים פטם ופטפט וא"ת מנא להו לרז"ל למדרש מהאי קרא שבא ליחסו אחר אהרן לאפוקי מאותם שהיו מבזין אותו דילמא לגופיה הוא דאתא דכמה פנחס איכא בשוקא א"נ כאורחיה דקרא בכל מקום ליחס את האיש אחר ראש משפחת אביו י"ל דמייתורא דקרא הוא דקא מפיק לה דלעיל מיניה כתיב וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן מת"ל עוד פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אלא שבא ליחסו אחר אהרן לאפוקי מהמבזים אותו שהיו מיחסין אותו אחר יתרו שפטם עגלים לעבודת כוכבים תדע שהרי גבי וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן לא דרשו בו כלום משום דההוא לגופיה הוא דאתא להודיעך אי זה פנחס הוא וא"ת ל"ל קרא יתירא תיפוק ליה מקרא דאע"ג לגופיה הוא דאתא מ"מ כיון דיחסו אחר אהרן למדנו דאין ליחסו אחר אבי אמו שפטם עגלים לעבודת כוכבים ותו בלאו האי קרא נמי תיפוק לי מקרא דלבית אבותם דפרש"י שם על שבט האב יתיחסו ולא אחר האם אלמא משפחת האם אינם קרויה משפחה ואין ליחסו רק אחר אהרן שהוא משפחת אביו י"ל דאי לאו האי קרא יתירא נהי דהוה ידעינן דייחוסו של פנחס אינו רק אחר אהרן מכל מקום לא הוה ידעינן שבא הכתוב פה ליחסו אחר אהרן לאפוקי מהמבזין אותו מאבי אמו אלא להודיע אי זה זה פנחס הוא זה השתא דאתא קרא יתירא למדנו שלא בא אלא לשבחו לאפוקי מהמבזים אותו אי נמי הוה אמינא הוא הדין נמי שמתייחס אחר אבי אמו והא דייחסו לעיל אחר משפחת אביו חדא מינייהו נקט השתא דכתיב קרא יתירא למדנו שאין ליחסו רק למשפחת אביו ולא למשפחת אמו וא"ת מהכא משמע דפשיטא להו שאבי אמו הוא מיתרו שפטם עגלים לעבודת כוכבים ואלו בסוטה ובפרק יש נוחלין ספוקי מספקא להו אי אבוה דאמיה מיתרו ואמיה דאמיה מיוסף או אבוה דאמיה מיוסף ואמיה דאמיה מיתרו כדלעיל ועוד מפוטיאל תרי משמע מיתרו שפטם עגלים לעבודת כוכבים ומיוסף שפטפט ביצרו כדלעיל וכיון שכן היאך דרשו פוטיאל לגנאי לחודיה מיהו מהא לא קשיא דאיכא למימר אף על גבי דפוטיאל פטם ופטפט משמע ומנהג המבזים לעולם ללכת אחרי הפגום שבשניהם כדי לבזות אבל לקושיא קמייתא שמא יש לומר דאבי אמו לאו דוקא אלא חד מנייהו נקט או אבי אמו או אבי אם אמו כלומר פגום מאמו אך קשה מאי שנא הכא דנקט אבי אמו מיתרו ומאי שנא התם גבי ואת פנחס שאמרו מפני מה הלך פנחס ולא אלעזר שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו ושמא י"ל כיון דלאו דוקא הוא לא חייש למנקט פעם הכי ופעם הכי: בקנאו את קנאתי בנקמו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר. פירש בקנאו את קנאתי בנוקמו את נקמתי מפני שפנחס לא השיב את חמתו של הקב"ה אלא על ידי הנקמה שעשה בפועל לא על ידי הקנאה והקצף שהיה בלבו שהיה מתחרה לנקום דדברים שבלב אינם דברים אחר כך אמר בקצפו שאין פירוש בקנאו בנוקמו רק בקצפו אך מפני שאין הנקמה באה אלא על ידי הקצף שבלב קרא הנקמה בלשון קנאה גם אמר את הקצף שהיה לי לקצוף במקום את קצפי שהוא במקום את נקמתי מפני שיו"ד הכנוי פעם מורה על הפועל כמו ואני נסכתי מלכי שפירושו המלך שפעלתי אני ופעם מורה על הפעול כמו ואלהים מלכי מקדם שפירושו מלך שפעלו עלי ולפיכך הוצרך לפרש שיו"ד קצפי פה מורה על הפועל והוא אומרו את הקצף שהי' לי לקצוף לא את הקצף שהי' להם לקצוף עלי כי לו היה ראוי לקצוף שעברו על מצותיו לא אחרי' עליו: את בריתי שלום. שתהא לו לברית שלום הוסיף מלת שתהא לו ולא הספיק לו עם הנני נותן לו הכתוב לעיל גם הוסיף מלת לברית ולא הספיק לו מלת בריתי הכתוב לעיל שהיה די לומר הנני נותן לו את בריתי שלום מפני שכתוב אחריו והיתה לו ברית כהונת עולם לומר שבריתי זאת תהיה לו לשני עניינים לשלום ולכהונה ואחר שלגבי כהונה כתיב והיתה לו לברית כהונת עולם ולא הספיק לו מלת נותן לו הכתוב לעיל ולא מלת בריתי הכתוב לעיל יחוייב שיהיה גם לגבי שלום כמוהי שפירושו הנני נותן לו את בריתי לו לברית שלום ושתהיה לברית כהונת עולם אבל מה שהוסיף למ"ד במלת שלום ואמר לברית שלום ולא הספיק לומר שתהא לו ברית שלום דומיא דוהיתה לו ברית כהונת עולם נראה לי שהוצרך לזה מפני מלת בעבור הצריך לו להורות שהברית הזאת תהיה בעבור שלום ובעבור כהונת עולם ולא הוצרך להוסיף למ"ד גם במלת כהונת עולם כי כבר גלה זה במלת שלום: כאדם המחזיק טובה וחנות למי שעושה עמו טובה אף כאן פירש לו הקדוש ברוך הוא שלומותיו. פירוש ששלח לו חן חן לך על הטובה שעשית לי ויש לתמוה בשלמא לפרש החכם בן עזרא שפירש שהשלום ששלח לו הוא שלא יירא מאחי זמרי שהוא הבטחה נופלת בו לקיים הבטחתו אלא לדברי הרב שאמר פירש לו שלומותיו כאד' המחזיק טובה וחנות שאין בזה שום הבטחה מהשבועה נופלת בו עד שיאמר שתהא לו שבועתו זאת לשבועת שלום: והיתה לו בריתי זאת ברית כהונת עולם. פי' שמלת והיתה אינה דבקה עם ברית שלום כי ברית שלום לא תהיה ברית כהונה רק היא דבקה עם מלת בריתי שהברית ההיא תהיה לברית כהונת עולם כמו שהיתה לברית שלום: לאלהיו בשביל אלהיו. כי קנאת פנחס לזמרי לא היתה רק בשביל אהבת אלהיו: ייחס את הרשע לגנאי. שכל מי שהוא יותר גדול חטאו יותר גדול: ושם האשה וגו' להודיעך שנאתן של מדיני' וגו'. דלא שייך הכא לומר להודיע שבחו של פנחס כדלעיל משום דאף על גב דהוה בת מלך לא הוה ליה למנוע עצמו מלהורגה מכיון שלא היתה מאומתו אלא מאומה אחרת שאינם רשאין ליגע בו ומהתימה מהרמב"ן ז"ל שכתב והזכיר שם האיש המכה ושם האשה המוכה להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה שהרג נשיא ישראל ובת מלך עובדי כוכבים ולא ירא מהם בקנאתו את אלהיו איך לא השגיח בזה וכ"ש אחר שראה את רש"י ז"ל שברח מזה שלגבי זמרי פירש להודיע שבחו של פנחס וגבי כזבי בת צור פי' להודיעך שנאתן של מדינים: צרור כמו זכור שמור לשון הווה עליכ' לאייב אותם. דעת רש"י ז"ל בזה משונה מדעו' המדקדקי' שכולם חושבים שהוא מקור במקום צווי חסר תצרור ודעת רש"י ז"ל היא שאין זה לא צווי ולא מקור רק הווה עתיד שפירושו עליכ' לצרור אותם תמיד וכן זכור ושמור עליכם לזכור ולשמור את יום השבת תמיד וא"ת ולמה לא הסכימו שיהיה צווי על שלש' פנים פועל פעול פעל כמו המקור אבל הסכימו כלם שאינו צווי עד שנדחקו קצתם לומר שהוא מקור במקום צווי וקצת' אמרו שהוא עתיד הווה אם מפני שלא יתערב הצווי של פעול עם המקור הנה פועל פעל שהם צווי בצורת המקור ופעם מתפרש על צווי ופעם על המקור כל אחד כפי מקומו ותהיה גם מלת פעול כמוהו שפעם יורה על הצווי ופעם יורה על המקור כל אחד לפי מקומו ושמא יש לומר מפני שאם היה צווי היה ראוי שיבא ממנו לרבים ולרבות כמו שיבא מפעול פעול פעולנה ומפעל פעלנה ואחר שלא נמצא זה בשום מקום הוא לאות שמשקל פעול איננו צווי רק מקור אחר שהוא על המקור ורש"י סובר שהוא עתיד הוה ולכן לא הביא לו דמיון רק מזכו' ושמו' שהם מקור על צורת צרור והם עתידים הווים ולא מזכור תזכור שמור תשמור שהם מקור: כי צוררים הם לכם על דבר פעור שהפקירו בנותיהן לזנות כדי להטעותכם אחר פעור. הוצרך לפרש על דבר פעור על שהפקירו בנותיהן לזנות כדי להטעותם ולא על שהכשילו את ישראל אחר פעור כמשמעו מפני שאין האדם נעשה צורר לאחרי' אלא מפני הרעה שבאה לו מהם לא מפני הרעה שהביא הוא עליהם ולכן אי אפשר לפרש שהמדינים הם צוררים לכם בעבור שהכשילו אתכם אחר פעור משום דמזה הצד ראוי שיהיו הם צוררים למדינים לא ההיפך אבל אם יהיה פי' הפסוק שהמדינים צוררים לכם מפני שבסבתכם הוכרחו להפקיר בנותיהם לזנות כדי להטעותכם בפעור אתיא שפיר: ואת מואב לא צוה להשמיד מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם. כדאיתא בב"ק אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכי מה עלה על דעתו של משה לעשו' מלחמ' שלא ברשו' אלא נשא משה ק"ו בעצמו ואמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמם לא כל שכן אמר לו הקב"ה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם רות המואביה ונעמה העמונית ופר"ת דלאו דוקא אלא כלומר עתיד משה לישא קל וחומר אם לא שהזהירו הכתוב תחלה דקודם נאמר אל תצר את מואב ממה שנאמר צרור את המדינים והכיתם אותם כדדרשי גבי עתה ילחכו הקהל שלא היה מתירא בלק אלא מלחיכה בעלמא שלא היו מותרין אלא באנגריא וקרא דצרור את המדינים אחר מעשה דבלק היה והא דקאמר נמי הקב"ה למשה לא כשעלתה על דעתך לאו דוקא וגם הרמב"ן ז"ל אמר ואני תמה על לשון האגדה שאמרו בב"ק אל תצר את מואב וכו' והנה קודם הק"ו הזהירו למשה מן המואבים ותירץ ואמר אבל הכוונה לומ' שגלוי לפניו יתברך כי כשיצוה אותו צרור את המדינים יהיה למשה לעשות מלחמה במואב שלא ברשות והקדים להזהירו מזה ודבריו הם דברי ר"ת בעינם:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך