א וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים׃ ב וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֨עַל בָּלָ֧ק וּבִלְעָ֛ם פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃ ג וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם לְבָלָ֗ק הִתְיַצֵּב֮ עַל־עֹלָתֶךָ֒ וְאֵֽלְכָ֗ה אוּלַ֞י יִקָּרֵ֤ה יְהוָה֙ לִקְרָאתִ֔י וּדְבַ֥ר מַה־יַּרְאֵ֖נִי וְהִגַּ֣דְתִּי לָ֑ךְ וַיֵּ֖לֶךְ שֶֽׁפִי׃ ד וַיִּקָּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֶת־שִׁבְעַ֤ת הַֽמִּזְבְּחֹת֙ עָרַ֔כְתִּי וָאַ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃ ה וַיָּ֧שֶׂם יְהוָ֛ה דָּבָ֖ר בְּפִ֣י בִלְעָ֑ם וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר׃ ו וַיָּ֣שָׁב אֵלָ֔יו וְהִנֵּ֥ה נִצָּ֖ב עַל־עֹלָת֑וֹ ה֖וּא וְכָל־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃ ז וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר מִן־אֲ֠רָם יַנְחֵ֨נִי בָלָ֤ק מֶֽלֶךְ־מוֹאָב֙ מֵֽהַרְרֵי־קֶ֔דֶם לְכָה֙ אָֽרָה־לִּ֣י יַעֲקֹ֔ב וּלְכָ֖ה זֹעֲמָ֥ה יִשְׂרָאֵֽל׃ ח מָ֣ה אֶקֹּ֔ב לֹ֥א קַבֹּ֖ה אֵ֑ל וּמָ֣ה אֶזְעֹ֔ם לֹ֥א זָעַ֖ם יְהוָֽה׃ ט כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃ י מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת־רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מ֣וֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ׃ יא וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם מֶ֥ה עָשִׂ֖יתָ לִ֑י לָקֹ֤ב אֹיְבַי֙ לְקַחְתִּ֔יךָ וְהִנֵּ֖ה בֵּרַ֥כְתָּ בָרֵֽךְ׃ יב וַיַּ֖עַן וַיֹּאמַ֑ר הֲלֹ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֤ים יְהוָה֙ בְּפִ֔י אֹת֥וֹ אֶשְׁמֹ֖ר לְדַבֵּֽר׃ יג וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו בָּלָ֗ק לך־(לְכָה־)נָּ֨א אִתִּ֜י אֶל־מָק֤וֹם אַחֵר֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְאֶ֣נּוּ מִשָּׁ֔ם אֶ֚פֶס קָצֵ֣הוּ תִרְאֶ֔ה וְכֻלּ֖וֹ לֹ֣א תִרְאֶ֑ה וְקָבְנוֹ־לִ֖י מִשָּֽׁם׃ יד וַיִּקָּחֵ֙הוּ֙ שְׂדֵ֣ה צֹפִ֔ים אֶל־רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וַיִּ֙בֶן֙ שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֔ת וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃ טו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־בָּלָ֔ק הִתְיַצֵּ֥ב כֹּ֖ה עַל־עֹלָתֶ֑ךָ וְאָנֹכִ֖י אִקָּ֥רֶה כֹּֽה׃ טז וַיִּקָּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דָּבָ֖ר בְּפִ֑יו וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר׃ יז וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וְהִנּ֤וֹ נִצָּב֙ עַל־עֹ֣לָת֔וֹ וְשָׂרֵ֥י מוֹאָ֖ב אִתּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ בָּלָ֔ק מַה־דִּבֶּ֖ר יְהוָֽה׃ יח וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר ק֤וּם בָּלָק֙ וּֽשֲׁמָ֔ע הַאֲזִ֥ינָה עָדַ֖י בְּנ֥וֹ צִפֹּֽר׃ יט לֹ֣א אִ֥ישׁ אֵל֙ וִֽיכַזֵּ֔ב וּבֶן־אָדָ֖ם וְיִתְנֶחָ֑ם הַה֤וּא אָמַר֙ וְלֹ֣א יַעֲשֶׂ֔ה וְדִבֶּ֖ר וְלֹ֥א יְקִימֶֽנָּה׃ כ הִנֵּ֥ה בָרֵ֖ךְ לָקָ֑חְתִּי וּבֵרֵ֖ךְ וְלֹ֥א אֲשִׁיבֶֽנָּה׃ כא לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְהוָ֤ה אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ׃ כב אֵ֖ל מוֹצִיאָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם לֽוֹ׃ כג כִּ֤י לֹא־נַ֙חַשׁ֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כָּעֵ֗ת יֵאָמֵ֤ר לְיַעֲקֹב֙ וּלְיִשְׂרָאֵ֔ל מַה־פָּ֖עַל אֵֽל׃ כד הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד־יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם־חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה׃ כה וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם גַּם־קֹ֖ב לֹ֣א תִקֳּבֶ֑נּוּ גַּם־בָּרֵ֖ךְ לֹ֥א תְבָרֲכֶֽנּוּ׃ כו וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֔ם וַיֹּ֖אמֶר אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א דִּבַּ֤רְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֹת֥וֹ אֶֽעֱשֶֽׂה׃ כז וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לְכָה־נָּא֙ אֶקָּ֣חֲךָ֔ אֶל־מָק֖וֹם אַחֵ֑ר אוּלַ֤י יִישַׁר֙ בְּעֵינֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים וְקַבֹּ֥תוֹ לִ֖י מִשָּֽׁם׃ כח וַיִּקַּ֥ח בָּלָ֖ק אֶת־בִּלְעָ֑ם רֹ֣אשׁ הַפְּע֔וֹר הַנִּשְׁקָ֖ף עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃ כט וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים׃ ל וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק י:
מי מנה עפר יעקב. כתרגומו דעדקייא דבית יעקב או חדא מארבע משרייתא דישראל. פירושו של דעדקייא לא ידענא, וברא"ם משמע דפירושו קטנים, וגם הוא לא ידע פירוש של הפסוק בזה, דאם דעדקייא פירושו של עפר הנזכר בפסוק הא כתב אח"כ דאמר עליהון יסגון כעפרא דארעא שזהו פירוש של עפר יעקב, ולפי הנראה דענין זה הוא כמי שאומר כלל חיבור ישראל, ודרך לא זו אף זו קאמר, מי מנה כלל ישראל שהם לא ימנו כעפרא דארעא אלא אף זו דחדא מן ארבעה דגלים ג"כ לא ימנו, דכ"כ תהיה הברכה:
פסוק י:
אין חשבון במצות שהן מקיימין בעפר. מקשין הא יש מספר עכ"פ לאותן מצות. ותו מאי שנא עפר שזכר. ונ"ל דכל המצות התלויים בעפר הם חוקים שאין להם טעם לפי השכל של האדם והעכו"ם מונים עליהם כמ"ש רש"י ריש חקת, וה"ה לשאר מצות שרובן חקים, ע"כ סמך דבר זה למ"ש ובגוים לא יתחשב דהיינו שנותן טעם לשבח במה שהם חשובים מכל העכו"ם אע"ג דיש עכו"ם שעושין ג"כ מצות קצתן מה שהשכל נותן, אבל מה שאין שכל אדם אין נותן עושין ומונין את ישראל על שאין להם טעם, משא"כ ישראל שמקיימין מאמר השם ב"ה אע"פ שאין יודעים הטעם, ונקט עפר דיש רבים במצות מה שעושים בעפר בלא טעם, וה"ה שאר מצות אין טעמם ידוע כנ"ל:
פסוק י:
זרע היוצא מתשמיש, שלהם. ביאור דבר זה ע"ד מה דאיתא בפרק כל היד (דף ט"ו) המלאך הממונה על ההריון לילה שמו כו' כל הענין:
פסוק טז:
וישם דבר בפיו ומהו השיחה הזאת ומה חסר המקרא, צריך להבין כפל לשון דרש"י דהא אין מקשה אח"כ אלא קושיא אחת. ותו למה לא כתב זה לעיל אצל וישם ה' דבר בפיו, ובמדרש רבה אמר באמת דבר זה על פסוק דלעיל. ונראה דלעיל יש פירוש אחר על וישם ה' דקודם לו אמר ויקר אלהים אל בלעם ויאמר אליו, פירוש שתחילה הקרה אליו ובאותה שעה לא אמר לו כלום אלא בלעם אמר לו את שבעת המזבחות או אפשר שבשעה שהקרה לו שאלו מה אתה עושה כמוזכר במדרש והשיב לו בלעם את שבעת כו' ואח"כ נסתלק מעליו ונשאר לבדו שוישם ה' דבר בפיו פירוש שדבר יצא מפיו ולא ראה מראות אלהים שכבר נסתלק ממנו אלא שיצא מפיו דבר דהיינו ויאמר שוב אל בלק, אבל כאן נאמר ויקר אלהים ועליו קאי וישם ה' דבר בפיו. ויש עוד הוכחה טובה לזה דלעיל אמר בפי בלעם וכאן אמר בפיו, אלא דלעיל נסתלק ממנו אלא שבא דבר בפי בלעם דזה ענין חדש ואינו מה שהזכיר תחלה שמו של בלעם, כי תחילה היה בהקרות אלהים אליו ואח"כ נסתלקה ההקראה אלא שימת דבר בפי בלעם, ואין לו ענין למה שקודם לו,משא"כ כאן שסמוכה ההקראה לוישם ה' דבר בפיו ממילא בשעת ההקראה היתה השימה, וע"כ הזכיר בפיו דהיינו מה שהוזכר קודם לזה וא"כ קשה מה השימה הזאת ע"כ שהקרה לו בשעת השימה של מאמר שוב אל בלק כו' וא"כ מה חסר לנו באם לא הוזכרה השימה אלא ויקר אלהים אל בלעם ויאמר שוב אל בלק כו' אלא ודאי לדרשה אתיא דהיה כמו רסן בפיו א"כ הא דלעיל נמי מתפרש כן. זה נ"ל נכון בס"ד:
פסוק יז:
מה דבר ה' לשון צחוק הוא. דאל"כ למה לא שאלו לעיל בפעם הראשונה כן, אלא דרך צחוק אמר לו עתה שנודע שאינו ברשות עצמו:
פסוק יט:
ההוא אמר כו' חוזרין ונמלכין לחזור וא"ל הא בהקב"ה גם כן הוא דכתיב וינחם ה' על הרעה וכן רגע אדבר כו' ורגע אדבר כו', היינו מחמת שנשתנה הענין ממה שהיה תחילה כגון שעשו תשובה משא"כ כאן שאין שינוי בישראל ולמה ינחם הקב"ה לחזור ממה שהבטיח:
פסוק כ:
וברך ולא אשיבנה הוא ברך אותם. חבור פסוק זה הוא דמ"ש הנה ברך לקחתי הוא תשובה על מה שאמר מה דבר ה', ע"ז אני אומר דבר ה' היא שבירך אותם, וכיון שהוא בירך אותם אין להשיב ולבטלה:
פסוק כ:
וברך, כמו וברך. פירוש בחיר"ק תחת הבי"ת והוא לשון עבר, וכן אויב חרף כמו חרף בחיר"ק החי"ת. וכן ובוצע ברך. נראה דאין שוין לגמרי דפירוש בוצע, ברך הוא לשון הוה כמו שפירש"י מרגיז הוא להקב"ה היינו לשון הוה וכאן הוא לשון עבר:
פסוק כב:
כתועפות ראם לו כתוקף רום וגובה שלו פירוש הקב"ה שהוא מוציאו ממצרים ביד חזקה בכח גדול שיש לו כתועפות דהיינו חוזק של ראמים דהיינו גובה ורום זהו לו להקב"ה. ונראה דכפל לשון רום וגובה מורה על רום הגבוה שכל שייכות הגובה יש לו, ומפרש אח"כ דלשון תועפות הוא מורה על חיזוק, דהוא מלשון יעופף, דמה שהעוף מעופף ברום הוא תוקף רב:
פסוק כב:
דבר אחר כו'. בפרק מי שאחזו (דף ס') איתא בגמרא כתועפות אלו מלאכי, שרת ראם אלו שדים, פירש"י יש לו להקב"ה תועפות ראמים למשלחת וליפרע, וצריך טעם למה לא הביא רש"י כאן רק סוף הדרשה דהיינו של ראמים ולא הביא התחלה דהיינו כתועפות אלו מלאכי שרת. ונראה דרש"י מפרש דהכתוב הזכיר כאן תרי מילי דלענין מלאכי שרת היינו בכח ובראמים היינו שליחות להפרע. והנה רישא דמיירי לענין כח כבר פירשו לפי הפשט הראשון דמיירי נמי לענין כח, והחילוק שבין תיבת ראם הוא מביא, דלפשט הראשון הוא לשון רום ולדבר אחר הוא שדים: