פסוק ב:זאת חקת התורה חוק של הוריות טומאה ובאחד בניסן ביום שהוקם המשכן נאמרה לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרים לפסחיהם וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד וליכא. ואע״פ כן נכתב בה כאן לפי שהיו מהם טמאי מתים ממחלוקתו של קרח.
פסוק ב:אשר צוה ה' לא מצינו היכן נתפרשה מצוה זו במקום אחר כמו שפי׳ למעלה בפרשת בא.
פסוק ב:ויקחו אליך לפי שנאמר אתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם מגיד הכתוב שבגללן היא באה משלהם וכן כתיב ונתתם אתה אל אלעזר הכהן מתנה היא לו משל צבור.
פסוק ג:ונתתם אתה אל אלעזר הכהן זו נעשית באלעזר כמו שפרש״י ושאר פרות נעשות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט. וי״מ לפי הפשט לפי שמטמאה כל העסוקים בה לא רצה הקב״ה שיטמא בה כה״ג. כאן פירש״י דמצותה בסגן כלומר הסגן היה נגיד ומצווה בכל עניניה. י״מ צריכה שבעה כהנים לעשותה לז׳ ענינים שבה והוציא, ושחט, ולקח מדמה, ושרף את הפרה, ולקח עץ ארז, ואסף איש טהור, והניח האפר אל מחוץ למחנה.
פסוק ג:והוציא אותה מקרא קצר הוא לא פירש המוציא וכן ושחט, ושרף, ואסף, והניח. ושחט אותה לפניו לפני אלעזר. כאן פרש״י זר שוחט ואלעזר רואה כלומר אין צריך סגן לשוחטה וכהן הדיוט שוחטה שהוא זר גבי כמה עבודות המוטלות על הסגן. ודוגמא זו מצינו בפ׳ יש נוחלין הוא סבר עבודה זרה ממש והוא אינו יודע עבודה שהיא זרה לו והיינו אליבא דרבי יצחק דאמר בפרק טרף בקלפי שחיטת פרה בזר פסולה.
פסוק ד:ולקח אלעזר הכהן, והזה לפי שהזאה נראית עכשיו עיקר המצוה, לפיכך תהא בסגן.
פסוק ה:ושרף את הפרה לעיניו אחר שורף ואלעזר רואה היינו לענין סגן.
פסוק ה:את ערה לרבות שער שלה.
פסוק ה:ואת בשרה לרבות העצמות.
פסוק ה:ואת דמה לרבות הקרניים והטלפיים.
פסוק ה:על פרשה עם פרשה דוגמא ראשו על כרעיו ועל קרבו.
פסוק ו:אל תוך אל במקום בי״ת דוגמא אל הארון, אל הכלי.
פסוק ז:וכבס בגדיו הכהן המשליך אל תוך שריפת הפרה.
פסוק ח:והשרף אתה יכבס בגדיו לפי הפשט אין טעונים כבוס בגדים כל העוסקים בה קודם שרפה שעדיין אין טיבה ניכר משאר זבחים שהרי כמו כן כולם טעונים שחיטה והזיה. והקדים הכתוב טהרתו של משליך לטהרתו של שורף לפי שגמר עבודתו של משליך קודם גמר עבודתו של שורף.
פסוק ט:ואסף איש טהור לפי הפשט סד״א לפי שכבר נטמא השורף הוא עצמו יאסוף את אפר הפרה ולמה נביא כאן כהן אחר לאסוף ויהיה גם הוא טמא לכך נאמר ואסף איש טהור שצריך לחזר אחר איש טהור לאסוף.
פסוק ט:והניח מחוץ למחנה פרש״י וזה שבהר המשחה כהנים גדולים מטהרים ממנו לפרות אחרות כלומר לאותן המטמאים בשרפת פרות אחרות.
פסוק י:וכבס האסף לפי הפשט האוסף טעון כבוס בגדים אבל המניח האפר מחוץ למחנה אינו טעון כבוס בגדים לפי שקודם לו נגמרה מלאכת האפר, ולפי שאי אפשר לאסוף שלא יפרח ממנו על הבגד של האוסף והאפר קדוש. ומשום שמא יוליכנו במקום טמא צריך כבוס בגדים כדכתיב גבי חטאת ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס וגו׳ וכן גבי פר ושעיר הנשרפים וכן משליך ושורף מהאי טעמא, וכן נוגע ונושא ומזה צריכים כבוס, שמא הזה מן המים עליו או על בגדיו.
פסוק י:וכבס האסף למה נאמר אם המשליך את האזוב מטמא בגדים האוסף את האפר לא כל שכן אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וכבס האוסף ללמדך שאין עונשים מן הדין. ד״א בא ולמד על האוסף שמטמא בהיסט. ואע״פ שבשאר קדשים משנעשו אפר אין בהם קדושה היינו טעמא לפי שאין תועלת באפר אבל כאן כל העקר באפר הוא ומטמא לעולם כדי שיתרחקו ממנו.
פסוק י:וכבס האסף את בגדיו וכ״ש בשרו והכתוב מוכיח דכתיב וטמא עד הערב משמע שרחץ כבר שאם לא רחץ לעולם טומאתו בו, ודוגמא זו מצינו והזה הטהור על הטמא וכבס בגדיו ורחץ בשרו וטהר בערב.
פסוק יא:הנגע במת למה נאמר אם מטמא באהל אינו דין שמטמא במגע אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין.
פסוק יב:הוא יתחטא בו באפר זה ואם ישאל שואל היאך פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאה טהורים יש להשיב מצינו ענין א׳ עושה ב׳ ענינים האש מתכת הבדיל ודברים אחרים ומקשה ביצים ודברים אחרים. וגם סמני הרפואה מרפאין את החולה ומכאיבין את הבריא דרפי קמיט ליה ודקמיט רפי ליה ומאחר שכן הוא יש להתבונן מכח סברת הדעת כי אפשר שצוה הקב״ה לטהר אלו ולטמא אלו, גם נמצא בספר אם יותן מים בכלי זכוכית לבנה בחום השמש תצא אש מהם.
פסוק יב:ואם לא יתחטא מה תלמוד לומר אחר שאמר כבר הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי אלא סד״א אם שכח ולא הזה עליו ביום השלישי יזה עליו שתי פעמים ביום השביעי והעלה לו כהזאת שלישי ושביעי ת״ל ואם לא יתחטא וגו׳ שצריך שלשה ימים בין הזאה להזאה.
פסוק יג:עוד טמאתו בו שלא יאמר מאחר שספרתי ז׳ אם לא תועיל לי ספירתי ליכנס למקדש מ״מ תועיל לי שלא אטמא עוד ת״ל עוד טמאתו בו.
פסוק יד:זאת התורה כלומר זאת שאמרנו בתחלת הפרשה היא חוקת התורה.
פסוק יד:כל הבא אל האהל שלא תאמר בנגיעת המת החמיר הכתוב אבל בביאה באוהל לא החמיר ת״ל כל הבא אל האהל, וכל אשר באהל למה נאמר אם הבא אל האהל דמשמע בא מקצתו טמא אבל באהל דמשמע כולו בא אינו דין שיהא טמא אלא לפי שאין עונשים מן הדין כתב לך וכל אשר באהל. ויש מפרשים כל הבא אל האהל דמשמע בעוד שהמת בו אפי׳ לפי שעה כגון בעלי חיים מקבל טומאה שדרכו לבא, וכל אשר באהל מטלטלין מקבלין טומאה אפי׳ היו שם עד שלא מת ועוד בו עכשיו.
פסוק טז:וכל אשר יגע על פני השדה הואיל ואין שם אהל אינו מטמא רק במגע.
פסוק טז:בחלל חרב שלא תאמר מת מיתת עצמו טמא הכתוב אבל חלל חרב לא יטמא הכתוב ת״ל יטמא ז׳ ימים.
פסוק טז:או בעצם אדם [או בקבר] מקרא זה מוכיח דלא בעינן כל המת ליטמא במגע.
פסוק טז:או בעצם אדם או בקבר החמיר בטומאת אדם על כל טמאות שבעולם לעשותה אבי אבות הטומאה כדי שלא יהיו בני אדם מצויין אצל מתיהן מתוך חבתן ויצטערו יותר מדאי או כדי שלא יהו דורשין אל המתים ובעלי אוב ואף מפני כבוד הבריות החמיר הכתוב על טומאתן כדי שלא יעשו מעורם נאדות ושטיחים ומעצמותיהם כלים להשתמש בהם וזהו גנאי לבריות וכן אמרו רבותינו ז״ל מפני מה עור אדם טמא כדי שלא יעשוה עור אביו ואמו שטיחין ומפני מה עצמות אדם טמאים שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודין ולפי חבתן טומאתן.
פסוק יח:ועל הנגע בעצם הבי״ת בפת״ח כלומר בעצם המבורר למעלה אפילו לא היה שם אהל וכן בחלל, במת, בקבר.
פסוק יט:והזה הטהר על הטמא ביום וגו׳ למעלה דבר בנוגע במת עצמו וכאן בנוגע אפילו בעצם או בקבר.
פסוק כ:ואיש אשר יטמא ולא יתחטא מה ת״ל הלא כבר נאמר ולא יתחטא את משכן ה׳ טמא אלא שלא תאמר בנוגע החמיר הכתוב אם נכנס למקדש בלא הזאה אבל במטמא באהל אם לא הוזה עליו ונכנס למקדש לא נתחייב כרת ת״ל ואיש אשר יטמא בדברים האמורים למעלה. ולא יתחטא ונכרתה וגו׳ עונש שמענו אזהרה מנין ת״ל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש.
פסוק כ:כי את מקדש ה׳ טמא שנכנס בו בעודו טמא. ואם נאמר משכן למה נאמר מקדש ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן אלא אם נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על המשכן יהא חייב שהרי נמשח בשמן המשחה אבל על המקדש לא יהא חייב לכך נאמר מקדש ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר על המקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדושת עולם אבל על המשכן לא יהא חייב לכך נאמר משכן ומקדש.
פסוק כא:ומזה מי הנדה יכבס בגדיו וגו׳ מקרא מסורס וה״ק ומזה מי הנדה והנוגע במי הנדה יכבס בגדיו וגם יטמא עד הערב.
פסוק כא:והנגע במי הנדה יטמא תשובה למינים מה שפרה מטמאה כל העוסקים בה היינו טעמא לפי שהיא נעשית מחוץ למחנה ואם לא תטמא כל העוסקים בה חיישינן שמא יבואו בני אדם העושים עצמם פרושים ויקחו מעפרה ויזו על עצמם שלא לצורך ויאמרו רוצים אנו להיות טהורים ולכך צוה הכתוב שכל הטהורים הנוגעים בה יהיו טמאים. וא״ת אם מזה טמא הנוגע לא כ״ש והנגע במי הנדה יטמא למה נאמר אלא לפי שאין עונשים מן הדין כתב לך והנגע במי הנדה יטמא . אין אני כמשיב על דברי רבותינו כי כולם אמת. אך תמה אני על מה ששנינו במסכת פרה פ״ג פתח העזרה מתוקן קלל של חטאת ומביאין זכר של רחלים וקושרין חבל בין קרניו וקושרין מקל ומסבך בראשו של חבל וזורקו לתוך הקלל ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו ונוטל ומקדש כדי שיראה על פני המים ועליו יסד הפייט הקליר בפרשת פרה אדומה יביאו איל מוקרן במטרה בראשו חבל ושוט טהרה לטהרת זאת כרמים נוטרה. שמשמע מכאן לפי פשוטו של מקרא שכל מזה מי הנדה טעון הזאה ואיך יהא נטהר את המזה אחרון אם לא בענין זה.
פסוק כב:וכל אשר יגע בו הטמא יטמא טומאת חבורין הכתוב מדבר פירוש בעוד שהוא מחובר למת יטמא טומאת שבעה.
פסוק כב:והנפש הנגעת שלא בחבורין תטמא עד הערב כך דרשו רבותינו. ולפי הפשט כל אשר יגע בו הטמא בטומאת אוכל בין כלים ואין לך בו אלא טומאת ערב.והנפש הנגעת הוא פירוש על ויטמא לומר שזמן טומאתו עד הערב.
