פסוק א:"וישם המלך אחשורש מס" (פסוק א). הזכיר זה כאן, שרצה לומר כי בשביל המעשה הגדול שעשה בהמן היה לאחשורוש אימת המלכות, עד שהיו שומעים לו הכל. אף על גב שהיה מטיל עליהם מס על הארץ עד שנעשו הכל רשים בימיו (מגילה יא.), אפילו הכי היו שומעין אליו וקבלו המס עליהם. וכל זה כאשר ראו אימת מלכות שעשה עם המן. ולכך כתיב גם כן אחריו (פסוק ב) "וכל מעשה תקפו וגבורתו" גם כן, שכל זה מפני אימתו, כאשר היה גובר על המן ועל בניו נפל אימתו על הכל.
פסוק א:ועוד יראה והוא עיקר, כי אחשורוש שהגדיל את מרדכי, דבר זה היה סבה שיהיה אחשורוש יותר גדול, עד שהיו שומעים לו וקבלו גזירותו, שהטיל מס עליהם. וכדכתיב (פסוקים א-ב) "וישם מלך אחשורוש מס על הארץ וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדולת מרדכי", ומה עניין זה לזה. אלא לומר שהגיע אחשורוש ל"מעשה תקפו וגבורתו" מה שהיו מקבלים ממנו גזירת המסים, הכל היה בשביל "גדולת מרדכי אשר גדלו המלך וגו'". ולכך הפסוקים הם כסדר מאוד.
פסוק ב:ואמר (פסוק ב) "למלכי מדי ופרס", ולמעלה כתיב (א, יד) "שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך". ולפי פשוטו יש לפרש כי למעלה סמך "מדי" אל "המלך" מפני שהם סמוכים אל המלך יותר מן פרס, ולכך כתיב "פרס ומדי רואי פני המלך". וכאן שהזכיר "אשר גדלו המלך הלא הם כתובים על דברי הימים למלכי מדי ופרס", סמך גם כן "מדי" אל "המלך", מפני שהוא קרוב אל המלכות, ושניהם ענין אחד. ורז"ל דרשו (מגילה יב.) כתיב (כאן) "למלכי מדי ופרס", וכתיב (למעלה א, יד) "שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך", דאתנו בהדדי; אי מינן מלכי, מנייכו הפרכא. ואי מינן הפרכא, מנייכי מלכא.
פסוק ג:"כי מרדכי היהודי וגו'" (פסוק ג). אמר "וגדול ליהודים", ולא אמר "גדול" בלבד. מפני שבא לומר שהוא גדול בתורה ובמעשים. ולכך אמר "כי גדול ליהודים", שהם נקראים "יהודים" על שם שמודים ביחודו של הקב"ה, ואליהם הוא גדול, כי מורה להם יחודו, שיהיו עובדים אליו.
פסוק ג:ואמר "ורצוי לרוב אחיו". נראה פירושו שהיה בעל עצה* עם רוב* אחיו, שאם היה חסרון לאחד, היה נותן לו עצה, וזה נקרא "ורצוי לרוב אחיו". ואמר "ורצוי לרוב אחיו", שאם כל אדם יתחבר אליו, אפילו הפחותים, אף על גב כי יהיה זה מעלת ענוה יותר, אבל אם היה כן, היה* זה אל המלך שפלות. כי מרדכי שהיה משנה למלך, אין ראוי שיהיה משותף עם הכל, שזה יהיה שפלות למלך, ובשביל כבוד המלך אין לעשות זה, ולכך אמר "ורצוי לרוב אחיו". ואמר "דורש טוב לעמו" אצל המלך, אף כי אינו מבקש, היה "דורש טוב" ומבקש להטיב להם בכל מה שאפשר להטיב. "ודובר שלום לכל זרעו", ודבר זה רצה לומר שהיה מדבר בטוב* על זרע עמו ישראל, דהיינו על הכלל, והיה מספר שבח שלהם, וזהו "דובר שלום לכל זרעו". ואמר "לכל זרעו", וזהו הפך המן שהיה מדבר לשון הרע על ישראל לומר שהם כנגד המלכות, אבל מרדכי היה "דובר שלום".
פסוק ג:ובגמרא אמר (מגילה טז:), תני רב יוסף, "לרוב אחיו" ולא לכל אחיו, מלמד שפרשו ממנו מקצת סנהדרין. ורצה לומר כי מקצת סנהדרין אמרו (אבות פ"ו מ"ו) "אל תתאוה לשלחן מלכים", כאילו המלכות הוא על כתר תורה, וזה אינו, כי כתר תורה על כתר מלכים (שם). אף על גב דודאי מרדכי כל מה שעשה לא עשה רק להצלת נפשות ישראל, הרי שם (מגילה טז:) אמר רב יוסף, גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות. דמתחלה חשב מרדכי אחר ארבעה, "שבאו עם זרובבל; ישוע, נחמיה, שריה, רעליה, מרדכי בלשן" (עזרא ב, ב), ולבסוף קרא חשיב לה בתר ה', "הבאים עם זרובבל; ישוע, נחמיה, עזריה, רעמיה, נחמני, מרדכי בלשן" (נחמיה ז, ז), עד כאן.
פסוק ג:ופירוש זה, כי הצלת נפשות, שמציל הנפש שלא ימות, ותלמוד תורה יתן קיום נצחי אף בעולם הבא. ולכך אף אם כוונת מרדכי להצלת נפשות, לא היה לו לעשות זה, כי התורה היא על כל, ולכך פרשו ממנו מקצת סנהדרין. אבל מכל מקום הרוב לא פרשו מן מרדכי, כי הצלת נפשות גם כן מביא לעולם הבא, כי "יפה שעה אחת בעולם הזה בתשובה ומעשים טובים מכל חיי עולם הבא" (אבות פ"ד מי"ז), ולכך גם בהצלת נפשות תלוי חיי עולם הבא.
פסוק ג:ואלו דברים אשר אמר "רצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו" זכרם*, כי [ל]מרדכי היה שלום עם הבריות, אשר הבריות נחלקים לג' חלקים; החלק האחד מהם, האנשים יחידי הדור, והם החשובים. השני, הם כלל בני אדם, והם בינונים, שהם סתם בני אדם. החלק הג', הם הקטנים. וכנגד החשובים אמר "רצוי לרוב אחיו", שהם כמותו חשובים, והם הסנהדרין שהם החשובים והם עיני העדה. ומפני כי דרך החשובים שכל אחד רוצה להראות חשיבתו, וכאילו הוא גדול יותר, ולכך אינו רצוי להם. ועל* זה אמר כי מרדכי היה "רצוי לרוב אחיו", וזה כנגד החשובים. וכנגד סתם בני אדם שהם כלל האומה, אמר "דורש טוב לעמו", שהיה רוצה להטיב להם בכל שאפשר, כי ראוי להטיב אל הכלל. וכנגד חלק הג' אמר "ודובר שלום לכל זרעו", הם הקטנים זרע ישראל. ומפני כי הקטנים אין להם כח, ולכך אין להם שלום מן בעלי זרוע. ועל ידי אלו דברים היה מרדכי שלום לכל זרעו. ועל זה אמר "ודובר [שלום", שהיה] טוב לבריות.
פסוק ג:והיה טוב לשמים במצות ובמעשים, ועל זה אמר "כי מרדכי היהודי", שנקרא "יהודי" בשביל שמסר נפשו על קדוש שמו המיוחד, כמו שנתבאר למעלה אל תקרא "יהודי" אלא "יחודי" (אסת"ר ו, ב). והרי אין לך יותר טוב לשמים כמו זה שמסר נפשו על קדוש שמו. ואמר כמו שהוא טוב לשמים, כך היה טוב לבריות. ועל זה אמר "ורצוי לרוב אחיו". ולא תאמר דוקא לגדולים, רק אף לסתם בני אדם. ולא לזה בלבד, רק אף קטנים. והם ג' חלקים מבני אדם, כמו שנתבאר. והנה היה מרדכי טוב לשמים לגמרי, וטוב לכל הבריות. ואמר "משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים", שהיו יראים האומות לעשות דבר רע ליהודים, מפני כי מרדכי שהוא גם כן יהודי "משנה למלך", והיה "גדול ליהודים", ולכך היה פחדו על הכל. וכמו שהיה מרדכי מציל היהודים מן הרע, כן היה מרדכי עושה הטוב לגדול ולקטון, כי היה "רצוי לרוב אחיו* דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו".
פסוק ג:ואמר "משנה למלך", ולא אמר "כי מרדכי היהודי גדלו המלך אחשורוש מעל כל השרים" כמו שכתיב אצל המן "וישם את כסאו מעל כל השרים" (למעלה ג, א). כי הלשון "משנה", אף אם היה מרדכי תמיד אצל המלך, לא היה קרוב אצלו להיות עמו אחד לשתות עמו מיינו, או לאכול עמו מפת בג המלך, רק היה משנה ומשונה ממנו במעשים ובתורה. ולכך אמר "כי מרדכי היהודי", בשביל שהוא יהודי, אשר שם "יהודי" בא על מי שהוא מודה ביחודו יתברך, לכך הוא "משנה למלך אחשורוש", שהיה משונה מאתו בתורה ובמעשים. ולא תאמר בשביל שעלה לגדולה היה מתקרב למלך אחשורוש, ופורש מעמו, שהם "עם עני ודל" (צפניה ג, יב). אינו כך, רק היה "רצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו".
פסוק ג:ומי שהושיע את עמו ישראל בגלותם מיד אויביהם, והיה אתם* שלא ישלטו בהם שונאיהם, יושיע* את עמו בגלותם הזה, ויציל אותם מן מבקשי רעתם, וברחמיו ובחסדיו הגדולים יגאל אותם אמן, וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן. סליק.