א וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃ ב וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהוָֽה׃ ג וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה ענו (עָנָ֣יו) מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ ד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם׃ ה וַיֵּ֤רֶד יְהוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃ ו וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ׃ ז לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃ ח פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה׃ ט וַיִּֽחַר אַ֧ף יְהוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ׃ י וְהֶעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת׃ יא וַיֹּ֥אמֶר אַהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֙ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ׃ יב אַל־נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת אֲשֶׁ֤ר בְּצֵאתוֹ֙ מֵרֶ֣חֶם אִמּ֔וֹ וַיֵּאָכֵ֖ל חֲצִ֥י בְשָׂרֽוֹ׃ יג וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ׃ יד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֙יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּאָסֵֽף׃ טו וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד־הֵאָסֵ֖ף מִרְיָֽם׃ טז וְאַחַ֛ר נָסְע֥וּ הָעָ֖ם מֵחֲצֵר֑וֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק א:
האשה הכשית, מגיד שהכל מודים ביופיה כו' יש כאן בדברי רש"י אלו ומה שנזכר אח"כ בדבריו מקום שצריך ביאור, תחילה פירש שהכל מודים ביפיה ואח"כ פירש מפני עין הרע. ויש דוחקים לומר שמ"ש תחילה הוא ע"פ המדרש והשני לפי פשוטו, ואין זה נכון כלל. ותו במ"ש כושית גימטריא כו' מה לו לרש"י להביא גמטריאות שלא לצורך הפשט ותו דאח"כ מרשים רש"י על אודות האשה והוא בפסוק קודם הכושית. ותו דמרשים כי אשה כושית לקח ואח"כ חוזר ומרשים האשה הכושית ואח"כ מרשים שנית כי אשה כושית לקח ונראה לפרש תחילה ביאור דברי רש"י מה קשה לו בפסוק זה ואח"כ כוונת הכתוב תחילה מרשים רש"י האשה הכושית, דקשה ל"ל, ובפרט הה"א של האשה וה"א של הכושית, ומתרץ תחילה דה"א דהכושית דמשמע הידועה ובמה היא ידוע' ע"כ שהיו כל עולם מודים ביפיה כדרך שמודים בשחרות הכושי, ע"כ נכתב ה"א הידיעה בכושית, וכדי של"ת דילמא על הכושית לבד אמר ה"א הידיעה לומר שהכל היו מודים בשחרורית שלה, ע"כ אמר דכושית בגימטריא יפת מראה. אח"כ מקשה על הכתוב עצמו מה לי תועלת שהיתה יפת מראה מאי נ"מ מזה, לזה אמר על אודות האשה דמורה על ענין אישות דהופרשה ממנו אע"פ שהיתה יפה מאד, אח"כ מתרץ מ"ש כי אשה כושית דבא לשבחה גם במעשיה היה לה מעלה. אחר זה מתרץ ה"א דהאשה כי היכא דאשה כושית כתיב בלא ה"א ה"נ ל"ל ה"א דהאשה. ומתרץ דל"ת דהיה שונא אותה אע"פ שהיתה יפה מאד מכל מקום יש אדם שונא את אשתו אע"פ שהיא יפה כי היכי דאין טעם באהבה ה"נ בשנאה, לזה אמר האשה בה"א שהיתה ידועה שהיתה אהובה וקרו לה כושית מפני עין הרע כדרך שאדם קורא לבנו כושי מפני אהבה:
פסוק א:
ונבאר כוונת הכתוב לפ"ז, דאיתא ס"פ בתרא דגיטין (דף צ') דפליגי ב"ש וב"ה ור"ע דב"ש ס"ל דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה שנאמר ערות דבר, וב"ה ס"ל אפי' הקדיחה תבשילו, ורע"ק ס"ל אפי' מצא אחרת נאה הימנה, ואח"כ אמר בגמרא כי שנא שלח ר' יהודה אומר אם שנאת שלח. וע"כ בא הכתוב לשלול כאן כל דיני הגירושין שזכרנו, תחילה אמר שמא, כרע"ק שאם מצא אחרת נאה הימנה, לז"א כשם שהכל מודים בכושי כו', אח"כ אמר שמא כב"ש דאמר שימצא בה עבירה, לזה אמר כי אשה כושית כו' שהיתה צדקת אח"כ אמר שמא היה שונא וכדברי ר' יהודה לזה אמר שהיתה אהובה ושמורה מעין הרע, אח"כ אמר טעם מבחוץ דשמא פירש ממנה בשביל יופיה שלא ידבק בהנאה של עוה"ז ויגרר אחריה תמיד, לזה אמר כי אשה כושית לקח, פירוש מתחילה מאי קסבר שלקח אשה יפה ועתה מאי קסבר שגירשה נמצא שלא היה שום טעם בנירושין אלא שסובר שאיש קדוש כמו משה יפרוש מהאשה מצד הנבואה שבו לזה אמרו הלא גם בנו דבר ה':
פסוק ח:
פה אל פה, אמרתי לו לפרוש מן האשה, הקשה רש"ל דבפרק ר' עקיבא שבת דף פ"ז), איתא דמה שעשה משה מדעתו פרוש מן האשה והסכים הקב"ה על ידו מנלן דכתיב אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה עמוד עמדי ואית דאמרי פה אל פה אדבר וא"כ קשה על רש"י דכייל שני הלימודים עשה מהם לימוד אחד וזה דלא כמאן. ונ"ל תרץ דרש"י הוקשה לו קושיית התוס' דלשם, דמנלן שהיתה הסכמה דילמא היה ציווי גמור, תירץ ר"ת שם מה שתירץ, ורש"י ניחא ליה בדרך זה, דבפסוק עצמו מוכח שהיה שם ציווי גם הסכמה דהיינו בפסוק פה אל פה אדבר, והיינו פשוטו של פסוק מורה תשובה שהיה שם ציווי על הפרישה, אלא דמנלן שהיתה שם הסכמה למשה. זה נוכל ללמוד מלשון פה אל פה דמשמע שפה של משה היה תחילה בזה ואח"כ הסכים הקב"ה אל אותו פה. והלשון ראשון שבגמרא למד מן פה אל פה שהיה ציווי של איסור, אלא דהסכמה למשה לא משמע ליה מכח לשון פה אל פה אלא יליף ליה מן ואתה פה עמוד עמדי, דקשה יתור לשון של ואתה אלא דה"ק דבר זה שאתה עשית מדעתך הנני מסכים ע"ז ע"כ עמוד עמדי. והלשון השני ס"ל דתרווייהו דהציווי וההסכמה ילפינן לה מפסוק פה אל פה כמו שאמרנו, ורש"י מפרש כלישנא קמא, וזה שכתב רש"י אח"כ כאן והיכן אמרתי לו כו', פירוש והיכן היתה הסכמה שלא לדעת משה וכמו שכתבתי לפני זה. ובזה מתורץ עוד למה לי ואתה פה עמוד עמדי שכבר נאמר פה אל פה, אלא ע"כ דחדא לאיסורא, והשני להורות שהיתה דרך הסכמה, וא"ל א"כ, ל"ל פה אל פה דהא צריך לה להוכיח למרים ואהרן שבדין פירש מן האשה, כי הם לא ידעו פירוש מאמר ואתה פה עמוד עמדי דקאי על ענין זה עד שגילה הקב"ה עכשיו להם כ"ז נראה נכון מאוד בס"ד: