פסוק א:וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם.
פסוק ב:שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה כל מְלָאכָה, כולל מלאכת המשכן, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, שבת גמורה שבה אסורה כל מלאכה, לַה', כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, מעשה שיש בו יצירה חומרית, בין שהוא קשה לביצוע או קל — יוּמָת.
פסוק ג:לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, אף על פי שמלאכה זו — שנצרכה לחלק גדול מעבודות המשכן — נראית פשוטה. תרומה זו דרשה אפוא מאמץ ורוח נדיבה.
פסוק ד:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר:
פסוק ה:קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה'. כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ, שלא כמו השקלים המוטלים על כל אחד מן הציבור כמין מס, עיקר המשכן מושתת על נדיבות הלב. אֵת תְּרוּמַת ה': זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.
פסוק ו:האריגים: וּתְכֵלֶת, צמר הצבוע בצבע שהופק מדם חילזון באחד מגוני הכחול, כנראה עמוק וכהה יותר מן הכחול. וְאַרְגָּמָן, צמר צבוע אדום הנוטה לסגול. צבעו הופק מחלזונות שונים והיה יקר מאוד. וְתוֹלַעַת שָׁנִי, צמר צבוע אדום זוהר, שצבעו הופק מכנימות. מלבד בדי צמר הכבשים הצבועים — וְשֵׁשׁ, פשתן נקי, וְשער עִזִּים קלוע.
פסוק ז:חומרי יריעות הגג וחומרי הכתלים: וְעֹרֹת אֵילִם שהסירו מהם את השער מְאָדָּמִים, צבועים אדום, וְעֹרֹת תְּחָשִׁים. ייתכן שהתחש הוא בעל חיים שנכחד, או יונק ימי כלשהו, שעורו היה כנראה יקר ויצרו ממנו נעליים. וַעֲצֵי שִׁטִּים, קורות עץ שיטה.
פסוק ח:שמן ובשמים: וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר, וּבְשָׂמִים לְשם שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.
פסוק ט:אבני חן: וְאַבְנֵי שֹׁהַם, ייתכן שאלו הן אוניקס, אבנים שלרוב גונן הוא צהבהב־חום, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, אבנים משובצות. באבני השוהם ישתמשו לָאֵפוֹד ובאבני המילואים — לַחֹשֶׁן.
פסוק י:מעבר לנדבת החומרים, נקראים ישראל לתרום מזמנם וממקצועיותם — וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה':
פסוק יא:אֶת הַמִּשְׁכָּן, היריעות התחתונות, אֶת אָהֳלוֹ, יריעות העזים שנעשו לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וְאֶת מִכְסֵהוּ, העורות המכסים את האוהל, אֶת קְרָסָיו וְאֶת קְרָשָׁיו, אֶת בְּרִיחָו, אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנָיו.
פסוק יב:וכלי המשכן: אֶת הָאָרֹן וְאֶת בַּדָּיו, אֶת הַכַּפֹּרֶת שעל הארון וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ,
פסוק יג:אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים, לחם שיש לו חזית שיונח עליו
פסוק יד:וְאֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת כֵּלֶיהָ, אביזרי הניקוי וההכנה להדלקה וְאֶת נֵרֹתֶיהָ, המונחים על המנורה וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר
פסוק טו:וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שלהכנתו משתמשים בחלק מסממני הקטורת, ועל כן הוא מוצמד אליה. וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים הנצרכת למזבח הקטורת וְאֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּן.
פסוק טז:והכלים החיצוניים יותר: אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת מִכְבַּר, מעשה רשת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ, אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו, אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ, בסיסו.
פסוק יז:ומסביב לכלים הללו — אֵת קַלְעֵי, וילונות הֶחָצֵר, אֶת עַמֻּדָיו של החצר וְאֶת אֲדָנֶיהָ של החצר וְאֵת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר,
פסוק יח:אֶת יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן שהיריעות קשורות אליהן וְאֶת יִתְדֹת הֶחָצֵר וְאֶת מֵיתְרֵיהֶם, החבלים הקושרים אותן,
פסוק יט:אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ, חלק מבגדי השרד הם יריעות הקלעים והיריעות שעוטפים בהן את הכלים במשא, או שזהו שם הכולל את כל ענייני הטקסטיל הקשורים לעבודת הקודש. ואם כך הוא — הרי שהם כוללים גם אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן.
פסוק כ:וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה. בין העניינים הללו אפשר למצוא רק שינויים קטנים ומועטים בתוכן ושינויי ניסוח קלים לגיוון. החזרה על המפרט הטכני של המשכן עלולה להלאות את הקורא ולהתמיה אותו. לשם הבנתה יש להביא בחשבון את תפקידו של המשכן לא רק כסמל לנוכחות האלוקית, אלא כמקום ממשי להתגלות שכינה. אף על פי שה', מלוא כל הארץ כבודו, התגלותו במשכן מרוכזת ומוחשית — ענן שוכן על גבי המשכן; אש יורדת מן השמים; דבר ה' מידבר למשה מתוך אוהל מועד. בציווי על הקמת המשכן ה' הדריך את משה כיצד יוקם אמצעי התקשורת בין המציאות התחתונה לבין המציאות האלוקית. כמו מכשירים רבים אחרים, גם המשכן מורכב מחלקים שונים שכל אחד מהם חיוני לפעולתו, גם אם לנו לא ברור כיצד מתפקד כל אחד מהם. ואכן, בסיום תהליך בנייתו יתארו הכתובים כיצד פועל המשכן כמכלול. אפשר להשוות עניין זה לבניית טיל המיועד להגיע לקצה מערכת השמש. במיזם כזה יש לדייק היטב בכל פרט בתכנון ובביצוע. אף המשכן הוא מערכת המכילה כוח עצום, ששיבוש קל בהכנתה עלול להסתיים באסון. המכשיר האדיר שיוצרים ישראל במדבר מאפשר קשר ישיר עם הקודש, אך מעבר לכך — הוא עלול להיות מסוכן. כפי שעוד יתברר, התנהגות שאין בה הקפדה על הכללים מביאה לידי סיכון ממשי ואף לידי מוות. אף על פי שקריאתם החוזרת של כל הפרטים הללו עלולה שלא לעורר עניין בקורא, יש בה כדי להדגיש את חשיבותו של הדיוק המוחלט בביצוע של כל אחד מהם לעצמו לשם מילוי ייעודם כראוי.
פסוק כא:וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ, הרימוֹ לִבּוֹ, מתוך תחושת הרוממות הכרוכה באפשרותו של אדם להשתתף בבניית משכן לה'. וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ, צרכיו וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.
פסוק כב:וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל, נוסף על הַנָּשִׁים. ייתכן שהנשים הלכו בראש בשל התלהבותן היתרה. כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח, מין תכשיט לאף וָנֶזֶם לאף או לאוזן וְטַבַּעַת וְכוּמָז, מין תכשיט — כָּל כְּלִי זָהָב. ונוסף על התכשיטים והכלים — וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב גולמי לַה'. מביאי הזהב הרימו אותו כדי להפגין את נתינתם לעיני כול.
פסוק כג:וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ גם אותם.
פסוק כד:כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה'. וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים בגודל המתאים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ.
פסוק כה:וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב, בעלת כשרון למלאכה — בְּיָדֶיהָ טָווּ. הנשים התנדבו לעבודה, וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ, חוטים טוויים מן הצמר הצבוע ומן הפשתן.
פסוק כו:וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, אותן בְּחָכְמָה, האומניות המוכשרות יותר, טָווּ אֶת שערות הָעִזִּים לשם הכנתן של יריעות האוהל ואולי גם מיתרי המשכן. זוהי אומנות מסובכת שדרשה כישורים מיוחדים, שכן טוויית שער העזים קשה הרבה יותר מטווית צמר הכבשים.
פסוק כז:וְהַנְּשִׂאִם, שלהם היה רכוש רב יותר, הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן, אבני השוהם — לאפוד, ואבני המילואים — לחושן.
פסוק כח:וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים, שהיו יקרים יותר באותה שעה ובאותו מקום.
פסוק כט:בסיכומו של דבר, כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה, הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'.
פסוק ל:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם, מינה מתוך הערכה וכבוד את בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. לא די בכך שה' הפקיד את בצלאל על המלאכה; חשוב שישראל ידעו שהוא הממונה.
פסוק לא:וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת בכלל, וּבְכָל מְלָאכָה.
פסוק לב:וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, לתכנן תכניות לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת
פסוק לג:וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, ללטש את אבני החן ולשבצן בחושן וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ, לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.
פסוק לד:ונוסף לכך, לְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ של בצלאל. כיוון שבצלאל יעבוד עם צוותי עובדים אחרים, הוא זקוק לא רק לכשרון אישי של אומן ולא רק ליצירתיות מעשית שבאמצעותה יעלה בידו לממש את התבנית שראה משה בהר, אלא גם ליכולת להדריך את צוות המבצעים שיעבוד על ידו. הוּא— בצלאל, שיעמוד בראש, וְאתו אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן.
פסוק לה:מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג. עליהם לשלוט במגוון אומנויות הקשורות לעבודה במתכות שונות, בעץ ובטקסטיל, שכל אחת מהן תובעת מומחיות לעצמה. על כן הם עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת.
