פסוק ב:פירש״י ז״ל זאת וכו׳ לפי שהשטן וכו׳ אע״ג דבכמה דוכתי כתיב חקה ולא פירש״י בהם כך כמו זאת חקת הפסח. מ״מ שאני הכא דבעלמא דרשי׳ כל מקום דכתיב חקה הוא לעכב אבל הכא הא כתיב בסוף הפ׳ והיתה להם לחקת עולם ומההוא ילפי׳ עיכובא דההוא משמע טפי לישנא דעכובא וחקה דהכא מאי דרשת ביה. ע״כ לדרשה זו. וכן בכל דוכתא דחקה יתירה הוא פירש״י הכי כגון בפ׳ בשלח והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו ובפ׳ אחרי מות את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו. והא דלא דרשי׳ הכי גבי אם בחקתי תלכו אלא שתהיו עמלים בתורה כדפירש״י שם ה״ט משום דבכל דוכתא כתיב ל׳ שמירה אצל חקים א״נ ל׳ עשייה אבל בל׳ הליכ׳ לא מצינו והתם כתיב תלכו ושינה מהאחרים. ומ״ש רש״י מה המצוה הזאת ומה טעם וכו׳ היינו שהשטן בא בטענה חזקה לומר מה המצוה הזאת כלומר מה זאת שיש להק׳ עליה קושיא חזקה שכל העוסקים בה טמאים והיא גופה מטהרת אבל א״ה שאינם יודעים דינה אין אומרים אלא מה טעם יש בה דהיכי מיטהרים בהזאת אפרה:
פסוק ב:אדומה וכו׳ תמימה באדמימות וכו׳ דאי ממום הא כתיב אשר אין בה מום. וליכא למימר דכלהו במום ולעבור עליה בעשה ולא תעשה דלשון אשר אין בה לא משמע ל׳ לאו מדלא כתיב לא יהיה בה מום. ותו דכל היכא דאיכא למדרש דרשי׳ ולא מוקמו׳ ללאוי יתירי. ומ״ש רש״י ב׳ שערות ה״ט דפחות מב׳ שערות בשום דוכתא לאו כלום הוא דגבי שער לבן דטומאה נמי אע״ג דכתיב שער דרשי׳ שנים. ומאי דנקט שחורות דבר פשוט דלרבותא נקטיה. דאף על גב דאמרי׳ האי שחור אדום הוא אלא שלקה. אפ״ה אמרי׳ דפסולה וכ״ש לבנות. וא״צ למ״ש הרא״ם ז״ל דשחורות לאו דוקא דה״ה לבנות אלא דכל שאינם אדומות שחורות קרי להו. ולעד״ן ברור כדכתיבנא. ומיהו ק׳ הוא גופה מנ״ל דילמא אה״נ דלא מיעוט הכתוב אלא לבנות. וי״ל דא״כ לכתוב קרא אדומה כולה. מאי תמימה שיהא האדמומית שבה תמים ולא לקוי ואפשר שלזה כיוון רש״י במ״ש תמימה שתהא תמימה באדמומית דאל״כ לישנא יתורא הוא והוה סגי לומר תמימה באדמימות:
פסוק ג:אלעזר מצותה בסגן. דיוקא מדכתיב ונתתם אותה אל אלעזר דאי לא כתיב ונתתם אלא ונתת הוה אפשר למשמע דלהכשיר אלעזר הוא דאתא וכ״ש דכשרה ע״י אהרן. אבל כיון דכתיב ונתתם דקאי נמי על אהרן ש״מ דר״ל דוקא מצותה באלעזר והיינו דוקא פרה של מדבר מדכתיב אותה אל אלעזר ומשמע ולא אחרת. והטעם מבואר מתוך מ״ש רש״י לקמן בשם ר״מ הדרשן אבל לדורות איכא מ״ד בכ״ג ואיכא מ״ד בכהן הדיוט ומתוך דברי רש״י לקמן משמע דנקט כמ״ד בכהן גדול:
פסוק ג:ושחט וכו׳ זר וכו׳ דק״ל לפניו ל״ל לכך פי׳ זר וכו׳ והיינו אליבא דשמואל ביומא פ׳ טרף בקלפי ואע״ג דרב פליג וסבר דאלעזר גופיה שוחט והא דכתיב לפניו לומר שלא יסיח דעתו. מ״מ נקיט רש״י אליביה דשמואל דפשטיה דקרא הכי משמע מדכתיב בתר הכי ולקח אלעזר הכהן מכלל דשחיטה לאו אאלעזר קאי וכיון דאפקיה קרא מאלעזר פשיטא דמדלא פירש מי ישחוט ש״מ דאזר קאי דומיא דקדשים דשחיטה כשירה בזר. ואע״ג דהתם בגמ׳ דריש האי ולקח אלעזר הכהן אליבא דרב נמי. מ״מ פשט הכתוב משמע טפי כוותיה דשמואל הילכך נקט אליביה. ועוד דבספרי שנינו להדיא כוותיה דשמואל ומיהו בספרי א׳ הכי נמי לקמן בשריפתה דכתי׳ ושרף את הפרה לעיניו אחר שורף ואלעזר רואה. ואמנם רש״י ז״ל לא נקטה משום דבש״ס לא אתמר הכי אפי׳ לשמואל אלא דוקא בשחיטתה אבל קרא דשריפה דרשי׳ ליה ההוא לעיניו לומר שלא יסיח דעתו ממנה ולעולם אלעזר עצמו השורף וכן לדורות הכהן גדול עצמו או הכ״ה למר כדאית ליה ולמכ״ל:
פסוק ד:אל נוכח וכו׳ במזרחו וכו׳ הא דנקט רש״י ירושלים דהיינו לדורות ולא נקט במאי דמיירי קרא בשל משה דהתם לאו חדושא הוא דפשיטא דאף על גב דקאי חוץ לג׳ מחנות יכול לראות פתח אהל מועד משם שהרי לא היה שם שום דבר חוצץ שלא היה שום בנין אבל בבית עולמים סד״א דליכא מציאות שבהיותו חוץ לירושלים יוכל לראות פתחו של היכל קמ״ל דשפיר מצי כדתנן במדות שכל השערים גבוהים חוץ משער המזרחי ע״ש:
פסוק ז:אל המחנה וכו׳ אלא זב וכו׳ דאף על גב דטמא זה לא נזכר כלל בפ׳ שילוח טמאים. מ״מ מסתברא שאינו דומה לזב ומצורע שטומאה יוצאה מגופם. אלא נראה למי דומה לטמא לנפש שהטומאה חוץ מגופו והכי נמי כן ואם כן הך נמי אינו משולח אלא ממחנה שכינה כמו טמא לנפש:
פסוק ט:והניח וכו׳ לג׳ חלקים וכו׳ אף על גב דודאי אינו אלא עפ״י הקבלה וכמ״ש הרא״ם. מ״מ איכא למסמך אקרא דוהיתה לעדת בני ישראל זה של משמרות שהוא לצורך כל עדת ב״י למשמרת זה שבחיל למי נדה הוא שבהר המשחה לקדש בה לעולם כל מי נדה שיעשו לדורות:
פסוק ט:למי נדה וכו׳ לידות וכו׳ שהשורש ידה בכולם והדגש שבדל״ת דנדה הוא לחסרון יו״ד פ״ה הפועל ולא ירדתי לסוף דעת הרא״ם ז״ל שרצה לומר דהכא שרשו נדה וההוא דלידות שרשו ידה ומכח זה כתב שטעות נפל בספרים ואין הדמיון אלא מוידו אבן בי ע״ש. ועינינו הרואות דכלהו בחדא מחתא דדוקא נדה דבשאר דוכתי שר״ל נדה ממש בודאי שרשו נדה אבל זה שרשו ידה והנו״ן נוספת בשם. וגם הרד״ק בפסוק לידות את קרנות פירש שהוא כמו וידו אבן בי ע״ש. ודומה לו ג״כ ואל עמי ידו גורל:
פסוק ט:חטאת וכו׳ ולפי הליכותיו וכו׳ כלומר לעולם הא דנקט חטאת אצטריך למשמעותו ל׳ חטוי דאי לדרשה ליאסר בהנאה לחוד מ״ש שדימה אותה לחטאת טפי משאר קדשים ואי לפשוטו לחוד הול״ל חיטוי. והא דכתב שאסורה בהנאה. אין להק׳ דהא נהנין ממנה ליטהר דמצות לאו ליהנות ניתנו:
פסוק יג:במת וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפ׳ ראשון ק׳ דא״כ לישתוק קרא מבמת. א״נ לכתוב כדלעיל במת לכל נפש וכו׳. ולר״א נמי ק׳ דא״כ הול״ל ובנפש. א״נ הול״ל בנפשות כמו בכ״ג דכתיב ביה בפ׳ אמור נפשות מת ודרשו בו להביא רביעית דם:
פסוק יג:את משכן וכו׳ לעזרה וכו׳ הא דהוציא תיבת משכן מפשטה וכתב לעזרה הרא״ם ז״ל כתב משום דאילו במשכן תיפוק לי דאפי׳ לא יהיה טמא אם הוא זר או כהן שלא בשעת עבודה חייב כרת ע״ש. ואיני רואה בעניי הכרח מזה דסוף סוף מצי׳ לאוקמיה לקרא לעולם בכהן ובנכנס ע״מ לעבוד. א״נ להשתחוות דאין כאן ביאה ריקנית ולא עוד אלא דבביאה ריקנית נמי אצטריך קרא אם אינו ענין למזיד תנהו לשוגג לחייבו שתים א׳ משום שוגג בביאה ריקנית וא׳ משום שגגת טומאה ובמזיד נמי נ״מ לענין מלקות כגון אם התרו בו על טומאה ולא על ביאה ריקנית. ומעתה אפילו בזר נמי שפיר מתוקם. אלא נראה דסמך רש״י ז״ל אפרשת שילוח טמאים דכתיבא אזהרה והתם ילפי רבנן דמיירי בעזרה מן המקראות וכמ״ש רש״י שם וסתמא דמלתא אמאי דאזהיר ענש:
פסוק טו:וכל כלי וכו׳ בכלי חרס וכו׳ דק״ל דמלת פתוח יתירה היא דהא מדכתיב אשר אין צמיד פתיל וכו׳ ממילא דפתוח הוא אלא דמתיבת פתוח למדנו באיזה כלי משתעי קרא וכדילפי׳ בפ״ק דחולין איזהו כלי שטומאתו משכמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס שכך למדנו מקרא דבפ׳ שמיני וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו והשתא קמ״ל דאינו מיטמא מגבו אבל שאר הכלים מיטמאין מגביהן. והיינו דדייק רש״י הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור כלומר דוקא בכלי חרס הוא דדייקי׳ הכי דקרא ביה איירי:
פסוק טז:על פני וכו׳ ופשוט וכו׳ הקדים הדרשה לפי שע״פ הפשט ק׳ דהא כבר כתיב לעיל הנוגע במת וכו׳ וסתמא קאמר בכל מקום שנוגע ותו דמהיכא תיתי לחלק בנגיעה בין בית לשדה:
פסוק כב:{ב} ויקחו אליך משלהם וכו׳ ודייק נמי ויקחו אליך דכשם שבשביל משה הוא שחטאו שאמרו כי זה משה האיש וכו׳ כך יקחו אליו הפרה לתיקון:
פסוק כב:פרה משל וכו׳. ק׳ דהא אין קטיגור נעשה סניגור דמה״ט אסרי׳ במתני׳ דפ״ג דר״ה שופר דפרה לפי שאין קטיגור וכו׳ משום העגל. והרא״ם ז״ל תירץ במאי דאי׳ התם דבפנים דוקא אמרי׳ הכי. ושוב קשיא ליה דא״כ היכי פירש״י לקמן אל אלעזר ולא לאהרן מה״ט דאין קטיגור וכולי ותירץ דס״ס אהרן שהוא עצמו קטיגור ל״ש ואפי׳ בחוץ אמרי׳ אין קטיגור וכו׳ ע״כ. וק״ל טובא דהתם בסוגייא הנז׳ איתא בהדיא איפכא דפריך והא איכא כף ומחתה. חוטא בל יתגאה קא אמרי׳. והדר פריך והא איכא בגדי זהב ומשני בפנים קא אמרי׳. הרי בהדיא דבחוטא גופיה נמי מפלגינן מבפנים לבחוץ דבגדי זהב אהרן עצמו היה משמש בהם בחוץ. אבל לעד״ן דאיכא לתרוצי שפיר במאי דאי׳ תו התם כי פריך והא איכא דם הפר בפנים ומשני הואיל ואשתני אשתני ותו פריך שופר נמי בחוץ הוא ואמאי אסור ומשני כיון דלזכרון אתי כבפנים דמי ע״כ. והשתא הך פרה נמי כיון דלזכרון אתיא ולטהר איכא למימר דכבפנים דמיא ושייך בה אין קטיגור וכו׳ ומשום הכי לאלעזר ולא לאהרן ומכל מקום הפרה גופה ליכא למיחש דאימת מטהרה ומכפרה לכי נעשית אפר ונימא אנן דבההיא שעת׳ הואיל ואשתני אשתני ומ״מ יש ליישב בדברי הרא״ם וק״ל:
פסוק כב:תמימה על שם וכו׳ ק״ק דבכלהו הפרה יש בה רמז על החטא כמו אדומה ע״ש החטא אדום לא עלה עליה עול שלא קיבלו עול מ״ש. והכא הוי איפכא דתמימה נראה דרומז על מעשה הטוב. וע״ק דהא תמימה ר״ל תמימה באדמימות ולא תמימה ממום כדפירש״י גופיה לעיל ונראה דחדא מתרצה לחברת׳ דהשתא הכי מדריש ישראל מעיקרא הוו תמימי׳ ממום ושוב נעשו תמימים באדמימות דהמודה בע״ז כופר בכל התורה. מה תקנתם אשר אין בה מום:
פסוק כב:{י} עץ ארז וכו׳ ועוד נראה דהו״מ למימר דג׳ מינין ע״ש ג׳ מיני מיתה שהיו שם עדים והתראה בסייף עדים בלא התראה במגפה לא עדים ולא התראה בהדרוקן ובאלו יתרפאו כדלקמן. ומ״ש סימן שהגביה שנתגאה וכו׳ אע״ג שזה היה עון ע״ז ולא עון הגאוה כמו גבי מצורע דהתם ניחא שהנגעים באים על גסות הרוח. מ״מ י״ל דה״נ א״ש כמ״ש רז״ל והביאו רש״י בפ׳ ודי זהב שהעגל עשו מרוב זהב ומייתו לה מקרא דוישמן ישורון ויבעט. נמצא דשפיר קאמר שנתגאו מרוב כל טוב:
