פסוק ב:חקת התורה. היה הדבור למשה ולאהרן ואח"כ אל בני ישראל, מסר לכל אחד ואחד במצוה זו כפי הראוי לו וכפי קבלת נשמתו, לזה אמר לאמר לאמר ב"פ. ושן אמרו במדרש ויקחו אליך, לך אני מגלה טעמיה אבל לאחרים חקה. עוד לאמר לאמר ב"פ, לומר בזמן שהיה בהמ"ק קיים עשיה, בזמן שאין בית המקדש קיים אמירה, שיקראו פרשה זו בכל דור ודור ואני מעלה עליהם כאילו עשאוה ושרפוה ונתחטאו באפרה, ולזה תקנו רז"ל לקרוא פרשה זו קודם ר"ח ניסן שהוא ראשון לחדשים, אחר פרשת העגל, לומר כמו שבחדש זה מתחדשים ומבערין החמץ מבית ומחוץ ומטהרים ומקדשים, כן הקב"ה ינקנו ויטהרנו מטומאותינו וישרוף המקטרגים עלינו ויהיו אפר תחת כפות רגלינו, וקורין עד תטמא עד הערב, ואח"ז בפ' החדש עד בערב תאכלו מצות, ששם נשלמה טהרתם של ישראל באכילת מצה. ולזה לא יש הפסקה בין פרשת פרה לפרשת החדש. לזה אמר זאת חקת התורה לא חקת התרה, לומר שיקראו בתורה פרשת פרה בכל שנה ושנה והיא מטהרת. וארז"ל שאנו קורין פרשה זו אחר פרשת העגל, לומר תבא פרה ותקנח צואת בנה, וא"ת מה ענין זה לזה, אפר פרה היא לטהרת טומאת מת, ומה ענין עגל כאן, י"ל לפי שכשעמדו על הר סיני פסקה זוהמת הנחש מישראל והיו חורין ממלאך המות שלא יהיו מתים על ידו, שהוא אבי אבות הטומאה, וכשחטאו בעגל המשיכוהו עליהם ומתים על ידו, והיה סיבתו העגל, לזה תבא פרה ותקנח צואת בנה:
פסוק ב:ובמדרש חכמת אדם תאיר פניו, ר' מני ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, על כל דבר ודבר שיצא מפי הקב"ה כשהיה אומר למשה היה אומר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לפניו רבש"ע ואם נטמא במה היא טהרתו, ולא השיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה, שנאמר ועוז פניו ישונא, כיון שהגיע לפרשה זו של פרה, א"ל הקב"ה למשה אותה אמירה שאמרתי לך אמור אל הכהנים, ואמרת אם נטמא במה היא טהרתו ולא השיבותיך, זו היא ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ע"כ. לא השיבו, לפי שהוקשו עליו דבריו של משה, שאילו לא אמר משה ואם נטמא, לא היתה טומאה חלה בכהנים עם ה', כשאמר ואם נטמא ברית כרותה לשפתים חלה עליהם טומאה, ולזה עשה אהרן את העגל ונטמא, וצריכה פרה שתקנח את צואת בנה, ולזה היה הדבור למשה ולאהרן, ולזה אל אלעזר ולא אהרן כי אין חבוש מתיר עצמו. וכן אמרו בספרי אותה אל אלעזר ולא אחרת אל אלעזר, זו אל אלעזר ושאר הפרות בכהן גדול. כי זו לא באה אלא לטהרתו של אהרן. ולזה אמר וכבס בגדיו הכהן לא פירש איזו כהן, וכן אמר וטמא הכהן עד הערב ולא פירש, הוא הכהן הידוע, ובשביל כבודו של אהרן לא פירש. ולזה אמר לו למשה כשעשה העגל, ל"ך ר"ד, בגימ' עם ב' המלות אהרן, לומר שהוא היה סיבה שאמר ואם נטמא. לך רד כי, בגימט' פרה עה"כ. ואמר אליך, לומר שכל הפרות שעתידין ליעשות כולם צריכין לפרתך, שאפר פרתו של משה היו משליכין על כל פרה ופרה שעשו, שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, א"ר יוסי ב"ר חנינא רמז שכל הפרות כלות ושל משה קיימת, וכן צריך הואיל והוא היה סיבה:
פסוק ב:ובזוהר פרשת פקודי (דף רל"ז) ז"ל, פרה אדומה בגין לאכפיא כל אינון סטרי מסאבא דלא ישלטון, א"ל רבי אבא והא פרה קדישא איהי דכיא איהי ואמאי, א"ל הכי הוא ואוקמוה, כללא דארבע מלכוון הוה כד"א כי כפרה סוררה סרר ישראל, אדומה דא מלכות בבל, דכתיב אנת הוא וגו' רישא דדהבא. תמימה דא מלכות מדי. אשר אין בה מום דא מלכות יון דאינון קריבין לארחי מהימנותא. אשר לא עלה עליה עול דא מלכות ארם דלא סליק עליה עול קוב"ה, ורזא דמלה דא מי יתן טהור מטמא לא אחד, מי יתן טהור מטמא, רזא דא הכי איהו רזא הוא טהור דנפק מטמא, דהא בקדמיתא טמא והשתא דאתעביד ביה דינא ומתיהב ליקדת אשא בנורא דדליק ואתעבד עפר השתא איהו טהור מטמא טהור דנפיק מטמא, ובגין כך כל אינון דמשתדלי בה כלהו מסתאבי דהא הכי הוא ודאי וכיון דאתעביד אפר כדין עד דאתכניש ויסתלק מתמן מסאיב לכלהו כד"א וכבס האסף וגו', אפר מ"ט כד"א ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם, וכיון דאתיהיב על ההוא אפר מים כדין איהו טהור מטמא, ורזא דמלה דכתיב מי חטאת כמא דאתמר לפתח חטאת רבץ, ובגין דאיהו לפתח חטאת רבץ ודאי בקדמיתא כתיב והוציא אותה אל מחוץ למחנה ובגין כך אתיהיבת לסגן ולא לכהנא, ודא הוא טהור מטמא, בקדמיתא טמא והשתא טהור, וכל סטר רוח מסאבא. כיון דחמא דא ערק ולא יתיב בההוא דוכתא, מי חטאת ודאי מי נדה כלא מסאבא ועל דא שלטא רוח קדישא, ורוח מסאבא אתכפיא דלא שלטא כלל, ודא הוא דינא דרוח מסאבא מחוץ למחנה בגין דאיהו רוח מסאבא דכתיב והיה מחניך קדוש, ע"כ. ופירוש מאמר זה הוא לפי שכל המלכיות הקדמונים כולם באו מאדם הראשון שהוא יציר כפיו של הקב"ה, ורוח הטומאה נדבקה בהם מצד חטא אדם, והם הפסולת והסיגים של הכסף וצריך לצרפו באש בעליל לארץ מזוקק שבעתים. וכ"ה במדרש, כסף צרוף בעליל וגו' רב חנן בר בבי פתר קריה בפרשת פרה שיש בה משבעה שבעה, ז' פעמים נזכרה פרה בפרשה, וז' הזאות וז' שרפות וז' כבוסים וז' טמאים וז' טהורים וז' כהנים, ואם יאמר לך אדם חסרים הם אמור לו משה ואהרן בכלל היו. ודע שהטומאה מתפשטת עד שש מעלות ולא יותר, אבי אבות הטומאה, אב ראשון, שני לחולין, שלישי לתרומה, רביעי לקדש, הרי שש, והשביעית הוא טומאת העגל, שבו נכללו כל הטומאות, שאילו לא היה חטא העגל לא היו מתים ע"י מה"מ שהוא. אבי אבות הטומאה ומקבלים טומאה מחמתו, ולזה בא הרמז של ז' פעמים ז' לצרף אותו חטא שהיה שבעתים, ומאותם סיגים יוציא מהם כסף, והקב"ה עתיד להפוך את העמים לקרוא כולם בשם ה', ופירוש לקרוא, כמו ויקרא בשם ה', ות"א וצלי בשמא דה', ולהעביר רוח הטומאה, כי רוח עברה ותטהרם, והאדום יהפך ללבן, כולו הפך לבן טהור הוא, כי הם מעשה ידיו ואין הקב"ה חפץ בהשחתתן, כמ"ש מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, ורוצה הקב"ה ללבנם ולהחזירם לעפרם ויתלבנו כאפר ויהיו כפויים תחת כפות רגלי הצדיקים, שיהיה להם אחיזה ודבקות בהם כאפר הנדבק ברגלים, ואפר פרה הכי הוא ודאי דהוא דכיא קדישא, רמז על ישראל כמ"ש כי כפרה סוררה וגו', אדומה דא מלכות בבל, תמימה דא מלכות מדי, אשר אשר אין בה מום דא מלכות יון. ומ"ש דאינון קריבין לארחי מהימנותא, הוא כנגד הפילוסופין שיצאו מיון, כמו אלכסנדרוס ואריסטוס וגלינוס וחביריו שרצו להתקרב בחכמתם ומצאו, ויש קצת מדבריהם קרובים לדברי רז"ל. אשר לא עלה עליה עול, דא מלכות ארם דלא קבילו עולא דאורייתא. וארז"ל למה נקרא חזיר שעתיד לחזור. ועל זה אמר מי יתן טהור מטמא, אחר שנטמאו באותו רוח הטומאה, כי יעביר אותו רוח, כי רוח עברה ותטהרם. ומה שאמר ובגין כך כל אינון דמשתדלי בה כלהו מסאבי, הכי הוא ודאי עד דאתעביד אפר ע"י הקב"ה, זהו אומרו אפר כד"א ועסותם רשעים, וכיון דאתיהיב על ההוא אפר מים כדין איהו טהור מטמא, כמא דאת אמר וזרקתי עליכם מים טהורים, זהו אומרו מי חטאת, רצונו לומר עתה היא מי חטאת, לפתח חטאת רובץ, שאפילו שעשו הפרות לא יטהרו לגמרי, אלא מי חטאת, שאע"פ שהם מי, הם חטאת. ומה שאמר ובגין כך אתיהיבת לסגן ולא לכהן, שהכהן הוא רמז להקב"ה, ואותה פרה שעתיד הקב"ה לעשותה ע"י מלך המשיח עדיין לא נעשית, לזה יצאו ד' מלכוון, לזה אמר לקמיה תא ואימא לך רזא חדא כו', ת"ח להאי אתר דאיהו רוח מסאבא יהיב קב"ה שולטנו למשלט, לומר שאין יכולת בפרה שעשה משה להעבירה, שכבר נתן לה רשות ע"י חטא אדם ולית רשות לאנהגא ביה קלנא כו', ולזה והוציא אותה אל מחוץ למחנה, כי אין רשות כי אם להוציאה אל מחוץ למחנה שלא תשלוט עליהם, אבל לא להוציאה מן העולם לגמרי. ואפשר עוד לומר שהיתה ע"י הסגן, לפי שטהרה זו היא ברמז על אהרן כמ"ש, ואין חבוש מתיר עצמו, לזה צריך עזר לעזרו. והיו משליכין לתוך שריפתה עץ ארז כנגד מלכות מדי, שנאמר יעשו עץ גבוה חמשים אמה. ושני תולעת כנגד מלכות ארם שלבושו אדום. ואזוב כנגד מלכות בבל שארז"ל נבוכדנצר גבהו אמה וזקנו אמה, היו משליכין שלשתן לתוך שריפת הפרה, רמז שעתידין שלשתן להתחבר עם ישראל ויהיו עם אחד, אחר בוא יום ה' בוער כתנור ויתלבנו כולם, ומלכות יון אין לו רמז, כמ"ש דאינון קריבין לארחי מהימנותא, ובנקל הם חוזרין, והכל ע"י סגן בגימ' ק' י"ג, קדושה ויחוד, וברוך היודע אולי כשנעשה העגל לא היה שם אלעזר, כי כשראה חור הרוג נחבא, ועזרו ה' ולא נטמא באויר העגל כו', לזה ונתתם אותה אל אלעזר:
פסוק ב:וכתב רבינו בחיי ז"ל, וצריך שתשכיל כי קצת ממשכילי האמת נסתפק להם במה שנעשית חוץ, אם הוא לתוקף קדושתה, שהיא קודש קדשים לגמרי ומדרגתה גבוהה יותר מכל הקרבנות הנעשים במקדש, עד שאין להשוותה להם, או אם הוא למיעוט קדושתה שהיא חול עד שאין ראוי לעשותה במקום הקדש, ושאלו בזה, אם היא קדש קדשים היאך היא מטמאה את הטהורים, ואם היא חול היאך הוא מטהרת את הטמאים. ומקצתם השיבו כי האמנם קדש קדשים היא, ומה שהיא מטמאה את הטהורים, בעבור כי ישוב הטהור טמא בגשתו אל הקדש הטהור של מעלה, ועל כן היא מטמאה את הטהורים, כי כל המעלות הטהורות טמאות לה בקרבתם אליה, כי בערכה הטהור הוא טמא, ועל כן אמר הכתוב כל הנגע במזבח יקדש, כלומר יוקד אש, כי הקדש הגמור ידחה מפני מה שלמעלה ממנו, וכן הטהור הגמור ידחה מפני הטהור שלמעלה ממנו, ואמר אש דוחה אש, אש אוכלת אש כו'. והנה לדעתם היה קדש לגמרי. אבל הנכון לפי מה שאמרו שמקצתה קודש ומקצתה חול, קצתה חול בהעבירה רוח הטומאה, וקצתה קדש שהכתוב קראה חטאת, ולכך עשו בה מעלות יתרות על שאר הקדשים, ועל כן היא מטמאה את הטהורים מצד קדש שבה, ומטהרת את הטמאים מצד חול שבה, בהעבירה רוח הטומאה מעליה. וכדי ללמוד על טעם הפרה שהיא להעביר רוח הטומאה, לכך הוצרכה הפרשה להזכיר מיד טומאת מת ושאר טומאות, כי אין טומאת בעלי חיים המתים אלא בסיבת כח הממית, והכח הזה נקרא רוח המושל, ונקרא ג"כ ההר הגדול אשר לעתיד יהיה למישור בזמן מלך המשיח שיבא במהרה בימינו ע"כ:
פסוק ב:עוד נאמר למה מטמאה את הטהורים, לפי שכל העוסקין בה היו מתכונין להמשיך בה כח הטומאה בכח ולא בפועל, כדי שכשיזו ממנה על הטמא יהיה בה כח לשאוב הטומאה וימצא מין את מינו ויתרחק ממנו הטומאה, ולכך היתה בשריפה מחוץ למחנה ששם מושבה, וכדי שלא ידבק בה הטומאה בפועל צריך הכהן לעמוד על גבה בשחיטתה ובשריפתה, וכן צריך הכהן ליקח עץ ארז שהוא גבוה מכל שאר אילנות, לומר שלא תגבה, ואזוב כדי שלא תבטל לגמרי, ושני תולעת, לומר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, וסופה להתלבן כאפר, עד שיסלקנה הקב"ה לגמרי, כל זה כדי שלא תתגבר ותסתלק מיד בהזאה, ובהמשיכם לה הטומאה, כמו שאמרו על פי דרכם היו מטמאין טומאה קלה לא חמורה, לפי שלא היו לה ממשיכין לה בפועל:
פסוק ב:עוד אמר בזהר וז"ל, רזא דכלא האי דכתיב למי נדה חטאת היא, בגין דכל דינין תתאין וכל אינון דאתו מסטרא דמסאבא כד איהי ינקא מסטרא אחרא ויתיבת בדינא כד"א מלאה דם הודשנה מחלב, כדין כולהו מתערי ושראן בעלמא, כיון דעבדי האי עובדא דלתתא וכל האי דינא באתר דא דהאי פרה ורמאן עלה עץ ארז כו' כדין אתחלש חילא דילהון כו' ואתחזו כן גוונא דא לגבייהו כדין לא שראן בבר נש ואתדכי, ע"כ א"כ אמר כשעושין בה דין ששוחטין אותה ושורפין אותה היא מתעוררת ושורה על אותם שעושין בה דין בכעסה, וכשעושין האי עובדא שמשליכין עץ ארז כו' אתחלש חילה וערקא מניה, ועוד נאמר כדי להפיס דעתה כדי שתסתלק לגמרי אנו מטמאין העוסקים בה כדי להניח דעתה שלא נסתלקה לגמרי, שהרי יש עדין טמאים, א"כ יהיה פירוש מי נדה היא, כשרואה מי שהם מימי החסד שבאים להסירה היא מתעוררת ומטמאה כל מי שנמצא בצדה, אבל אחר שמשליכין עץ הארז לומר שהיא בטילה כמו זה העץ שאין לו פרי, אז חטאת היא, מסתלקת לגמרי, לזה מזין שלישי ושביעי, כדי לסלקה מעט מעט ולא בפעם אחת, כדי לבא עליה בתחבולה עד שתצא, הואיל ונתן לה רשות קודם. ומזין בשלישי כדי להעביר ג' טומאות, אבי אבות הטומאה, אב הטומאה, וראשון לטומאה, וממתינין ג' ימים ומזין עד שיעביר שלש טומאות האחרות. ולזה אמר ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר. ובמים חיים, כמו שהוא בדין מים של נטילת ידים, שאם נעשה בהם מלאכה או נשתנית צורתן פסולים, מפני שהיא בת מלך ואינה יוצאה אלא ע"י מים חיים, ועושים כל זה כשהיא בתוקף גבורתה, בתוקף האדמימות, שאם היו בה שתי שערות שחורות אין לה תוקף לשאוב, שכל שחור אדום היה אלא שלקה, ואחר שלקה אין לו כח, וכן שתי שערות לבנות, במקום לבון אין גבורה, ואם היא כולה שחורה אין שום יכולת להתגבר עליה, כי האדום מקבל גוון אחר, מה שאין כן בשחור. מצאתי כתוב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, כמו שעון העגל שמור לדורות שנאמר וביום פקדי וגו', כן יהיה אפר זה שמור, שבכל עת שיתעורר עון זה, יתעורר אפר זה לדחותו ולטהרו:
פסוק יא:הנוגע במת לכל נפש אדם. זה שהמית עצמו מתאות העולם, זה מת ע"י מלאך המות שהוא מטמא בנגעו בו. והוא כנגע צרעת, לזה הנגע כתיב. לכל נפש, לכלות הנפש, מנפש ועד בשר יכלה. והטיל בו זוהמא שהיא שש מדרגות שאמרנו, זה צריך שלישי ושביעי. אבל המת שלא על ידו, כגון מיתת הצדיקים שמתים על ידי נשיקה על פי ה', אין רוח הטומאה שולטת במיתתן, לפי ששמרו נשמתן ולא נתפתו אחר היצה"ר ונשארו טהורות ולבנות כמו שנופחו מפי ה', ועל כן יציאתם היא ג"כ על פי ה', כאשר יחנו כן יסעו, ולזה ארז"ל צדיקים אינם מטמאים, ביום שמת רבי בטלה כהונה, כמו שבחייהם טהרו נשמתן אע"פ שהיתה בגוף, כן אחר פרידתם. אבל מי שמת על ידי מלאך המות, מטמא כל הנוגע בו מחמת טומאה שקבל ממנו ונגע בו. וטמא שבעת ימים, עד ז' עדנין יחלפון עלוהי. הוא יתחטא וגו', יש לו טהרה אחר זמן, אבל מי שעבר על כריתות ומת בכרת ועדין יש עליו מיתות שצריך לבא ג"פ ולמות בכרת, כפי הכריתות שעבר. זהו במת בנפש האדם אשר ימות, מת לא נאמר אלא ימות, שעדיין צריך למות. ולא יתחטא, שלא עשה תשובה. את משכן ה' טימא, הנשמה שהיא חלק השי"ת, אותו חלק שה' שוכן בו טימא, ולא הניחו הנגזר מימי חייו. ונכרתה הנפש ההוא מישראל, שישראל כולם הם נפש אחת, וראשי תיבות של הספירות בגימ' ישראל וכולם אחד. ונפשותם של ישראל אצולות משם, וכמו שהן אחד, כן נפשותם של ישראל, וזה שנטמא נחלק ונפרד מהם, וכשענף נפרד מהאילן ואין לו יניקה, הוא יבש ולא יעשה פרי אם יטעוהו ויזרעוהו, אולם כשנחתך בזמן הנטיעה יש לו תיקון לחזור ולנטעו, אבל כשנחתך שלא בזמן הנטיעה, אם יטעוהו לא יקלוט במהרה אלא אם כן תהיה הארץ לחה ולא יכה השמש עליה, והלואי כן יארע למי שמת בכרת אם לא עשה תשובה. זהו מי נדה שלא נתרחק ושב ממה שהיה, טמא יהיה, שיבא בגלגול עד שיטהר, כל עוד שטומאתו בו ילך וישוב, או יברח לתורה. זהו התורה אדם כי ימות באהל, ר"ל כי ימות וצריך לחזור אולי יתקן, ילך לאהל, לבתי מדרשות, כמ"ש על פסוק וזאת התורה אשר שם משה, וזאת התורה מוסף על ערי מקלט, מה ערי מקלט מצילתו מן המיתה אף התורה כן, ולא עוד אלא שהיא מצלת יותר מערי מקלט, שערי מקלט אינן קולטות אלא שוגגים, והתורה בין שוגגין בין מזידין, הה"ד עץ חיים היא למחזיקים בה. ובגמרא אמר יוחנן מנין לדברי תורה שהן קולטין שנאמר את בצר במדבר וגו' וכתיב בתריה וזאת התורה, וקולטין אפילו ממלאך המות, כי הא דרב חסדא דהוה יתיב וגרס בי רב פירוש בבית המדרש, לא הוה מצי מלאך המות למקרב לגביה דלא היה פסיק פומיה מגירסיה, סליק ויתיב אארזא דבי רב פקע ארזא, שתיק מגרסיה ויכיל ליה. ובמדרש תנחומא אמרו ואם יבטלו הערים להיכן הם בורחים, אמר להם יברחו לתורה, מה כתיב אחר הענין וזאת התורה, שכל מי שחושש באחד מאיבריו התורה היא מרפאתו שנאמר רפאות וגו', וכל אלו לצדיקים אבל לרשעים אין להם מנוס, שנאמר ומנוס אבד מנהם ע"כ. כן אמר כאן טמא יהיה, לא היה אלא יהיה, כל עוד שטומאתו בו, שבא ולא תקן פעמים ושלש, שכן שלשה פעמים נזכר טמא בפרשה, אין לו תיקון, אלא ימית עצמו בבתי מדרשות. זהו אדם כי ימות, תקונו הוא באהל. ואמר ג' פעמים אהל, כנגד ג' פעמים טמא, שצריך לתקון שלשה פעמים. הן כל אלה, אלה אותיות אהל. לכן יש שלשה פעמים אהל בגימט' ח"ק, כי חק לישראל הוא לתקנם. וע"ז אמר והבאתי את השלישית באש וצרפתיו כצרוף את הכסף ובחנתיו כבחון את הזהב,, להתם תקונו. כי אין צדיק בארץ, להסיר החלודה שקבל מן הארץ. לזה חק שהוא בגימ' גיהנם זהו בשלישית. לזה אמר וכל אשר באהל, שכבר נתאשר, יטמא שבעת ימים, והם שבעה ימים שארז"ל שהנשמה לפי שחיפה על ישראל בעשיית העגל שאמר אתה ידעת את העם כי ברע הוא, היינו ערב רב, לומר שערב רב עשו את העגל ולא ישראל, לזה באו בזכותו ענני כבוד שהיו חופין על ישראל ולא על ערב רב. ובמדרש למה נסתלקה הבאר במיתתה של מרים, כדי שידעו הכל שהיתה צדקת ויצטערו עליה ויגמלו אתה חסד, כך מתה מרים, משה ואהרן עסוקים, וישראל מבקשים מים ואין מוצאים, מיד נתכנסו עליהם, כיון שראו אותם באים, אמר משה לאהרן מה כנוס זה, אמר לו לא בני אברהם יצחק ויעקב הם, גומלי חסדים בני גומלי חסדים, אמר לו משה אי אתה יודע להפריש בין כנוס לכנוס, אין זה כנוס של תקנה אלא כנוס של קלקלה, שאילו היה של תקנה היה צריך להיות בראשם שרי אלפים ושרי מאות, ואתה אומר לגמול חסד הם באים, מיד הטיחו דברים כלפי משה שנאמר וירב העם עם משה, כיון שראו משה ואהרן פניהם זועמות, ברחו להם לאהל מועד, ע"כ. א"כ ולא היה מים, פירושו לא היו עוסקים לא בתורה ולא בגמ"ח, כמ"ש ויחנו ברפידים שרפו ידיהם מהתורה, ואין מים לשתות:
