פסוק ב:זאת חקת. שלש מינין ושבע הזאות שבפרה מעכבין זה את זה, מאי טעמא, חקה כתיב בה .
(מנחות כ"ז א׳)
פסוק ב:זאת חקת. תניא, ר' אליעזר אומר, נאמר כאן חקת ונאמר להלן (פ׳ אחרי) והיתה זאת לכם לחקת עולם, מה להלן בבגדי לבן אף כאן בבגדי לבן [ספרי]
פסוק ב:זאת חקת התורה. תניא, מניין ששחיטת פרה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת אינן כשרות אלא ביום, ת"ל תורה , יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה ומלוי מים וקידוש, ת"ל זאת .
(יומא מ"ב ב׳)
פסוק ב:אשר צוה ה׳. תנן התם, שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורפה מביתו, מנה"מ, כתיב הכא אשר צוה ה׳ וכתיב התם (ס"פ צו) כאשר עשה ביום הזה צוה ה׳ לעשות, מה להלן פרישה אף כאן פרישה .
(שם ב׳ א׳)
פסוק ב:ויקחו אליך. ויקחו – מתרומת הלשכה, אליך – שתהא גזבר לדבר [ספרי]
פסוק ב:פרה. פרה ולא עגלה, לפיכך אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה .
(ספרי זוטא)
פסוק ב:אדמה תמימה. תמימה באדמימות. או אינו אלא תמימה במומים, הרי כבר נאמר אשר אין בה מום .
(שם)
פסוק ב:אשר אין בה מום. בה מום פוסל ואין מום פוסל בעגלה ערופה .
(סוטה מ"ו א׳)
פסוק ב:אשר לא עלה עליה על. תניא, אין לי אלא עול, שאר עבודות מניין, ת"ל אשר לא עלה עליה עול – מכל מקום , א"כ מה ת"ל עול – עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה .
(סוטה מ"ו א׳)
פסוק ג:ונתתם אתה אל אלעזר. מה ת"ל אותה, אותה לאלעזר, ולדורות – בכהן הדיוט .
(יומא מ"ב ב׳)
פסוק ג:והוציא אתה. אותה – לבדה, שלא יוציא אחרת עמה .
(שם שם)
פסוק ג:ושחט. שחיטת פרה באשה פסולה, מאי טעמא, דכתיב ונתתם אותה אל אלעזר ושחט אותה, אלעזר ולא אשה .
(יומא מ"ב ב׳)
פסוק ג:ושחט. שחט את הפרה שלא כנגד פתח ההיכל פסולה, שנאמר ושחט והזה, מקיש שחיטתה להזאתה, מה הזאתה כנגד הפתח אף שחיטתה כנגד הפתח .
(זבחים קי"ג א׳)
פסוק ג:ושחט. בשחיטה כשרה בעריפה פסולה, מאי טעמא, דאמר קרא ושחט וכתיב חקה, בשחיטה אין בעריפה לא .
(חולין כ"ד א׳)
פסוק ג:ושחט אתה. מה ת"ל אותה – שלא ישחט אחרת עמה .
(יומא מ"ג ב׳)
פסוק ג:ושחט אתה. למד הכתוב שמלאכה פוסלת בשחיטתה [ספרי].
פסוק ג:ושחט אתה לפניו. מהו לפניו, שלא יסיח דעתו ממנה .
(יומא מ"ב א')
פסוק ד:ולקח אלעזר הכהן. אלעזר הכהן, שני מיעוטים, והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות – דאפילו כהן הדיוט כשר .
(שם מ"ג ב׳)
פסוק ד:מדמה באצבעו. מלמד שמצותה ביד ולא בכלי [ספרי].
פסוק ד:אל נכח פני אהל מועד. תנן התם, שבעת ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישין כהן השורפה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה, כיון דחטאת היא, וחטאת טעונה צפון, וכתיב בה אל נכח פני אהל מועד, תקינו לה רבנן לשכה צפונה מזרחה כי היכי דליהוי לה הכירא .
(יומא ב׳ א׳)
פסוק ד:אל נכח פני אהל מועד. מלמד שיהא מתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם [ספרי].
פסוק ד:שבע פעמים. ת"ר, שבע הזאות שבפרה שעשאן בין שלא לשמן בין שלא מכוונות פסולות, דכתיב בהו חקה ואל נכח .
(מנחות כ"ז ב׳ ברש"י)
פסוק ה:ושרף. שרפה שלא כנגד פתח ההיכל פסולה, שנאמר ושרף והזה, מקיש שריפתה להזאתה, מה הזאתה כנגד הפתח אף שריפתה כנגד הפתח .
(זבחים קי"ג א׳)
פסוק ה:ושרף. ושרף ושחט – הקיש שריפתה לשחיטתה, מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה .
(חולין י"א א׳)
פסוק ה:ושרף את הפרה. בא הכתוב ולמד שתהא מלאכה פוסלת בשריפתה [ספרי].
פסוק ה:ושרף את הפרה לעיניו. מהו לעיניו – שלא יסיח דעתו ממנה .
(יומא מ"ב א׳)
פסוק ה:את ערה וגו'. להביא את הפקיעים , מכאן אמרו, הבשר כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר פסול, עצם כל שהוא יחזיר, ואם לא החזיר לא פסל [ספרי].
פסוק ה:ואת דמה. גמר מלהזות מקנח ידו בגופה של פרה, שנאמר ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה .
(זבחים צ"ג ב׳)
פסוק ו:ולקח. נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן (פ׳ בא) ולקחתם אגודת אזוב, מה להלן שלשה קלחים, אף כאן שלשה קלחים [ספרי].
פסוק ו:ולקח הכהן. מה ת"ל הכהן, ס"ד אמינא כיון דלאו גופה דפרה נינהו לא לבעי כהן, קמ"ל .
(יומא מ"ג א׳)
פסוק ו:ואזוב. אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלי ולא אזוב רומי ולא אזוב מדברי ולא כל אזוב שיש לו שם לווי (חולין ס"ב ב׳).
פסוק ו:אל תוך שרפת הפרה. שומע אני משתעשה אפר, ת"ל הפרה, אי הפרה יכול אפילו לא נשרפה, ת"ל אל תוך שרפת, הא כיצד, משיצית האור ברובה [ספרי].
פסוק ז:וכבס בגדיו הכהן. מה ת"ל הכהן – הכהן בכהונו .
(יומא מ"ג א׳)
פסוק ח:והשרף אותה. מה ת"ל והשורף אותה , בא הכתוב ולמד על כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף שיהיו טעונים תכבוסת בגדים ורחיצת גוף והערב שמש [ספרי].
פסוק ח:יכבס בגדיו. בגדיו ולא בגדים המנוגעים .
(שם)
פסוק ט:ואסף איש טהור. איש – להכשיר את הזר, טהור – להכשיר את האשה .
(יומא מ"ג א׳)
פסוק ט:והניח. מי שיש בו דעת להניח, יצאו חרש שוטה וקטן שאין בהם דעת להניח .
(שם שם)
פסוק ט:והיתה למשמרת. מכאן שאסיפת האפר ומלוי מים לקידוש צריכין שימור .
(שם מ"ב ב׳)
פסוק ט:והיתה למשמרת. המוסר מימיו לטמא לשומרן פסולין, מאי טעמא, בחזקת השומר קיימי והוא אינו מקפיד לשומרן, והתורה אמרה והיתה למשמרת [פרה פ"ז מ"י וברע"ב].
פסוק ט:והיתה למשמרת. מכאן אמרו, חולקים אותה לשלשה חלקים, אחד נתן בחיל ואחד בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרות [ספרי].
פסוק ט:והיתה למשמרת למי נדה. למה נאמר, שיכול אין לי אלא שמלאכה פוסלת בפרה, במים מניין ת"ל והיתה למשמרת, או אפילו קדשו, ת"ל למי נדה, כבר הם למי נדה .
(שם)
פסוק ט:חטאת הוא. תניא, פרה שנרבעה פסולה, מאי טעמא, חטאת קריי׳ רחמנא .
(ע"ז כ"ג ב׳)
פסוק ט:חטאת הוא. מלמד שמועלים בה, היא – בה מועלים ואין מועלים באפרה .
(מנחות נ"א ב׳)
פסוק ט:חטאת הוא. חטאת קרייה רחמנא, לפיכך הטריפה פסולה .
(חולין י"א א׳)
פסוק ט:חטאת הוא. מגיד שאם שינה אחת מכל מעשיה פסולה, ומגיד שאם שחטה שלא לשמה פסולה ומגיד שאינה נשרפת בלילה [ספרי].
פסוק י:וכנס האוסף. בא הכתוב ולימד על האוסף את האפר שמטמא בהיסט .
(שם)
פסוק יא:וטמא שבעת ימים. ולהלן הוא אומר (פ׳ כ"ב) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, הא כיצד, דאורייתא דיקרב טמא ודיקרב בדיקרב טהור .
(ע"ז ל"ז ב׳)
פסוק יב:ואם לא יתחטא. רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, והיינו דכתיב הוא יתחטא בו יטהר ואם לא יתחטא בו לא יטהר .
(קדושין ס"ב א׳)
פסוק יג:במת בנפש האדם. תניא, ר׳ עקיבא אומר, עובר במעי אשה טמא, דאמר קרא כל הנוגע במת בנפש האדם, איזהו מת שהוא בנפש האדם, הוי אומר זה עובר במעי אשה .
(חולין ע"ב א׳)
פסוק יג:במת בנפש האדם. תניא, מניין לרביעית דם הבאה מן המת שמטמאה, שנאמר כל הנוגע במת בנפש האדם, איזהו נפש של אדם שמטמא הוי אומר זו רביעית דם .
(שם שם)
פסוק יג:אשר ימות. מגיד הכתוב שאין מטמא עד שימות [ספרי].
פסוק יג:את משכן ה׳ טמא. תניא, א"ר אלעזר, כתוב אחד אומר את משכן ה׳ טמא וכתוב אחד אומר (פ' כ׳) כי את מקדש ה׳ טמא, אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים, מכאן לטומאה בעזרה שהוא חייב .
(שבועות ט"ז ב׳)
פסוק יג:את משכן ה׳ טמא. תניא, ר׳ אלעזר אומר, אם נאמר משכן למה נאמר מקדש (פ׳ כ׳) ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן, אלא אלו נאמר משכן לחוד הייתי אומר על משכן הוא חייב שכן משוח בשמן המשחה, ואם נאמר מקדש לחוד הייתי אומר על מקדש הוא חייב שכן קדושתו קדושת עולם, לכך נאמר משכן ולכך נאמר מקדש .
(שם שם)
פסוק יג:ונכרתה הנפש. ולהלן הוא אומר (פ׳ מצורע) ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני, לומר לך, זו היא מיתה זו היא כרת, זו היא כרת זו היא מיתה [ספרי].
פסוק יג:לא זרק עליו. תניא, ר׳ חנניא אומר, זריקה בכלל הזיה, א"ר יוחנן, וקרא מסייעו, דכתיב כי מי נדה לא זרק עליו אע"פ דלא קיים גבי׳ אלא הזאה .
(ירושלמי פסחים פ"ה ה"ו)
פסוק יג:טמא יהיה וגו׳. טמא יהיה – לרבות טבול יום, עוד טומאתו בו – לרבות מחוסרי כפרה .
(נזיר מ"ה א׳)
פסוק יד:אדם. להוציא את הסילונית .
(תו"כ פ׳ שמיני, י"א י׳)
פסוק יד:אדם כי ימות באהל. אמר ריש לקיש, מניין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל .
(ברכות מ"ג ב׳)
פסוק יד:אדם כי ימות באהל. כל היוצא כן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, מנלן, א"ר אלעזר, גמר אהל אהל ממשכן, כתיב הכא אדם כי ימות באהל וכתיב התם (פ׳ פקודי) ויפרש את האהל על המשכן, מה להלן של פשתן קרוי אהל אף כאן של פשתן קרוי אהל .
(שבת כ"ח א׳)
פסוק יד:אדם כי ימות באהל. אמר ר׳ יונתן, לעולם אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה אפילו בשעת מיתה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל, אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה [שנת פ"ג ב׳]
פסוק יד:אדם כי ימות באהל. תניא, אהל אהל, ריבה אפילו אהל שאינו עשוי בידי אדם .
(סוכה כ"א א׳)
פסוק יד:אדם כי ימות באהל. תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, קברי עובדי כוכבים אין מטמאין באהל, דכתיב אדם כי ימות באהל וכתיב (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויים אדם ואין העובדי כוכבים קרויים אדם .
(יבמות ס"א א׳)
פסוק יד:אדם כי ימות באהל. אברים היתירים שבאשה אין מטמאין באהל, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל – דבר השוה בכל אדם .
(בכורות מ"ה א׳)
פסוק יד:כל הבא אל האהל. מלמד שדרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח [ספרי].
פסוק יד:כל הבא אל האהל וגו׳. כל הבא אל האהל – זה הבא מקצתו, וכל אשר באהל – זה הבא כולו .
(שם)
פסוק טו:וכל כלי פתוח. בכלי חרס הכתוב מדבר, או אינו אלא בכל הכלים, ת"ל וכל כלי פתוח, כלי שמקבל טומאה לפתחו, ואיזה זה, זה כלי חרס .
(שם)
פסוק טו:אשר אין צמיד פתיל עליו. תניא, מניין למדרס כלי חרס שהוא טהור, אמר רבא, דכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, הא יש צמיד פתיל עליו טהור, ומי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה וקאמר רחמנא טהור .
(שבת פ"ד ב׳)
פסוק טו:אשר אין צמיד פתיל עליו. ת"ר, אויר כלי חרס טמא וגבו טהור , דאמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו, איזה הוא כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס , וכי אין צמיד פתיל עליו הוא דטמא, הא יש צמיד פתיל עליו – טהור .
(חולין כ"ה א׳)
פסוק טו:אשר אין צמיד פתיל עליו. ת"ר, אויר כל הכלים טהור וגבן טמא , דאמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, האי הוא דכי אין צמיד פתיל עליו טמא וכי יש צמיד פתיל עליו טהור, הא כל הכלים בין שיש צמיד פתיל עליהם בין שאין צמיד פתיל עליהם מטמאין .
(חולין כ"ה א׳)
פסוק טו:צמיד פתיל. צמיד – זה הפקק, פתיל – זה המקיף, ואע"פ שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, ויצמד ישראל לבעל פעור (פ׳ בלק) [ספרי].
פסוק טו:טמא הוא. מה ת"ל הוא, אלא הוא שמציל עצמו בצמיד פתיל באהל המת הוא שמציל עצמו בצמיד פתיל באהל שרץ .
(שם)
פסוק טז:על פני השדה. ר׳ עקיבא אומר, וכל אשר יגע על פני השדה, לרבות גולל ודופק .
(חולין ע"ב א׳)
פסוק טז:על פני השדה. זה המאהיל על פני המת .
(נזיר נ"ג ב׳)
פסוק טז:בחלל חרב. בחלל – זה אבר מן החי ויש לו ארוכה , חרב הרי הוא כחלל .
(שם שם)
פסוק טז:או במת. זה אבר הנחלל מן המת .
(נזיר נ"ג ב׳)
פסוק טז:או בעצם. בשר המת מטמא לחה ויבשה, דכתיב או בעצם, דומיא דעצם, מה עצם יבש אף כאן יבש .
(נדה נ"ה א׳)
פסוק טז:או בעצם. כל שבמת מטמא חוץ מן השינים והצפורן והשער, דכתיב או בעצם, דומיא דעצם, מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף, יצא השינים שלא נבראו עמו, יצא שער וצפורן שאע"פ שנבראו עמו – גזען מחליף .
(שם שם)
פסוק טז:או בעצם אדם. זה רובע עצמות .
(נזיר נ"ג ב׳)
פסוק טז:או בעצם אדם. זה אבר מן החי, ומה אדם בשר גידין ועצמות אף אבר מן החי בשר גידין ועצמות כברייתו [ספרי].
פסוק טז:או בקבר. זה קבר סתום, דאמר מר טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת .
(נזיר נ"ג ב׳)
פסוק טז:או בקבר. תניא, רמז לתרווד רקב שמטמא מניין חבריא אמרין, מסרסין קרא, או בקבר – או ברקב .
(ירושלמי נזיר פ"ז ה"ב)
פסוק יז:ולקחו לטמא. הכל כשרים לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן, דאמר קרא ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, הנך דפסלי לך באסיפה פסלי בקידוש, והנך דאכשרי לך באסיפה אכשרי לך בקידוש .
(יומא מ"ג א׳)
פסוק יז:ולקחו, ונתן. מה ת"ל ולקחו ונתן , אי כתב רחמנא ולקח ונתן הו"א עד דשקיל חד ויהיב חד כתב רחמנא ולקחו, ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו הו"א עד דשקלי תרי ויהבי תרי, כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרי ויתיב חד .
(יומא מ"ג א׳)
פסוק יז:ולקחו, ונתן. אמר רבא, מנא אמינא לה דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, דתנן נפל משפופרת לשוקת פסול, הא הפילו הוא כשר , אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא, אלא לאו ש"מ לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה .
(סוכה ל"ז ב׳)
פסוק יז:ולקחו, ונתן. המקדש ונפל הקדוש על ידו או על הצד ואח"כ נפל לשוקת פסול, דכתיב ולקחו ונתן, עד שיבא האפר בתוך המים מכח אדם [פרה פ"ו מ"א וברע"ב].
פסוק יז:מעפר שריפת החטאת. ת"ר, בית הלל אומרים, מצינו אפר שנקרא עפר, שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, לפיכך מכסין דם שחיטה באפר .
(חולין פ"ח ב׳)
פסוק יז:ונתן עליו וגו'. ת"ר, הקדים עפר למים פסול, דכתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי – אל כלי דוקא , עליו – כדי לערבן .
(סוטה ט"ז ב׳)
פסוק יח:וטבל במים. תניא, ר׳ חלפתא בן שאול אומר, קידש פחות מכדי הזיה בכלי זה ופחות מכדי הזיה בכלי זה לא קידש, מאי טעמא, וטבל במים כתיב .
(זבחים צ"ג ב׳)
פסוק יח:איש טהור. איש ולא אשה, טהור – להכשיר את הקטן .
(יומא מ"ג א׳)
פסוק יח:ועל כל הכלים. תניא, אמר ר' יוסי בר בון, כשות שלקטו, חבור לטומאה ואינו חבור להזאה , מה בין טומאת להזאה, א"ר אילא, בהזאה כתיב והזה על האהל ועל כל הכלים ועל כל המקיימין שבכלי, ברם בטומאה כתיב (פ׳ שמיני) וטמאים יהיו לכם, כל שהוא לצורך שלכם .
(ירושלמי פסחים פ"ג ה"ב)
פסוק יח:ועל הנפשות. תנוק בן יום אחד מטמא בטמא מת, דכתיב ועל הנפשות אשר היו שם, נפש כל דהו .
(נדה מ"ד א׳)
פסוק יח:ועל הנגע בעצם. זה עצם כשעורה .
(נזיר נ"ד א׳)
פסוק יח:או בחלל. זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה .
(שם שם)
פסוק יח:או במת. זה אבר תחלל מן המת .
(שם שם)
פסוק יח:או בקבר. אמר ריש לקיש, זה קבר שלפני הדבור .
(שם שם)
פסוק יח:או בקבר. תניא, אמר ר' ינאי, או בקבר, אפילו נגע בקבר אדם הראשון .
(ירושלמי נזיר פ"ז ה"ב)
פסוק יט:והזה הטהור. טהור מכלל שהוא טמא, לימד על טבול יום שכשר בפרה .
(יומא מ"ג ב׳)
פסוק יט:והזה הטהר על הטמא. מלמד שצריך כונה להזות על דבר המקבל טומאה, לפיכך נתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם, אם יש באזוב ישנה, נתכוין להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה .
(שם י"ד א׳)
פסוק יט:והזה הטהר על הטמא. העובד כוכבים אין לו טומאה, דכתיב והזה הטהור על הטמא, כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה .
(נזיר ס"א ב׳)
פסוק יט:והזה הטהר על הטמא. תניא, א"ר יהושע בן קבסוי, כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה והזה הטהור על הטמא, טהור אחד מזה על טמא אחד, עד שלמדתי מאוצרה של יבנה, וחכמים אומרים אפי' כולו עובדי כוכבים וישראל אחד מטיל לתוכו – דמאי, הדא אמרה, שטהור אחד מזה על כמה טמאים .
(ירושלמי דמאי פ"ג ה"ד)
פסוק יט:ביום השלישי. אין טובלין ואין מזין עד שתנץ החמה, דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, ואתקש טבילה להזאה .
(מגילה כ׳ א׳)
פסוק יט:ביום השלישי וביום השביעי. מה ת"ל , אצטריך, ס"ד אמינא שלישי למעוטי שני, שביעי למעוטי ששי, דקא ממעט בימי טהרה, אבל היכי דעבד בשלישי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי – קמ"ל .
(קדושין ס"ב א׳)
פסוק יט:וחטאו. מכאן לכלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה, מאי טעמא דאמר קרא וחטאו וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת הטמא (פ' כ"ב), כל היכי דקרינן ביה וחטאו קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא, וכל היכי דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא .
(עירובין ק"ד ב׳ ברש"י)
פסוק יט:וחטאו ביום השביעי. מה ת"ל, אצטריך ס"ד אמינא הני מילי לקדשים אבל לתרומה בחד נמי סגי – קמ"ל .
(קדושין ס"ב א')
פסוק יט:וכבס בגדיו וגו׳. אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מניין, ת"ל וחטאו ביום השביעי והדר וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב [ספרי].
פסוק יט:ורחץ במים וגו׳. הרי שהיה מזה ונתזה הזאה על פיו לא הזה, דכתיב וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים .
(קדושין כ"ה א׳)
פסוק כ:ואיש. איש – למעוטי קטן מכרת .
(ערכין ג׳ א׳)
פסוק כ:אשר יטמא. אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא, לדידך דאמרת כל היכי דכתיב אשר – דאי בעי הוא, אלא מעתה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא, מי שהוא דאי בעי מטמא ואי בעי לא מטמא הוא דחייב, מת מצוה דלא סגי דלא מטמא ה"נ דפטור, אמר לי', שאני התם, דאמר קרא [פ' ג'] טמא יהיה – מכל מקום .
(מכות ח׳ א׳)
פסוק כ:ולא יתחטא. מלמד שהטעון חטוי חייב על ביאת מקדש, ושאין טעון חטוי אינו חייב על ביאת מקדש .
(ירושלמי נזיר פ"ז ה"ד)
פסוק כ:מתוך הקהל. תניא, ר׳ שמעון אומר, אין כהן גדול משיח חייב פר העלם דבר על טומאת מקדש וקדשיו, דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, מי שחטאתו שוה ליחידים, ומאי ניהו – קהל .
(הוריות ט׳ ב׳)
פסוק כא:ומזה מי הנדה. מאי מזה – נושא, ונכתוב רחמנא נושא, הא קמ"ל, דבעינן שיעור הזאת .
(יומא י"ד א׳)