פסוק א:ותדבר אין דיבור וכו׳ דק״ל דכתיב ותדבר ולא פירש מה דברה וא״כ מה חרי האף הגדול הזה. ומשני דבמאי דכתב ותדבר רוצה לומר דבור קשה:
פסוק א:ותדבר וכולי ר׳ נתן אומר וכולי פירוש אף על גב דאיכא דעות אחרות בזה דאיכא מ״ד בספרי לפי שראתה שצפורה לא היתה מתקשטת בקשוטי נשים ושאלה מרים הטעם והשיבה שאין אחיה מקפיד. ואיכא נמי רבי אבא בר כהנא דכשנתמנו הע׳ זקנים הדליקו כל ישראל נרות לשמחה ומרי׳ אמרה אשריהן נשותיהן של אלו וצפורה השיבה אוי לנשותיהן וכו׳. מ״מ בחר רבינו בדעת רבי נתן שהוא מסתבר טפי דאלו למ״ד תכשיטין ליכא שום רמז בכתוב כלל משא״כ לאידך דקאי אמאי דסמיך בפרשה לעיל. ודעת רבי אבא לא מסתברא כ״כ כמו הך דרבי נתן לפי מה שפירש״י לעיל אליביה דספרי דאותן ע׳ זקנים לא נתנבאו אלא לשעה דהיינו ולא יספו. וא״כ למה זה תיסק אדעתין שיפרשו מנשותיהן. אבל באלדד ומידד שהגיד המגיד אלדד ומידד מתנבאים כלו׳ מתנבאים והולכים לא לפי שעה א׳ התם ניחא דאמרה צפורה או לנשותיהן:
פסוק א:האשה הכושית מגיד שהכל וכולי דאילו כושית ממש ליכא למימר שהרי כוש מבני חם ויתרו היה כהן מדין ומדין משם קאתי מבני קטורה. וא״נ נימא דיתרו מצרי היה שהיה מיועצי פרעה. מ״מ לאו מכוש אתא אלא ממצרים ומייתי רש״י ג׳ פירושים על כושית. הנך תרתי שהכל מודים וכו׳ ובגימ׳ וכו׳ שמצאם במדרש. ועוד אחד לקמן כאדם האומר לבנו וכו׳. וההוא מדידיה הוא ולהודיע שהללו מפי השמועה והשלישי מדעת ומסברא. לכך חילקם ולא הביאם רצופין ולא כתב דבר אחר לפי שלא מצא שום הכרח ולא קושי להכריח א׳ מהן. ואפשר שלכולם כוונה מרים במה שקראת כושית:
פסוק א:כי אשה וכולי מה תלמוד לומר וכולי ההרגש שמבחוץ הוא דמה נתינת טעם הוא זה על ערעורה. ומשני שפיר שהרי היא על יופי המעשים. ואפ״ה גירשה ולכך ערערה והיינו דכתיב כי. וכ״מ מדברי הרא״ם ז״ל:
פסוק ב:הרק אך עמו לבדו וכו׳ דק״ל תרי מיעוטי אך ורק ל״ל. ומשני דה״ק לא די שהנבואה דברה עמנו. אלא שגם כשדיבר עם משה זימנין לא נתייחד עמו לבדו הדיבור אלא גם עמנו יחדיו עמו דהיינו אהרן באופן דאין לו טענה לומר שנבואתו יותר גדולה משלנו ולכך בעי טהרה יתירה שהרי בענין אח׳ ובדיבור אח׳ פעמים היה שלא היה הדיבור עמו לבדו אלא לי ולו שוה:
פסוק ד:צאו שלשתכם מגיד וכולי. והטעם אפשר שהיה כן כדי שיהי׳ הדיבו׳ לכלן פתאום ממש:
פסוק ה:בעמוד ענן יצא יחידי וכו׳ דאילו ללמד שנראה בענן שכן דרכו. הול״ל בענן וכדכתיב והנה כבוד ה׳ נראה בענן ועוד בכי תשא וירד ה׳ בענן ויתיצב וכו׳. וה״נ בהך פרשתא לעיל גבי זקנים וירד ה׳ בענן וידבר אליו. ומאי שנא הכא דכתיב בעמוד ענן. א״ו לדרשה אתא שיצא יחידי:
פסוק ה:ויצאו שניהם ומפני מה וכו׳ דבר אחר וכו׳ הוצרך לשניהם כי לא ידע איזה כשר. דאילו לטעם ראשון ק׳ דהיה יכול לדבר בפניו ולא לסיים כל שבחו דממילא ידעו הם דטפי איכא אלא דלא סיים לכלהו שבחיה לפי שאומרים מקצת שבחו בפניו. ולטע׳ שני נמי ק״ק דלמאי נ״מ לא רצה שישמע בנזיפתו של אהרן אם כדי שלא יצטער אדרבא עדיף טפי שישמע מאחר שהוא לכבודו שהרי אם היה מצטער מפני חיבתו. ה״נ אף אם לא ישמע מאחר שידע מאי דהוה צערא איכא:
פסוק ח:פה אל פה אמרתי לו וכו׳ דאילו כפשוטו הרי נשמעיניה משאר דברי הכתוב א״ו לדרשה. ואם תאמר דהכא קאמר שעל פי צווי הקדוש ברוך הוא פירש מן האשה ובשבת פ׳ אר״ע דף פ״ז קאמר דעשה משה כן מדעתו אלא שאח״כ הסכים הקדוש ברוך הוא עמו. וע״ק על דרשה דהכא דא״כ הול״ל פה אל פה דברתי בו ומאי אדבר שהוא לשון עתיד. ונראה דחדא מתרצא לחברתה דה״ק שהוא ידע והבין בחכמתו מה שהייתי עתיד לדבר בו ולהפרישו מן האשה אף אם לא היה פורש מדידיה. ולכך פירש מעצמו ומדעתו קודם לכן. וע״ש בתו׳:
פסוק ח:ומראה ולא בחידות וכו׳ מראה דיבור וכו׳ דהא לישנא דקרא דומראה ולא בחידות משמע דהוי דבר והפכו ולפי פשוטו ליכא דמה ענין חידה אצל מראה:
פסוק ח:בעבדי במשה אינו אומר וכו׳ אין זה עיקר ההרגש אלא העיקר מבחוץ כמו שכך דרכו ז״ל דלעולם אינו מפרש עיקר ההרגש כאשר הוכחנו בכמה מקומות. והיינו דעיקר המלה יתירא היא דלא לכתוב אלא בעבדי לחוד. א״נ במשה לחוד. וזה מכריח דאתא לדרשה ולתוספת כח דייק טפי דאינו אומר בעבדי משה אבל לעולם אי לאו דהתיב׳ יתירא לא היה זה מכריח לדרוש. ולכך לא דרשו גבי לעבדך ליעקב ושאר מקומות שהרגיש הרא״ם ז״ל ע״ע:
פסוק יב:כמת וכו׳ מה מת וכו׳ במת כתיב בהדיא אדם כי ימות באהל כל הבא וכולי והמצורע כתב בש״ח דנ״ל מדכתיב והבא אל הבית כל ימי וכו׳ יטמא עד הערב ע״כ. ולא דק דאינו ענין לזה כלל דהתם לא במצורע מיירי אלא בבית המנוגע דמטמא האדם הנכנס לתוכו. אבל מצורע גופיה דמטמא בביאה נפקא לן בת״כ מדכתיב מחוץ למחנה מושבו ודרשי׳ מה הוא טמא אף מושבו טמא:
פסוק יב:אשר בצאתו וכו׳ אלא שכינה הכתוב וכו׳ כלומר כאדם המקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו כך כדי שלא לו׳ אמנו ובשרנו אמר כן. ומ״ש ולפי משמעו אף הוא נראה כן וכו׳ ה״פ דמצי׳ לפרושי נמי אמו ובשרו וכוליה קרא כדכתיב וקאי על משה עצמו שהוא יצא מרחם אמה של מרים וכשנאכל בשרה נאכל חצי בשרו אלא דלכבודו של משה לא א״ל לנוכח בצאתך וכו׳ חצי בשרך אלא דיבר שלא לנוכח ומ״ש בד״א מי מטהרה אני א״א וכו׳ אתיא כר״מ דמתני׳ דנגעים דתנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו רמ״א אף לא נגעי קרוביו. ומ״ש רש״י וכהן אחר אין בעולם אף על גב דהוו בניו של אהרן אינהו נמי קרובי׳ הוו לגבה שני בראשון ולר״מ אינהו נמי אין רואין. אך ק׳ דמאי נ״מ שאין כהן אחר שיוכל לטהרה הא כי היכי דלא מצי׳ הקרוב לר״מ לטהר. ה״נ לא מצי לטמא וטומאת נגעים תלויה ביד כהן דכל זמן שלא טימאו הכהן הרי הוא טהור אפילו יש בו כל ד׳ מראות נגעים. א״כ הרי היא טהורה ומאי קאמר. וי״ל דשאני הכא שכבר הוטמאה ונתרחקה מפי השכינה שנזף בה ושלח לה הצרעת וממילא נטמאה ומעתה צריכה לטהרה ומה שהוצרך לב׳ הפירושים היינו דלפי׳ ראשון ק׳ היכי קאמר אל נא תהי כמת והלא כבר היתה כמת דכבר מצורע׳ הואי והול״ל אל תהי עוד כמת. לכך מייתי פי׳ שני דר״ל אל תהי כמת שאין עוד תקומה למפלתו. ולפי׳ זה נמי ק׳ מאי דכתיב אשר בצאתו מרחם אמו. ולהך פי׳ בצאתי מרחם אמה מיבעי ליה והכא לא שייך לומר כינה הכתוב. לפי מה שפירשנו לעיל. ועוד דתו לא נמשך שפיר ע״ז ויאכל חצי בשרו. מש״ה מייתי תרווייהו:
פסוק יג:אל נא וכו׳ בא הכתוב וכו׳ אפשר שכוונת רבינו לומר דבזה יש מקום ליישב מלת לאמר כפשוטה דהיינו לאמר לדורות ללמד שיהא אדם אומר בתחלה שנים או ג׳ דברי תחנונים ואחר כך יסדר שאלתו ובתר הכי מייתי המדרש מה שדרשו על מלת לאמר. והשתא א״ש דאל״כ ק׳ למה הפך סדר הכתוב. ומ״ש מהברייתא דספרי בארבעה מקומות וכולי. עיין מ״ש בזה בפרשת ואתחנן בס״ד:
פסוק יג:רפא נא וכו׳ מפני מה וכו׳ ההרגש הוא אמאי לא הזכיר שמה אלא לה לבד ומשני דלקצר היה צריך כדי שלא יאמרו ישראל וכו׳:
פסוק יד:ואביה וכו׳ ק״ו לשכינה י״ד וכו׳. העיקר בזה כמ״ש התו׳ בפ׳ כיצד הרגל ומייתי לה הרא״ם ז״ל דר״ל ב׳ הסגרות ומשם ואילך תהיה מוחלטת אלא דיו ונמצא הקב״ה טיהרה להדיא בסוף שבעה ימים ולא נצרכה לאהרן:
פסוק טו:והעם לא נסע זה כבוד וכו׳ ההרגש הוא דקרא יתירא הוא דמכדי כתיב בתר הכי ואחר נסעו העם וכו׳ האי והעם לא נסע ל״ל. אלא היא גופה קמ״ל שהיה זה בשכר מה שהמתינה וכו׳. ועמ״ש התו׳ בספ״ק דסוטה:
