פסוק י:וידבר ה' אל משה וגו' פנחס בן אלעזר וגו'. הנה פרשו חז"ל שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים ומזלות והרג נשיא מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן הענין הוא דכתיב ויעמוד פנחס ויפלל שעשה פלילים עם קונו להתוכח עמו בדין על אלו יפלו ך"ד אלף מישראל וקשה וכי מלתא זוטרתא היא המעשה הרע הגדול הזה לפנחס להתווכח עם הקב"ה אשר צווח הכתוב כי חילל את קדש ה' ובעל בת אל נכר וגם מוכח דפנחס ידע ודאי שהעבירה זאת היא יותר גדולה משאר עבירות דאל"כ למה לא לקח אהרן הקטרת לעצור המגפה אלא ע"כ דסגולת הקטרת לעצור המגפה דלשון קטרת הוא לשון קשר היינו שמקשר כל ישראל וצדיקים מגינים על רשעים ובזהר קרא לקטורת קטרא דרחימא קטרא דמהימנותא רק דהקטורת יכפר על שאר עבירות ולא על בועל כותית דאז הוא מופרש ומובדל מישראל ועכ"פ היה לו לפנחס לידע דבועל כותית היא עבירה גדולה והאיך נתוכח פנחס על אנו יפלו כ"ד אלף מישראל ועוד אמרו במדרש הנ"ל בהתוכחו עם הקדוש ב"ה בקשו מלאכי השרת להדפו אמר להם הקב"ה הניחו לו קנאי הוא בן קנאי ולהבין התוכחות ותשובת כל אחד נראה דהענין הוא כי פנחס מסר נפשו למיתה כאמרם אלו פירש זמרי וכו' וגם כל שבט שמעון היו עומדין שם הלא כולם היו מזומנים להרוג מי שיפגע בראש שבטם ובזה תבין מה שאמרו לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי ולמה לא מקודם וגם למה התעצל משה מבני להרוג את זמרי וזה היה באמת תרעומות השבטים שפנחס יהרוג ולא משה אבל הטעם הוא כי פנחס הערה נפשו למות וניצל רק עפ"י נס וכבר אמרו חז"ל שלכך עשה אהרן את העגל שלא יקוים אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא וידוע דמשה שימש בכהונה גדולה ולכך לא רצה משה להכניס עצמו לסכנה זו לטובת ישראל פן יהרג ולא יהיה להם ח"ו תקומה אבל פנחס שלא היה עדיין כהן שפיר הכניס עצמו לידי סכנה ולכך לא נתכהן שיהיה ישועה על ידו לישראל ולכך השבטים היו מבזים אותו דאם נכון הדבר להרוג את זמרי למה לא עשהו משה ולכך התורה מייחסהו בן אהרן דעביד עובדא דאהרן דחש שלא יהרג כהן ונביא ומאז ניתן לו הכהונה כיון שכבר יצא בשלום והנה אחד מהניסים היה שבא מלאך ושיחת בעם והוא המגפה שהיה שלא יהרגוהו ועל זה כעס פנחס על אלו יהרגו דמה בכך אם אני הייתי נהרג אין זה כדאי שיפלו כ"ד אלף מישראל והמלאכי השרת לא הבינו כוונתו ובקשו לדחפו אבל הקב"ה ידע מחשבתו ואמר הניחו לו כי כוונתו לטובה והנה ישראל שראו שהמלאך שיחת בעם כאשר פנחס נכנס ויצא בהריגת זמרי לא חשבו שהיה בשביל הצלת פנחס רק חשבו שה' כעס כמו שהיה אצל פלגש בגבעה שהיה חרון אף ה' על שמיחו בכבוד בו"ד ולא מיחו בכבוד המקום פסל מיכה ואף שזה ג"כ עון פלילי למאוד מ"מ כלא יחשב נגד עכו"ם וכן חשבו כאן כי כעת אנשים עבדו לעכו"ם ולא מיחה ולא אזר קנאה ולזמרי שבעל כותית לבש קנאה ולזה אמרו דלכך לא מיחה בעובדי כו"ם כי בוש הוא שאבי אמו ג"כ פיטם לעכו"ם ולכך מיאן למחות רק בשביל זנות מיחה וזהו היה תרעומות השבטים ובזיונם ולכך הכתוב מייחסו בן אהרן שרבים השיב מעון ובעגל לא מיחה כדי שיהיו נידונים כשוגגים לדבר עבירה כמ"ש המפרשים וידוע כי בעכו"ם אין שם קנאת ה' כי כלום מתקנא גבור בחלש אבל בזנות יש קנאת ה' כמאמר בלעם הרשע אלהיהם של אלו שונא זימה וזהו שאמר הפסוק אל תחשבו שע"י פנחס בא החימה על שלא מיחה בעכו"ם אדרבה השיב את חמתי בקנאו את קנאתי דייקא כי זנות הוא קנאתי והנה יש לדייק למה נשתכח הלכה זו מכל ישראל עד שפנחס ראה מעשה ונזכר הלכה רק נראה דכל תלונתם היה בהבאת כזבי לפני משה דכשם שכזבי אינה גיורית ה"ה שאר בנות מדין וצפורה אשת משה ג"כ אינה גיורית ואלעזר ג"כ לקח מבנות פוטיאל לו לאשה ואמרו דלא חל עליהם שם גיורית כלל ופנחס ממזר הוא למ"ד יש ממזר מחייבי לאוין ואיתא בפרק הנשרפין כתיב ובעל בת אל נכר וכתיב בתריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאלקי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות אם ת"ח הוא לא יהי' לו ער בחכמים ועונה בתלמידים אם כהן הוא לא יהי' לו בן מגיש מנחה לה' צבאות ופירש המהרש"א ער ועונה על דרך נים ולא נים היינו שמבלה ימיו בתלמוד מכלי להועיל שתורתו משתכח ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה ולכך בהתרעמם על משה ואלעזר בשביל בנות מדין שלקחו הראה להם הקב"ה שאין בזרע אהרן שום שמץ ודופי דכל ישראל לא היו יודעין דינו של זמרי במאי עד דאתי פנחס ובודאי אביו לא בועל כותית היה וע"כ לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי כדי להוציא מלבם שאביו בועל כותית היה דא"כ לא היה לו בן מגיש מנחה רק דהם חשבו כנ"ל על דקינא בעריות ולא בעכו"ם דעל זה נפלו כ"ד אלף מישראל אך קשה האיך עלה על דעת ישראל לתלות הסרחון בפנחס לא בזמרי אשר גדול עונו מנשוא רק דידוע מה דאמרו בגמרא כ"ז שרשעים בעולם חרון אף בעולם ומאן נינהו רשעים גנבי ולהבין למה דווקא גנבי נראה דאיתא בגמרא מה בין גנב לגזלן זה השוה דעת קונו וכו' וזה לא השוה וכו' דגנב יארוב במסתרים לאמר ה' לא יראני ועל זה חרון אף בעולם דבשאר עבירות אם עושה עבירה ופזר נתן לאביונים ומתן בסתר יכפה אף אבל בגנב אין הצדקה נחשבת לכלום דזיל בתר טעמא דהטעם הוא דמתן בסתר יכפה אף דלא רצה להתפאר דנותן לכך בסתר שלא יראוהו אדם רק הקב"ה וגנב חושב בדעתו דאין הקב"ה רואה מעשיו או י"ל טעם אחר דאיתא אם יש דין למטה אין דין למעלה ובגזלן יש דין למטה דקמים עליו להרגו אבל גנב דהולך בכוכבי נשפי חשך ואין נוגה לו ואין דין למטה לכך יש דין למעלה ואלו היה זמרי עשה העבירה זו בצנעה לא היה ח"ו שריד ופליט לבית ישראל דהקב"ה היה נתמלא חרון אף ועברה רק זמרי עשה זאת בפרהסיא ואין כח לאף להתגבר על ישראל וזהו שהתעה אותם לבל יאמרו שממנו נתהוה הכליון וחרץ כי בפרהסיא היה רק תלו הסרחון בפנחס:
פסוק יב:לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. ע"ד הפשוט נראה דאיתא בגמרא האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מאתא לא משום דמעלי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא והמקנאים קנאת ה' צבאות ברשעים תמיד עליהם מריבה כמ"ש הרמב"ן בפ' עקב בתחלתו ופנחס היה מוכיחו וה"א דלא יהיו הבריות עמו בשלום ולכך הבטיח הקב"ה ההיפוך שיהיו עמו בשלום או יאמר דמצינו בגמ' שגם בזמן התנאים נשתכח התורה מישראל לומר החדש הזה לכם החרש היה לבם והטעות היה בהני ג' תיבות באות השני שבתיבה שהם אותיות ריב דעיקר המחלוקת גברה מחמת שכחה וזה שנקרא סלע המחלוקת ופנחס היה נזכר בהלכה ולא היה אצלו שכחה וממילא שקטה המחלוקת והריב וז"ש הנני נותן לו את בריתי שלום ולא ריב. או ואמר עפ"י מ"ד דבחיתוך ערלת המילה מתקן חמשה ערלות ערלת הפה ערלת שפתים ערלת החוטם ערלת הלב ערלת המילה וזהו אות ה' דנתוסף לאברהם לאחר המילה דמקודם היה נקרא אברם אב המון גוים וה' זו נתוספה מטעם הנ"ל ומקודם תיקן ערלות הנ"ל הן לאדם רק רמ"ג אברים באשר דחמש אברים הנ"ל אינם בתיקונן אבל לאחר התיקון אז הגוף שלם במדותיו והן רמ"ח אברים ופנחס רצה לתקן לזמרי בכל מה שפגם באבריו ובזה רמז במה שלקח רמ"ח בידו היינו לתקן תשלום רמ"ח אברים דהבועל כותית נמשכה ערלתו וחזרו לקלקולן ובזה תיקן כדדרשו חז"ל אל הקיבה אשר תיקן ערלתו ולכך פנחס דקנא ברית קודש נאמר לו את בריתי שלום. או יאמר דידוע דאדם נברא מארבע יסודות ובהיותם בשלימותן נוח לו לאדם להיות בלי צער כלל ויושב בהשקט ובבטח רק פעמים בהתגבר יסוד אחד על חבירו ולפעמים יסוד האש גובר אשר מזה נולד חולי הקדחת או לפעמים יסוד המים וכן כולם ומוט יתמוטט האדם וקשה עליו לשאת התגברות של אותו היסוד וזה נתהוה בעו"ה מחטא אדה"ר דמקודם שחטא האדם באמת נברא להיות חי וקים לעולם אבל האדם נתקלל בחטאו גם היסודות נתקללו בעבור ששורש האדם מכל הארבע יסודות ונלקו שמתגברין זה על זה עד שנתפרדה החבילה אבל לפנחס נתן הקב"ה יתר עז היינו ברית שלום בין היסודות אלו תמיד לבל יתגבר האחד על חבירו ולכך פנחס זה אליהו חי וקים לעולם:
פסוק יג:והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. על שהוא נקם נקמת ה' צבאות תעשה זאת וזה שכרו לזרעו הבאים אחריו על שהשיב את חמתי ולכך זרעו ויוצאי יריכו הבאים אחריו ג"כ מעשיהם יהיה במתנות כהונה ויכפרו על בני ישראל כמו פנחס דהשיב חמת המלך מלכו של עולם:
פסוק יד:ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא. בכאן רמזה לנו התורה על דפנחס הרגו זכה זמרי לחיי עוה"ב ומוכח מדכתיב ושם איש ישראל ואיתא בגמ' צדיקים שמם קודם להם כמו כאן:
פסוק יד:נשיא בית אב לשמעוני. פירש רש"י פרשה ויחי דלא כתיב בן יעקב דיעקב ביקש רחמים על עצמו בסודם אל תבוא נפשי לבל יזכר שמו במעשה זמרי ולהבין אם באמת בקש יעקב לבל יזכר שמו במעשים המכוערים רק בדברים ישרים ועל טוב יזכר שמו ולמה לא נכתב שמו גבי בנות צלפחד דהיחוס נמנה למשפחות מנשה בן יוסף ולא כתיב בן יעקב וחביבי עליון היו בנות צלפחד כמו שאמרו חז"ל רק נראה דידוע מה דכתבו המפרשים דהאדם לא ישא כלל לבת רשע דארס זוהמת הזיווג אשר התנכל במחשבות זרות טמון בילד ונשאר בה מאותו ארס ולשלשים ולרבעים תמצאנה ויצא ממנו בן שאינו הגון רע בעיני ה' ולכך זמרי נשיא ישראל בעט בהקב"ה על דהיה בא מארס זוהמת שכם בן חמור אשר טמא את דינה בת יעקב ונשאת לשמעון והארס היה טמון עד זמרי ובאמת שמעון שהיה משבטי יה לא עשה זאת רק כדי למלאות רצון אביו בהתחנן אליו שיסיר חרפתה מעליה. וזה היה דאגת יעקב דסרחון של זמרי תלוי בו וירא לנפשו מלהזכר ח"ו שמו עליו ולכך ביקש רחמים על עצמו:
פסוק יד:נשיא בית אב לשמעוני ושם האשה המכה המדינית כזבי בת צור ראש אומות בית אב במדין הוא. הנה הכתוב בא להודיענו שלא היו שניהם ספונים וחשובים כל כך כמו שפרש"י שצור אחד מחמשת מלכי מדין היה ובמקום אחד היה עוד ארבע בדוגמתו וכן זמרי לא היה נשיא שבט רק בית אב היינו למשפחה אחת ולכאורה הוא שפת יתר דמה לנו אם היו חשובים וספונים או לא דמה תועלת בזה רק נראה דלכאורה קשה על בנות מואב למה שלחו את בנות מדין להטעות לישראל בזנות הא היו להם בנות רבות והיו יכולים לעשות בעצמם כל התועבות האלה ומה עלה על לבם וכי שונאי זמה היו רק נראה דידוע דבלק היה קוסם קסמים יותר מבלעם וראה שאחד מחלציו יעביר הזדון והרשעה מן העולם וראה שא' מישראל ישא אחת מבנות מואב ומשם יפרד אבן נגף להפיל מואב ארצה ומשם יכלה כל קרן מואב וזה קאי על בועז שנשא לרות שהיא היתה ממואב שיצא ממנו דוד המע"ה וירד העיט על הפגרים הוא דוד שבקש לכלות כל האומות והפיל למואב ארצה וידוע דבכישוף רואה וא"י תוכן הדברים ולכן בלק לא ידע דיהיה דבר זה באחרית הימים רק בחושבו שמיד יצא העגל הזה ומהרסיו ומחריביו יהיה משלו ולכך הזהיר את בנות מואב דמה בראשה למי שתשמע לבן ישראל לזנות עמו ובאמת רצו להטעות את ישראל לזנות ולכך שלחו לבנות מדין וזהו הענין דבאמת אבות הקדמונים לא נתכוונו כלל להקניט להקב"ה רק היה לפעמים טעמם לעשות עבירה לשמה ולפעמים היה שגגה והיו נכשלים בו ע"כ הזהיר הכתוב לדון כ"א מישראל לכף זכות אף שנראה כאלו עבר עבירה כמ"ש תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי דהם בעצמם כוונו לטובה כמו דמצינו באחיתופל שיצא ממנו בת שבע וממנה יצא שלמה המלך והעלה בדמיונו דבמראה ראה דהוא יהיה מלך כעת עתה על ישראל ולכך היה חולק על דוד וחולק על המלכות היה וגבי קרח נמי אמרו מה ראה קרח לחלוק אלא שעינו הטעתו דראה שיצא ממנו שמואל וחשב שהמלכות יגיע לו ובאמת כוונתם היה לטובה רק דטעו ובפרט דור המדבר שהיו דור דעה שעליהם אמרו לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן וח"ו לחשוב עליהם שום דבר דופי אשר בזדון ח"ו נעשתה התועבה הזאת לזמרי רק דהענין גבי זמרי כנ"ל דידע במראה נבואה דילך אחד מנשיאי ישראל ויקח אשה מזרע מלוכה של אוה"ע ויוליד זרע שיגבה חובו ממואב ולכך לקח לכזבי דממנו יצא אבן הנגף למואב אבל באמת טעה דאיתא ברמב"ם דהשופט הוא כנשיא לכל דבר היינו דוקא נשיא השבט ולא נשיא משפחה וידוע דבועז היה שופט בימים ההם והיה דינו כנשיא לכל דבר ורות היתה בתו של עגלון מלך מואב וזה היה באמת מן השמים שנשיא בישראל ישא לבת מלך מן אוה"ע אבל זמרי לא היה רק נשיא משפחה ולא היה ראוי לגדולה זו שיצא ממנו המלכות וזה שאמר הכתוב נשיא בית אב ולא נשיא שבט ושם האשה כזבי בת צור ראש אומות בית אב וג"כ לא היתה ראויה לכך:
פסוק טו:כזבי בת צור ראש אומות. נראה דבא הכתוב ללמדנו טענת זמרי שהביא המדינית לפני משה ואמר זו אסורה או מותרת וא"ת אסורה בת יתרו מי התיר לך דלכאורה יקשה מה זו טענה הא באמת גיירה משה לבת יתרו רק דזמרי התנצל לפני העם דגם הוא גייר לכזבי אך הא איתא בגמרא אין מקבלין גרים לא בימי משה ולא בימות המשיח דמשום שלחן מלכים הם באים להתגייר ולא משום כבוד ה' רק מצינו דשלמה נשא בת פרעה דמה טעם אסור לקבל גרים בימי שלמה דעושים בשביל שלחן מלכים והיא ג"כ משלחן מלכים קאתית ואעפ"כ התגיירה ובודאי עשתה זאת לש"ש וז"ש דטענת זמרי היה שראש אומות היה אביה ומשולחן מלכים קאתית ומותר לגיירה:
פסוק יז:צרור את המדינים כי צוררים הם לכם. נראה שהוא מלשון ויצר אותו בחרט היינו לצור אותם ביחד כדי להאבידם כולם ביחד שלא ישאר להם שריד ופליט ומבלי יכולים לברוח כאלו נקשרו כולם בצרור אחד וזהו לשון צרור וטעמו של דבר כי צוררים הם לכם אשר באו מארץ מרחקים להטעות אתכם:
פסוק יח:בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי וגו'. ולהבין דבפרשת בלק כתיב ויחל העם לזנות עם בנות מואב ויצמד ישראל לבעל פעור הלא עכו"ם של מואב היתה נקראת כמוש כמ"ש אוי לך מואב אבדת עם כמוש והאיך קאמר הכתוב שהטעו אותם בעכו"ם של פעור רק נראה דידוע דכשהתרעמו על המן סמוך לו כתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו ודרשו חז"ל על עסקי משפחותיו להתיר להם עריות ומה שתלו היתר העריות בהתרעמות המן הוא זה דהנה הרמב"ם בספר המורה נתן טעם לאיסור עריות דאדם הוא מקורב עם אחותו וקרוביו ולא בוש מהם ויהיה מצוי תמיד אצלם למלאות תאוותו בתאות המשגל ולכך הזהירה התורה על העריות והנה המן היה ממעט תאות הגופנית ולכך בכו על עסקי משפחותיהם להתיר להם עריות דכיון שהם אוכלי מן לא יגיע להם שום מכשול בתאות המשגל באשר שהמן ממעטתם דהמן היה נבלע באברים ובלעם הבחין זאת דלא יועיל שום עצה להטעותם אחר זנות דלא יתאוו לנשים הואיל והם אוכלי מן ולכך התנכלו עליהם בעון פעור ועבודת פעור היה שפערו צואתם לפניו והוצרכו לאכול לחם הקלוקל זולת המן כי המן היה נבלע באברים ולא היו יכולים לעבוד לפעור וז"ש בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור דהיינו בתחלה לעבוד לפעור ועי"כ ועל דבר כזבי בת צור וזה שהיו יכולים להטעות אותם בפעור דנתכוונו ישראל באמת להטיל צואה לפניו דרך בזיון וזולת זה לא היו סרים מאחר ה' ואח"כ ההרגל נעשה טבע עד שכפרו בה':
פסוק יח:או יאמר דהמסית לדבר עבירה טוענין בשבילו דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אבל המסית לעכו"ם אין לו טענה דברי מי שומעין וחייב והטעם הוא באומר המסית שיעבוד לעכו"ם הרי המסית אומר לו שעכו"ם הוא הרב ובאם שהסיתו המדינים לישראל על עסק זנות לבד לא היו חייבים דיאמרו דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אבל השתא דנכלו על דבר פעור והחליפו הרב אל חי וקים באל אחר ונסתר טענת דברי הרב וכו' וע"כ ועל דבר כזבי וחייבים המדינים כליה:
פסוק יח:המוכה ביום המגפה על דבר פעור. הא דהודיענו הכתוב שהוכה ביום המגפה נראה דכבר התחילה המגפה ובגודל רשעתם אשר התאוו תאוה להטעות את ישראל הפקירו את נפשם והלכו למקום המגפה לסכן נפשם רק למלאות רצונם כי דימו בנפשם ששכרם גדול באם יבאו לפעול בפעולת הסתה להדיחם מאחרי ה' על דבר אשר קצה נפשם בהם כדכתיב ויקוצו וגו' וחטא גדול היה ע"כ נקום את נקמת וגו':
