פסוק א:ויהי בבקר ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות. נגד שבעה ככבי לכת שהם שצ"ם חנכ"ל, שרצה להקריב להם קודם כדי שיסכימו עמו מערכת הככבים, בחשבו שהכל בא על ידם, וראה שהקב"ה בחר באומה זו ונתן להם השבת שהוא לז' ימים, ושמיטה לז' שנים, ויובל לז' שמיטות, ופסח ז' ימים וסוכה ז' ימים, ויעדם לתת להם ארץ ז' עממין, א"כ הקב"ה אוהב השביעיות, לזה ז' מזבחות וז' פרים וז' אילים. וכבשים לא נזכרו כאן, לפי שמוספי המועדים הם ז' כבשים בכל מוסף, ולא רצה להזכירם שלא תעמוד להם זכותם. ואמר ז' פרים נגד ז' שרים של ארץ ישראל, כמו שהיו ישראל מקריבין בחג ע' פרים נגד ע' שרים, כן רצה הרשע להקריב נגד ז' שרים, כדי שלא יוכלו עליהם. וז' אילים נגד חילי מואב, אולי היה למואב ז' שרים והגמון ושר בכל עיר ועיר, והקריב והעלה עולות מספר כולם:
פסוק א:ובמדרש ז' מזבחות נגד ז' צדיקים שבנו ז' מזבחות מאדם עד משה ונתקבלו, אדם נח אברהם יצחק יעקב משה אהרן, אמר למה קבלת את כל אלו, לא בשביל שעבדו לפניך קבלתם, לא נאה לך שתהא נעבד מכל האומות ולא מאומה אחת, השיבה רוח הקדש טובה פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב, טובה מנחה בלולה בשמן וחרבה מבית מלח זבחי ריב שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין בני, ע"כ. מבית מלא זבחי ריב ר"ת ממזר, לומר שהמואבים ממזרים ובאו ע"י ריב:
פסוק ב:ויעש בלק כאשר אמר בלעם ויעל בלק ובלעם. בלק במעשה ובלעם בכוונה:
פסוק ג:ויאמר בלעם לבלק התיצב כה על עולותיך אמר לו לקלל אומה גדולה כזו צריך שיהיה בהסתר שלא יוודע, שאם יוודע, כל העולמות ילמדו עליהם זכות, שלא נבראו אלא בשבילם, ואפילו המלאכים ילמדו עליהם זכות, לזה לא יהיה שום אדם עמך ולא תסיח דעתך, ולזה הלך הוא שפי כתרגומו יחידי, שלא יתפרסם הדבר, כמו שפירש"י ז"ל, שפי שקט, שאין עמו אלא שתיקה. כי מי שמקלל לבן המלך אין מקלל אותו אלא בחשאי, וכשבא מצאו על עולתו הוא וכל שרי מואב, ומיד וישא משלו, קרי ביה משלו, לומר אני הזהרתיך שלא ימצא שום אדם עמך, ואתה הבאת כל שרי מואב, אפילו שהקב"ה לא ברכם היה ראוי שאני אברכם משלי, פירוש מדעתי. ואמר אולי יקרה ה', אין נקרה לי אלא אלהים ובלילה, אבל ביום לא, ואם אולי יקרה ה' שהוא שם הרחמים וביום, אז יהיה בהסכמת שניהם. ודבר, שהיא כ"י, מה, שהוא שם הוי"ה במלואו, אז והגדתי לך, כמו הגדתי היום תרגום ירושלמי שבחית, אז ראוי לך לשבח:
פסוק ד:ויקר אלהים אל בלעם. הפר מחשבות ערומים, הוא חשב שיקרה לו שם הוי"ה, ונקרה לו שם אלהים. ויאמר את שבעת המזבחות, שרצה לשאול רשות מכ"י תחלה, ולזה אמר שבעת ולא שבעה לרמוז לנקבה, ולזה מזבחת כתיב, וכן אמר המזבחות בה' הידיעה. ואמר ערכתי, לומר שסידר הוא העליונות כסדרן. ואעל פר ואיל, שלא קצץ אלא חבר מדת הדין עם הרחמים, זהו פר ואיל. ורבינו בחיי ז"ל כתב על דרך הסוד, את שבעת המזבחות ערכתי, מה שעשה מהם שבעה ומה שהזכירם בה' הידיעה, הכל בהשגחה גמורה ובכוונה ידועה, כי בלעם הרשע מרוב חשקו לקלל רצה להמשיך רנון מהמחשבה הטהורה אל כל השבעה ולהשפיע בהם כח, ולא הספיק אצלו שיעשה מזבח אחד ועשה ז', כדי שיפעלו כל המדות רצונו ויפיקו מחשבתו בהמשכת הרצון, והעלה קרבנותיו בג' מקומות למה"ד. והנה ז' מזבחות האלה הם ז' ימי בראשית וז' קני מנורה, והם נקראים צרור החיים, כי הם ענין מיוחד למעלה ומתפרד למטה לפי המקבלים, וזה ביאור הכתוב את שבעת המזבחות של מעלה ערכתי למטה, ע"כ:
פסוק ד:ויקר אלהים אל בלעם אמרו במדרש, א"ל הקב"ה רשע מה אתה עושה, אמר לו שבעה מזבחות ערכתי, משל לשולחני המשקר במשקולות בא בעל השוק הרגיש בו, א"ל מה אתה מעוול ומשקר במשקולות, א"ל כבר שלחתי דורון לבית, אף כאן בלעם קראו רוח הקודש רשע מה אתה עושה, אמר לפניו את שבעת המזבחות ערכתי, א"ל טוב ארוחת ירק שאכלו ישראל במצרים על מצות ומרורים מקרבנות שאתה מקריב ע"י שנאה. אז"ל כן לפי שאמר ויקר אלהים ולא אמר כמ"ש פעם שניה ויקר אלהים וגו' וישם דבר בפיו, אבל כאן אמר ויקר ומיד אמר את שבעת המזבחות ערכתי, אלא ודאי דבר עמו דבר מה, והשיבו את ז' המזבחות ערכתי. וישם ה' דבר, כשהשוה המדות אמר ה', וקודם אמר ויקר אלהים, ואחר שהשוה אמר ה', ג"כ לכבודן של ישראל. דבר בפי בלעם, הדבר היה נכנס בפי בלעם, והדבר היה מדבר, ואפילו הוא לא היה מבין מה היה אומר, לזה אמר וישא משלו, הוא חושב שממשל משלות. ובמדרש אמר הקב"ה לישראל בני רשע זה בא לקלל אתכם הריני עוקם את פיו והופכו לברכה שנאמר וישם דבר בפי בלעם ואין דבר אלא. מלאך שנאמר ישלח דברו וירפאם וגו', בא לו בגרונו, רצה לברך מניחו, לקלל בולמו, ר' יוחנן אמר מסמר של ברזל נתן בגרונו, בא לברך מניחו, לקלל בולמו ואין דבר האמור כאן אלא מסמר של ברזל שנאמר כל דבר אשר יבא באש וגו', ע"כ. כ"ז אז"ל לפי שהיל"ל וישם דברים בפיו, כמו ושמת את הדברים בפיו, ואמר דבר, לזה חד אמר אין דבר אלא מלאך, וחד אמר מסמר, גימט' שם, והוא נקראת שם, והיא כה, וזהו וכה תדבר, לא אמר וכה דבר, אלא תדבר, היא ולא אתה:
פסוק ד:ובזוהר א"ר שמעון ת"ת האי רשיעא געלא דכולא דלא תשכח בכל פרשתא דא ויאמר ה' אל בלעם או וידבר ה' ח"ו, מה כתיב וישם ה' דבר בפיו, כמאן דשוי חסמא בפום חמרא דלא יסטי הכא או הכא, כר וישם ה' דבר בפי בלעם, אמר ליה קוב"ה רשע מה דאת חשיב עלך יהא ותתקיים ברכתא בבני, או איפכא לא צריכין אינון לך, כמה דאמרין לצרעה כו' אלא את שוב אל בלק וכך תפתח, פומך לא יהא ברשותך, ולא בפומך תליא מלולא אלא וכה תדבר, הרי כה דזמיא לברכא לון, כ"ה תמלל ברכה דבני, דכד תפתח פומך היא תמלל מילין לאתקיימא על בני, דלא אשבוק מילין לך, ת"ח דכך הוא, דכיון דאתא לבלק ובלק שמע כל אינון מלין הוה חשיב דהא מפומוי דבלעם הוו נפקין, אמר לקב אויבי לקחתיך, א"ל בלעם סב אינון חרשין דידך בגין לעכבא הכא האי כ"ה, ואי את יכיל לעכבא האי כ"ה בהאי חרשין אנא אעקר לה מאינון מלין דקא אמרת, מה כתיב התיצב כה על עלתך, בהאי ובחילין חרשין תעכב לה, ואנכי אקרה כ"ה, כלומר אעקר לה מאילין מלין, א"ל קוב"ה רשע אנא אעקר לך, מה כתיב בתריה ויקר אלהים אל בלעם וגו', וההוא דבר ארם קלא במלוליה דכ"ה, שוב אל בלק וכ"ה תדבר, כה תדבר ודאי, תא חזי בקדמיתא לא כתיב התיצב כה על עלתך ואנכי אקרה כה, אלא התיצב על עלתך, כיון דחמא דכה אמר אינון ברכאן, כדין אמר התיצב כה על עלתך ואנכי אקרה כ"ה, ע"כ:
פסוק ו:וישא משלו. כבר אמרתי שהוא לא היה מבין את הדבר והוא היה חושב שהם דרך משל וחידה. ובמדרש וישא משלו, אל תקרי משלו אלא משלו, שהיה בלעם מבקש להוציא קללות מלבו, ואין הקב"ה מניחו, כשראה כן תלה העון בבלק ואמר ראו מה עשה לי בלק, שהייתי ברומו של עולם וכל המלכים מרצים לי אגרותיהם, והביאני זה לזלזל בכבודי, וא"ת מי הכריחני, מלך מואב, לפי שהוא מלך מואב. מהררי קדם, שיודע חכמת בני קדם, שהיו קודם, ומפני ידיעתו שהוא יודע יותר ממני, שהוא קבל מההרים הגדולים של בני קדם, ואמר לי לכה, לא אמר בוא אלי אלא לכה, כמו שאמר למה לא הלכת אלי, ולא אמר למה לא באת אלי, שהיה לי לילך אליו ולבקש מלפניו על זה, זהו לכה, לך היה ראוי דבר זה. ארה לי, ארה לשון לקיטה כמו אורה בתאנים, כלו' הניח כל האומות ומי לקט יעקב שאמר הנה עם יצא ממצרים, שיצאו ישראל ויצאו עמהם הרבה מן האומות, אתה כשתקלל תכוון שלא תחול הקללה אלא על יעקב, כלו' על זרע יעקב והוא לשון זריקה כמו צדה אורה, אורה אתכם ביד אל, כלומר יזרוק כל האומות וילקוט יעקב. והשתי לשונות הביאם הזוהר, ארה לי יעקב, שהם עושים עמנו עקבות ומרמות. ולכה זועמה ישראל, שהם משתררים עלינו:
פסוק ו:ובמדרש מן ארם, בין הרמים הייתי והורודני בלק לבאר שחת, ינחני, כמא דאתמר נהה על המון מלך מצרים והורידהו. ד"א מן ארה, עם כסא של מעלה הייתי והורידני מכבודי, משל למי שמהלך עם המלך, ראה לסטים הניח המלך ומטייל עם הלסטים, כשחזר אצל המלך, אמר לו לך עם מי שטיילת עמו, כך בלעם נזקק לרוח הקודש כשנזדווג עם בלק נסתלקה ממנו רוה"ק וחזר להיות קוסם כבתחלה, שנאמר (יהושע י"ג) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו ב"י בחרב, לכך צווח רם הייתי והורידני בלק, ע"כ. ופירוש מהררי קדם, שחזר לחכמת בני קדם להיותו קוסם כקדם, פירוש כבתחלה. לכה, שאמר לי לך עם מי שטיילת. זהו ארה, שזרקו והוציאו לחוץ. לי יעקב, כלומר עמי אתה עושה עקבה, אחר שחלה עליך רוה"ק. ד"א מן ארם, מהיכן שהם באים עלינו בכח, באנו בדבור לקללם, שתי סטריקיאות (פירוש משאות) יש להם מארם, כיצד אברהם יצא מארם נהרים ונטען כל אותם ברכות, לך לך ואעשך לגוי גדול וגו', יעקב הלך לארם נהרים ונטען כל אותן ברכות הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, מהיכן שהן באים עלינו בכח ברכות, באנו לקללם. ד"א מן ארם, א"ל אתה אומר לקללם, אילולא הם לא הייתי בעולם, כיצד מלכה ושרה היו אחיות שנאמר ויקח אברם ונחור להם נשים וגו' ושתיהם היו עקרות, וכיון שנעקד יצחק על גבי המזבח, אמר הקב"ה לאברהם והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, היה אברהם מהרהר ואומר אחרים מתברכים בזכותי ומלכה קרובתי אחות אשתי לא היתה צריכה להפקד, מיד ויאמר לאברהם הנה ילדה מלכה גם היא, ילדה מלכה בנים אין כתיב כאן אלא גם היא למד שכמו שהיתה שרה עקרה ונפקדה כך מלכה. אמרו רבותינו שכל נביאי אומות העולם שעמדו יצאו מן מלכה, את עוץ בכורו זה איוב שנאמר איש היה בארץ עוץ, ואת בוז אחיו זה אליהוא בן ברכאל הבוזי. ואת קמואל, למה נקרא שמו קמואל, שקם נגד אומתו של אל. אמר בלק לבלעם אילולא הם לא באנו לעולם, אילולא אברהם לא בא בלק, שנאמר ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט וגו', ואתה מבני בניו של לוט. ואילולא יעקב לא הייתי בעולם שלא ראה לבן בנים אלא בזכות יעקב, שבתחלה רחל באה עם הצאן, ומשבא יעקב נתנו לו בנים שנאמר וישמע את דברי בני לבן, ואילולא הם אני ואתה לא היינו בעולם, והיינו שנינו כפויי טובה. ארה לי, כל מי שמקללן מקלל עצמו שנאמר ומקללך אאור אורריך ארור וגו' א"כ ולכה ארה לי, כלומר לך ולי היא הארירה, ולכה זועמה, הזעם הוא לך שיצאת לקלל ולא תחול עליהם קללה. ובזה יתיישב לך שלא מצינו שאמר בלק לזעום עד שאמר זועמה, א"כ ולכה זועמה הזעם הוא לך. לכה ארה לי יעקב, אילו בקשת לקלל אחר הייתי יכול, אבל יעקב כל מי שמקללו מקלל עצמו כביכול, זהו ארה לי יעקב, משל למלך שבורר מנה יפה לעצמו ובא אחד ואמר גנאי עליה כלום יש לו חיים, ואלו נחלתו וחבלו וסגולתו שנאמר כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, והייתם לי סגולה מכל העמים וגו'. ולכה זועמה ישראל, מלך שנטל עטרה ונתנה בראשו, ובא אחד ואמר שאינה שוה כלום, כלום יש לו חיים, ואלו כתיב בהם ישראל אשר בך אתפאר. מהררי קדם, צופה אני בנבואה שבהרים הגדולים תלויים ועומדים, אברהם יצחק ויעקב, ואין כל בריה יכולה ליגע בהם, זהו כי מראש צורים אראנו, ולא זכות אבות בלבד אלא אף זכות אמהות שנאמר ומגבעות אשורנו וגו':
פסוק ח:מה אקב לא קבה אל. כל הקללות הכתובות, בשום אחת לא נזכר בה שם יעקב ולא שם ישראל, אלא סתם. אמר מה אקוב ובלק לא אמר אלא ארה לי, ולא מבעיא ארירה אלא אפילו קבה שהיא פחות מהכי. שאם אל לא קבה אותם מעולם לא תמצא קללתי מקום לחול, כי צריך יש מיש, כמ"ש רז"ל אם בעת שהיו ראוים לקללה שאמרו אלה אלהיך ישראל, לא די שלא קללם אלא שלא נמנעו מהם המן והבאר והענן, ובשעה שהיה מצוה אותם על הקללה והברכה, היה מזהירם אלה יעמדו לברך את העם, ובקללה לא היה קובעם שנאמר ואלה יעמדו על הקללה, ולא אמר לקלל את העם, א"כ מה אקוב שהוא לשון מפרש כמו ונוקב שם ה', אמר כיון שבקללות לא נתפרשו לתת מקום לחול, אי אפשר לחול מתחלה ע"י ב"ו, לפי שהעולם נברא על חסד שנאמר חסד אל כל היום. ומה אזעום לא זעם ה', אם היה הזעם שהוא זועם שנאמר ואל זועם בכל יום בשם הוי"ה וכ"ש בשם אלהים, היה איזה אפשרות לחול בהם הזעם, אבל הזעם הוא ע"י אל שהוא חסד והחסד גובר, כי הזעם הוא רגע שנאמר כי רגע באפו, והחסד כל היום א"כ אפילו הזעם שהוא פחות מארירה ומקללה אין לו מקום לחול. כי מראש צורים אראנו וגו', אמר אתה אומר ארה יעקב, ואני רואה שאברהם לא נצול אלא בזכות יעקב, שנאמר כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. זהו כי מראש צורים שאברהם נקרא צור, שנאמר הביטו אל צור חוצבתה ואל מקבת בור וגו', וא"ת אברהם יצא מתרח ותרח מנחור ונחור משרוג וכולנו בני איש אחד נחנו ואב אחד לכולנו, לזה אמר ובגוים לא יתחשב, כי לזה נקרא אברהם צור, לומר שלא היה לו שום לחלוחית, ולזה לא הוליד עד אחר מאה שנה עד שיבש כל הלחלוח שקבל מתרח, ולזה נשתנה שמו לומר שתרח הוליד אברם לא אברהם, וכן יצחק לא נולדו לו בנים עד שהיה בן ששים שנה, כי אולי נשאר שום לחלוח באברהם מחמת תרח, עד שהלך לו אותו לחלוח, וכן האמהות היו עקרות, לומר שאותם שנולדו מתרח אותם אינם ראויות, ואלו אחרות הם, זהו מגבעות אשורנו א"כ הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, אין לו שוה אחיזה ולא שום שייכות בגוים. עוד אתה אומר ולכה זועמה ישראל, ואני רואה שלא נברא העולם אלא בשביל ישראל, כי מחשבתם של ישראל קדמה לעולם שנאמר בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, וכן אמרו במדרש, כי מראש צורים אראנו אני רואה שקדמו בראשית בריאתו של עולם, משל למלך שהיה מבקש לבנות, והיה חופר ויורד ומבקש ליתן תמליות (פירוש לעשות יסוד לבנין) והיה מוצא בצים של מים (פירוש חפירות מים), וכן במקומות הרבה עד שחפר במקום אחד למטה ומצא פטרא (פירוש סלע) כדאי לבנות עליה, אמר כאן אני בינה, ונתן תמליון ובנה, כך הקב"ה היה מבקש לבנות העולם והיה יושב ומתבונן, והיה מתבונן ברוח אנשי דור המבול, אמר היכן אני בונה את העולם ורשעים אלו עומדים ומכעיסין אותי, כיון שצפה הקב"ה באברהם שעתיד לעמוד, אמר הרי מצאתי פטרא לבנות עליה וליסד את העולם, לכך קרא לאברהם צור וישראל נקרא צור הוי כי מראש צורים אראנו, ע"כ. ורש"י ז"ל פירש ובגוים לא יתחשב כתרגומו שלא יהיו נעשין כלה כו' ע"ש ברש"י:
פסוק ח:ובמדרש אמר לו בלק ראה מה עתידין לעשות בשטים, אמר לו אתה צופה בשטים ואני צופה מה שעתידין לעשות בצורים שנאמר עשה לך חרבות צורים, והוא מכפרת להם על כמה עבירות, אמר לו אם אין אתה יכול לקללם קלל אומה אחרת וערב אותם עמה, אמר לו איני יכול, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, ע"כ. מה שאמר לו בלק ראה מה שעתידין לעשות בשטים, היכן אמר לו בלק כן אלא הוא רמוז באומרו ויעלהו במות בעל, על אותם שמתו על הבעל. שנאמר ויאכל העם וישתחוו לאלהיהם, ד"א הן עם לבדד ישכון, הן בלשון יוני אחד, אינם מתחשבין עם אומה אחרת, תדע לך שהוא כן חשוב כל האותיות ותמצא כולם יש להן זוג, וה"א ונו"ן אין להם זוג כו', ודע שמחל"ף עד יו"ד במספר כללי ה"ן. יו"ד, לפי שקבלו עשרת הדברות והעולם נברא בעשרה מאמרות, שלא נברא אלא בשביל ישראל סבא, שהם נקראים ה"ן, ויו"ד בכללה עולה ה"ן, וישראל אין להם זוג, לזה יש להם חלק לעוה"ב שנברא ביו"ד:
פסוק י:מי מנה עפר יעקב. אמר בלעם אבי אבי אינה ליעקב כמה אונאות, והוא עשה אומנותו שלימה באמונה, שעבדו שש שנים בצאנו, וכל אותם השנים לא שכב במטה אלא על העפר, ומספר את רובע, תרגום רובץ רביע, שהיה רובץ על העפר אחר שנקרא ישראל שאמר כי שרית ושום שררה לא היתה לו אלא היה רובץ על הארץ, וכל זה גרם לו אבי אבי שאינהו ואני אקללנו. עוד ששמר טפתו פ"ד שנה, כמה רביעיות עושה אדם בפ"ד שנה אין להם מספר, א"כ כיצד אפשר שתחול קללה על עם רב גדול כמה וכמה כזה, מנה עפר יעקב ס"ת הרב:
פסוק י:ובמדרש מי מנה עפר יעקב, אמר לו מי יכול למנות שכרן של בחורי ישראל, כענין שנאמר שני שדיך כשני עפרים, אדם עוסק בדבר עם חבירו ומתוך משא ומתן שלו גורם לו שיגדפנו מיד בא לו אצל הזקן והוא מפשיטו על הספסל והוא מכה אותו, ומשהוא לוקה הולך ונותן פיו בעפר ומנשק רגליו של זקן, ושכרו של זה אתה יכול למנות. כן לובש בגדים של שבת ושל מועד ונכנס לבית המדרש ומתאבק בעפר לשמוע לזקן ולשמוע ד"ת, הוא שיעקב אמר ליששכר מי גרם לך להיות בן תורה, לפי שאתה רובץ בעפר ובאשפות, יששכר חמור גרם, מי גרם ליששכר להיות בן תורה שרובץ בין המשפתים, אמר הקב"ה בעולם הזה אתם מתגוללים בעפר, לעתיד לבא אני מקים אתכם ומנער אתכם מעפר שנא' התנערי מעפר קומי שבי ירושלים, ואומר מקימי מעפר דל, ע"כ. עשה פירוש יעקב מלשון עקבה וגדופים. ד"א מי מנה עפר יעקב ראה כמה מצות עושין בעפר, א"ר יהודה בן שלום אפילו הדיוט שבהדיוטות אינו טועם פרוסה לתוך פיו עד שעושה י' מצות, כיצד יצא לחרוש הוא מקיים לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, בא לזרוע הוא מקיים שדך לא תזרע כלאים, בא לקצור הוא מקיים לקט שכחה פאה, בא לדוש הוא מקיים לא תחסום שור בדישו, העמיד כרי הוא מקיים מצות תרומה ומעשר ראשון ושני, בא לאפות הוא מקיים מצות חלה, הרי י' מצות לא תעשה, וכשהוא בא לאכול הוא פושט ב' ידיו ליטול לידים, מה טעם, אלא שהוא פושטן לפני הקב"ה והם מלמדים עליו סנגוריא, אומר לפניו רבש"ע הרי עשר אצבעותי לפניך אינן טועמות עד שיקיימו עשר מצות שבעפר, לפיכך אמר בלעם בני אדם שעושין כמה מצות בעפר מי יכול לקללם, ע"כ. יעקב נוטריקון "יעשה "עשר (מצות עשה) "קודם "ברכה, שהיא ברכת המוציא. ד"א מי מנה עפר יעקב, כמה עפרים יש בישראל ועוסקין בד"ת, שנאמר או לעופר האילים, כמה נערים יש בישראל שהם בחותמן עד שהם נכנסים לחופה מעשה בריבה אחת שהיה אביה חבר עם כותי והיו אוכלים ושותים ומטיבים את לבם, אמר הכותי לאביה תן בתך לבני לאשה והחרישה בדבר עד שעת חופתה ועלתה לגג ונפלה ומתה, יצאתה ב"ק ואמרה עליך נאמר ומספר את רובע ישראל, ע"כ. ויהיה פירוש ומספר את רובע שמשמרין רביעותיהן להיותם בישראל כדת משה וישראל, והפ"א מוחלפת במ"ם באותיות בומ"ף, מספר משמר:
פסוק י:ובגמרא פרק המפלת דרש רבא, מי מנה עפר יעקב, מלמד שהקב"ה יושב ומונה רביעותיהם של ישראל, ואומר מתי תבא טפה שהצדיק נוצר ממנה, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יציץ בדבר זה מיד נסמית עינו דכתיב נאום הגבר שתום העין, ע"כ:
פסוק י:ורבינו בחיי ז"ל כתב, יתכן לפרש כי ירמוז לענין תחיית המתים, כי אחר שביאר על זמן הגאולה באחרית הימים שישכנו ישראל לבטח, סמך לדבר ענין תחיית המתים ואמר מי מנה עפר יעקב, אלו ישיני עפר שבזמן התחיה אין להם מנין ומספר, וכה"א ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, והזכיר בהם שתי לשונות, מנין ומספר, לפי שנמשלו לכוכבים שנאמר מונה מספר לכוכבים, ע"כ. וכתב עוד למד מכלל דברי המשל הזה שסיפר בשבחם של ישראל ומעלתם הגדולה מצד ראשיתם ואחריתם, שינחלו העוה"ז ויזכו לתחיית המתים ולעוה"ב שאחר התחיה, וביאר בזה כי ישראל לבדם הם נוחלים כל זה עד שהוא בעצמו כשבא לקלל בירך עצמו בברכתם, ואילו שמענו ההבטחות המופלאות האלו מפי נביא מנביאי ישראל לא היה כבודנו ותפארתנו כל כך כמו ששמענו מפי נביא מאומות העולם שהוא קטיגורנו, ונאמין בזה יותר מפני שהוא מלאך רע ועונה אמן בע"כ, ע"כ. אולי לזה היתה סבת נבואתו ולזה חלה רוח הקדש על רשע זה כדי להחזיקנו באמונתנו וכדי שיהיה לנו תשובה לאפיקורסים שמונין אותנו ואומרים לנו שאין לנו תחיה ואין לנו חלק לעוה"ב, ובזה יהיה לנו תשובה, כי אדרבא נבואתו תעיד שהן אין להם חלק ונחלה לעוה"ב ואנו נירש ארץ כאומרו הן עם לבד ישכון, וגם כדי להחזיר רשעי ישראל לאמונה שלימה, ויאמינו שיש עולם אחרון ויש תחיה למי שיזכה, ובזה יחזרו למוטב:
פסוק י:תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. ארז"ל כמותם היל"ל, כמ"ש ישרים, אלא שנתאוה שימות מיתת האבות אבל לא תהיה אחריתו אלא כמו יעקב הנזכר לעיל שאמר מי מנה עפר וגו', לפי שאברהם יצא ממנו ישמעאל אע"פ שעשה תשובה, ולא כיצחק שיצא ממנו עשו, אלא כיעקב שהיתה מטתו שלמה. יעקב עה"כ בגימט' חיי עולם הבא. ויעקב לא מת, שלא נזכר בו מיתה כמו באברהם ויצחק, לזה אמר ותהי אחריתי כמוהו, ונתאוה להיות בשררה כמו אברהם ויצחק שהיו אב המון גוים, לא כמו יעקב שלא שקט ולא נח:
פסוק יא:ויאמר בלק מה עשית לי לקב אויבי לקחתיך הוא לא הבין מה אמר, כי אפילו בלעם היה חושב שהוא ממשל משלים כמו שאמר, לזה אמר אני לא הבנתי אלא מה שאמרת בסוף, שאמרת תמות נפשי מות ישרים, וכמו שברכת עצמך היה לך לברך ג"כ אותי, זהו ברכת ברך, כי היל"ל ברכת ברכה, אילו היה חוזר לישראל אתה יודע שהם אויבי ואני מפחד מהם שלא ימיתוני, ברכת לעצמך שלא ימיתוך, ברך ג"כ לעצמי:
פסוק יג:לכה נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם. א"ל פעם ראשונה היה במות בעל, אותם שמתו בבעל שהם ערב רב, כמו שאמר וירא משם קצה העם שהם ערב רב, כי אפילו ערב רב לא ראה אותם אלא קצה מהם, ולפי שלא ראם לא חלה עליהם קללה, לזה לכה נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם אפס קצהו תראה, אפילו שתראנו נתן לו עצה שלא יראנו כולו, כי הם עולים על העין ונפישי ברחמי, אבל לא תראה אלא קצהו כדי שתחול עין הרע, וכשיחול בקצת יחול בכולם, ואז ננכה מהם מעט, כמו ששלח לו אולי אוכל נכה בו, אנכה ממנו מעט, כמו מנכה לו מן הדמים:
פסוק יד:ויקחהו שדה צופים. מקום מיתת אהרן ק שנראו משם ישראל שנאמר ויראו כל העדה, אל תקרי ויראו אלא וייראו, שנסתלק הענן ושמע הכנעני ושבה מהם שבי, אם כן שדה צופים, שצפו וראו הכנענים משם את ישראל. ראש הפסגה, במדרש שהיה בלק קוסם וראה פרצה שעתידה להפרץ בישראל שם ששם מת משה, והיה סבור שבידו הם נופלים שם:
פסוק טו:התיצב על עולתך ואנכי אקרה כה. דרשו ז"ל שאמר בלעם לבלק שישראל הם נשענים בזכות הקרבנות ובזכות ברכת כהנים, טול אתה אחד ואני אטול אחד, זהו ואנכי אקרה כה, אתה בקרבנות ואני בחכמתי:
פסוק טז:ויקר ה'. פעם ראשונה אמר ויקר אלהים, אחר שבירך את ישראל נגלה אליו בשם הוי"ה, גם משום כבודם של ישראל, גם מפני שעתיד לקדש שם שמים ברבים שיאמר לא איש אל ויכזב וגו' כדלקמן:
פסוק טז:וישם דבר בפיו. מהו השימה הזאת, לפי שהדבור אינו דבר שיש בו ממש, לא שייך בו שימה אלא על דבר שיש בו ממש, לזה ארז"ל כשראה שלא נרשה לקלל אמר מה אני חוזר לבלק לצערו, ונתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו כאדם הפוקס בהמתו בחכה להוליכה אל אשר ירצה, כך אמר לו שוב אל בלק וכה תדבר, הדבור אינו מסור בידך, ומדת כ"ה שלקחת לעצמך היא תדבר על כרחך:
פסוק יז:ויבא אליו והנה נצב על עולתו ושרי מואב אתו. לעיל אמר וכל שרי מואב, אחר שאמר לו שצריך להסתיר הדבר כדי שתחול הקללה, כי אין ראוי לקלל בן מלך בפרהסיא, לזה לא לקח אלא ששה מהם, ולפי שעשה ז' מזבחות, וכדי שלא יפסל הקרבן בהיסח הדעת, שם על כל מזבח א' מהם, לזה אמר ושרי מואב ו' שרי מואב אתו, שהיו בעלי קסם כמוהו:
פסוק יז:ויאמר לו בלק מה דבר ה'. לעיל מיד כשבא קודם שיאמר בלק מה דבר ה' מיד וישא משלו, אבל כאן לא דבר עד שא"ל בלק מה דבר ה', ארז"ל כשראהו בלק שאינו ברשות עצמו לומר מה שהוא רוצה, ישב לו והיה משחק בו ואמר מה דבר, כמו ונחנו מה, שהלעיג על דבר ה', אז אמר לו קום בלק, הזכירו בשמו דרך בזיון, ואמר לו קום בלק אינך רשאי לישב, כי הם דברי המקום ב"ה ואין ראוי לשמעם אלא מעומד:
פסוק יח:וישא משלו ויאמר. נשיאות קול למה. ארז"ל במדרש, א"ר תנחומא צדיקים כשהם מברכים את ישראל אין נושאים את קולם, משה כשבירך לישראל לא בירכן בקול גדול אלא וזאת הברכה אשר בירך משה, ובלעם מגביה קולו ביותר, ועליו אמר שלמה מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו, כך בלעם הרשע מעיקרא לא בא אלא לקלל, כיון שלא עלה בידו התחיל נותן קולו והיה מברכן בקול גדול כדי שישמעו האומות מה ברכה הוא מברכן ויכניסו בהם עין הרע ויבאו ויעשו מלחמה עמהם. א"ל הקב"ה אני אמרתי לזקן ואברכה מברכיך ומקללך אאור, אותה ברכה תחשב לו קללה. ד"א וישא משלו, כמה היה קולו של בלעם, ר' יוחנן אומר ששים מלין, ר' יהושע בן לוי אומר שבעים אימות שמעו קולו של בלעם. ר"א הקפר אומר נתן הקב"ה כח בקולו והיה עולה מסוף העולם עד סופו כו':
פסוק יט:עוד במדרש. לא איש אל ויכזב, אינו כבשר ודם שקנה אוהבים ומצא אחרים יפים מהם, כופר בראשונים. ההוא אמר וגו', כשהוא אומר להביא עליהם רעה עשו תשובה מבטלה, אתה מוצא כתוב זובח לאלהים יחרם ועשו את העגל והם ראוים לכליה ועשו תשובה ובטל הגזרה מעליהם שנאמר וינחם ה', ואיך אתה סבור לקללם ולהכחידן:
פסוק יט:עוד לא איש אל ויכזב. כשמיעד על הטובה אפילו על תנאי מקיימה אבל על הרעה מתנחם כשעושין תשובה, זהו ובן אדם, כלו' כשרואה עצמו שהוא אדם המין המעולה והמובחר שנאמר אדם אתם ועושה תשובה, אז ויתנחם:
פסוק יט:עוד לא איש אל ויכזב, לפי שפעם ראשונה ברכם ואמר כי מראש צורים אראנו, פירוש אני רואה אב ובן עלו, האב לזבוח והבן להזבח ושם נאמר לו כי ברך אברכך ויירש זרעך את שער אויביו, ואם נקלל נהיה אויבים ויירשונו, כי לא איש אל ויכזב. ומגבעות, בגימט' ז"ה יצח"ק רבק"ה, שנאמר לו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם, והוא מה שאמר ויירש זרעך את שער אויביו, א"כ א"א לבא כנגדם, לזה אמר ובן אדם ויתנחם, שאם היה מתנחם לא היה חוזר פעם שנית ומקיימה ליצחק, וכנגד מה שאמר הן עם לבדד ישכון כנגד זה אמר ההוא אמר ולא יעשה, הרי נאמר וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב. וכנגד מה שאמר ובגוים לא יתחשב, שלא יתחשב בגוים שנאמר עליהם והיו עמים משרפות סיד וגו', כנגד זה אמר ודבר ולא יקימנה, א"כ הנה ברך לקחתי, מאחר שפעם ראשונה לקחתי כתרגומו קבלית, ועתה בפעם שנית קיימה, זהו וברך פעם ראשונה, הנה ברך עתה בפעם שניה נתקיימה ולא תשוב עוד מהם הברכה לעולם, למה כי לא איש אל ויכזב:
פסוק יט:שמעתי על דרך מליצה, שאמר בלעם שקודם על שהלך על דעת לקלל, נעשה חיגר בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, עתה שלקחתי וקבלתי עלי לברך וברכתי, למה לא תשוב בוקא למקומה, זהו ולא אשיבנה ולשון וברך כמו כי לך תכרע כל ברך. ובזהר ולא אשיבנה, ולא אשיבנו מבעיא ליה, אלא לא אשיבה לההוא דכתיב וכה תדבר, לית אנא יכיל לאהדרא לה, ע"כ:
פסוק כא:לא הביט און ביעקב. אמר לו לבלק אתה מבקש להם עלילות דברים עד שיתפייס, פעם ראשונה העליתני במות בעל כדי להזכיר להם עון העגל ובעל פעור שעתידין לעשות, ועתה שדה צופים על שם שעתיד משה למות שם, אלו עתידות לבא ומה אם העשוים כבר אינו מביט, כ"ש העתידות לבא. וכן ארז"ל במדרש, לא הביט און ביעקב אמר לו בלעם הקב"ה אינו מביט ומסתכל בעבירות שבידם אלא במצות שבידם, ולא ראה עמל, לא ראה שום עמל ויגיעה, כמו שנאמר הוגעתני בעונותיך, לא ראה בישראל ואם אתה רואה בהם שום דופי הכל הוא מערב רב לא מישראל, שאם היה בהם שום דופי, היה הקב"ה מסלק שכינתו מביניהם, ואתה רואה שהשם אלהיו עמו, שענני כבוד חופין עליהם, ועמוד הענן הולך לפניהם יומם ועמוד אש לילה, כמ"ש משה שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך וגו'. ותרועת מלך, וכל תרועתם הוא יחי המלך, שהם מריעים ומכוונים במלכות שמים, והם המליכוהו תחלה על הים ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד. ובמדרש א"ל בלק אין אתה יכול ליגע בהם מפני משה משמשן, א"ל ראה הבא אחריו, אמר לו אף הוא קשה כמוהו, ותרועת מלך בו, תוקע ומריע ומפיל חומה. ורבינו סעדיה ז"ל פירש ותרועת מלשון מרעות וחברה, וכן פירש"י ז"ל:
פסוק כב:אל מוציאם ממצרים כתועפות וגו'. יאמר, הקב"ה הוציאם ממצרים כתועפות, בחוזק ובגבורה. או כתועפות מלשון ועוף יעופף, כפירש"י ז"ל לפי שהיו ענני כבוד מוליכים אותם שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים, והקב"ה ידע כל מה שהן עתידין לעשות ועכ"ז הוציאם, זה ודאי מרוב חבה ואהבה, וא"ת יציאתם ממצרים היתה ע"י נחש וקסמים, וכן הליכתם בענני כבוד היא ג"כ ע"י כשפים, לזה אמר כי לא נחש ביעקב, לבן אבי חקר וידע ביעקב שאין בו שום דבר מדברים אלו, שאמר נחשתי ויברכני ה', הברכה אינה ע"י נחש, וכן הוא ג"כ נתברך ע"י הברכה, לא ע"י נחש וקסמים שנאמר ויפרוץ לרוב וגו'. ולא קסם בישראל, גם כששר אל המלאך ויוכל וקראו המלאך ישראל, שאמר לו כי שרית עם אלהים, לא היה על ידי קסם אלא יכולת וכח שנתן לו ה', א"כ אל מוציאם ממצרים, לא כמו שאמרת הנה עם יצא שיצאו מאליהם, ולזה עלה בדעתך לומר שע"י כשוף יצאו, לפי שאין עבד יוצא משם כ"ש עם גדול כזה, תדע לך שאל מוציאם ממצרים. ואמר מוציאם ולא הוציאם, לומר שעדיין הוא מוציאם, לפי שהכנענים הם בני אחיו של מצרים שנאמר ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, וכנען ילד את החתי ואת האמורי ואת היבוסי, והם הולכים אליהם לקחת ארצם, א"כ עדיין הוא מוציאם:
פסוק כב:ובזוהר אמר בלעם בתרין דרגין בעינא לאעלא להו, בעינא לאעלא בהו מדרגא דיעקב ולא יכילנא, בעינא לאעלא בהו מסטרא דישראל ולא יכילנא, מ"ט בגין דשמא דא או דא לא אתקשר בזינין בישין, הה"ד לא הביט און ביעקב, תאנא תרין דרגין אינון נחש וקסם לקבליהון עמל ואון, דאמר בלעם, הא ודאי אשכחנא לקבלי דהני יעקב וישראל, און לקבלי דיעקב דאיהו קטיר בנחש, עמל לקבלי דישראל דאיהו קטיר בקסם, כיון דחמא דלא יכיל, אמר ודאי לא הביט און ביעקב וגו', מ"ט בגין דה' אלהיו עמו וגו' ואי תימא בהני לא יכילנא בקסם ונחש יכילנא, הא כתיב כי לא נחש ביעקב וגו', ולא עוד אלא דכל חילין דלעילא וכל משריין כולהו לא ידעי ולא מסתכלי בנימוסי דמלכא עילאה עד דשאלי להני תרין יעקב וישראל, ומאי אמרי מה פעל אל, אם כן אם כולם שואלים להם מה פעל אל, א"כ הנחש והקסם למה להם, ודאי כי לא נחש ביעקב כו'. ובמדרש כעת יאמר ליעקב. ראתה עינו שישראל יושבין לפני הקב"ה כתלמיד לפני רבו ומבררין כל פרשה ופרשה למה נכתבה, וכה"א כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה ואתננה לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, ומלאכי השרת שואלים חותם מה הורה לכם הקב"ה, לפי שאינם יכולים ליכנס למחיצתן של ישראל שנאמר כעת יאמר וגו':
פסוק כב:והרב רבי מנחם ריקאנטי ז"ל האריך בזה, וגמרתי לכתבו להראות מעלת הצדיקים וכמה גדול שכרן לעולם הבא, וז"ל, והבן אומרו כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, וזו אחת מן הראיות שהביאו רז"ל על כי מעלת הצדיקים לעוה"ב הוא גדולה ממלאכי השרת, פסוק עין לא ראתה וגו' מוכיח, והעד חנוך בן ירד, ועוד הביאו רז"ל ראיה מפסוק אז תתענג על ה' כבן המתחטא לפני אביו. ובבראשית רבה ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון, ר' מאיר אומר מי גדול השומר או הנשמר, ממה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך וגו', רבי יהודה אומר מי גדול הנושא או הנישא, ממה דכתיב על כפים ישאונך הוי אומר הנישא גדול ר' שמעון אומר מי גדול המשלח או המשלח כו'. ובפירוש ארז"ל במסכת חולין חביבין ישראל לפני הקב"ה ממלאכי השרת, גם הרב ז"ל אמר על הפילוסופים בלשון הזה, ומדוע יתפארו על קבלתנו לעשותם הנפש דקה ולתאר אותה במלות וספורים מלאכיים, כי לא ראינו יחוסה בחבוריהם רק לגלגל השכל או לבעלי העיון שלהם לכת המלאכים, ואנחנו על קבלה אמתית מאבות ראשונים קדושים שלא השפיקו בילדי נכרים מעלים אותה. ומדקדקים ענינה מאלה עד למרבה, עד שארז"ל עליה דבר כאלו נוטה שלא נבראת, אמרו בבראשית רבה, עם המלך במלאכתו, עם ממ"ה הקב"ה ישבו נפשותיהם של צדיקים שבהם נמלך וברא את העולם עכ"ל. ואמר הוא כי אין שר ומלאך שיגיע למעלת הצדיקים באותו עולם. ואולי תקשה על דבריהם ז"ל ממה שאמר הפסוק ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, הרי שלא הבטיחו אלא להיות מעלתו בין המלאכים הנקראים עומדים, דע כי רז"ל נתעוררו על זה בסוד סתרי תורה, כי יש צדיקים גמורים צרורים בצרור החיים, ואף כי הם באותו השלימות ואותה המעלה, הקב"ה שם אותם להיות מגן וצנה על זה העולם, וכשרואין ישראל בצער הקדוש ב"ה עושה להם מחילות רבות תחת כסא הכבוד, והצדיקים עומדים ומגינים עליהם לפני המקום ב"ה, וקב"ה אומר קריינא דאגרתא איהו להוי פרונקא, מי שמתחנן על בני עולם הוא יעשה השליחות, והקב"ה עושה להם כנפים בין מלאכי השרת ושטין העולם לעשות נסים לישראל, זהו ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, כמו שהמלאכים יורדים לזה העולם לעשות נסים לישראל ואח"כ חוזרים למקומם כענין אברהם ומנוח, כן הצדיקים ז"ל ג"כ. זהו מעלה יתירה על מעלתם להיותם קרובים למלכות ומבטלים הגזירות בשליחות ה' ית', כענין שנאמר צדיק מושל יראת אלהים, זהו מהלכים בין העומדים, כאדם ההולך ממקום למקום ואינו מתקיים במקום אחד, כך הם באים למטה לבטל הגזירות ושבים למעלה בשליחות בוראם, ע"כ, ע"כ אשריהם לצדיקים. כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, ס"ת תרב להלל, שלהלול הצדיקים אין סוף, וכה"א עין לא. ראתה וגו', וכ"כ רש"י ז"ל כעת יאמר ליעקב, עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתן לעין כל שהם יושבים לפניו ולמדין תורה מפיו ומחיצתם לפנים ממחיצת מלאכי השרת ומלאכי השרת רואין אותם ושואלין אותם מה פעל אל, ד"א כעת יאמר אינו לשון עתיד אלא לשון הוה, אינם צריכים לנחש וקסם, אלא בכל עת שצריך להאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ומה גזרותיו במרום אינם מנחשים וקוסמים אלא נאמר להם על פי נביאיהם או על פי אורים ותומים, ע"כ:
פסוק כד:הן עם כלביא יקום. נתנבא על מלחמת מדין שנאמר בה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אל תקרי יקום אלא יקום. וכארי יתנשא על ל"א מלכים. לא ישכב עד יאכל טרף, לא ימות משה עד שיקום ממדין. וכן יאכל טרף בגימט' בלעם מדין מלכיה. ואמר ולא ידע מה אמר, ומתנבא על הריגתו ועל הריגת מדין ומלכים ואינו יודע מה אומר. ודם חללים ישתה, בגימ' אלו שלושים ואחד מלכים:
פסוק כד:ובמדרש אין אומה בעולם כיוצא בהם, הרי הם ישנים מן התורה ומן המצות, עמדו משנתם עומדים כאריות חוטפים מצות לובשים ציצית מניחים תפילין קורים קריאת שמע ממליכין, להקב"ה ונעשים כאריות ומפליגין לדרך ארץ למשא ומתן, אם נתקל אחד מהם או אם מחבלים באים ליגע באחד מהם, ממליכין להקב"ה ואומרים שמע ישראל והם נצולים. לא ישכב עד יאכל טרף, כשהם אומרים ה' אלהינו ה' אחד, בורחין המחבלים מפניו, ומלחשים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והוא נמסר בק"ש משומרי היום לשומרי הלילה, וכשבא לישן מפקיד רוחו להקב"ה שנאמר בידך אפקיד רוחי, וכשנעור משנתו ממליך מלך העולם הקב"ה, שומרי הלילה מוסרין אותו לשומרי היום שנאמר נפשי לה' משומרים לבקר וגו'. ודם חללים ישתה, נתנבא שאין משה שוכב עד שיעשה נקמה בו ובחמשת מלכי מדין. לא ישכב עד יאכל טרף, זה בלעם. ודם חללים ישתה, אלו מלכי מדין. אמר להם משה לישראל, בלעם הרשע עושה לכם כשפים ומפריח לחמשת מלכי מדין ופורח ומפריח אותם, הראו לו הציץ ששמו של הקב"ה גלוף עליו, והם נופלים לפניכם, תדע שהוא כן, שכן כתיב וכלי הקדש, זה הציץ שכתוב בו קדש לה', וכתיב ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם ואת בלעם בן בעור וגו':
פסוק כד:ובזוהר לא ישכב עד יאכל טרף. מאן עמא תקיפא כישראל, בשעתא דאתנהר צפרא קם ומתגבר כאריה לפולחנא דמאריה בכמה שירין בכמה תושבחן, משתדל באורייתא כל יומא ובליליא לא ישכוב, כד בעי בר נש למשכב על ערסיה, מקדש שמא עילאה אמליך ליה לתתא ולעילא, כמה גרדיני נימוסין מתקשרין קמייהו בשעתא דפתחי פומהון על ערסייהו בשמע ישראל ובען רחמי קמי מלכא קדישא בכמה קראי דרחמי. ד"א הן עם כלביא יקום, זמינין האי עמא למיקם על כל עמין דכנען, כארי גיבר ותקיף יתרמי עלייהו, ארחייהו דכל אריותא למשכב על טרפייהו, אבל עמא דא לא ישכב עד יאכל טרף. ד"א הן עם כלביא יקום, לקרבא קרבנין ועלוון קמי מאריהון על גבי מדבחא, ותאנא בשעתא דקרבנא אתוקד על גבי מדבחא חמי דיוקנא דחד אריה רביע על ההוא קרבנא ואכיל ליה, וא"ר אבא אוריאל מלאכא עילאה הוו חמאן ליה בדיוקנא דאריה תקיפא רביע על מדבחא ואכיל לון לקרבניא, וכד ישראל לא הוו זכאין כל כך, הוו חמאן דיוקנא דחד כלבא חציפא רביע עליה, כדין ידעי ישראל דבעיין תשובה וכדין תייבין, לא ישכב וגו' אילין קרבנין דליליא כגון עלוון, ודם חללים ישתה, דקב"ה אגח קרבא דילהון על סנאיהון, ר' אלעזר אמר לא ישכב, מהו לא ישכב, אלא בכל ליליא וליליא כד בר נש אזיל בפקודוי דמאריה לא שכיב על ערסיה עד דקטיל אלף ומאה ועשרין וחמש מאינון זינין בישין דשריין עמיה, רבי אבא אמר אלף אינון דסטר שמאלא דכתיב יפול מצדך אלף, ובמה כמא דכתיב יעלזו חסידים בכבוד וגו' רוממות אל בגרונם וגו' לעשות נקמה וגו', הה"ד לא ישכב ודא הוא לעשות בהם משפט כתוב, ע"כ:
פסוק כה:ויאמר בלק אל בלעם גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו. על דרך שאמרתי שאפילו בלעם לא היה יודע מה שהיה אומר, כי היה חושב שהוא ממשל משלים, כי מדת כ"ה היתה מדברת, שנאמר וכה תדבר. וכן אמר בזוהר א"ר אלעזר כל הני מילי כ"ה אמרה והוא ארים קלא לקבלה ולא הוה ידע מה הוא ולא אשתמע לבר קליה, ע"כ. לזה אמר גם קב לא תקבנו, איני שומע ואיני מבין ממך לא קללה ולא ברכה אלא קול דברים אני שומע. ויען בלעם ויאמר וגו' כל אשר ידבר ה' אותו אעשה, היל"ל אותו אדבר כמו שאמר בפעם ראשונה. שמעתי שפעם ראשון כשראה בלעם שלא בא לפיו קללה, וראה עצמו בביזוי לפני בלק אמר הלא את אשר ישים ה' בפי, השיאו ואמר אולי לא שמרתי הדברים כראוי והסחתי דעתי מהם, לזה לא הובנו הדברים, אבל מכאן ואילך אשר ישים ה' בפי אותו אשמור, אשמור הדברים ואחזור עליהם כדי שלא ישתכחו, וכן בפעם שניה אמר לו אותו אעשה, אולי צריך תקון והכנה שאכין עצמי כדי שיובנו הדברים, וג"כ צריך הכנת המקום, לזה אמר לו לכה נא אקחך אל מקום אחר, לא כמו שאמר קודם לך נא אתי, אלא אקחך אל מקום, אתה אומר שצריך הכנת האדם והכנת המקום, הכנת האדם, אני אקחך אל מקום כדי שלא תסיח דעתך ותהיה מוכן, והכנת המקום, לקחו לראש הפעור, אין ראש אלא ע"ז, וכן ארז"ל ראש הפעור, ראה בלק שעתידין ללקות על ידי פעור ולא היה יודע במה:
פסוק ל:ויעש בלק כאשר אמר בלעם ויעל פר ואיל. ולא אמר כאשר אמר בשתי פעמים הראשונים התיצב על עולתך, לפי שכשראו שהכינו עצמן והכינו המקום, עלה בדעתם שודאי זאת הפעם יהיה להם הצלחה, ולזה לא אמר לו בנה לי בזה ז' מזבחות כמו שאמר לעיל, כי שניהם הכינו עצמן יחד כמו שאמר אקחך וגו' וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך וגו', והוקשה בעיניו כי לא מצא מקום לחול הקללה, אמר אלו הב' פעמים היו ע"י נחש, כי אמר בשתיהם התיצב על עולתך ואנכי אקרה וגו', אבל עתה אמר אי אפשר ע"י נחוש לפי שלא נחש ביעקב ומאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה, הם אין בהם ניחוש לזה לא חל עליהם נחש, וארז"ל כל המנחש לו נחש שנאמר כי לא נחש, קרי ביה לו נחש. וישת אל המדבר פניו, כתרגום לעגלא דעבדו במדברא, פניו, פנים של זעם. ולזה אמר וישת ולא אמר ויפן, וישא בלעם את עיניו, שהביט למרחוק. וירא את ישראל שכן לשבטיו, היל"ל שכן בשבטיו מהו לשבטיו, אלא שראה השכינה שורה עליהם, לזה שכן כתיב, וכן את ישראל שכן, ר"ת איש, שהוא השי"ת שנקרא איש שנאמר ה' איש מלחמה, שהוא לוחם עם כל הנחרים בהם. שכן לשבטיו, קרי ביה של בטיו, למביטים בהם בעין רעה. וראה אותם שהן מפוזרים בד' רוחות ג' שבטים לכל רוח כמו שארז"ל על פסוק כי כארבע רוחות פרשתי אתכם, כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל: