ויאמר בלעם וגו׳. כשראה והתבונן שאין עינו עושה מאומה. בקש דרך אחרת לבא בתפלה על הקרבן לקלל את ישראל:
שבעה מזבחות. נגד שבעה אומות שישראל באים לכלותם. והנה עדת ישראל נאחזים תחת השגחת ה׳ לבדו. ע״כ הקרבת ק״צ רק על מזבח אחד. וכדתניא בת״כ פרשת שמיני במכילתא דמילואים ה״ו ויאמר משה זה הדבר וגו׳ אמר להם משה אותו יצה״ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו וכו׳ אבל אוה״ע כל אומה הולכת בשם אלהיו. ומכ״מ כולם מושרשים בחיותם בסיבת כל הסיבות בה׳ ואפי׳ כחות הטומאה אין להם מקור חיות כי אם מקור הקדושה. והיינו דכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד. ודרשו ברבה פרשת חקת מי יתן אברהם מתרח כו׳ לא יחידו של עולם. פי׳ מזה שנוצר אברהם מתרח וכדומה יש להוכיח שהקב״ה יחידו ש״ע ולא כמו שסוברין דשני רשויות יש ח״ו. אלא רשות אחת הוא. ורק השפעה על כל אומה הולכת ע״י אמצעי בפ״ע. ומש״ה עשה בלעם שבעה מזבחות וכמסביר בשכלו שזה כבוד ה׳ שיתנהג העולם ע״י הרבה אמצעים כדעת דור אנוש שהביא הרמב״ם הל׳ ע״ז. ואם יתרצה המקום ית׳ לדעת בלעם הלא בנקל יוכל לבא בקללה על ישראל. וממילא לא יוכלו להרע למואב. וע׳ מש״כ להלן כ״ט עוד בזה:
התיצב על עולתך. שהמעלים היו כומרים אך בלק ובלעם היו בעלי הקרבנות. ומש״ה עליהם לעמוד על קרבנם כדאיתא בתענית פרק ד׳ אפשר שקרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע״ג. ואמר בלעם לבלק שהוא עצמו אינו יכול לעמוד. משום שנצרך להתבודד. אבל אתה התיצב על עולתך. וע׳ מש״כ להלן י״ז:
אולי יקרה וגו׳. כמסתפק בדבר ואע״ג שבפירוש אמר לו ה׳ את הדבר אשר אדבר אליך וגו׳ ולא היה לו להסתפק שיהיה לו דבר ה׳. מכ״מ אחר שעבר על רצון ה׳ וראה קצה העם ונעשה שתום העין. חשש שהקב״ה לא יחול עליו רוח קדשו עוד ולא ידבר עמו כלל:
אולי יקרה ה׳. כמש״כ לעיל ח׳ שהוא גסות הרוח:
וילך שפי. לאט לאט. כדרך המתבודד שיחול עליו רוח קדושה. ומשמעות שפי הוא מלשון דחיקה כמו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. וההולך מהרה לפי דרכו אינו דוחק ברגלו על הארץ. משא״כ המהלך בשביל התבודדות מתהלך בכבדות ובנחת ודוחק ברגליו על הארץ וזהו שפי:
את שבעת המזבחות. הידועים. היינו עבור שבע כחות נבדלים לשבע אומות:
ערכתי. להודות לך על השפעתך הטובה על ראש הכח הנבדל מן המקור ורצה להרבות בתפלה על להבא. כסגולת מזבח ולא מצבה שהוא בא על תודה לשעבר כמש״כ בספר בראשית ל״ה א׳. ומש״ה הזכיר בלעם את המזבחות. ולפי הענין לא היה להזכיר אלא הקרבנות אלא בא לגלות לבו להתפלל אם יראה רצון ה׳. אבל המקום ית׳ הפסיק דיבורו וחשב זבחו לתועבה ותפלתו לחטאה:
דבר בפי בלעם. איזה משך שדבר עמו הדברים וכתיב וישם. היינו שפירש לו הכוונה של הדברים כמשמעות שימה בפיהם שהוא כשולחן ערוך. ואחר שדבר עמו. אמר לו עוד. שוב אל בלק וכה תדבר. הדברים כהוייתן תדבר לפני בלק:
והנה נצב על עולתו וכל שרי וגו׳. ע׳ מש״כ מקרא י״ז:
מן ארם. מקום מולדתי ומושבי ותחלת דברים הוא כקובל על עצמו. כמה הסכיל לעשות כלשון הגמ׳ סנהדרין דף ז׳ ב׳ ברעות נפשיה לקטלא נפיק וצבי ביתיה לית הוא עביד כו׳. פי׳ דזה דרך האדם דבשביל פרנסת ביתו הולך למקום סכנה ונושא את נפשו. אבל כאשר אינו עושה צבי ביתיה למאי ילך למקום סכנה. כך אמר בלעם. הן זה היה עד כה פרנסתי לילך ממקום למקום לקלל ולברך. אבל באותה שעה כבר הייתי שפוי בביתי ולא נצרכתי לזה:
מהררי קדם. לא בשביל שארם מקדם לא״י אמר מהררי קדם והרי לא היה עומד בא״י. אלא משום שבארץ קדם היינו מזרח העולם הוא מקור הכישוף עד שא״א שלח את בני קטורה אל ארץ קדם אחר שמסר להם שמות הטומאה ובלעם היה ראש המכשפים גדול גם מכל בני קדם. ע״כ כינה מעלתו הרוחני מהררי קדם. וקובל ע״ע גם בזה שהיה גדול גם במעלתו הרוחני. ומזה המעשה ואילך ירד ממעלתו ושב לשם קוסם בעלמא:
לכה ארה לי יעקב. בשעה ששלח ע״י מלאכיו אמר בזה הלשון:
ולכה זועמה ישראל. אחר כך כאשר נתראו פנים והגיד לו בלק כל צרת לבבו לראות את גדולי ישראל בהנהגה נפלאה למעלה מכח הטבע כמש״כ בריש הסדר ובקש מבלעם להטיל עליהם כעס וזעף ה׳. כמו שמצינו שהיה רבא נזוף משום ששינה את הטבע בכח גדולתו לפני ה׳. וכמש״כ בפ׳ חקת כ׳ י״ב שזה ג״כ היה חטא משה במי מריבה יע״ש:
מה אקוב. הן זה א״א לקלל בחנם. כי אם להזכיר עון שרואה בעינו על כמה אנשים מהמון אבל גם זה א״א כי לא קבה אל. הקב״ה אינו חפץ שיתפרשו החוטאים הרבים בישראל. מפני כבוד הבריות. וכבר אמרו בב״ר כ״פ בשעה שהדין מתוח על עונות הדור ר״ל אנדרלומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. והיינו כדי שלא יתפרסמו החוטאים שהם רבים בדור. ואם כן היאך אפשר לקבות. ואמר בשם אל. דמשמעו כח של כל הכחות. והיינו משום שבאמת תלוי כח הנהגתו ית׳ ע״י מעשה ישראל. נותנים עוז ע״י מעשה הטוב. ומתישים כ״י ע״י עונות הדור. וא״כ היה מן הנראה דאותו השם המכונה אל יהא מעניש בפרסום האנשים המתישים כחו כ״י. אבל מכ״מ אינו כן. ולא קבה את הרבים מיעקב:
ומה אזעום. על ישראל על שמשנים לפי דעתך טבע הויות העולם שברא ה׳ אבל לא זעם ה׳. אין המקום בכעס ע״ז כלל. ואמר כאן שם הויה. באשר זה השם הוה ויהיה ומהוה הכל. והיינו מקור וחיות כל הטבע. לא כשם אדני שמורה על שידוד הטבע כאדון העושה בשלו כמו שחפץ כמש״כ בפ׳ שמות ותשא ובכ״מ. וא״כ מי שעושה נגד הטבע שלא ברצון המקום ב״ה ה״ז נגד כח הויה ורצונו בקיום הטבע בעולם ומלואו. אבל אינו בזעם כאשר יבאר:
כי מראש צרים אראנו. המשיל כלל ישראל להר גבוה ונעלה. ושבח ההר מלתחת והוא ראש רוחב ההר היינו התחלתו. במה שקשה הרבה עד שחוצבים ממנו ברזל או אבני צור. ושבח ראש גובה ההר היינו שהוא למעלה שיאו. כך הנמשל המון יעקב התחתונים והמרובים נמשלים לראש ההר היינו לתחתית ההר ברחבו. ואמר שהוא צורים תוקף האמונה חזק כצור:
ומגבעות אשורנו. גדולי ישראל נמשלים לגובה ההר. ואמר כי מגבעות מביט עליו לגבהו. והכונה שהמה למעלה מהליכות הטבע. כדאיתא בסנהדרין פ׳ ד׳ מיתות דר׳ חנינא לא חש לכישוף והקשו הא נקרא כשפים משום שמכחישים פמליא ש״מ. והשיב הגמ׳ שאני ר״ח דנפישא זכותיה. פי׳ דפמליא ש״מ אינו אלא שבעה כוכבי לכת והמזלות. והכשפים גבוה מהם. אבל ר״ח שהוא למעלה מה״ט כחו חזק וגבוה עוד למעלה מן הכישוף. וזהו שראה בלעם:
הן עם לבדד ישכון. לא כדרך כל אומה ולשון כשהולכים בגולה ומתערבים עם המגלים אותם משיגים בזה אהבה וחשיבות כל אחד בעיניהם יותר משהיו נפרדים מהם. אבל לא כן עם ישראל כשהוא לבדד. ואינו מתערב עמהם ישכון במנוחה ובכבוד. וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליו ואין איש מתחרה עמו:
ובגוים. כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם:
לא יתחשב. אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם [וכיב״ז לשון המשנה שביעית פ״ח מי״א ואם מתחשב הוא. דפי׳ שהוא נחשב ומכובד] וכדאי׳ בסנהדרין דף ק״ד א׳ אני אמרתי וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב עכשיו איכה ישבה בדד. פי׳ רצוני היה שיהיו בדד שלא יתערבו עם אוה״ע אז יהיו בטח. עכשיו שתשוקתם היה להשתוות עם אוה״ע נעשו בדד מהם ואין אומה מחשב אותם להתערב עמם. ובפסחים דף קי״ח ב׳ בזר עמים קרבות יחפצו. מי גרם להם לישראל שיתפזרו בין אוה״ע קריבות שהיו חפצין בהם. ובשמות רבה פ״א. שישראל בגלות מצרים מנעו מן המילה אמרו נהיה כמצרים. מה עשה הקב״ה הפך לבם לשנוא עמו. פי׳ שהן חשבו אשר מאחר שהם בגלות ראוי שלא להיות נבדל מהם. ונעשה להיפך שמצרים בדלו עצמם מישראל. והסיבה לזה הוא מפני שלעם ה׳ יש צורה מיוחדת גבוה משארי אנשים וכבר ביארנו לעיל כ״א כ׳ דמי שצורתו גבוה. ומאבד ומשחית צורתו נעשה גרוע מאשר תחתיו ומתבזה עליו. וא״כ זה אות אשר מראש צורים הוא. ומש״ה לא בנקל נפסד צורת האדם כי בטבע כל אדם לשמור בכל עוז עיקר הצורה אשר לזה הוא נוצר. ומש״ה מי שמהלך מכ״מ נגד תכלית צורתו. לא יתחשב לבן אדם כלל. והרי הוא כקוף בצורת אדם:
מי מנה עפר יעקב. חוזר לראש רוחב ההר. שאף ע״ג שעיקרו חזק כצורים מכ״מ ודאי סביבותיו עפרורית שהמה רכים כך אע״ג שכלל המון עם ה׳ חזק באמונתם מכ״מ ודאי יש כמה קלי הדעת ונפרדים מעיקר ישראל. אבל בכ״ז מי מנה עפר יקר של יעקב שראוי וחשוב הוא להמנות אבל מי יכול למנות והיינו משום שאפילו ריקנים מלאים מצות כרמונים. והיינו בצדקה וגמ״ח דנקרא סתם מצות כדמוכח בלשון המקרא בספר עזרא והעמדנו עלינו מצות. וכבר ראה יצחק אבינו ריח בוגדי ישראל בזה הפרט להפליא [כמו שביארנו בס׳ בראשית פרשת תולדות]:
ומספר את רובע ישראל. מה שישראל שהם בני אדם גדולי הדעת עושים ענינים גדולים לצרכי הכלל וקימים לדורי דורות וכדאיתא ברבה כ״פ וצדקתך כהררי אל. מה שהצדיקים עושים המה נושאים פירות ופירי פירות כהררי אל. ואם כן מי יוכל להעריך את כח ההרכבה הבאה ממעשיהם. וזהו הכנוי רובע בשביל שעושה פרי ותולדה לדורות הבא מהולדת רעיון אדם גדול שייסד מעשה זה ומלידת מעשה הדור הבא אחריהם:
תמות נפשי מות ישרים. כיון שהגיע למדה זו של חסד הנפלא ביעקב ובישראל. הצטער על עצמו הלואי שהגיע בסוף ימיו למות מות ישרים. ומשמעות מעלת ישר. הוא הנהגה ישרה בהליכות עולם בין אדם לחבירו כמש״כ בספר דברים בשירת האזינו עה״פ צדיק וישר הוא ובגמ׳ עה״פ ועשית הישר והטוב. ולא מצא בלעם לב להתפלל שימות מות צדיקים וחסידים. שזהו ענין הנוגע בתורה ומצות ה׳ השייך רק לישראל ולא לאוה״ע אבל ע״ז התפלל שיהי׳ כיעקב שנפלא במדת ישרים שהרי מרבין חסד גם לאוה״ע ומפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל. וידוע כמה נצטערו נביאי ישראל בשעה שראו חרבן אוה״ע. ולא כן עשה בלעם שביקש לעקור את ישראל ואינה מדה ישרה אפי׳ למי ששונא אותם ע״ז התפלל ע״ע שיגיע במותו מות ישרים וחז״ל במסכת ע״ז דף כ״ה פי׳ מות ישרים אברהם יצחק ויעקב. וכבר ביארנו בפתיחתא דספר בראשית שהולך על כונה זו דיקא יע״ש:
ותהי אחריתי כמהו. תכלית מעשי יהא להם אחרית טוב לדורות כמו אחרית מעשי ישראל שיש להם זכרון לדורות:
לקב אויבי וגו׳. פ׳ מש״כ להלן כ״ד י׳:
והנה ברכת ברך. שני אופני ברכות והודאות. לעם המוני. ולגדולי האומה:
ויען ויאמר. ויען מיותר. אכן במס׳ סוטה פ״ז איתא דבכ״מ דכתיב עני׳ הוא בלשון הקודש. והנה בלק ובלעם כשהיו מדברים היה בלשון מואב. ורק הכתוב סידר תכונת דבריהם בלה״ק. אך כשהיה מדבר בלעם בדבר ה׳ היה מדבר בלה״ק כדבר ה׳ וזהו משמעות מה שאמר ה׳ וכה תדבר כדאיתא בסוטה שם לענין ברכת כהנים. ובלק הבין לשה״ק ואח״כ כשדבר בלק לקב אויבי וגו׳ היה בלשון מואב. והודיע הכתוב כי תשובת בלעם היה בלה״ק משום שהיה ברוה״ק. ובזה ידע בלעם כי עוד יהי׳ נדבר בשם ה׳ כמו שיבואר במקרא ט״ו:
לךנא. בכל הפרשה כתיב בה״א לכה. דמשמעו שרק אתה מיוחד לזה ולא אחר. כמבואר בירו׳ סוכה פ״ד ורבה ויקרא פ״א. מש״ה גבי ארה כתיב לכה ארה שאין אחר ראוי לזה. אבל בהליכה שהלך עם השרים כמבואר להלן י״ז כתיב לך. משא״כ להלן כ״ז בהליכה לבית פעור שלא הלך אלא בלעם ובלק כמבואר שם מש״ה כתיב לכה:
אפס קצהו תראה. מובן מזה דבמקום הראשון היה יכול לראות את כולו. והא דכתיב שם וירא משם קצה העם. הוא משום שהתבונן בלעם שאין עינו שולטת כמש״כ לעיל. ומש״ה לא כתיב כאן שראה מאומה. דבאמת לא הוסיף בלעם לראות בעין רעה על ישראל. ומש״ה קרא עצמו שתום העין כמו שיבואר. ולא שהיה סומא ממש. שהרי כתיב להלן וירא את ישראל שוכן לשבטיו אלא שנסתם עינו הרעה באותן הימים. ומה שראה את ישראל שוכן לשבטיו. היה מתחלה בעין טובה ובאהבה כמו שיבואר. אבל בלק לא ידע מכ״ז מאומה. וכסבור שראה בפעם הראשונה את כולו. עתה אמר שלא יראה אלא מקצתו:
ויבן שבעה מזבחות. בלק בעצמו בלי צווי בלעם. והוא משום שידע שיהי׳ נקרה מה׳ כמש״כ והיה מאז במעלת משה כמש״כ כאן ויקר ה׳ אל בלעם וכ״כ הרמב״ן. ומש״ה לא היה נצרך לקרבן כדי שיחול עליו עי״ז רוה״ק כסגולת עולות. ולתפלה ג״כ לא היה מכין עצמו באותה שעה. מש״ה לא הקריב הוא. אבל בלק בנה מעצמו וע״ע בסמוך י״ז:
ואנכי אקרה כה. לא אמר אולי כמו בפעם הראשונה אלא ברור היה בידו כמש״כ ובאמת לא נגמרה עוד ברכה הראשונה כאשר יבואר. ומש״ה היה מוכרח להיות נדבר גם עתה:
וישםדבר בפיו. היינו המשל ומליצה:
ויאמר. אח״כ אמר אליו עוד שוב וגו׳:
ויבא אליו. לא כתיב כאן וישב אליו כמו בראשונה. דלשון וישב משמע להחזיר השליחות לבעליה. אבל כאן נתעכב כמעט ולא רצה לדבר. עד שאמר בלק מה דבר ה׳. מש״ה כתיב ויבא אליו ללמד שרצה כאן לעבור את פי ה׳ שלא להגיד דבר ה׳:
והנו נצב על עולתו ושרי וגו׳. בראשונה כתיב והנה נצב על עולתו הוא וכל שרי מואב. דבפעם הראשונה היה הקרבן בשביל בלק ובלעם. והיו שניהם נצרכים לעמוד עליהם. ובאשר בלעם לא יכול לעמוד ע״ג העמיד השרים שמסר בלק אליו לחברתו ולכבודו וא״כ עמד בלק ושריו ושרי בלעם אבל עתה לא היה אלא בלק המקריב מדעת עצמו. מש״ה לא היה לבלעם לעמוד עליהם. ע״כ לא העמיד את השרים שלו. וכתיב והנו. הוא בלק עומד ושרי מואב שהיו עמו. ולא כל השרים. היינו משום שחסרו שרי בלעם:
קום בלק ושמע. באשר היה נצב ושקוע דעתו בקרבנו. ע״כ אמר קום לקראת דבר ה׳:
האזינה עדי בנו צפור. האזנה משמעו הטיית אוזן בכונה ובדיוק. ובאשר אין ד״א לומר למלך זה הלשון ע״כ אמר בנו של צפור. כאלו עדיין לא נתגדל והוא נקרא ע״ש אביו. וכדאי׳ בסנהדרין דף מ״א גבי ר״י בן זכאי. דכל עוד שהאדם לא נתגדל נקרא ע״ש אביו:
לא איש אל ויכזב. כבר ביארנו דשם אל הוא כח ההנהגה. והנה נהיו ישראל לעם סגולה להנהיג בהם את עולמו ע״פ התורה והמצוה שלהם. וזהו גדולתן של ישראל. ואמר בלעם דזה א״א לשנות כי מתחלת בריאת שו״א רצה הקב״ה להשכין שכינתו בארץ. אלא שלא הגיעה העת ליתן התורה וע״כ נקרא כל אותו העת שני אלפים תהו כדאיתא בע״ז דף ח׳ והיינו כשני ילדות של הבן שאין האב יכול להנהיג ביתו על פיו עד שיגדל ויגיע לדעת. כך היה העולם תהו עד שבא אברהם אבינו ולמד תורה והיה הוא וביתו בהשגחה פרטית ואחר כך קבלו ישראל את התורה. אז נגמר רצון השגחת ה׳ שהיה בבריאת שו״א. וע״ז אמר בלעם דכח אל לא איש הוא ויכזב שיהא נפסק כמו מים כוזבים. וא״א להפסיק השגחת ה׳ בעולם אשר א״א אלא ע״י ישראל:
ובן אדם ויתנחם כמו התולדות של אדם נקרא בני אדם. כך תולדות הנהגה העיקרית מה שמצטרף לה מכונה בן ואמר בלעם לענין עקירת שבעה אומות בני הקדם שכבר נגזר לצרף להשגחה על ישראל וא״א להתנחם. דכל התנחמות בגזרת ה׳ אינו אלא ע״י תפלה ותשובה שמעבירין את הגזרה. ואין זה חרטה ח״ו אלא כך הטביע הקב״ה את העולם שתהא תפלה מבטלת הגזרה משא״כ בלי חידוש מעשים כמו שבעה אומות שלא הרבו תשובה ותפלה. א״א להתחרט. ופי׳ עוד ההוא אמר. לענין דבר ראשון אמר בלעם ההוא אמר בעשרה מאמרות של בריאת שמים וארץ:
ולא יעשה. לא יעמיד העולם על מתכונתו [ובכ״מ משמעות עשיה הוא גמר ותיקון גמור כמש״כ בספר ויקרא י״ט ה׳]:
ודבר. לגזירה על שבעה אומות:
ולא יקימנה. כמו שנגזר. וא״כ א״א להשתנות שני דברים אלו:
הנה ברך לקחתי. כעת הנני לברך ברכה חדשה:
וברך. מה שהחילותי לברך בפעם הראשונה:
ולא אשיבנה. עלי לגמור אותה והחל במה שדבר בפעם הראשונה שאין מקום להזכיר חטא על יעקב ועל ישראל. ופי׳ הטעם.
לא הביט און ביעקב. האון שישנו ביעקב אינו בעצם מושרש בלב יעקב. כמשמעות לשון הבטה כמש״כ לעיל פרשת חקת בפסוק והביט אל הנחש שהוא הסתכלות בתוך ופנים הדבר. וזהו דבר הכתוב הקב״ה לא הביט שהאון מושרש בלב יעקב. אלא כמו שאדם רוצה לעשות און ע״י רוח שטות שהיא טבע התאוה וכדומה. והכי איתא ברבה במדבר פ״ב עה״פ אם יתן איש ביתו וגו׳ אחות לנו קטנה וגו׳. דמש״ה אהבת ה׳ עזה לישראל אע״ג שהמה חוטאים כאוה״ע משום שהם כקטנים פי׳ שהטבע מחטיאם ולא הדעת:
ולא ראה עמל בישראל. הקב״ה לא ראה עמל. במה שנראה לבלק ובלעם שהמה משנים הטבע וא״כ הוא עמל לאחוז בגלגלי הטבע כ״י. אבל אינו עמל ואינו שנוי כלל כאשר יבואר:
ה׳ אלהיו עמו. על יעקב אמר. שאף ע״ג שהוא חוטא מכ״מ ה׳ אלהיו עמו. אינו כופר בעיקר. אלא אינו יכול להתגבר באותה שעה על התאוה והרצון. ועל ישראל אמר ותרועת מלך בו. באמת הצדיק אינו עושה נסים בקביעות ומה שראו בלעם ובלק אינו אלא מה שהצדיק מועיל בתפלתו בעת צרה. וזו באמת אינו נסיי אלא כך הנהגת מלכות שמים שתועיל תפלה לכל דבר. ותרועת היינו מלשון והרעתם בחצוצרות שמשמעו תפלה גם כן כמש״כ שם בשם הרמב״ם. וכ״ז היא מדת מלכות שמים ולא כמדת משה רבינו שהנהיג עולמו במדת תפארת. ומש״ה לא התפלל שמ״ע קבועה כמש״כ בספר שמות ל״ב י״א ולעיל כ׳ י״ג בהר״ד באורך. וזה אינו בכל הצדיקים וגדולי ישראל. מש״ה לא ראה עמל בישראל. ויש לבאר עוד כונה פשוטה במליצה זו ותרועת מלך בו. שהוא כמו מלך שמצביא את חילו. וע״י אותות בני חיל בתרועת מלחמה החיל נגשים אל המלך. ומי שאינו איש חיל תמה איך נגש ליד המלך בלי פחד. אבל איש חיל יודע שאין זה פלא. שכך הוא אות תרועת מלחמה. כך בני אדם הנגשים לעשות איזה דבר גדול ומצליח בשם ה׳. אינו אלא אתערותא מלעילא שיהא נגש לזה וכמש״כ בפי׳ שה״ש עה״פ קול דודי דופק פתחי לי וגו׳. ואם כן אינו חידוש ועמל כלל:
אל מוציאם ממצרים. שתי המדרגות של יעקב וישראל. הוציא הקדוש ברוך הוא ממצרים שיהיו בשני אופנים כמש״כ בפ׳ ציצית בפסוק אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי וגו׳:
כתועפת ראם לו. אותה הנהגה שאתה רואה למעלה מה״ט. אינה אלא כתועפות ראם. שהראם אינו רץ לעולם. ומ״מ כשהוא הולך פסיעות מדודות שלו. והסוס יהא רץ. יהא הראם עובר את הסוס. ואין זה פלא וחידוש אלא מחמת שפסיעותיו גסות ה״ז המהירות הילוכו הפשוט כך טבע של בני אדם גדולי ישראל הוא למעלה מדעת אנושי של המון אדם. דרך משל אדם שיש לו חולה בתוך ביתו. וכאשר הוא מתרפא עפ״י מזלו הטוב. מתהלך במתון וע״י הרבה סמים ורופאים. משא״כ אדם גדול מתפלל והחולה מתרפא מהרה אין זה נס אלא טבע שלו כך הוא שיתחזק החולה ע״י תפלת אדם גדול מהר. ומש״ה כתיב מתחלה לשון רבים ואח״כ לשון יחיד דמתחלה אמר בשתי מדרגות וכתועפות ראם אינו אלא במדרגת ישראל ועי׳ כיב״ז בס׳ דברים ל״ג ג׳ בפסוק אף חבב עמים וגו׳ והם תכו וגו׳:
כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. נחש הוא נסיון לסימן אם לעשות כך או כך. כסומך על זה לדעת גזרת המזלות וזה באמת אסור לישראל והיינו מעונן ומנחש [ובירושלמי שבת פ״ו ה״ט אי׳ כל המנחש סופו לבא עליו מ״ט כי לא נחש ביעקב כי לו נחש. פי׳ דהנחש מזיק ליעקב]. קסם. הוא גזרה שיהיה כך כמו לשון כקסם על שפתי מלך. ואמר שיעקב ה׳ אלהיו עמו. אינו רוצה לדעת עתידות אלא הוא תמים עם ה׳ אלהיו. ואמר על ישראל שיודע עתידות שזה אינו בא בגזרה שה׳ יודיעהו ח״ו. וא״כ הוא עמל אבל לא כן אלא ולא קסם בישראל. אינם גוזרים:
כעת. כמו העת אשר. יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. כמו שהי׳ כבר נאמר ליעקב ולישראל מה שהיה. אז פשוט שלא הי׳ נצרך יעקב לנחש עוד ולא ישראל לגזור. שהרי המה יודעים כך גם עד שאינם יודעים אין יעקב רוצה לדעת ולא ישראל גוזר שיודיעהו. כ״ז סיום וטעם על הברכה שבפעם הראשונה. מדוע אינו יכול לקבות את יעקב ולזעום על ישראל. ועתה אומר ברכה חדשה שלקח בזה הפעם:
הן עם כלביא יקום. שהוא גבור בטבעו:
וכארי יתנשא. ארי יש לו טבע התנשאות הנפש שע״כ מכונה בשם מלך החיות. וזה מועיל לו הרבה להפיק רצונו יותר מכפי כחו ג״כ. באשר אינו רוצה שיגרע כבודו. אם לא ימצא ידו לעשות מה שהחל או מה שראוי לפניו שיחוש לכבודו וזהו ברכת ישראל לבד שמתגבר בטבע עוד כארי יתנשא ינשא נפשו בכבוד המעלה כשנכנס למלחמה עד כי זה וזה גורם אשר לא ישכב וגו׳:
גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו. באשר הן ברכה הן קללה א״א אלא בהכנה לרוה״ק. ובלעם נכנס להכין עצמו לקלל. ויצא מזה שבירך ואמר בלק שלא די שלא תכין עצמך לברכה. אלא גם קוב לא תקבנו. שלא תכין עצמך גם לקללה. ויצא מזה שלא תקלל אותו אבל גם ברך לא תברכנו. והנה רצה בלק בזה שלא יכין עצמו לשום דבר:
אותו אעשה. גם ההכנה לדבר אם יערה רוח ורצון מן השמים להכין לנבואה הנני מחויב לעשות:
לכה נא אקחך וגו׳. אותו המקום בית פעור לא היה עבודת אומה מואב כי אם כמוש. ומכ״מ היה בנוי לע״ז פעור בשביל מלכי מואב שהם היו שרי מדין כמש״כ לעיל כ״ב ד׳ מש״ה לא הלכו שרי מואב לשם כי אם בלק ובלעם. ומש״ה כתיב לכה בה״א:
אולי יישר בעיני האלהים. לא מצד בלעם בעצמו שיכין עצמו לקללה. כאשר עד כה שכבר הזהיר בלק גם קב לא תקבנו. אלא ראה אותו מקום ראוי לגרום קללה לישראל. ואולי יישר בעיני האלהים בלא השתדלותך:
ראש הפעור. בספרי פ׳ זו תניא ר״א בן שמוע אומר כשם שא״א למסמר לפרוש מן הדלת בלא עץ כך א״א לישראל לפרוש מן הפעור בלא נפשות. ובאמת היה ראוי לעדת ישראל שלא לעמוד מול בית פעור. אבל היה צורך למוד התורה בערבות מואב לכך. וכמבואר בפ׳ ואתחנן עה״פ אלה העדת והחקים והמשפטים וגו׳ מול בית פעור וגו׳ וכה״ע כאשר יבואר שם בס״ד. והיה בלק רואה בעין יפה שבזה ראוי לגרום לישראל קללה באשר עמדו במקום המחטיאם וישראל בטחו על כח התורה של משה ותלמידיו. וזהו נגד הטבע של פעור והוא חטא של ישראל לפי דעתו כמש״כ לעיל:
בנה לי בזה וגו׳. לא כראשון ששניהם הקריבו ולא כפעם השנית אשר בלק בעצמו הקריב ומש״ה הזהיר בלעם אותו לעמוד על קרבנו. אבל בפעם השלישית היה רק בלעם המקריב והעומד על קרבנו. ולא הלך למרחוק להתבודד. כי תומ״י בעמדו עה״ק חל עליו רוח אלהים. והענין של קרבנות אלו. דכבר ראה שמן הנמנע שיתרצה המקום לקלל את ישראל אחר שהקדים דטבע הבריאה היה שיתנהג עפ״י השגחה והוא עפ״י התורה וזה א״א אלא ע״י ישראל עם סגולתו. וא״א לשנות תחלת כונת הבריאה כמש״כ בביאור לא איש אל ויכזב. אכן בלעם שהיה נביא לאוה״ע היה ביחס להם כמו נביאי ישראל לישראל אלא שנביאי ישראל מצירים בצרת אוה״ע ג״כ כמבואר במדרש בפרשה זו. ולא כן אותו רשע שהוא רצה באבידת ישראל. אמנם גם הוא חס על שבעה אומות שישראל הולכים לאבדם. וזה לא היה חטא לבלעם לבקש עליהם רחמים באופן שמכ״מ ישראל יהיה לגוי גדול כרצון ה׳ והיינו שיעשה להם ישוב במדבר הגדול והנורא וחשב כי אבדן האומות אינו אלא מקרה וגזרה על עונותיהם ולא מתכלית הבריאה. וא״כ אע״ג שע״ז אמר ובן אדם ויתנחם. מכ״מ ע״י תפלה משתנה הגזרה כמו שביארנו שם. וא״כ רצה בזה הפעם להתפלל על שבעה אומות באופן שלא יגיע לישראל שום רע. ע״כ צוה להכין שבעה מזבחות. והוא יקריב עבורם. וממילא תגיע מזה טובה למואב כאשר יהי׳ גדולת ישראל אך במדבר כמו שיבואר:
כאשר אמר בלעם. ולא כתיב כמו לעיל ב׳ כאשר דבר. לכלול בזה כונה שניה שפי׳ לו כונת דבריו שלא בלק יהא המקריב אלא הוא בעצמו. וזהו משמעות אמירה כ״פ כמש״כ ריש ס׳ ויקרא. ופי׳ ויעל בלעם והוא עצמו נצב על הקרבנות. כי לא היה אחר בזה כמש״כ לעיל כ״ז:
