א וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃ ב וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהוָֽה׃ ג וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה ענו (עָנָ֣יו) מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ ד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם׃ ה וַיֵּ֤רֶד יְהוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃ ו וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ׃ ז לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃ ח פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה׃ ט וַיִּֽחַר אַ֧ף יְהוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ׃ י וְהֶעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת׃ יא וַיֹּ֥אמֶר אַהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֙ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ׃ יב אַל־נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת אֲשֶׁ֤ר בְּצֵאתוֹ֙ מֵרֶ֣חֶם אִמּ֔וֹ וַיֵּאָכֵ֖ל חֲצִ֥י בְשָׂרֽוֹ׃ יג וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ׃ יד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֙יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּאָסֵֽף׃ טו וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד־הֵאָסֵ֖ף מִרְיָֽם׃ טז וְאַחַ֛ר נָסְע֥וּ הָעָ֖ם מֵחֲצֵר֑וֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
ותדבר מרים ואהרן במשה. היל"ל וידברו מרים ואהרן, אבל אמר ותדבר מרים, כי עיקר הדבור היה למרים כי הנשים הם דברניות, ואהרן הודה לה או החריש ולא מיחה בה, וע"ז נענש הוא ג"כ שנא' ויחר אף ה' בם. ובמדרש רבי נתן אומר בפניו דברו אלא שכבש משה על הדבר וכו':
פסוק א:
על אודות האשה הכושית וגו'. יש מי שכתב שאמרו אם הוא הרחיקה לפי שהיא בת גר וחשובה אצלו כמדינית, והלא הוא לקח אשה כושית ממש והיתה כושית גמורה כמ"ש בדברי הימים של מרע"ה שהלך משה לארץ כוש ועשה מלחמות רבות ונתנו לו הגברת אשת מלך כוש, וזהו כי אשה כושית לקח. ואם רצונו של מקום בה למה הרחיקה. הרק אך במשה, כלומר אילו היתה נבואתו של משה מעט מן המעט היה לו להרחיקה, זהו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר, כלומר אפילו היתה נבואתו כנבואתנו לא היה לו להרחיקה, שאני נשאתי אלישבע בת עמינדב אחות נחשון והוא נשא בת גר, עכ"ז נבואתו למעלה הרבה מנבואתנו, מכאן ידע שרצונו של מקום בה, ע"כ. ואינו מתקבל, כי משה כשנתנו לו הכושית, בפירוש אמר שם שלא קרב אליה, והיא ג"כ אמרה אל השרים שזה מ' שנה לא קרב אלי, ועוד מה ראיה היא וכי בשביל שלקח כושית אחת יקח כושית אחרת, מי שאכל שום וריחו נודף יאכל עוד שום ויהיה ריחו נודף יותר ואולי מי שכתבו לא כתבו אלא דרך מליצה. אלא הכונה באומרו ב"פ לקח לפי שעשה בה ב' לקוחין, שגרשה כשהלך למצרים והחזירה כשהביאה לו יתרו, ואליבא דמאן דאמר שיתרו בא אחר מתן תורה, וכבר נאמר לו ואתה פה עמוד עמדי, שהתיר לישראל דרך ארץ שאמר שובו לכם לאהליכם, ולו לא התיר שאמר לו ואתה פה עמוד עמדי, וא"כ למה החזירה מאחר שאינו יכול ליקרב אליה, ואפילו למאן דאמר קודם מתן תורה בא, כבר רמז לו בסנה וא"ל של נעליך מעל רגליך, שיתרחק מאשתו, זהו על אודות האשה הכושית אשר לקח, כי הוא לא לקחה קודם בשביל יופי כמ"ש רש"י ז"ל כושי"ת בגימ' יפת מראה, כי אפי' שתהיה שחורה ככושית היה לוקחה, כי משה רבינו לא הלך אחר היופי, כי שקר החן והבל היופי, ולא לקחה אלא שידע שהיא בת זוגו כמ"ש בפ' שמות, צפר"ה בגימ' למש"ה, שצפה וראה שהיא זוגתו, כי אשה כושית לקח, ולזה החזירה ועשה בה לקוחין, ומאחר שעשה בה לקוחין אחר שנאמר לו ואתה פה עמוד עמדי, ודאי שהסכים עמו דעתו של מקום, אם כן למה פירש ממנה:
פסוק ב:
ובספרי ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא וגו'. והלא עם האבות דבר ולא פירשו מפ"ו, והלא גם בנו דבר ולא פירשנו, וישמע ה', ע"כ. והיכן נזכרו האבות בפסוק, אלא נרמזו במלת א"ך שהיא גימט' של ר"ת של אבות אברהם יצחק יעקב:
פסוק ב:
ויאמרו הרק אך. קודם אמר ותדבר מרים וגו', שמקודם דברו בלשון קושי, כמו שאז"ל וכן פירש"י ז"ל ותדבר אין דבור בכל מקום אלא לשון קושי, ואח"כ אמירה בלשון רך שנא' ויאמרו הרק אך במשה וגו', אכין ורקין מיעוטין, אמרו לא שח"ו פוגמין אנו בכבודו, הרק אך, כלומר מיעוט, המיעוט של נבואתו של משה הוא כמו הריבוי של נבואתנו, זהו הלא גם בנו דבר, גמים רבויים. לזה חרה אף ה', לפי שנבואתו של משה אין לה ערך ודמיון, כמ"ש אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה. והשיב קודם על האמירה שרצו להשוות נבואתו של משה עם נבואתם בסוג אחד, אלא שנבואתו של משה יש לה יתרון רחוק ועמוק מי ימצאנו, אין לה שווי ולא דמיון, כמו שמפרש והולך אם יהיה נביאכם וגו'. ועל הדבור שדברו בלשון קושי אמר ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה, לא אמר בעבדי משה אלא בעבדי במשה כמו שאמרו במדרש אילו לא היה משה והיה עבדי היה לכם לירא ממנו שעבד מלך מלך כל שכן שהוא עבדי והוא משה. ויש מי שפירש הלא גם בנו דבר, שאנו קודמין לו בנבואה מרים נתנבאת כשהיתה אחות אהרן ולא אחות אשה שעדיין לא בא לעולם, ואהרן נתנבא במצרים והיה מזהיר לישראל שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך וגו':
פסוק ב:
וישמע ה'. מלמד שלא היה שומע שום בריה אלא בינם לבין עצמן דברו, ר' נתן אומר אף בפני משה דברו שנאמר וישמע ה' והאיש משה, אלא שכבש משה על הדבר, ע"כ. ולזה הפסיק ולא אמר ומשה האיש, אלא הפסיק בין וישמע ה' ובין משה במלת והאיש, לומר שכבש על הדבר כאילו לא שמע. ענו, עי"ן נו"ן וי"ו בגימ' רמ"ח, שהיה שלם ברמ"ח אבריו ולא רצה לשמוע לשון הרע כדי שלא יפגום באבר השמיעה, וכן ענו מאד מכל האדם ר"ת בגימ' קנה, שקנה שלימות, הוא לא רצה לתבוע על כבודו והקב"ה תבע עלבונו. וכן אמרו במדרש אמר הקב"ה הרי משה מופרש בענוה ואינו מבקש צרכו כשם שבקש על כבודי שאמר מי לה' אלי כך אינו מבקש כבודו, שמא תאמר שהיה כך בטבעו שהיה רך, הא כתיב והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, הוי קשה היה אלא שהיה שולט ביצרו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פט"ז מהלכות והדרת המצורע, שטעות מרים היתה לפי שהשוותה משה לשאר נביאים:
פסוק ג:
ורבינו בחיי ז"ל כתב, והאיש משה ענו מלת ענו בחסרון יו"ד והוא היה שלם במדת הענוה, אבל מפני שחסר אות יו"ד בכבוד ה בענין הצור שאמר המן הסלע הזה נוציא, והיל"ל יוציא כלפי הי"ת, לפיכך חסר אותו הכתוב בכבודו מדה כנגד מדה, כך שמעתי ונאה הוא. אלא שהתיבה באה כמשפטה שלא בחסרון, ע"כ:
פסוק ג:
ואמר מכל האדם. לא כמו שאמרה מרים והלא גם באבות דבר ה', מעלתו של משה היתה מכל האדם אפילו מאברהם שנקרא האדם הגדול בענקים:
פסוק ד:
ויאמר ה' פתאום. פירש"י ז"ל נגלה עליהם פתאום והם טמאים בדרך ארץ והיו צועקים מים מים, כדי להודיעם שיפה עשה משה שפירש מן האשה, מאחר שנגלית עליו השכינה תדיר ואין עת קבוע לדבור. ויש מי שפירש פתאום, כדי שלא ישנו בדבור ויהיה על כל דבר פשע, אלא בעודם בדבור תכף נגלה עליהם. ורבינו בחיי ז"ל כתב ויש מפרשים שהיה פתאום, כדי שלא ישובו, לפי שהיה בדבורם זה חלול ה', שכל המספר בגנותם של נביאים כאילו מספר אחר השכינה, וחלול ה' הוא מן העבירות החמורות שמעכבין את התשובה, וזהו פתאום קודם שישובו בתשובה, וכענין שאמר אין מקיפין בחלול ה', מפי א"א ה"ר נתן ז"ל, ע"כ:
פסוק ד:
צאו שלשתכם. אתם אומרים שמשה הוא שוה לכם, צאו שלשתכם וגו' ותראו ההפרש שיש ביניכם לבינו, שהנבואה חלה בפעם אחת על כולם כאחת, וכל אחד ואחד מהם מקבל כפי כחו, אע"פ שהוא עמכם ומרוחו נאצל עליכם, ואתם נרתתים ונרעדים, ואתם שומעים אחר כמה מראות ואתם נרעדים, ק"ו אילו הייתם שומעים ובאה לכם ממראה אחת, שודאי לא יכולתם לקבל, הרי שלשתכם כאחת, ומה זה שהוא מקבל ועומד על עמדו כאשר ידבר איש אל רעהו אינו נרתת ואינו נרעד:
פסוק ד:
וירד ה' בעמוד ענן, אחר שאמר להם צאו שלשתכם אל אהל מועד ירד עמוד הענן להפסיק בינם לבין משה, לומר שאינם כדאים לשבת יחד, וע"כ הם מבחוץ והוא מבפנים, ולזה ויעמוד פתח האהל. ויצא שניהם, לומר שאפילו בשניהם יש הפרש בנבואתם שאין נבואתם שוה. ורז"ל אמרו למה הפרישן ממשה, כדי שלא ישמע גנותו של אהרן. ולפי שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. ובזוהר פרשת ויקרא דף ג', אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר, זכאה חולקיה דמשה דחמי כל דא אבל צרופא דא לא אתחמי לעינוי דמשה אבל צרופא קדמאה דאיהו ויקרא הוה חמי משה, הה"ד ויקרא אל משה, וצרופא דא אחרא לא גליין ליה בגין שבחא דבר נש לא מודעין לקמיה, וסימנא ויצאו שלשתם, וכתיב ויקרא אהרן ומרים, וכתיב פה אל פה אדבר בו, וכתיב לא כן עבדי משה, ע"כ:
פסוק ח:
פה אל פה. אני נתתי לו כח בדבור הפה, במראה הסנה אמרתי לו מי שם פה, וגם אמרתי לו ואתה פה עמוד עמדי, לא אמר ואתה עמוד אלא ואתה פה, נתתי לו כח שידבר פה אל פה. אם יהיה נביאכם ה', כלומר כל הנביאים הם מתלמדים מלמודי ה', וכשמתנבאים מהוי"ה הם מתנבאים ע"י מראה, כה אמר ה', ע"י כה שהיא המראה. בחלום אדבר, כשאני מדבר עמו אינו יכול לסבול, לפי שהוא מלובש בגוף ונעשה כמי שהוא ישן ורואה בחלום. לא כן עבדי משה, שפשט החומר ממראה הסנה שאמר לו של נעליך מעל רגליך, ובמעמד הר סיני נתלבש מלבוש רוחני ואמר לו עלה אלי ההרה. ועלה וישב ג"פ ארבעים, כל זה לפי שפשט מלבוש הגשמי, אבל שאר נביאים אין פושטים מלבוש הגשמי עד שעת המיתה, ולזה במעמד הר סיני מתו, לפי שפשטו גופם עד שאמר להם שובו לכם לאהליכם. כלומר לנרתקכם:
פסוק ח:
ובזוהר פרשת יתרו דף ע"ב, משה חמא מאספקלריא דנהרא וכלהו נביאי לא חמו אלא מאספקלריא דלא נהרא דכתיב ואראה מראות אלהים, מראת כתיב, אלהים ולא הוי"ה, וכתיב אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע וגו' לא כן עבדי משה, וכתיב פה אל פה אדבר בו, אמר רבי יוסי ת"ח דנביאי כלהו לגבי משה כנוקבי לגבי דכר, דכתיב פה אל פה אדבר בו ומראה, ולשאר נביאי במראה ולא מראה, כ"ש יחזקאל דאפילו מראה לא כתיב ביה אלא מראת חסר, וכ"ש במשה דכתיב ולא בחידות אלא כל מילא על בורייה, זכאה איהו דרא דנביאה דא שארי בגווייהו, ע"כ. ובפרשת ואתחנן דף רס"א זה לשונו, ואתה פה עמוד עמדי, מהכא אתפרש מכל וכל מאיתתיה ואתדבק ואסתלק באתר אחרא דדכורא ולא בנוקבא זכאה חולקיה דמשה נביאה דזכה לדרגין עילאין מה דלא זכה בר נש אחרא לעלמין, ועל דא כתיב טוב לפני האלהים ימלט ממנה מאי טוב דא משה דכתיב ביה כי טוב הוא, ובגין דהוה טוב סליק לדרגא אחרא עילאה, ועל דא כתיב כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, עומד עליו דייקא מ"ט בגין כי טוב הוא וטוב הוא דכורא, ע"כ:
פסוק ח:
ובמדרש לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. הראיתיו מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור מה שהיה ומה שעתיד להיות, מלה"ד למלך שהיו לו אפיטרופין הרבה זה ממונה על חפץ זה כו' ואחד ממונה על כולם, כך יש מלאך ממונה על האש וזה על הברד וזה על הגובאי, ומשה שליט בכולם, למה"ד לעשיר שקנה קרקעות הרבה וכתב אונאות בשם אחד (אונאות פי' שטרות) אמרו לו עכשיו הוא אומר שלו הם אמר להם נאמן הוא, כך הקב"ה ברא העולם מתוך התורה וקראה על שמו של משה שנאמר זכרו תורת משה עבדי, אמרו לו עכשיו הוא אומר אף אני שותף בעולמו אמר הקב"ה בכל ביתי נאמן הוא, ע"כ. ופירוש בכל ביתי בכל מה שבביתי:
פסוק ט:
ויחר אף ה' בם וילך. בספרי פירשו וילך שנתרפא אהרן מיד, ופירוש וילך שהלך הנגע. ובמדרש ויחר אף ה' וגו', מאחר שהודיעם סרחונם גזר עליהם, והלא דברים ק"ו אם הקב"ה לא כעס על ב"ו קודם שהודיעו סרחונו ק"ו שלא יכעוס אדם על חבירו עד שיודיעו סרחונו, ר' נתן אומר מפני מה הודיעם סרחונם ואח"כ גזר עליהם, שלא יאמרו כדרך שאמר איוב הודיעני על מה תריבני, ע"כ:
פסוק י:
ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת. היל"ל והיא מצורעת, במדרש מגיד שכל זמן שהיה רואה אותה היתה הצרעת פורחת בה לפי שנסתכל אהרן בנגעו והלך לו, אמר אהרן אני עכשיו רואה ומסתכל בשל מרים והולך לו, לזה כל מה שהיה מסתכל בה היתה פורחת, לפי שהיא התחילה בדבור וחטאה והחטיאה לאהרן:
פסוק יא:
ויאמר אהרן אל משה בי אדני. אמר לו אתה ידעת דעתם של נשים, בי תלוי הדבר שלא מחיתי בה, בבקשה ממך שלא תשת עלינו חטאת, לא שתחשבהו לחטא ותמחול לנו עליו אלא שלא יזכר כלל וכאילו לא נעשה, כדי שלא ימצא עלינו אחר זמן או בשעת המיתה חטא מחול, אלא שלא יזכר כלל. אשר נואלנו ואשר חטאנו, ב' דברים עשינו, אחד שאמרנו למה נתרחק מהאשה, זו היתה טפשות בנו מאחר ששמענו שאמר ה' שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי, טפשות גדולה היתה, כי ודאי היו שומעים כל מה שנדבר עמו לפי שהיו נביאים, ואשר חטאנו שהשוינו נבואתך לנבואתנו, זה ודאי חטא, אבל אל נא תשיתהו חטאת. אל נא תהי כמת, אילו היתה מתה היה יותר טוב שאין לה צער, אבל זו יש לה צער, וכל יום הולך וגדל הכאב כמת ולא מת:
פסוק יב:
אשר בצאתו מרחם אמו, יבא מזה חשד לאב ולאם שיאמר שבא על אמו נדה, זהו בצאתו מרחם אמו, כלומר רחם אמה סבבה לה כן, והוא קלון לאב ולאם ולנו. ויאכל חצי בשרו, כלומר מיום שיצאת מן הרחם מתחלת הצרעת אלא שלא נגלית עד עתה. ורש"י ז"ל פירש אשר בצאתו מרחם אמו, אמנו היל"ל אלא שכנה, וכן חצי בשרו, בשרנו היל"ל אלא שכנה אמר מאחר שיצאת מרחם אמנו היא לנו כאילו נאכל חצי בשרנו. כענין שנאמר כי אחינו בשרנו הוא, ואין ראוי לאח להניח אחותו להיות כמת, אשר בצאתו, מאחר שיצא זה מרחם אמו של זה, שיש כח בידו לעוזרו ואינו עוזרו הרי הוא נאכל חצי בשרו, שאחיו בשרו הוא. ד"א אל נא תהי כמת, אם אינך רופאה בתפלה מי מסגירה או מי מטהרה, אני אי אפשר לראותה שאני קרוב ואין קרוב רואה את הנגעים, וכהן אחר אין בעולם, זהו אשר בצאתו מרחם אמו, ע"כ. כ"ז הוא מהמדרש:
פסוק יג:
ויצעק משה אל ה' לאמר. לאמר לעולם שיתפללו על חוליהם, ורז"ל אמרו שאמר משה איני מניחך עד שתודיעני אם אתה מרפא אותה וכו'. ורבינו בחיי ז"ל כתב, לאמר, באמירה מוחלטת לא במחשבה, כמו שארז"ל המתפלל צריך שיחתוך המלות בשפתיו. וטעם החיתוך כדי שיצטיירו האותיות ברוח פיו של אדם בקול ורוח ודבור, ותעלה התפלה מצויירת לפני ה' ית', ע"כ:
פסוק יג:
אל נא רפא נא לה. אל שבידך היכולת, רפא, לא ע"י המלאך רפאל אלא על ידך, ואמר נא ב"פ, לומר בבקשה ממך שתרפא אותה, ותהיה הרפואה עתה תכף, כמו שבאה הצרעת פתאום כן תהיה הרפואה, רמז רפא נא עתה דם שתתפרסם ותהיה לנו לקלון ולחרפה, או אב ולאם כמ"ש. לזה אמר לו על אחת אודה לך שארפא אותה, ועל אחת לא אודה לך, שארפאנה תכף לפי שיש לי עליה, ואביה ירק ירק שהיתה מתנבאת ואומרת עתידה אמי שתלד בן מושיע את ישראל וזה גרמה לאביה שירק בפניה כשהשליכתו אמו ליאור וכפר בנבואתה ואמה ג"כ, זהו ירק ירק, א"כ החטיאה אביה ואמה והיא היתה סבה שלא שתקה עד שיצא מן היאור, לזה תסגר שבעת ימים, ולזה אמר ואביה בוא"ו, ומצד הקלון שאמרת אני מראה שבחה, שהיא יש לה עלי שהמתינה לאחיה שנאמר ותתצב אחותו וגו', ואין הקב"ה נוטל שכר מצוה בעבירה, אלא מעניש על העבירה ומשלם לו שכר המצוה, אני ג"כ לא אסיר עמוד הענן עד האסף מרים, כדי שימתינו לה כל ישראל, ובזה אראה שבחה אבל עתה תסגר מחוץ למחנה, כי היתה חנייתה אצל משה ואהרן שהם במחנה שכינה, וישראל רחוקים ממנה ולא ידעו בצרעתה, עתה תצא מחוץ למחנה כדין המצורע שהוא משולח חוץ לשלש מחנות, כדי שידעו כל ישראל כמה הוא עונש לשון הרע, ויקחו ק"ו ויאמרו אם זו שלא דברה אלא באחיה, ולא אמרה בשנאה אלא מאהבתה לצפורה, ולא דברה אלא בינה לבין אהרן, כך, כ"ש המדבר ברבים כדי לבזותו וכדי להודיע קלונו לרבים, שענשו גדול. עוד עשה הקב"ה שידעו כל ישראל עונשה של מרים. ובמה הודיעה, שאחר שבאו לחצרות נתקפל הענן כדי שיסעו, ואחר שהכינו עצמן לנסיעה חזר ונפרש, אמרו כלם מה נשתנה חנייה זו משאר חנייות, אמרו בשביל מרים שדברה באחיה, זהו נסעו העם חצרות ויהיו בחצרות, נעשה להם הויה אחרת שנתעכבו, לזה סמך מיד ותדבר מרים, בשביל דבור מרים, לפי שצפה הקב"ה שבנסיעה שאחר זו עתידין לדבר לשון הרע על ארץ ישראל ועל הקב"ה, כדי שיראו ויקחו מוסר, ולהודיעם שהם ראוים לעונש גדול, אם לבשר ודם כך והיא אחותו של משה, וישראל אין להם חיות שהיא הבאר אלא בזכותה כך, המדבר על הקב"ה עאכ"ו, ויתקדש שמי לומר שכל מה שאעשה עמהם הוא בדין, ולא יאמרו בשביל כבוד עצמו, לפי שדברו כנגדו הוא עושה, וידעו שאיני נושא פנים לשום אדם, אולי יראו ויקחו מוסר, ועכ"ז לא לקחו מוסר אלא ואחר נסעו העם מחצרות, ולא לקחו מוסר מהצרות שנעשו בהם, שנאמר ויך ה' בעם מכה רבה מאד, והיו הולכים מחצר לחצר כדי שלא תבא בהם המכה, והיה על דבור של מי יאכילנו בשר, לא די זה אלא ויחנו במדבר פארן, בדבור שדברו המרגלים בפארן:
פסוק יג:
גימטריאות
הנרות. תורה נ', שיש לה חמשים שערי בינה. הנרות מלא, ובתחלה כתיב בהעלותך את הנרת, כי נר אחד היה, זה נר מערבי שממנו מדליק כלם:
פסוק יג:
הנרות מלא ו', רמז ששש נרות מדליקים על פי אמצעי:
פסוק יג:
מעשה. משה ע', משה למד התורה בע' לשון:
פסוק יג:
המנרה. שני ההי"ן בראש ובסוף, והיינו עשר דברות, ובאמצע מנר, שהתורה מאירה יותר מנר:
פסוק יג:
ואקח את הלוים. ואקחם במקח ונתינה, כמי שמוכר דבר למי שהוא אהובו:
פסוק יג:
לעשות הפסח. לעשת כתיב, הפך לתשע, כלומר לתשע שעות:
פסוק יג:
ויש אשר יהיה. ס"ת שרה בזכות שרה היה הענן, כי היה ענן על אהלה:
פסוק יג:
תרועה. תורה ע', התורה נתנה בע' לשון, ונתנה ע"י תרועה:
פסוק יג:
תימנה תרועה יתקעו. רמז שלעתיד לבא יתקע הקב"ה, שנאמר וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערת תימן:
פסוק יג:
וכי תבאו מלחמה בארצכם, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ונלחמים עם שונאיהם ומתפללים לפני הקב"ה, וזהו בארצכם, על הצר, זה השטן המקטרג בראש השנה, וישראל תוקעים ומתריעים ומנצחים, וזהו על הצר, עלה צר, שהשטן עולה למעלה ורוצה לקטרג. והרעותם. עם תורה, כי היו מוציאים התורה לרחובה של עיר:
פסוק יג:
ויאמר משה לחבב. למה נקרא שמו ח"בב, שנדבק בזרעו של יעקב והם י"ב שבטים כמנין ח"בב:
פסוק יג:
אשר ייטיב ה' לנו. ידוע כי הגר אין לו חלק ירושה, לכך אמר אשר ייטיב ה' לנו והטבנו לך:
פסוק יג:
שובה י"י רבבות. ר"ת שי"ר, שהיו אומרים שיר בכל חנייה וחנייה:
פסוק יג:
כמתאוננים. כמת אוננים:
פסוק יג:
מי יאכילנו בשר. מי יאכלנו כתיב, שהיו ראוים ליאכל:
פסוק יג:
את הקשואים. למה נקראו קשואים, כי הם קשים לכל הגוף:
פסוק יג:
והמן כזרע גד. מגיד על הזרע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון. גד, בגימ' ז', כנגד שלשה אבות וארבע אמות:
פסוק יג:
עוגות. עגת כתיב, כי לא היה נעשה עוגות ממש:
פסוק יג:
אספה לי שבעים איש. כנגד ע' מלאכים:
פסוק יג:
יום יומים ימים ימים יום ימים. הם י', כנגד עשרת ימי תשובה שמתענים בהם:
פסוק יג:
בכתובים. בכתבים כתיב, היו כתובים בפתקים ולא היו רוצים ליכנס בשררה, מתוך ענוה שהיתה בהם:
פסוק יג:
ויתנבאו. ראש התיבה וסופה ו"ו, בגימ' גוג, שנתנבאו על ענין גוג ומגוג:
פסוק יג:
מתנבאים. מת נביאם, זה משה, וזהו מתנבאים נוטריקון משה תנוח נפשו בגן אלהים יהושע מכניס:
פסוק יג:
כלאם. גזור עליהם מלאך של כליה, וזהו כלאם אותיות מלאך:
פסוק יג:
המתנה הבשר עודנו בין שניהם. ס"ת למפרע מנורה, כי מי שיש לו מאכל נאה לא יאכלנו אלא לאור הנר, כדאמרינן בגמרא האי מאן דאית ליה מיכלא מעליא לא ליכליה אלא ביממא, ואמרי לה כעין יממא:
פסוק יג:
כשי"ת. בגימ' יפת מראה:
פסוק יג:
והאיש משה. אותיות וההיא שמש, עשה כמו השמש, ששמעה חרפתה ושתקה, אף משה כן:
פסוק יג:
שלו. בא"ת ב"ש בכ"ף, שהיו תופסים אותו בכ"ף ולא ברשת:
פסוק יג:
לא כ"ן. בגימ' שבעים לא כן משה כמו שבעים איש אלא יותר מעלה יש לו:
פסוק יג:
מרים. ז' פעמים בפרשה כנגד ז' נביאות והיא אחת מהן: