פסוק ז:ארה וכו׳ בב׳ שמותיהם וכו׳ אף על פי שלא מצינו דשדר ליה הכי מ״מ י״ל שהבין זה בלעם ממה ששלח לו הנה עם יצא וכו׳ לכה נא ארה לי את העם הזה ולמה זה לא הזכירם בשם. ועוד דאמאי הדר ואמר את העם הזה הול״ל אותו א״ו שרצה לומר שהוא לא היה מזכיר שמם לפי שהיה מסתפק איזהו השם המובהק וממילא היה רומז לו בזה דצריך הוא לקלל בשניהם כדי שתחול על השם המובהק:
פסוק ח:מה אקב לא וכו׳ כשהיו ראויים וכו׳ כלהו רמוזי שפיר בקרא דלא קבה אל דידוע שארז״ל שהקב״ה קרא ליעקב אל וזהו לא קבה אל שיעקב לא קילל כשהזכיר עונם ומדלא כתיב נקב וכיוצא דליהוי משתמע שפיר אלה כתב קבה בלשון מקור ש״מ שניתן גם כן לידרש שהוא לא נתקלל מיצחק אביו ומדלא כתיב יעקב בבירור אלא אל ש״מ שרומז גם כן לברכת הר גריזים. וליכא למימר כוליה להכי הוא דאתא דאם כן הול״ל בלשון עתיד לא יקוב דאכתי לא הוה בההוא זימנא:
פסוק ח:לא זעם וכו׳ והוא לא כעס וכו׳ דאע״ג דקא״ל לא תאר את העם גלוי היה לפניו ית׳ שבלעם הרשע לא היה שומע ואף אם לא היה מקלל הוא בעצמו היה מראה ומודי׳ לאחרים הרגע כדי שיקללו לכך הוצרך למנוע הכעס ובזה לא הוה סגי בלא צווי דלא תאר דאי הוה מקלל לכשיבא אחר זמן איזה פורענות על יש׳ כגון בשטים וכיוצא יאמרו האומות שמחמת קללת בלעם לכך הוצרך ג״כ למנוע ממנו שלא יוכל לקלל ולתת רסן וחכה בפיו:
פסוק ט:ובגוים וכו׳ ד״א וכו׳ צריכי דלפי׳ ראשון ק״ק דלא הול״ל ובגוים לא יתחשב דמאי נ״מ שאינו נחשב בהם הול״ל בהדיא ובגוים לא יכלה. ועוד דכיון שהוא ענין נפרד ואינו מחובר לתחלת המקרא לא הול״ל הך לישנא ובגוים וכו׳ אלא הכי הול״ל ולא יתחשב בגוים לכך מייתי ד״א ולר״א נמי ק׳ דלא הול״ל לא יתחשב אלא איננו מתחשב ובהכי נמי לא הוה דייק כ״כ אלא הכי הול״ל ואשר עם הגוים איננו נחשב:
פסוק י:מי מנה וכו׳ ד״א וכו׳ אצט׳ לאתויי ב׳ פירושים משום דלתרגום אנקלוס שהוא פי׳ ראשון נמצא שיש כפל הענין בפ׳ דהיינו מי מנה עפר יעקב והיינו ומספר את רבע ישראל דאיברא דאנקלוס גופיה כבר הרגיש ונשמר מזה שפי׳ עפר יעקב דעדקייא דבית יעקב דהיינו הקטנים והכרחו הוא דאל״כ אלא שכולל כל יש׳ שהרי כולם משולין לעפר א״כ היינו ומספר את רובע יש׳ מש״ה נתחכם לפ׳ הראשון על הקטני׳ והשני׳ על הגדולים בזה ל״ק מה שהרגיש הרא״ם על אנקלוס למה לא כלל בזה כל ישראל הקטנים עם הגדולים ע״ש אלא דמ״מ ק׳ דמנ״ל למימר הכי שגם לקטנים בלבד אין מספר הרי כשנאמר לאברהם אבינו אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה לא נאמר אלא על כללות כל ישראל יחד כלם גדולים וקטנים שלא יהא להם מספר אבל מנ״ל דאף הקטנים לבד׳ לא יהא להם מספר לכך מייתי ד״א ולד״א ק׳ דמה ענין זה אצל זה דעפר יעקב היינו המצות שמקימי׳ בעפר ורובע ישראל היינו זרעם ואין זה ענין לזה ולא שייך להסמיכם ולומר מי מנה וכו׳ ומספר וכו׳:
פסוק יד:ראש הפסגה בלעם לא היה קוסם וכו׳ אין להק׳ דא״כ למה הוצרך בלק לשלוח לקרא לבלעם לקלל את ישראל הרי בלק גופיה קוסם הוה טפי מניה דכבר פירשו זה בזהר דבלק בקסם דהיינו במעשים של טומאה ובלעם בנחש דהיינו במלולא דפומא:
פסוק טז:וישם ה׳ וכו׳ ומה היא השימה וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא שאם מאמר שוב אל בלק וכו׳ קאי אדלעיל והוא פי׳ וישם דבר הול״ל וישם דבר בפיו לאמר ומדקאמר ויאמר ש״מ דוישם דבר מלתא באפי נפשה היא ולדרשה אתי והא דלא פירש״י כן לעיל בפ׳ הראשון דכתיב וישם ה׳ דבר בפי בלעם ויאמר וכו׳ ה״ט משום דבפ׳ חלק דף ק״ה פליגי בהאי וישם דבר ר״א אמר מלאך ר׳ יוחנן אמר חכה ומשמע ליה לרבינו דלא פליגי אלא הא והא הויא בפעם ראשונה הוה מלאך שנקרא דבר כדמוכיח בילמדנו מדכתיב ישלח דברו וירפאם ובפעם שניה הויא חכה דהיינו מסמר של ברזל כדילפי׳ התם מקרא דכל דבר אשר יבא באש. ומאי דאמינא דבראשונה הוה מלאך היינו משום דהתם נזכר השם בהדיא דכתיב וישם ה׳ דבר וכו׳ הילכך ניחא לן לפרושי דההוא מלאך הוה ובשניה מפרשים חכה ומש״ה נטר רש״י לפ׳ חכה עד הכא בקרא תניין ובקרא קמא לא חש לפ׳ מידי דמובן ממשמעות הפשט ששם דבר משמע נבואה והיינו ע״י מלאך:
פסוק יז:ושרי מואב אתו ולמעלה וכו׳ ההרגש הוא דכבר שמעי׳ מקרא דלעיל שהיו שרי מואב אתו א״כ מאי קמ״ל תו הכא ומשני דהא קמ״ל דמקצתם הלכו להם:
פסוק יז:מה דבר ה׳ ל׳ שחוק וכו׳ דאל״כ מאחר שראה שבא בלעם אצלו ליתן לו תשובה כדכתיב ויבא אליו למה זה הוצרך בלק לשאול מה דבר ה׳ ימתין מעט וידעהו בלא שאלה שהרי כל עצמו לא בא אצלו אלא להגיד לו תשובת השי״ת ובדחזי׳ זימנא קמא דלא שאל מניה מידי אלא וישב אליו וכו׳ וישא משלו וכו׳:
פסוק כא:לא הביט וכו׳ כתרגומו ה״פ דקרא לפי התרגום לא הביט כלו׳ א״א לי להביט און ביעקב לפי שאין בהם און אבל פירוש זה דחוק דהול״ל לא הבטתי א״נ הול״ל בקצרה אין און ביעקב ולא עמל בישראל לכך מייתי ד״א מה שפי׳ במד׳ אבל בהא נמי יש דוחק וקושי מדמסיים קרא ה׳ אלהיו עמו מכלל דלא הביט דכתב ברישא לאו בהקב״ה מיירי:
פסוק כב:כתועפת וכו׳ ד״א וכו׳ משום דלפי׳ ראשון שהוא תרגום אונקלוס יש קושי לפ׳ ראם כמו רום לכך מייתי מ״ש בגמרא בפ׳ מי שאחזו תועפות אלו מלאכי השרת ראם אלו השדים כמו שהתועפת דהיינו מלאכי השרת הם לו ית׳ שהרי הם מצד הקדושה ה״נ הראם דהיינו השדים ומלאכי חבלה הם לו. כלו׳ שכלם ברשותו הם וזהו לו ובא לומר לבלק שאפי׳ אם ירצה ע״י השדים וסטרא אחרא לפעול איזו פעולה להרע לישראל אינו יכול שהכל ברשותו ית׳ ואין עוד מלבדו כתיב וה״ט דרש״י לא נקט ממ״ש בגמרא אלא השדים בלבד לפי שזהו העיקר שכיון לומר בלעם שאף אם ירבה על ידם לעשות דבר נגד רצונו ית׳ לא יעלה בידו ומ״מ לא נתרצה רש״י בפי׳ זה לבדו שאינו קרוב לפשט דלמה קורא השדים בשם ראם שהיא חיה ועוד דהול״ל ראמים בל׳ רבים ועוד דהול״ל וראם:
פסוק כג:כעת יאמר וכו׳ ד״א וכו׳ לפי׳ ראשון ק׳ דאין שום קשר להאי כעת יאמר וכו׳ עם מ״ש ברישא כי לא נחש וכו׳ ועוד דלא הול״ל יאמר אלא ישאל ולד״א ק׳ דלא הוו ליה למימר יאמר שהוא ל׳ עתיד ועוד מאי כעת:
פסוק כד:כלביא וכו׳ ללבוש טלית לקרות את שמע ולהניח תפילין הא ודאי דהנחת תפילין קודמת לק״ש שהרי כל הקורא ק״ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו וא״כ ק׳ אמאי נקטינהו להיפך ונר׳ דדייק דברישא אמר יקום והדר קאמר יתנשא ואמאי ולכך ניחא ליה לפרש דיקום מיירי במה שעושין דוקא בבקר בשעת קימה והיינו לבישת הטלית גדול בעטיפא המיוחד לתפלה ולק״ש והדר אמר וכארי יתנשא כל היום במצות הנחת תפילין שמצותן כך וכך היו נוהגים בדורות ראשונים:
פסוק כד:לא ישכב וכו׳ ד״א וכו׳ לפי׳ ראשון לא ישכב עד יאכל וכו׳ ודם חללים וכו׳ הוא כפל הענין דלפי׳ שני א״ש דטרף קרי ליה לבלעם ודם חללים הן מלכי מדין ומיהו להאי פירושא נמי איכא דוחק דפשטיה דקרא לא ישכב קאי על העם הנז׳ ברישא דקרא ומהיכא תיתי לפ׳ על משה שלא נזכר בפסוק:
פסוק כה:גם קב וכו׳ גם ראשון וכו׳ וגם שני וכו׳ יש לפ׳ כלפי מ״ש ז״ל דצדיקים תחלתן יסורין וקללה וסופם שלוה וברכה והרשעים להיפך והשתא לא תעשה לא כצדיקים ולא כרשעים:
