א בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא נָדְדָ֖ה שְׁנַ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר לְהָבִ֞יא אֶת־סֵ֤פֶר הַזִּכְרֹנוֹת֙ דִּבְרֵ֣י הַיָּמִ֔ים וַיִּהְי֥וּ נִקְרָאִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ ב וַיִּמָּצֵ֣א כָת֗וּב אֲשֶׁר֩ הִגִּ֨יד מָרְדֳּכַ֜י עַל־בִּגְתָ֣נָא וָתֶ֗רֶשׁ שְׁנֵי֙ סָרִיסֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ מִשֹּׁמְרֵ֖י הַסַּ֑ף אֲשֶׁ֤ר בִּקְשׁוּ֙ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בַּמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ ג וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַֽה־נַּעֲשָׂ֞ה יְקָ֧ר וּגְדוּלָּ֛ה לְמָרְדֳּכַ֖י עַל־זֶ֑ה וַיֹּ֨אמְר֜וּ נַעֲרֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ מְשָׁ֣רְתָ֔יו לֹא־נַעֲשָׂ֥ה עִמּ֖וֹ דָּבָֽר׃ ד וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ מִ֣י בֶחָצֵ֑ר וְהָמָ֣ן בָּ֗א לַחֲצַ֤ר בֵּית־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַחִ֣יצוֹנָ֔ה לֵאמֹ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ לִתְלוֹת֙ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֔י עַל־הָעֵ֖ץ אֲשֶׁר־הֵכִ֥ין לֽוֹ׃ ה וַיֹּ֨אמְר֜וּ נַעֲרֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵלָ֔יו הִנֵּ֥ה הָמָ֖ן עֹמֵ֣ד בֶּחָצֵ֑ר וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ יָבֽוֹא׃ ו וַיָּבוֹא֮ הָמָן֒ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לַעֲשׂ֕וֹת בָּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּיקָר֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ בְּלִבּ֔וֹ לְמִ֞י יַחְפֹּ֥ץ הַמֶּ֛לֶךְ לַעֲשׂ֥וֹת יְקָ֖ר יוֹתֵ֥ר מִמֶּֽנִּי׃ ז וַיֹּ֥אמֶר הָמָ֖ן אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃ ח יָבִ֙יאוּ֙ לְב֣וּשׁ מַלְכ֔וּת אֲשֶׁ֥ר לָֽבַשׁ־בּ֖וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וְס֗וּס אֲשֶׁ֨ר רָכַ֤ב עָלָיו֙ הַמֶּ֔לֶךְ וַאֲשֶׁ֥ר נִתַּ֛ן כֶּ֥תֶר מַלְכ֖וּת בְּרֹאשֽׁוֹ׃ ט וְנָת֨וֹן הַלְּב֜וּשׁ וְהַסּ֗וּס עַל־יַד־אִ֞ישׁ מִשָּׂרֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַֽפַּרְתְּמִ֔ים וְהִלְבִּ֙ישׁוּ֙ אֶת־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּֽיקָר֑וֹ וְהִרְכִּיבֻ֤הוּ עַל־הַסּוּס֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וְקָרְא֣וּ לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃ י וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לְהָמָ֗ן מַ֠הֵר קַ֣ח אֶת־הַלְּב֤וּשׁ וְאֶת־הַסּוּס֙ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבַּ֔רְתָּ וַֽעֲשֵׂה־כֵן֙ לְמָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י הַיּוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ אַל־תַּפֵּ֣ל דָּבָ֔ר מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃ יא וַיִּקַּ֤ח הָמָן֙ אֶת־הַלְּב֣וּשׁ וְאֶת־הַסּ֔וּס וַיַּלְבֵּ֖שׁ אֶֽת־מָרְדֳּכָ֑י וַיַּרְכִּיבֵ֙הוּ֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וַיִּקְרָ֣א לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃ יב וַיָּ֥שָׁב מָרְדֳּכַ֖י אֶל־שַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ וְהָמָן֙ נִדְחַ֣ף אֶל־בֵּית֔וֹ אָבֵ֖ל וַחֲפ֥וּי רֹֽאשׁ׃ יג וַיְסַפֵּ֨ר הָמָ֜ן לְזֶ֤רֶשׁ אִשְׁתּוֹ֙ וּלְכָל־אֹ֣הֲבָ֔יו אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ וַיֹּ֩אמְרוּ֩ ל֨וֹ חֲכָמָ֜יו וְזֶ֣רֶשׁ אִשְׁתּ֗וֹ אִ֣ם מִזֶּ֣רַע הַיְּהוּדִ֡ים מָרְדֳּכַ֞י אֲשֶׁר֩ הַחִלּ֨וֹתָ לִנְפֹּ֤ל לְפָנָיו֙ לֹא־תוּכַ֣ל ל֔וֹ כִּֽי־נָפ֥וֹל תִּפּ֖וֹל לְפָנָֽיו׃ יד עוֹדָם֙ מְדַבְּרִ֣ים עִמּ֔וֹ וְסָרִיסֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הִגִּ֑יעוּ וַיַּבְהִ֙לוּ֙ לְהָבִ֣יא אֶת־הָמָ֔ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָשְׂתָ֥ה אֶסְתֵּֽר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מנות הלוי

שלמה הלוי אלקבץ

פסוק א:
בלילה ההוא נדדה שנת המלך ויאמר להביא את ספר הזכרונות דברי הימים ויהיו נקראים לפני המלך:
פסוק א:
בלילה ההוא נדדה וגו'. איתא בגמרא (מגילה פ"ק) א"ר תנחום נדדה שנת מלכו ש"ע ורבנין אמרי נדדו עליוני' ותחתוני'. אמר רבה נדדה שנת המלך אחשורוש ממש נפלה ליה מילתא בדעתיה, אמר מאי דקמן דזמינתיה אסתר להמן בהדאי דילמא עצה קא שקלי עליה דההוא גברא למיקטליה. הדר אמר אי הכי הוה לא הוה איניש דרחים לי ומודע לי. או דילמא איכא איניש דעביד בי טבותא ולא פרעתי', מיד ויאמר להביא את ספר הזכרונות ע"כ, פרש"י שנת מלכו של עולם דוגמתו ויקץ כישן אדני לנקום נקמתו. נדדו עליונים שהיו מלאכים מבהילים אותו כל אותו הלילה ואומרי' כפוי טובה שלם טובה למי שעשאה לשון מורי וי"מ נדדו עליונים לבקש רחמי' על הדבר מאי דקמן דזמינתיה, מה זאת הבאה לפני עכשיו דבר חדש הוא זה ע"כ, ומימר' זו מתבארת היטב מתוך דברי המדרש בילקוט (סימן תתרנ"ו) כי על מ"ש ר' תנחום נדדה שנת מלכו של עולם, איתא התם ובשתי שעות מהלילה נשמעה בכייתן למרו' ותפלתם של אבות. אמר הב"ה למלאכי השרת בכיית קטנים אני שומע כגדיים וטלאים וכקטני בני אדם. אמר משה לפני הב"ה לא גדיים וטלאים אלא קטני עמך ישראל שיושבים בתענית היום ג' ימים וג' לילות ואסורים בחבלים ובשלשלאות ולמחר נשחטים כגדיים וטלאים ולב אויב שמח ומחרף ומנאץ ומניחים את תורתך מיד נתגלגלו רחמיו של הב"ה עליהם וכו', וביאור הדברים שאלתו ית' כי הוא שומע קול כבהמות וכבני אדם ומזה יראה שמצד אין להם זכות והם כבהמות, ומצד יראה שיש להם זכות והם כבני אדם, והדין נותן כי יש שם מימיני' ומשמאילי', ומלאכי השרת הליצו כי הם קטני עמו ואחרי שאין הב"ה דן את האד' אלא כפי מעשיו של אותה שעה כדאית' בגמר' (ר"ה פ"ק) וזה להם ג' ימים וג' לילות בתענית מאין ספק שיש להם זכות ומה שנשמע קולם כגדיי' וטלאים הוא ענין צער כי למה יהיו נשחטים כגדיים וכטלאי' אחר שיש להם זכות כמדובר. ועוד טענו כי אף אם הונח שאין להם זכות ראוי ליעשו' להם נס מפני עקת רשע כי הוא מחרף ומנאץ וכתיב (דברים ל"ב כ"ז) פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה, וענין ומניחי' את תורתך נראה לי דטעו' נפל בספרי' והגי' ואינם מניחים את תורתך וכן מתברר שם במאמר ההוא, והודיענו רז"ל גודל אהבתו ית' לעמו כי גם שהונח לפניו צרת בניו וחילול שמו, לא פנה אל מה שנמשך מחילול שמו רק אל מה שנמשך מצרתם וזה דרכו כל הימים וכמו שבא בספר הזוהר מענין ירבעם שיבשה ידו על שאמר לתפוש הנביא ולא על מה שהיה מזבח ומקטר לאלהי' אחרים וכמו שקדם, וז"ש מיד נתגלגלו רחמיו של הב"ה עליהם לא על דבר כבוד שמו רק עליהם, ועוד איתא התם נדדה שנת מלכו של עולם וכי שינה יש לפניו, אלא כשישראל חוטאים עושה עצמו כישן שנאמר (תהלי' מ"ד כ"ד) עורה למה תישן ה' וכשעושין רצונו הנה לא ינום ולא יישן וביאור הדבר נתרע' המשורר אחרי שלא שכחנו שם אלהינו, ועליך הורגנו כל היום. אין ראוי שתהיה ישן מכלל כי כשהם חוטאים עושה עצמו כישן וכן כשעושים רצונו כדכתיב עזרי מעם ה' שאני מודה שאין עזר כי אם מאתו הנה לא ינום ולא ישן מהיותו שומר ישראל. ומעתה אחרי ששבו בתשובה עדת ישראל והשמיעו זעקת צעירים נדדה שנת מלכו של עולם, ועל מ"ש רבנין נדדו עליונים ותחתונים איתא התם. נדדה שנת אבות העולם ממערת המכפלה שכן כתוב (זכריה י"א ב') היל"ל ברוש כי נפל ארז ואין ברוש אלא אברהם שהיה ראש לאבו'. בו בלילה נדדה שנת משה ואהרן שנאמר (שם י"א ג') קול יללת הרועים וגו'. בו בלילה נדדה שנת ישראל והיו בוכים ומספידים שנמכרו להמן לטבח' בו בלילה נדדה שנת מרדכי שהיה מתירא מפני המן שאמר למחר אני צולבו. בו בלילה נדדה שנת מלאכי השרת שנא' (ישעיה ל"ג ז') הן אראלם צעקו חוצה, ר' חמא בר גוריון אמר כל בעלי שינה לא טעמו שינה כל אותו הלילה, אסתר היתה עסוקה בסעודה של המן, מרדכי עסוק בשקו ובתעניתו, המן היה עסוק בקורתו וביאור הדבר כי כמו שהילילו הנביאים ומלאכי השרת על חרבן הבית כן ויותר מזה היו בוכים על צרתם של ישראל דכתיב (איכה ד' י"א) כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון ואחרי שעתה אין במי לשפוך חרון אפו ראוי שיספדו ויילילו יותר מעל חרבן בית המקדש. ועל מ"ש רבה שנת המלך אחשורוש ממש. איתא התם א"ר יהושע בן אלעאי כל אותו הלילה היה אחשורו' רואה המן על גביו וחרבו שלופה בידו' ומעביר פורפירון מעליו ועטרה מעל ראשו ומבקש להורגו הוה מתער ואמר דין בחלמא או בחיזוא הוא, עד היכן עד דאמר המלך מי בחצר וכי בכל יום היה שואל כך, אלא אמרו לו המן בחצר אמר אין פה חלום אלא אמתי, ועוד שם באותה שעה אמר הב"ה למלאך הממונה על השינה בני בצרה והרשע הזה ישן על מטתו לך ונדוד את שינתו באותה שעה ירד המלאך ונדד שנתו של אחשורוש וחבטו בקרקע שס"ה פעמים והיה המלאך עומד על גבו ואומר כפוי טובה כפוי טובה עמוד ועשה טובה למי שעשה עמך טובה מיד ויאמר להביא את ספר הזכרונות ע"כ, ובשערי בינה כתוב בליל"ה ההו"א נדד"ה שנ"ת המל"ך ויאמר התחלתם שס"ו בפרקי ר' אליעזר שס"ו פעמים השליכו גבריאל מן המטה. נדד"ה שנ"ת המל"ך ויאמ"ר גימטריא וגבריא"ל נד"ד שנ"ת המל"ך, בלילה ההוא נדדה שנת המלך ויאמר להביא, גי' בליל"ה אמ"ר גבריא"ל כפו"י טוב"ה ל"ך של"ם טובה לבעליה בלילה ההוא נדדה שנת המלך ויאמר גי' כמו הנה נדדו עליוני' ותחתוני' ע"כ, ועוד שם, בליל"ה ההו"א, גי' לי"ל י"ו ב"ו, זה ליל העומר י"ו בניסן ע"כ, ואני אומר לכך י"ו תיבות במקרא זה, ועוד במדרש לקח טוב, נדדו עליונים ותחתונים המלאך היה מנדד לאחשורוש מיד גזר אחשורוש להרוג את הנחתומים ואת הטבחים ואת האופים. אמר להם סם המות נתתם לי לאבדני מן העולם. אמרו לו אדוננו המלך ממה שזימנה אסתר והמן אכלת, כסבורים היו שאסתר אכלה, עתה ילכו ויראו השרי' אם הם במדה זו הורגנו ואם לאו למה אנו נהרגים, הלכו וראו את אסתר ואת המן ומצאום בלא צער. מיד ויאמר להביא את ספר הזכרונות וגו', ודברים של טעם הם כי גם אשר חלם ענין המן אף גם זאת חשד שמא נתנו לו סם כמו שכבר היה ולכן חקר בתחלה בדבר ההוא. וכאשר לא מצא אז אמר להביא את ספר הזכרונו' וענין ספר הזכרונות דברי הימים דקדק בו החכם הכולל הה"ר יוסף טאיטצא"ק מורי ז"ל אחרי שלא מצינו בכל מקום רק ספר דברי הימי' ופה כתב ספר הזכרונות דברי הימים שהכוונה היות ב' מיני ספרים, הא' נקרא ספר דברי הימים ששם מספרים דבר יום ביומו באורך כאילו תאמר ששם כתוב כי בשנת כך שנת כך לאחשורוש המלך קצפו שני סריסי המלך על המלך ומגיד יחסם ואשר גדלם המלך ומדרגתם במלכותם ויחסם וכי הם מקרובי המן ומיודעיו כמו שקדם, והיאך נתיעצו על הדבר וכי שמע מרדכי לשונם בהתיעץ והגיד למלכה וכיהמלכה הגידה למלך ויבוקש הדבר וימצא שלא נמצא האחד על משמרתו כדבריהם ז"ל וכי אמר המלך לשפוך המים שהיו נותנים לו ומה אמרו לו בשבח המים ומה ענה אליהם כאשר מיאן לשתותם וכי נשפכו ונמצא הסם שם או הנחש כמו שקדם במקומו ומה שהליץ המן בעדם וסוף כל סוף נגמר דינם ויתלו שניהם וכל אלה הדברים בהרחבה רבה כי כה משפטם להאריך בספורים ומה גם בדבר הנוגע לכתרה של מלכות, וזה הספר הארוך נקרא ספר דברי הימים, ויש ספר שני קטן כמו מפתח לראשון, שאין שם רק ראשי פרקים כאילו תאמר שכותב שם בסימן פלוני מהספר דבר בגתנא ותרש אשר בקשו לשלוח יד במלך וכי נודע הדבר ע"י מרדכי ויבקש הדבר וימצא ויתלו שניהם על עץ ומהמפתח הזה יבקשו בספר הארוך וידעו כל הדברים על מתכונתם, ולהיות כוונת אחשורוש לדעת אם פעל ועשה לו אדם טוב ולא גמלו טובה ולכן אין חולה עליו ולא מגלה אזנו בכרות המלכה ברית עם המן להמית המלך גזר להביא ספר זה הקטן מזכרת הדברים אשר בספר הארוך כי בעמוד אחד מזה הספר ידעו ג' או ד' דברי' מתולדו' הימי' וכאשר נקרא לפניו הגיע פרק מזכרת עון שני הסריסים וזכרון טוב מרדכי אשר הציל המלך ממות ואז הובא הספר הגדול ויקראו הדברי' באורך ומעתה ביאור הכתוב לפי דבריו אמר להביא ספר המפתחות הנקרא ספר הזכרונות של דברי הימים ששם מודיע דבר פלוני שהיה ביום פלוני מחדש פלוני משנת פלונית למלכות המלך כתוב בסימן פלוני מהספר הארוך הנקרא ספר דברי הימים ויהיו נקראים הדברים אשר בספר דברי הימים לפני המלך, וימצא כתוב וגו' והוא נכון עד מאד ע"ד הפשט, האמנה בענין ויהיו נקראים לפני המלך איתא בגמרא (מגילה פ"ק) ויהיו נקראים מלמד שנקראים מאליהם, ודקדקו כן מייתור המקרא ויהיו נקראים לפני המלך ולא היה לו לכתוב רק ויאמר להביא את ספר הזכרונות דברי הימים וימצא כתוב וגו' ויהיו נקראים לפני המלך למה לי ולמה הובאו כי אם לשיקראו לפניו ומה בא ללמדנו, ולכן אמר רבה מלמד שהיו נקראים מאליהם, והוא דקדוק נאה, ועוד במדרש (סימן תתרנ"ו) בילקוט ז"ל, והיה המלאך עומד על גבו ואומר לו כפוי טובה כפוי טובה עמוד ועשה טובה למי שעשה אותך טובה מיד ויאמר להביא את ספר הזכרונות, עשרת בניו של המן היו סונקטרין של אחשורוש כיון שבאו לזכותו של מרדכי היה מדלגים והיו הכתבים פורחי' מקנטרה לקנטרה ובאי' ונתני' לתוך חיקו של אחשורוש והיו קורין אין כתיב כאן אלא ויהיו נקראי' מאליהם היו נקראי' ר' יעקב בשם ר' חנינא אמר אל תתמה ומה להטיל שלום בין שבט לשבט היה הגורל מדבר דכתיב על פי הגורל וגו' לתת חיים לאומה שלימה על אחת כמה וכמה ע"כ, ויש לדקדק בשלמא שהיו נקראים מעצמם כי טעמא מדלא כתיב ויהיו קוראים אלא שהיו פורחי' מקנטרה לקנטרה ובאים ונתני' לתוך חיקו של אחשורוש מנא לן, ונ"ל מדלא כתיב באזני המלך כד"א (ירמיה ל"ו ט"ו) שב נא וקראנה באזנינו ויקרא ברוך באזניהם, ויקראה יהודי באזני המלך ובאזני כל השרים וגו' וכתב ויהיו נקראים לפני המלך משמע שהדברים היו באים ונתנים בתוך חיקו וזהו לפני המלך, ודברי ר' יעקב מתבארים יותר בסיני רבה (פרשה כ"א) וז"ל, ומעשה נסים היו בגורל אלעזר בן אהרן מלובש אורים ותומים וקלפי הגורל לפני יהושע שנאמר (יהושע י"ח ו') ויריתי לכם פה גורל לפני ה' ועד שלא יעלה הגורל אלעזר אומר ברוח הקדש גורל שבט פלוני עולה שיטול במקום פלוני ויהושע פושט ידו ועולה שנאמר (שם י"ט כ"א) אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון. וזו היתה יתירה שהיה הגורל צווח בשעת עלייתו אני גורל פלוני השבט עליתי לו במקום פלוני ומנין שהיה הגורל מדבר דכתיב על פי הגורל ע"כ, ומעתה ויהיו נקראים מעצמם היו נקראים, ובשערי בינה להה"ר אליעזר מגרמישא זלה"ה הימי"ם ויהי"ו נקראי"ם גימ' למד כי היו כנקראים מעצמם:
פסוק א:
[נוסף בסוף הספר: פירוש לחצי המגילה
פסוק א:
מן בלילה ההוא. נמצא בידי כתיב' יד לא נודע למי בלילה ההוא נדדה שנת המלך וכו' בא לספר הכתוב חלקי הנס הנסתר אשר היו ונתחברו יחד במצות ה' לישר' עמו א' שבהיות בטבע שאין ההתעורו' באה אלא כשלא אכל האד' די ספוקו אמנ' כשיאכל וישבע בטבע תבא עליו השינה לסבת אידי המאכל המבלבלי' המוח ותמשך השינה לעכל המותרות והנה המלך אחשורוש אחר שנתפרסם שאכל ושתה ויטב לבו עם המן במשתה אסתר היה מן הראוי לישן שינה קבועה ועל זה באה הסבה האלהית בדרך נס לעורר אותו משנתו. ב' שהדבר נודע שהמלכי' בעת שלא יוכלו לישן להפיג צער חסרון השינה יספרו לפניה' ספורי המלכי' הקודמים ויתענגו בזה אמנם הדברי' אשר ארעו בימיה' יכתבו להיות לזכרון לדור אחרון הבאי' אחריה' ואחשורוש צוה להביא ספר הזכרונות דברי הימי' שהם מעשי' שהיו בימי המלכי' הראשוני' שלא היו ידועי' לו אמנם הדברי' שעברו בימיו מה צורך לקרותם לפניו ועל זה בא הנס שבעת שנכתב דבר מרדכי על בגתנא ותרש טעו הסופרי' וכתבו אותו בספרי' הישני' לא בספרו של אחשורוש וזה אמרו וימצא כתוב וגו' ועל זה חשש המלך שלא יעשו עמו דבר אחרי שנכתב דברי מרדכי בספרי' הישני' שאינן קורין בהם אלא בדרך מקרה וזה אמרו ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה וגו' ג' שהנה ממה שנודע לנו שנערי המלך משרתיו אין להם ידיעה במעשי' שיעשו בעיר שהיה אפשר שנעשה יקר וגדולה למרדכי ולא נודע להם להיותם סגורים ומסוגרי' בארמנות המלכי' ואין להם הודעה בעניינים ואילו נערי המלך ישיבו דבר הנאות להם לומר לא ידענו אם נעשה יקר וגדולה למרדכי אם לא אפשר שיתקרר הענין עד הבקר עד שיחקור המלך על העניין ובת דינא בטל דינא ועל זה בא הנס שהשיבו נערי המלך משרתיו אותם שהם בארמון שאינן יוצאים לשוט בארץ ואמרו בבירור לא נעשה עמו דבר. ד' ביאת המן באותה שעה לחצר המלך שודאי עת נדידת השינה היתה בחצי הלילה או קרוב ובתוך הלילה אין לבא לחצר זולת אם יקרא במאמר המלך וכמו כן יעצוהו אוהביו וזרש אשהו יעשו עץ גבוה וגו' ובבקר אמר למלך וגו' ובא הנס לעורר הרשע ההוא שיבא לחצר המלך בעוד לילה. ד' שלא היה ראוי למלך לשאול מי בחצר אחרי ראותו שבאותה שעה לא היתה שעת הכושר ואין גם אחד משרי המלך שם בעת ההיא, עוד יתכן לפרש שנעשה בדרך אחר והוא שלא נכתב בספר הזכרונות בשם מרדכי אלא אסתר בלבד אמרה למלך בשם מרדכי ולא נכתב בספר אלא ספור העניין מהריגת בגתן ותרש בלבד וזה אמרו וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי רוצה לומר העניין אשר הגיד מרדכי ולא אמר וימצא כתוב כי הגיד מרדכי ולזה חשש המלך שלא נעשה עמו דבר ושאל מה נעשה יקר וגדולה וגומ' ויתכן לפרש בדרך אחרת לדייק יקר וגדולה שהם ב' דברים וזה שמרדכי הכניס עצמו בסכנה עצומה בשני דרכי' להתקוטט עם שני אנשים חשובים במלכות רואי פני המלך והשנית מצד עצם הדרוש כי כבר הוא על עניין קשר ובגידה במלך והיה אפשר שלא ימצא העניין להיותם אנשי' חשובי, ולא יעידו עליה' או שימצאו בשער המלך מליצים טובי' לחפות עליה' וזה אמרו וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי על בגתנא ותרש שני סריסי המלך משומרי הסף להורות על חשיבותם ואמר אשר בקשו לשלוח יד להורות עוצם העניין והסכנה שנכנס בה ועל זה אמר המלך מה נעשה יקר וגדולה אמר שהיה ראוי לכבוד וליקר מצד חוזק לבבו שלא פחד מאותם השרי' ואמר וגדולה שהיה ראוי לגדולה בשביל חומר העניין אשר נכנס בו כדי להציל את המלך השיבו נערי המלך לא נעשה עמו דבר והיה ראוי לומר הכתוב לא נעשה לו דבר ולא עמו כי כן כתוב לעיל מה נעשה למרדכי בלמ"ד הקניין אמנם ירצה שאין צריך לומר שלא עשו לו כבוד אלא אפילו החזקת חן בדבור לא עשו עמו לומר לו חן חן לך על מה שעשית ויאמר המלך מי בחצר בהיות שעסקי המלך מוטלי' על השרי' היושבים ראשונה במלכות ובפרט על המן שהוא המשנ' שהיה חייב לפקח בענייני המלכות ולבקר בפנקסו של מלך לגמול טוב לאוהביו על זה אמר המלך כמתלונן מי בחצר הכוונה שהיה חצר המלך מסור ביד מי שאינו ראוי אחרי שאין דורש וחוקר בענייני המלכות והנה העבדי' הבינו דבריו ותלונתו והטילו החסרון ורוע הסד' על המן שהוא השר הגדול בחצר ואמרו הנה המן בחצר שהוא המוצי' והמבי' והמלך לא הבין דברי משרתיו שהיו מטילין רוע הדבר על המן אלא חשב שאמרו שהיה אז בחצר ועל זה אמר המלך יבא ויאמר להמן מה לעשות וגו' ויאמר המן בלבו וגו' הכוונה שכראות המן שהמלך שאל ממנו מה לעשות פחד לנפשו ואמר אם רצון המלך להטיב לו להמן לא היה שואל את פיו אלא היה מתיעץ עם שאר השרי' לומר אי זה גדולה יהנו להמן אמנם אחר ששאל את המן עצמו חשב האמת שכוונת המלך לתת גדולה לאחר וזהו אמרו ויאמר המן בלבו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני ר"ל ודאי למי אחר רוצה המלך לעשות יקר יותר ממני ולזה הרחיב ופער פיו לבלי חק וכיון לא' משני דברי' הא' אם לרוב הפלגת הכבוד ההוא יחזור בו המלך וימאן לעשותו. והב' שאם על כל פנים ירצה המלך לעשות אותו כבוד המופלג שיהיה ללעג וקלס וחזר ואמר שאשר המלך חפץ ביקרו שלא היה צורך לחזור הדברי' ההם מפני שהיה העניין נגד רצונו והיה מחשב בהן שכן יקרה בעת שיצוו לאיש דברי' הפך רצונו יזכיר ללא צורך הדברי' ועל הא' אמר יביאו לבוש מלכות וגו' שהוא הפלגת כבוד ועל הב' אמר וקראו לפניו ככה יעשה לאיש וגומ' כלומר אין טעם ברצון אחר שהמלך רוצה בו מי יאמר בהפך ויאמר המלך מהר קח את הלבוש וגו' הרגיש המלך במחשבתו של המן והשיב לו על שני הדברי' שכיון בדבריו לא' אמר לו מהר קח את הלבוש וגו' כאשר דברת ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך כיון בדבריו למרדכי היהודי היושב בשער המלך מאחר שמרדכי היהודי הוא איש חשוב וידוע באומתו ועוד שהוא נכבד שיושב בשער המלך לא יקרא להו הפלגה ועל עניין הקריאה א"ל אל תפל דבר מכל אשר דברת רצה בדבריו אלה שלא ימשך גנות ודופי בחלקו כבוד לאד' חשוב כמרדכי והנה המלך מרוב שיחו וכעסו מפני שלא השגיח בענייני המלכות צוה לו שהוא עצמו ילביש את מרדכי ויכריז לפניו וכו' או ירצה שחש' המן שעליו היה אומר המלך ואמר מה יקר וגדולה יוכל לעשות לי המלך יותר ממה שיש לי אם עושר וכבוד יש לי הרבה כמו שנא' וינשאהו וישם את כסאו וגו' וזה אמרו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני ר"ל יותר ממה שיש לי ועל עניינים אלו של גדולה שאין בהם תועלת אלא הנאת שעה אחת בלבד אמר יביאו לבוש מלכות וגו' והנה עניין זה לא היה טוב למרדכי ולא היה המלך חפץ לעשות לו אלא דבר של תועלת והנאה מתמדת לתת לו פרס ולהעשירו עושר גדול לא להלבישו ולהכריז לפניו שהוא דבר שבין לילה היה ובין לילה אבד על זה השיבו המלך מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת וגו' ר"ל הן אמת דבר זה אינו טוב למרדכי אמנם שכך דברת והוצאת מפיך עשה כן למרדכי היהודי ויש לי להטיבו לעתיד במתנות ופרס מאחר שהוא יושב בשער המלך אני רואה אותו בכל שעה והרי הוא כבן בית להטיב לו מחר אי מחרתו. ויתכן לפרש הכתובי' בדרך אחר וזה שאין מן הנימוס למלך לכבד לאחרי' אלא הכל חייבי' בכבוד המלך ולרוממו ומה שמכבדי' ההמון לעבדי המלך הוא חלק מחלקי כבוד המלך שמגדולת העבד גדולת האדון נודעת אמנם מי שהציל את המלך ממיתה המלך בעצמו חייב לכבדו אחרי שהוא החייהו והעמידו על כסאו וכן מצינו בפרעה עם יוסף הצדיק כשראה פרעה שיוסף היה שליח מאת ה' להציל את מצרים מפני זלעפות רעב ואלמלא יוסף אבדה מצרים ופסקה מלכותו של פרעה על זה אמר לו אחרי הודיע אלהים אותך וכו' אמר לו אתה תהיה על ביתי וגו' רק הכסא אגדל ממך ר"ל רק כסא המלכות שהוא דבר רשום אותה גדולה היית' לי ממך כאלו אתה הושבתני על כסא המלכות ומאתך היה לי הכסא וא"כ ראוי לי לשרת אותך כמלך וזה אמרו ויסר פרעה את נובעתו וילבש אותו וכו' ולא אמר להלבישו ע"י אחרים אמנם קריאת אברך לפניו לא היה נאות לפרעה על זה אמר ויקראו לפניו אברך ונחזור לענייננו שלזה כיון אחשורוש אחרי ראותו שמרדכי הצילו מהמות לכבדו בדברים גדולים ותכשיטי מלכות וכאשר השיב המן יביאו לבוש מלכות כל דבריו ישרו בעיניו של המלך שהם דברים של מלוכ' כאלו המלך בעצמו מכב' אותו בלבושו וסוסו ואמר ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך שזה הענין היה מן הדין למלך לעשותו אלא שלא יתכן למלך לעשות כן ומי יעשה זה תמורת המלך כי אם משנה למלך שאז נחשב כאלו המלך בעצמו פרע חובו אחר שהמשנה שלו גמר בעדו ולזה צוה המלך ואמר מהר קח את הלבוש ואת הסוס ועשה כן למרדכי היהודי וגו'. כתיב כי המלך אחשורוש היה מולך על שבע ועשרים ומאה מדינה ושאל השואל כמה הם ביבשה וכמה הם בים והשיב כי היו מאה ביבשה ושבע ועשרים בים וכתיב וישם המלך אחשורוש מס על הארץ מ"ס עולה מאה על הארץ שהם ביבשה ואי"י הים ואי"י עולה עשרים ושבע על הים.]
פסוק ב:
וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי על בגתנא ותרש שני סריסי המלך משמרי הסף אשר בקשו לשלח יד במלך אחשורוש:
פסוק ב:
וימצא כתוב' איתא בגמרא (מגלה פ"ק), וימצא כתוב כתב מיבעי ליה, א"ר יצחק נפחא מלמד ששמשי מוחק וגבריאל כותב, פרש"י כתוב משמע היום הזה כתוב מחדש, כתב משמע וימצא כתב בספר הזכרון אשר הגיד מרדכי, שמשי סופר המלכים היה מימי כורש ושונא ישראל היה כמו שכתוב בספר עזרא שכתב שטנה על בנין הבית עד שצוה כורש לבטלו, ואף בימי אחשורוש כתב כן שנאמר ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה, ובנו של המן היה כדאמרינן בסדר עולם גבי עשרת בני המן הם שכתבו שטנה ע"כ. ודבר מחק שמשי מתבאר היטב מתוך דברי המדרש בילקוט (סי' תתרנ"ו) וי"א אליהו ז"ל בא וכתבן דכתיב וימצא ואין אומרים וימצא אלא לדבר האבוד שנאמר או מצא אבדה ע"כ ודבר האבוד הוא שמחק שמשי, ונ"ל דהוקשה להם יתור וימצא כתוב ודי ויקראו אשר הגיד מרדכי ופשיטא שהיה כתוב שם ומה בא ללמדנו, ולכן הקשה בעל המאמר קושיא אחרת יותר חזקה כי יש לדוחה לדחות כי על השתוטטות אחשורוש במחשבתו מי פעל ועשה עמו טובה ולא גמלו כי על כן אין עתה מי שיודיענו אמתת הדבר ושעל כן צוה להביא ספר הזכרונות על כן אמר וימצא שמצא מה שהיה מבקש אלא כתוב למה כתב מיבעי ליה וכדמפרש"י דכתוב משמע נמצא כתוב עתה מחדש מה שלא היה כתוב מקודם, אמנם וימצא כתב משמע נמצא כתב אחד אשר כבר היה והיו מחפשים אחריו ונמצא עתה. ולכן אמר מלמד וכו' כלומר טובא קמל"ן שנמצא עתה מחדש כתוב מה שמחק שמשי הצורר, ומ"ש בגמרא (מגלה פ"ק) דגבריאל כותב מפני שהוא התחיל בתשועת עם זו הוא שעשה לושתי זנב כדאיתא במתניתא וכמו שקדם בפסוק ותמאן המלכה ושתי וגו'. הוא שנדד שנת המלך אחשורוש וכמו שקדם בפסוק שלפני זה בשם פרקי ר' אליעזר ששס"ו פעמים השליכו גבריאל מן המטה, והוא הכותב עתה זכותו של מרדכי, ובשערי בינה להה"ר אליעזר מגרמישה זלה"ה, וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי על, גימ' שמש"י מוח"ק וגבריא"ל כות"ב, ומ"ש במדרש שאליהו כותב, אתיא כהא דאמרינן ברבתי דרות (פי"ב) בפסוק ויצבט לה קלי ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו כותבה ומלך המשיח והקב"ה חותמים, ומעתה אחרי שאליהו כותב זכותן של בני ישראל שורת הדין שהוא כתב מה שמחק שמשי הרשע. ומדברי הה"ר מאיר בן עראמה ז"ל אני מתבונן ביאור נכון בכתוב והדבר שהוא מפורסם שלא יגלו מעשה שום מלך בימיו כדי שלא תזוח דעתו עליו אבל תמיד יסובבהו בדברי הקודמים אליו ביען ישתוקק להגיע אליהם וממעשה תוקף הנס הוא שנמצא כתוב בספר זה מה שלא היה ראוי להיות בו אחרי שהוא מקרה ההווה בימיו. וכבר קדם אליני בביאור פסוק ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי ביאור נפלא בכתיב הזה והוא על פי דבר המתרגם שתרגם וחויאת אסתר למלך ואיכתיב על שמא דמרדכי כי אעפ"י שאמרה אסתר למלך הדבר מעצמה בכל זאת צותה לסופר שיכתוב הדבר בשם מרדכי, וזהו וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי מה שלא עלה על לב המלך רק כי אסתר היא אשר הגידה הדבר ועתה נמצא כתוב כי מרדכי הוא המגיד, ואומרו על בגתנא ולמעלה כתב בגתן. (כתיב בשערי בינה לפי שהיה שר נכבד ומיוחד הוסיפו לו אות א' בשמו ע"כ, ואני אומר למה יוסיפו לו אות עתה במה זכה לזה. לכן אני אומר איפכא מסתברא ותוספת זה מגרעת הוי כתוספות עשתי עשרה. וכתוספות האמינון, ואני שמעתי כי שמשי הרשע כתב קצף בגתן או תרש לשים הדבר בספק למעט בהגדה, וגבריאל הסמוך אות א' של או אל תיבת בגתן והוי בגתנא ווי"ו או אל תרש והוי ותרש, וקשה לזה א"כ למה נתלו שניהם אחרי שהחוטא אחד הוא, וי"ל אחר שהספק היה בדבר הנוגע אל המלך החמירו בו. ואף גם זאת קשה תינח שקלקל בתיבת או תרש ומה יעשה בתיבת ויבקשו דמשמע שנים ולכן היותר נכון מה שכתבתי. גם מה שנכתב בפי' ויכתב בספר כו' לפני המלך קשה לנשמע).
פסוק ג:
ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר:
פסוק ג:
ויאמר המלך וגו'. כבר הקדמתי שלא ידע אחשורוש שהמגי' הוא מרדכי כי ביאור ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, ותאמר אסתר למלך ונכתב בשם מרדכי וכמו שכתבנו במקומו מדברי המתרגם וכי עתה שמע שמרדכי הוא המגיד והוא איננו זוכר שנעשה עמו דבר ולכן נפלא על הדבר ושאל מה נעשה וגו' ואפשר שעלה על דעתו שמה ששמה לו אסתר כסא וסנהדרין בשער המלך כמו שכתבנו במקומו שהיה זה תגמול ויתרון שגמלתו אסתר על הדבר כי גם שלא אמרה לו בשם מרדכי כפי דברי המתרגם אף גם זאת הדבר ידוע שלא שמעה הדברים מפיה' אלא מפי אחרים אלא שחקרה ודרשה הדבר כדי להגיד למלך וממי תשמע הדבר ועל ידי מי תחקור כי אם מפי האומן הוא מרדכי שבכל יום ויום מתהלך בחצר בית הנשים וכו' לכן הגדילה אותו בזה ולכן שאל מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה כי ראוי הוא ליקר נעשה לשעתו ולגדולה עומדת לעד כדברי הה"ר יהודה ן' שושן ז"ל, והנעשה עד עתה אם הוא תגמול כמו שנאמר הוא גדולה בלתי נודעת ומפורסמת כי אנשי מספר הם הבאים אל שער המלך ולא ידעו בה ולכן שאל יקר וגדולה כי מהיות הדבר נעשה בפירסום יראו רבים וישמחו ויחרצו להציל את המלך מכל צרה וביען לא נעשה למרדכי יקר מפורסם אין חולה על המלך ואין גולה את אזנו, ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר לא יקר ולא גדולה כי גדולת הכסא והישיבה קדמה אל ההגדה וממנה צמחה תשועת המלך כי בסבת היות מרדכי שמה שמע לשונם בהתיעץ באופן כי עדיין לא נגמל טוב וחסד למרדכי על הדבר. ועוד ידובר בזה בפסוק שאחר זה' ובגמר' (מגילה פ"ק) לא מפני שאוהבים את מרדכי אלא מפני ששונאים את המן. וזה דרכם דרך צדיקים לדון הרשעים לכף חובה, וההפך ברשעים.
פסוק ד:
ויאמר המלך מי בחצר והמן בא לחצר בית המלך החיצונה לאמר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו:
פסוק ד:
ויאמר המלך וגו' לא טוב. בעיני רז"ל מה שיראה לכאורה מפשוטו' של מקרא שהיה כוסף ומתאוה שר וגדול להתיעץ עמו על הדבר וכמו שכתבו הה"ר שמריא האיקריט ז"ל והה"ר יוסף ז"ל, כי לכן שאל מי בחצר, אבל הם ז"ל קבלו כי היה זה אחד מהנסים הנרמזים במגלה ובלתי מפורשים וכן אמרו במדרש בילקוט (סימן תתרנ"ז) א"ר יהושע בר אלעאי כל אותו הלילה היה אחשורוש רואה המן על גביו וכו' וכמו שכתבנו למעלה בפסוק ויאמר להביא את ספר הזכרונות, עיין שם באופן שהשאלה היתה מחמת אימת החלום לא מנדנוד השינה וזכירת מעשה מרדכי, ובמדרש לקח טוב, ויאמר המלך מה נעשה, כיון שהזכירו לפניו את מרדכי בא עליו מעט שינה וראה בחלום את המן והסייף בידו להורגו מיד קם אחשורוש משנתו ואמר מי בחצר וכו' אמר המלך כשאני רואה אותו החלום אמת הוא, ומה שאני מתבונן מתוך דבריה' היא אשר אומר כבר הקדמנו מהגמרא (מגילה פ"ק) ומהמדרשות נדנוד שינתו לומר שמא יש דבר בין אסתר להמן ואין מגיד לו. וכאשר הזכיר דבר מרדכי נחה דעתו קצת לומר כי הוא יגלה אזנו אם היה איזה דבר כי כאור בקר ישלם לו גמולו ויצילהו מהמות הנגזרת עליו ועל עמו ויגדלהו וינשאהו והוא יגיד לו את לבבו ומזה נחה דעתו ובא אליו מעט שינות מעט תנומות, ומן השמים יחתוהו בחלום ההוא שהיה רואה המן על גביו וחרבו שלופה בידו ומעביר פורפירין מעליו ועטרה מעל ראשו ומבקש להורגו ואז נעור משנתו. ויאמר מי בחצר להגיד לו חלומו שיפתור אותו, ובשערי בינה אל הה"ר אליעזר מגרמישא זלה"ה, ל"א נעש"ה עמ"ו דב"ר, גימ' הי"ה יש"ן וחל"ם המ"ן הורג"ו, מלאך הממונה על הבעיתה הבעיתו כאילו המן בא והורגו בסייף שבידו ולוקח כתרו וחשב על אשתו להורגה, לכך אמר מי בחצר. הנה הורה על כל מה שאמרנו, ומה שהזכיר פה וחשב על אשתו להורגה מה שלא נזכר בשום מקום אחר כדי להציל את אסתר מהחשד אמר שראה שגם מבקש להרוג את המלכה ובזה כשהיא תאמר כי אין הצר שוה בנזק המלך, קטל לושתי ובעי למיקטל יתי כמו שיבא שם בס"ד, יאמנו דברי' הכי כן ראה בחלומו, והמן בא וגו' כלומר שבא טרם עלות השחר וכי באותו העת ששאל המלך מי בחצר הגיע הוא לאמר למלך וגו' כי כן הסכים לתלותו בשעת קריאת שמע כמו שקדם בפסוק ותאמר לו זרש מלתא בטעמא, ושוב מצאתי במדר' אחר כתו' כיון שהיו מזכירין מרדכי לפניו היה ישן כיון שהתחיל לישן לעיתותי בקר בא המן דופק על פתחו, אמר המלך מי הו' זה לא יבא בשלו' לפני כשישן המלך היה רואה בחלומו המן עומד והסייף בידו והוא מבקש להורגו, היה המן נכנס שלא ברשות נבעת המלך משנתו אמר מי בחצר ע"כ, הנה ששאלת מי בחצר היא מפני שביעתו משנתו לא להתיעץ ולהתישר לדעת מה יעשה, ומדברי המאמר תראה שלא צדק הה"ר יהודה ן' שושן ז"ל במה שכתב והמן בא לחצר, גם הוא אינו נכנס אלא ברשות כי כלם בבל יבא, והנה בביאור אמר המדרש היה המן נכנס שלא ברשות כי הוא על בלא בר ואל תשתומם מהמאמר עומד בחצר, כי היא עמד שם יען הוגד לו נדנוד שנת המלך וכי עתה כמעט קט היא ישן ואינו מן הראוי שיכנס מה גם אם הודיעוהו שאמר המלך לא יבא בשלום לפני גם כי לא ידע שהיה המן אלא יהיה מי שיהיה אחרי שאינו מניח לי לישון, ולכן נתעכב שמה, ומ"ש אשר הכין לו אמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) לו לעצמו, ופרש"י הבין לו לצורך עצמו. ובשערי בינה צ"ה פסוקים עד אשר הכין לו כמנין המן הכין לו לעצמו ולו הכין כלי מות גימ' זי"ה הי"ה המ"ן. כלי מות בגימט' בכל"י חמשי"ם אמ"ה, לכך אמרו חז"ל מנין להמן מן התורה שנאמר (בראשית ג' י"א) המן העץ המ"ן תיבות מן לא מות תמותון עד המן העץ וכן המ"ן תיבות מן ויקרא ה' אלהים אל האדם, עד תשופנו עקב נחש נתקלקל בעץ. והמן, כי נחש והמן שניהם מספרי לשון הרע וע"י שניהם נפלו מע' אומות, לכן רמז האמנם אלם צדק תדברון, במזמור יש המ"ן תיבות, וכלו תוכל לפתרו על המן בני אדם שיניהם חנית בנ"י אד"ם גימ' ז"ה המ"ן, ובאותו מזמור נאמר חמת למו כדמות חמת נחש, הכין לו גימטריא, והי"ה המ"ן ע"כ, מה נמרצו אמרי יושר.
פסוק ו:
ויאמרו נערי המלך אליו הנה המן עמד בחצר ויאמר המלך יבוא: ויבוא המן ויאמר לו המלך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו ויאמר המן בלבו למי יחפץ המלך לעשות יקר יותר ממני:
פסוק ו:
ויאמרו נערי המלך וגו'. נודע היות תיבת הן והנה והנם והיו מורים על ההזמנה וההכנה וכבר קדם מדברי הגמרא (מגילה כ"ף) ששונאים את המן נערי המלך ואחרי שכן הוא ביאור הנה המן עומד בחצר כלומר הנו מוכן ומזומן שם מה שאין מדרכו לבא לא ידעני מה היה לו כי גם כי ידע שחרה אפך על מי שבא לעת כזאת לא שת לבו גם לזאת. וכשמוע המלך כן והוא ראה בחלומו כי בא המן להורגו חשב כי אמת היה הדבר ורצה לנסות הענין ויאמר המלך יבא. ושוב מצאתי בפרקי ר' אליעזר הגדול )פרק ן') כדברי וז"ל ונדדה שנת המלך שבארץ ונבהל ועמד משנתו וראה בחלומו להמן שנתן את הסייף להורגו ונבהל, אמר המלך לעבדיו קראו לי להמן אמרו לו הרי הוא בא בחוץ, אמר המלך אמת הוא מה שראיתי בחלומי לא בא השעה הזאת אלא להורגני ע"כ. ויבא המן, כתוב בשערי בינה ויאמר המלך יבא ויבא המן מסיים בביאה ומתחיל מיד בביאה מלמד שבאו עמו מלאכי חבלה להפיל מזלו ושררתו כי שני המלאכים המלוי' לאדם כשמצליח מעלין אותו כמ"ש אברהם לאליעזר (בראשית כ"ד ז') הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם (קהלת י' כ') כי עוף השמים יוליך את הקול, ובעל כנפים יגיד דבר הוא השני אחד כנגד האדם ואחד כנגד מזלו ולרשעים באי' מלאכי' לרעתו ע"כ, ובמדרש לקח טוב, ויאמר המלך יבא ויבא המן לא הספיק לדבר עד שאמר לו המלך מה לעשות וגו' וכוונתו לא הספיק לשאול בשלום כמשפט עד שאמר לו המלך מה לעשות וגו' ובכן לא יכול לשאול שאלתו הקשה לתלות את מרדכי והנה בשאלת מה לעשו' באיש וגו' הטיב לראות הה"ר יהודה ן' שוש"ן ז"ל וכה אמר, לא שאלו המלך במה ישולם הגומל טוב אל המלך רק מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו כאילו הוא חפץ פשוט אם לטוב מזלו ואם למעלתו ולכן טעה ותלה בעצמו ויאמר למי יחפוץ המלך וגו' ולכאורה נראין דברי הה"ר מאיר ן' ערמ' ז"ל שכתב וז"ל, ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה, הנה כאן שאל בב' דברי', הא' הכבוד, הב' הממשלה והיכולת והוא יקר וגדולה. וכשב' המן שאל לו הכבוד לבד באומרו מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו, ולדעתי לפי שהכיר בו שהוא רודף אחר השררה נתירא לשאול אליו על הגדולה אחר שהוא משנה למלך, כי אם יחשוב שאותו הכבוד הוא לו כאשר חשב אם היו שואלים לו על הגדולה ישיב שיעלהו אל גדולת מלך ממש כי כבר הוא משנה למלך ע"כ, אלא שהוא זר שיעלה על לב המלך שיעלה על לבו לשאול שיהיה מלך ממש, והיותי נכון בעיני מה שפיר' מורי הה"ר יוסף טאיטצאק ז"ל שתיבת יותר תהיה האר כדברי המדקדק ר' יהודה אחרי שהשמות מזה הם מלעיל ולפי זה תיבת יותר שהיא מלרע תהיה תאר ואמר בלבו אי אפשר שישאל המלך על שיעור הכבוד אשר לי כי כבר היא יודע זה בלי ספק איננו שואל אלא על מעלה יתירה על אשר לי וא"כ מי הוא זה אשר חפץ המלך לעשות לו יקר גדול ממה שלי ולכן אומר דבר שאם הוא עלי הוא דבר גדול מאד ועו' לי רק המלוכה, ואם הוא לאיש אחר יהיה הכבוד הזה כענן בקר וכמוץ יסוער מגורן כי מדי עברו והיה כלא היה כי איננו רק כחלו' מהקיץ, והנה המלך אמר שיהיה הוא המלבי' והמרכי' ובכן יהיה הכבוד גדול יתר מאד. ואני אומר אחרי שהשרישונו רז"ל שחלומו נהיתה עליו ונבהל עליו וכי ראה להמן בא בבקר השכ' קללה תחש' לו בלי ספק וכמו שאז"ל שאמר אין זה חלו' רק אמת הוא וכמו שקדם וכב' הקדמתי כי הנו שואל כמנס' דבר החלו' אם הוא צודק או השו' ידב' ולכן לא שאל על הגדול' רק אל הכבו' לדע' מה בלבו ולכן אמר המן למי יחפוץ המלך לעשות יקר גדולתו ממה שנעשה אלי כדברי מורי ז"ל:
פסוק ט:
ויאמר המן אל המלך איש אשר המלך חפץ ביקרו: יביאו לבוש מלבות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר נתן כתר מלכות בראשו: ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים והלבישו את האיש אשר המלך חפץ ביקרו והרכיבהו על הסוס ברחוב העיר וקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו:
פסוק ט:
ויאמר המן וגו'. ממה שקדם נלמוד כי היה נדון בקרבו אם המעלה הזאת היא לעצמו או לזולתו, ולכך נשמר בכל דבר שלא להפחי' בכבודו אם היה הכבוד הנעשה לזולתו ואמר איש אשר המלך חפץ ביקרו אשר יראה בלי צורך ודי והותר שיאמר ויאמר המן יביאו לבוש וגו' ונתון וגומ' וקראו לפניו ככה יעשה לאיש וגו'. וגם הוטעמ' תיבת איש אשר המלך חפץ ביקרו בטע' זקף גדול, וכל זה להורות כי אין כמוהו בכל שרי המלך יאות דבר זה אשר יאמר כי אם אליו, וכאלו אמר ניכרין הדברי' כי איש מיוחד הוא מכל העם אשר המלך חפץ ביקרו אשר כמשמען של דברי' שתמיד המלך חפץ ביקרו, וזהו לו ע' יום שמחדש גדלו המלך ונשאו ויש' את כסאו מעל כל שרי המלך וקראו לפניו אבר' ונתן אותו אלוה על כל שרי המלך עד אשר לפניו יכרעו וישתחוו וכמ"ש בשערי בינה אל הה"ר אליעזר מגרמישא זלה"ה כי כן צוה לו המלך כי לא עמדה לו גדולתו כי אם ע' יום כמני' כ"ן, ואחרי שכן הוא מבואר נגלה שהדברי' מגיעים עדי, ועל הספק דבר באופן לא יהיו היא יוצא ונכנס בדבר הזה, יביאו המשרתים כדברי הראב"ע ונתון הלבוש על יד וגו' והרכיבוהו וקראו לפניו וגו' ובדבר העצה הזאת מצאתי במדרש קצר שהעתיק הה"ר יהודה ן' שושן ז"ל בביאורו דברי' ערבים וטובים וז"ל, ומנהג הפרסיים שהלובש לבוש מלכות ורוכב בסוסו יש לו רשות לעשות כחפצו מבלי רשות המלך ולכן אמר ילבישהו ע"י אחד מן השרים לבוש מלכות וירכיבוהו על הסוס ויותן כתר מלכות בראשו וכשיעשו לי כן הנה בידי להרוג את מרדכי ולא אצטרך רשות מן המלך ע"כ ונכרין דברי אמת כי כל ישעו וכל חפצו להרוג את מרדכי כי ירא הוא אותו פן יחזיר לבני ישראל בתשובה כאשר החל לעשות ועיניו ראו יום שלפניו למרדכי שהיה בראש התינוקות ושקים במתניהם וסופדים ובוכים ופקד אותם ומצאם שנים ועשרים אלף כלם בתענית, ועתה אם זה יעשה לו יוכל להרוג את מרדכי מבלי רשיון המלך. והנה הה"ר יהודה המעתיק המאמר הלז צהבו פניו בראותו ומנהג הפרסיים שהלובש לבוש מלכות ורוכב על סוסו יש לו רשות לעשות כחפצו מבלי רשות המלך, וכתב גיליון על המאמר הזה וכה אמר איש כבר זכיתי בזה בפשוטן של מקראות בחלק הראשון ואם הוא בדרך אחרת מתישב מאד בפשוטו של סיפור עכ"ל, וכיון למה שאחז בו הוא והה"ר יצחק עראמה ז"ל כי גנב לב המלך עד בלי הגיד לו כי על עם ישראל מטיל דעתו ושעתה בקש דרך שלא יצטרך רשות מהמלך ובאמת הוא זכה בתורה ובמעשים טובים אבל בזה לא זכה ולא איש הוא ולא אדון הוא בדבר הזה, וכבר הרביתי הדבור במקומו להורות כי האמת הוא כדברי רבותנו ז"ל ודידן נצח ת"ל. ופה היתה כוונת הצורר למהר את הקץ מפחדת הנאמר ומכעסו שלא קם ולא זע ממנו ושבזהו כמו שקדם, וגם כי החכם הנזכר לא זכה בזה, זכה בביאור הכתוב וז"ל הנני אני להוסיף נופך משלי. ואומר כי המן הרע הזה אחז דרכו לדבר בלשון עקש ופתלתול מובן לעניינו חלוקים כי הוא כמשיב ידו אל כתר המלוכה להביא לעצמו כהה ובמלות משותפות עד יראה מה יוציא המלך בפיו על ככה וכן ימשיך ענין דבריו, וכשרצה לומר שגם ינתן כתר מלכות בראשו אמר ואשר נתן ולא סיים לו בראשו כתר מלכות אבל אמר כמתנכר עצמו ולשונו ואשר נתן ומנע ואמר כתר מלכות בראשו אשר יש להתבונן בו ואשר נתן בראשו שהוא כתר מלכות ג"כ יביאו ויובן גם כן שהוא מוסב על הלבוש והסוס כלומר ויהיה אותו הלבוש והסוס שלבש ורכב כאשר נתן כתר מלכות בראשו וכי לא שיער לומר כן בפירוש וחזר ואמר ונתון הלבוש והסוס ולא הזכיר עתה הכתר הס כי לא להזכיר אותו במקום שיובן בפירוש שיביאו כתר. ואמר שהלבוש והסוס יותנו למלבישים ולמרכיבים על ידי אחד מהגדולים הפרתמים כי לא רצה לחלוק מהבזיון לאחד מהפרתמים במה שאין לו בו כל כך מהכבוד ודיו בשינתן על ידי שר גדול הלבוש והסוס למלבישים, וזה טעם והלבישו והרכיבו בלשון רבים שלא בהתחלת הפסוק שאמר ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי וגו', נמצינו למדין שהמלבישים ומרכיבין והמכריזים הם אנשים אשר תחת השר הניתן ומצוה להם איך יעשו את כל הכבוד הזה עכ"ל וענין ונתון הלבוש והסוס וגו' אומר אני משום דאיתא בב"ר (פרשת פ"ז) ויהי כדברה אל יוסף יום יום, ר' יודן בשם ר' בנימין אמר, בניה של רחל ניסן שוה וגדולתן שוה. ניסן שוה (בראשית ל"ט י') ויהי כדברה אל יוסף יום יום, ויהי כאומרם אליו יום יום, ולא שמע אליה. ולא שמע עליהם, גדולתן שוה ויסר פרעה את טבעתו ויסר המלך את טבעתו, ויתן אותה על יד יוסף. ויתנה למרדכי. וילבש אותו בגדי שש, ויקח המן את הלבוש וישם רביד הזהב על צוארו, ותשם אסתר את מרדכי על בית המן. וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו, וירכיבהו על הסוס ברחוב העיר ויקראו לפניו אברך. ויקראו לפניו ככה יעשה לאיש ע"כ. ואחרי שהם דרשו כל הדברים הנאמרים בזה ובזה אף אני אמר ונתון אותו בכל ארץ מצרים. ונתון הלבוש והסוס, ועין רואה יראה לימוד נאה כי קראו רז"ל ההצלה מן החטא נס, באופן כי ביוסף אשר לא נפתה לבו על אשה כדברה אליו יום יום, ואמרינן במדרש ר' תנחומא. א"ר יהודה בר שלום יום יום י"ב חדש היתה מתגרה בו ואין יום יום אלא י"ב חדש שנאמר מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הנה זה נס גדול שעמד על עצמו וכן דבר מרדכי כי לא שמע אל עבדי המלך האומרים אליו להשתחות להמן יחשב נס גדול. ובשערי בינה אל הה"ר אליעזר מגרמישה זלה"ה ויהי כאומר' אליו יום יום גי' ליוס"ף ומרדכ"י שהיה ניסן וגדולתן שוה וכל מה שנתגדל זה כן זה ע"כ, והנה בדבר ואשר נתן כתר מלכות בראשו בלבול בדברי המפרשים כי מהם פירשו תיבת ראשו על המלך והכתוב מסורס וכאילו אמר ויביאו כתר מלכות אשר נתן בראשו של מלך. וכן כתב החזקוני ז"ל (פרשת ויקרא) אשר נשיא יחטא סרסהו נשיא אשר יחטא, דוגמא ואשר נתן כתר מלכות בראשו שפירושו וכתר מלכות אשר נתן בראשו ע"כ, ודברי רז"ל כמטים לדבריו וכמו שתראה בפסוק הבא מדברי תרגום רבתי. ומהם פירשו תיבת בראשו מוסב אל הסוס והראב"ע בראשם שכתב שיש סוס שישימו כתר מלכות בראשו ונעמו דברי הה"ר מאיר בן עראמה ז"ל שכתב בטעמו של דבר, וז"ל ונראה לי שכשם שמשימים העטרה בראש המלכים בתחלת מלכותם כן משימים שם העטרה גם כן בראש הסוס אשר רכב עליו המלך להיות המלך ההוא מלך מלכים ושליט בכל העולם הנז'. ואולי לא ישימו שם העטרה בראש המלך כי אם בראש הסוס להורות כי מה שעשו המלכים עטרה לראשם יעשה הוא עקב לסוסו אחר שכלם תחתיו ע"כ, ולכאורה יראה זה נכון בסדר הכתוב דאם הכתר הוא על ראש המלך היה לסדרו תחלה קודם הסוס ולומר יביאו לבוש מלכית וכתר מלכות, אשר זה על גוף המלך ואח"כ יאמר וסוס אשר רכב עליו המלך, ומהסדר הנכתב יראה כי וכתר מלכות אשר נתן בראשו על הסוס אמר. אלא שאני רואה שאין כן דעת רבותנו הקדושים ז"ל ומה גם המתרגם וכמו שיבא בסמוך בס"ד, לכן יהיה ביאור הכתוב יביאו לבוש מלכות וגו' וסוס אשר רכב עליו ואחרי עלותו על הסוס לבוש בגדי מלכות ישים העטרה על ראשו ובכן אין מגרעת בסדר כלל, ובדבר הקריאה הזאת. מצאתי במדרש ר' נחום בר יעקב ז"ל. דברים מתמיהין וז"ל יביאו לבוש מלכות ואחד מגדולי המלכות יכריז ויאמר כל מי שלא יכרע ולא ישתחוה לו יהרג, ובת המלך ינתן לו ע"כ, והן אמת עצה עמוקה היא זאת כדי שיהיה מוכרח מרדכי לכרוע ולהשתחוות מה שלא עשה עד כה. והן לא. יהרג וזו הוא מבוקשו, גם תחת אשר השליכו את בתו מבית המלך אשר חשב תצלח למלוכה והושלכ' בחרפה ובוז וכמו שקדם תהיה לו בת המלך לאשה והנה הוא מתנקם בזה מהמלך וממרדכי כי גדולת מרדכי וקושי ערפו שלא להשתחוות אליו לפי דעתו הנה הוא מפני היות אומן המלכה ואין ספק שתגדל תפארתו בהיותו חתן המלך מתפארת מרדכי להיותו אומן המלכה ומה גם שאיננו יודע להגיד מאי זה עם היא. והנו מתנקם מהמלך בקחתו בתו והנו בעל אשה ובנים, לו שפחות ופלגשי', ובלי ספק כי לו ילדה זרש מאתים ושמונה בנים כמנין ור"ב בניו כדברי רז"ל ומנהג מלכי פרס כמנהג מלכי תוגרמה אשר אנחנו רואים כי לא יתנו בת המלך לאיש אשר לו בנים מאשה אחרת, יען לא יהיו בני בת המלך אחים לבני אחר כ"ש שלא יתנוה למי שלו אשה אחרת וזה מבואר. ועוד אני אומר טעם לדבר כדי להיות בטוח שלא יגדילו אחר עליו להבא כי אין ראוי שיהיה אחר גדול מחתן המלך ובזה בהיות הוא נושא בת המלך יהיה גדול מכלם, ואחרי התישר זה קשיא לי דבר זה היכא רמיזא, ואומר אני דבר ההשתחויה סברא היא, אם מצד כתרה של מלכות כי המשתחוה לו הנו משתחוה אל כתר המלך, ואם מפני דכרוזא קרי בחיל ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו ומאן דלא יפל ויסגוד הנה היא שונא אשר המלך חפץ ביקרו ושונא האוהב שונא ואפשר כי נרמז זה במ"ש אשר המלך חפץ ביקרו אשר ביאורו שהמלך חפץ ביקרו שייקרוהו ויכבדוהו הכל אחרי שהמלך מיקרו וחולק לו מכבודו לובש לבושו רוכב על סוסו, וכתר מלכותו בראשו שלא כמנהג המלכים שאין לובשים לבושו ואין רוכבים על סוסו כי על כן נקרא הוא ית' מלך הכבוד שחולק מכבודו ליריאיו שויתר להם כל אלה, ואחר שהמלך הזה עושה לאיש זה כל הכבוד הזה הנה הוא חפץ שיחלקו לו כבוד והוא דבר חפץ ביקרו שהוא חפץ שיחלקו לו כבוד ויקר לא שיהיה היקר רכיבת הסוס ולבישת המלבוש והעטרה אבל כל אלה מחייבים היקר והכבוד, ולפי זה ביאור מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו מה יעשו בו כדי שיכירו הכל שהמלך חפץ שיעשו לו יקר וכבוד דיקא נמי דקאמר מה לעשות באיש ולא קאמר מה לעשות לאיש אשר ביאורו בודאי מה יעש' בו כדי שיכירו הכל וינהגו בו כבוד, והיתה העצה יביאו וגו' וכשיראוהו מלובש בגדי מלכות ורוכב על הסוס וכתר מלכות בראשו יראוהו אנשים ולפניו יכרעו ויפולו ולכבוד שמו יקר יתנו. ודבר בת מלך אפשר מתיבת אשר המלך חפץ ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב (שמואל א' י"ח כ"ב) דברו אל דוד בלט לאמר הנה חפץ בך המלך וכל עבדיו אהבוך ועתה התחתן במלך, ומה שגרע הכתר בפסוק ונתון הלבוש והסוס האמת הוא מה שכתוב בפרקי ר' אליעזר (פרק ן') אמר לו אדוני המלך אכו אתה רוצה לעשות יקר לאיש אשר אתה חפץ יביאו לבוש אשר לבש בו המלך ביום שהמליכוך ואת הסוס אשר רכבת עליו ואת הכתר אשר נתן בראשך ביום שמלכת, אמר לו רשע לא דייך אלא על הכתר שבראשי א"כ מה הנחת לי, כיון שראה המן שכעס המלך חזר ואמר ונתון הלבוש והסוס וגו' ע"כ. וכן בילקוט (סימן תתרנ"ז) בלשון אחר כיון שהזכיר הכתר נשתנו פניו של מלך אמר זהו שראיתי בחלום שהיה מבקש להורגני כשראה המן כך לא הזכיר הכתר וחזר ואמר ונתון הלבוש והסוס וגו, ע"כ, הצד השוה כי מפני שראה פניו רעים או שמע ממנו דברים רעים ע"כ נגרע הכתר מפיו:
פסוק י:
ויאמר המלך להמן מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך אל תפל דבר מכל אשר דברת:
פסוק י:
ויאמר המלך להמן מהר קח וגו'. איתא בגמרא (מגלה פ"ק) א"ל מנו מרדכי אמר ליה היהודי, א"ל טובא מרדכי איכא ביהודאי, א"ל היושב בשער המלך, א"ל ההוא סגי ליה בחדא דסקרתא. פי' כפר. או בחדא נהרא, פי' ליטול מכס, א"ל הא נמי זיל הב ליה, אל תפל דבר וגו'. ובילקוט עוד (סימן תתרנ"ו) אמר המן בבקשה ממך אל תעשה אותי שחוק בכל המדינות, האיש הזה אשר אתה רוצה לכבדו שונאי הוא שירדתי עמו בפורזביטים ואינו ראוי לכבדו והצלוב התקנתי ובאתי ונכנסתי לשאול אותו ממך ואתה מבקש לגדלו עלי. א"ל עד מתי אתה מרבה שיחה לפני ע"כ, ומכל הדברים האלה משמע שתיבת מהר קינטוריא הוי ושבחמת רוחו על הפצר המן שלא לעשותו אמר מהר כלומר אל יתוסף דבר אלי עוד בדבר הזה הלא צויתיך, ובתרגום רבתי עוד דברים נפלאים בדבר הזה וכה אמר, ואמר מלכא להמן סרהיב ועאל לבית גנזי דמלכא וסב מתמן חד מן כיסויא דארגוונא טבא וסב מתמן שיראה טבא פרגנא דמיטקס באבני טבין ומרגלין ותליין בארבע קרנתי דידי זוגא דדהבא ורימונא לכל רוחא ורוחא, וסב מתמן כלילא רבה דדהבא ממקדוניאה דאיתיאו יתה כי מן קרקי מדינתא ביומא קדמאה דקמית במלכותא. וסב מתמן ספסירא ושיריינאה דילי דאייתין לי יתיה מן כוש מדינתא ותמין רדינין דלבושיהון לבושא דמלכותא דאיתיאו יתהין לי ממדינת אפריקי, ופוק לאורא דמלכא ודבר מתמן סוסיא דמלכא דקאים ברישיה דאורייא די שמיה שפרגן די עלוי רכיבית ביומא קדמאה דקמית במלכותא, ואלין מאני יקרא ורבותא דאמרית לך זיל ותעביד למרדכי עני המן ואמר למלכא אית יהודאין סגיאין בשושן בירנתא ושומהון מרדכי להי דין מינייהו אזיל, אמר ליה מלכא למרדכי יהודאי די אמר טב על מלכא דיתיב על תרעא דילי, וכד שמע ית פיתגמא הדא סגי באיש עלוי וזיויה אשתני ועינוי אתחשכן ופומיה איסתליף ורעיונוי אשתגישו וקיטרי חרציה אשתריין וארכובתיה דא לדא נקשן, עני המן ואמר למלכא מרי מלכא נפישין אינון מרדכי דאית בעלמא ולית אנא ידע על הי דין מרדכי את אמר לי, עני מלכא ואמר להמן הלא אמרית לך על מרדכי דיתיב בתרע דילי. עני המן ואמר למלכא מרי מלכא נפישין אינון תרעי דמלכא ולית אנא ידע על הי דין תרעא את אמר לי, עני מלכא ואמר להמן הלא אמרית לך על תרעא דעאלין מבית נשיא ועד בית מלכא, עני המן ואמר למלכא גברא הדא סנאה דילי וסנאה דאבהתי עשרה אלפין כיכרי כספא יתיהיבון ליה והדין יקרא לא יתעביד ליה, עני מלכא ואמר להמן עשרה אלפין כיכרי כספא זיל הב ליה ועל כל ביתך אנא משליט ליה והדין יקרא לא יתמנע מיניה. עני המן ואמר מלכא עשרה בנין דאית לי ירהטון קודם סוסיא והדין יקרא לא יתעביד ליה, עני מלכא ואמר להמן את ובנך ואתתך עבדין יהון למרדכי והדין יקרא לא יתמנעי מיניה, עני המן ואמר למלכא גבר הדיוט הוא מני יתיה על מדינתא חדא או על ריסתקא חדא והדין יקרא לא יתעביד ליה, עני מלכא ואמר להמן על מדינן ומחוזין אנא משליט יתיה ועל מלכותי ימא ויבשתא ישתמעון ליה והדין יקרא לא יתמנע מיניה, עלי המן ואמר למלכא טיבעי וטיבעך אזיל בכל מדינתא טיבעך וטיבעיה יזיל בעלמא והדין יקרא לא יתעביד ליה, עני מלכא ואמר להמן גברא די אמר טבתא על מלכא ושיזיב רישא דמלכא מן קטלא טיבעי וטיבעיה יזיל בכל מדינא והדין יקרא לא. יתמנע מיניה, עני המן ואמר למלכא פריסתקין ואגרתא די שדרתא לכל מדינת מלכא לאובדא ית עמיה דמרדכי והדין יקרא היך יתעביד ליה. עני מלכא ואמר איגרין ופריסתקי די שדריה אנא מבטל יתהון וכל הדין יקרא לא יתמנע מיניה, תנינות נזיף ביה מלכא ואמר להמן בעגל בעגל לא תבטיל פתגמא מן כל מה דאמרת, ע"כ נועם דבריו דברי קבלה, וכמה ענינים למדנו מדבריו. ראשונה כי לא לבוש מלכות א' בלבד הלבישוהו אבל היו שנים א' עליון וא' תחתון, ואלו מיוחדים ביופי ומעלה, וגם שחגרו לו חרב ושריון ושני צעיפים, ואפשר שלבוש מלכות שם המין כמו צאן ובקר, והכוונה מיני מלבושים, גם אפשר שנרמז זה ברבוי תיבת את הלבוש, כי מצינו ונתון הלבוש והסוס ואלו את הלבוש לא כתיב והוא אמר מעט והמלך אמר הרבה, וכן ואת הסוס לרבות תכשיטי הסוס כי רבים הם עוד למדנו שתיבת אל תפל דבר מכל אשר דברת על עשרת אלפים ככרי כסף שצוה שיתנו לו. ושיהיו הוא ואשתו ובניו עבדים למרדכי, ושיהיה שליט על מדינות ועל אפרכיות ועל הים ועל היבשה, ושיהא טבעו וטבעו של מלך יוצאי' בעולם, על כל אלה הדברי' אמר אל תפל דבר מכל אשר דברת, דאי משום הא דאמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) א"ל ההוא סגי ליה בחדא דיסקרתא או בחד נהרא, ממ"ש ועשה כן משמע כן ולא פחות, ואי לא משמע הכי ליכתו' אל תפל דבר למה לי מכל אשר דברת אלא על כל הדברי' הנאמרים. אמר משה גם דקדק תיבת מהר ולא אמר בעגל בעגל קודם שיפסיד יותר ממה שהפסיד, וגם כי היה די שיאמר מהר עשה למרדכי היהודי אשר דברת. מאי קח את הלבוש ואת הסוס. ועוד אומרו ועשה כן, ועוד אומרו אל תפל. ועוד אומרו דבר, ועוד אומרו מכל, עוד למדנו כי יש ביד המלך לבטל כתבים ואיגרות גם כי נכתבו ונחתמו בשמו אם יראה טעם בדבר כי אין בדתי מדי ופרס לקיים מה שנכתב ונחתם אמת היה או שקר צדק או עול, וכמו שכתבנו אצל תוקפו של נס בפסוק ישנו עם אחד וגו' עיין שם, והנה פה אמר איגרין ופריסתקי די שדרית אנא מבטיל יתהון ואחרי שבפיו מלא לאמר המן הרע הזה גברא הדא סנאה דילי וסנאה דאבהתי, ואחכ"א פריסתקין ואגרתא די שדרתא לכל מדינת מלכא לאובדא ית עמיה דמרדכי, אשר הורה בזה כי עיקר השנאה הוא למרדכי ושנאת בני ישראל איננה רק להיותם עם מרדכי וכמו שנכתב כי הגידו לו את עם מרדכי באופן כי שנאת העם מסובבת משנאת מרדכי גברא דאמר טבתא על מלכא ושיזיב רישא דמלכא מן קטלא, ועיני המלך ראו ואזניו שמעו אשר השתדל המן להחיות אויבי המלך והמבקשים את נפשו ולהצילם מן המות, וכמו שכתבנו בפסוק ותאמר לו זרש אשתו, בשם יוסף בן גוריון, ועתה נודע אליו כי המצילו מן המות הוא מרדכי. וא"כ למה יומת אחרי שהציל את המלך מן המות, ואם הוא היה דואג שאין גולה את אזנו על מה שבין אסתר והמן ביען שמא עשה עמוי טובה אדם ולא גמלו ואם עתה יומת המצילו מן המות מה יעשו הבאים אחריו, גם בני ישראל למה יומתו אחרי שאין בהם משפט מות, וכל הנאמר עליהם אינו רק בשנאת המן למרדכי האוהב את המלך. ועתה נתפרסם זה לשונא וזה לאוהב ואינו מן הראוי שיומת המציל את המלך חלילה חלילה, ועוד תוסיף אסתר טענה אחרת רבה על שנאת המן, וכמו שנכתוב בפסוק כי נמכרנו אני ועמי, ובשערי בינה אל הה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל כתוב, מהר קח כי כמה ימים שהיה לי לעשות כבוד ומהר שלא אהיה עוד כפוי טובה:
פסוק יא:
ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו:
פסוק יא:
ויקח המן וגו'. בגמרא (מגלה פ"ק) אזל ואשכח רבנן דיתבי קמי מרדכי וקא מחוי להו הלכות קמיצה, אמר להו במאי עסיקתו, אמרו ליה דכי היה בית מקדשא קיים רחמנא אמר מאן דמנדב מנחה לייתי מלייא קמצו ממנה וליקטר על גבי מדבחא וליכפר ליה, אמר להו לייתי מלא קומצא דקמחא דידכו ולידחי עשרה אלפי ככרי כספא דההוא גברא, א"ל עבדא דקנה נכסי עבדא דמאן נכסי דמאן, קום לבוש הני מאני ורכיב האי סוסיא דקא בעי לך מלכא ח"ל לא עד דאזילנא לבי בני ותשקול במיזאי דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכותא הכי. אדהכי והכי שדרא אסתר ואסרתינהו לכלהו בי בני ולכלהו אומני עיילי' איהו לבי בני ואסחייה, ואזל ואייתי זוגא מביתיה וקא שקיל במיזייה. בתר דקא שקיל ליה אינגיד ואיתנח, א"ל אמאי קא מתנחת, א"ל גברא דחשיב ליה מלכא מכלהו רברבנוהי השתא שוייה בנאי וספר, א"ל רשע לאו ספר דכפר קרינוס הוית, תאנא המן ספר של כפר קרינוס הוה כ"ב שנה. בתר דשקיל ליה למזייה אלבישיה, א"ל סליק רכיב, א"ל לא יכילנא דחליש חלאי מתעניתא, גחין ליה ורכיב וכי הוה סליק בטיש ביה. א"ל ולא כתיב בנפול אויביך אל תשמח, א"ל רשע הני מילי בישראל אבל בא"ה ע"א ואתה על במותמו תדרוך ע"ש פרש"י לרבנן תלמידיו, קמיצה היה דורש בענינו של יום וששה עשר בניסן היה יום תנופת העומר. לבי בני מרחץ, זוגא מספרים, ואשקול במיזאי אגלח את שערי. ואסרתינהו צותה עליהם להחביאם, אומנים ספרים. זוגא זוג של מספרים ע"כ, ובויקרא רבה (פרש' כ"ז) מצאתי נוסח אחר בזה הענין ז"ל, לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, ר' לוי אמר היא שעמדה להם בימי המן דא"ר לוי כיון שראה מרדכי את המן בא כנגדו והסוס בידו, אמר דומה אני שאין רשע זה בא אלא להורגני, והוון תלמידוי יתבין תניין קמוי. אמר להם עמדו וברחו שמא תכוו מגחלתי א"ל בין לקטול בין לחיי אנן עמך ולא נשבקך. מה עשה נתעטף בטליתו ועמד בתפלה לפני הב"ה, ותלמידוי הוו יתבין תניין, א"ל במה אתם עוסקים. א"ל במצות העומר שהיו ישר' מקריבים במקדש ביום הזה. א"ל הדין עומרא דמאי הוה דדהב או דכסף אמרו ליה דשעורין א"ל וכמה הות טימי דידי' בי' קנטרין א"ל סגיין בי' מנין. א"ל קומו דנצחי עשרתי מניכון לעשרת אלפים קטגוריא דכספא, כיון דשמעת אסתר כן אפיקת כרוז בכל מדינתא ואמרה לא יפתח בר נש חנות בגו שוקא כל עמא יפקון להון דפרטיט' דיהודאי בעי למצטבלא, כיון דחסל מן מצלי אמר המן למרדכי לבוש הדין פורפירא והב הדין כלילא על רישך וסק ורכוב הדין סוסיא, א"ל שוטה בעולם לית את ידע דאנא מן שקא ומן קיטמא, אית בר נש לביש פורפירא דמלכא דלא סחי, מה את בעי לבזויי למלכותא. אזל בדיל בלנאי ולא אשכחי'. מה עבד אסר חרציה ועאל ואסחייה, כיון דחסל לבש פורפירי א"ל הב הדין כלילא דמלכא ברישך, א"ל אית ברנש יהיב כלילא דמלכא ברישי' ולא מספרי' אזל בעא ספרא ולא אשכחיה, מה עבד אפיק מאני ספוריה ויתיב ומספר ליה עד דהיא יתיב ומספר ליה שרי מתנח, א"ל מה לך א"ל ווי ליה לההוא גברא מה אתא עלוי, מאן עביד קומוס בגרון מאן דעביד קומוס קלטור מאן דעביד מגסטאר פלטין את עביד בלנאי וספר א"ל ולינה חכים לאבוה דההוא גברא שחיק טמיא בכפר קרינו' בלנאי וספרן ואיל אינון מאני ספורי', כיון דחסל מן מספרא ליה א"ל קום רכוב על הדין סוסי' א"ל לית בי כח דאנ' גבר סב וכו' א"ל ולית את גרמת לנפשך אזל קום דאנ' מעיך לך קדל ודרוס עלי וסוק ורכוב הדיי סוסוי' למקימ' עליכון מה דאמר כתבכון ויכחשו אויבך לך ע"כ, ומצאתי בשערי בינה אל הה"ר אליעזר מגרמישא זלה"ה מהתחלת אמור עד ספירת העומר ע' פסוקי' ושם רמזו המן ההי"ן מושבותיכם תהיינ"ה. ונתלה המן בקצירת העומר, ולכן ע' של (תהלים פ' י"ד) יכרסמנה חזיר מיער תלויה, ונשאר מיר גימ' עמל"ק ויש משם עד סוף המזמור נ' תיבות והעץ מן התיבה היה נ' אמה רחבה, ועליה רמוז המן שנא' (שם קמ"ב ח') הוציא"ה ממסג"ר נפש"י ונדרש בב"ר על התיבה מ"כ וביאור הדברים ההין מושבותיכם תהיינה סופי פסוקים הם, (ויקרא כ"ג י"ג) ומנחת"ו שני עשרונים וגו' יין רביעית ההין. וכתיב (שם כ"ג י') ולחם וקלי וכרמ"ל וגו' בכל מושבותיכם, וכתיב (שם כ"ג ק"ו) וספרתם לכם וגו' תמיימות תהיינה, בסופי תיבו' למפרע המן, ומה שכתב שנדרש בב"ר על התיבה, כן הוא כתוב בפסוק צא מן התיבה בב"ר, ורמז שכמו שהיתה התיבה הזאת הצלה אז כן יהיה לעתיד וכמו שכתבתי למעלה בפסוק ותאמר לו זרש אשתו וגו'. ונחזור לענין הפסוק ואומר כי נמצאו עוד דברי, ניספי' מתוקים מדבש ונופת צופים בתרגום רבה (פרשת ל"ד) ז"ל כד חזא המן רשיעא דפתגמוי לא מתקבלין קדם מלכא ולא מילוי משתמעין על לבי גנזי דמלכא כד כפיפא קומתיה ולא פשיטא כד אביל וחפי רישיה כד אודני מרטטן וכד ענוי מחשכן וכד פומיה מסתליף וכד ליביה מטמט' וכד מאנוי מבזעין וכד קטרי חרצי' משתריין וארכובתי' דא לדא נקשן. ונסיב מתמן לבושא דמלכא דאייתיאו יתיה ביומא קדמאה די קם במלכותא ונסיב מתמן כל מאני מלכותא כמה דאיתפקד ונפק מתמן כד מתבהל ועאל לאוריה דמלכא ונסיב מתמן סוסי' דקאי בריש אוריה דמתליין ביה מטפחין דדהבא, ואחיד בריסניה דסוסיא וכל מאני מלכותא טעין על כתפוי ומתקטרין קיטרוי ומתחלזין חולזוי ואזל וקם על מרדכי צדיקא עני ואמר ליה קום לך מרדכי צדיקא בר אברהם יצחק ויעקב קדים לך סקך וקיטמך לעסר' אלפי ככרי כספ' די אמרי' לא על' לבי גנזי דמלכ' מבי גינזי דילי ולא איתקבלון מן קדם דאיתיכין רחימין מן קדם אבוכון דבשמיא די בכל עידן דאתון מצליין קדמוי הוא מקבל צלותכון ופריק יתכון מן יד בעלי דבביכון והשתא קום לך מרדכי צדיקא מן סקך ומן קיטמך ולביש לבושא דמלכותא ורכיב על סוסיא דמלכא. עני מרדכי צדיקא ואמר ליה להמן המן רשיעא בר זרעא דבית עמלק אוריך שעה חדא ואיכול לחמא דגידין ואשתי מיא דמרירין ובתר כן אפיק יתי וצלוב יתי על צליבא עני המן ואמר למרדכי קום לך מרדכי צדיק' בר זרעא טבא מן יומיכון ניסין רברבין מתעבדין לכון צליבא אתקנית לבישתי הוא דאתקנית יתה והשתא קים לביש לבושא דמלכ' רכוב על סוסיא דמלכותא ופתגמוי דמלכא לא יתבטיל, עני מרדכי ואמר להמן מאן דאיתיה תלתא ימין ותלתא לילוון בצומא איכדון רכיב על סוסיא דמלכא כד שמע המן ית פתגמיא האילין על לבי גנזי דמלכא ואפיק מתמן כל מיני בוסמין ומשחנין טבין ומשחיתיה ואסחי יתיה ואלביש יתיה לבושא דמלכותא ותקין היה בכל תיקוני מלכותא ואוכיל יתיה מן סעודה דשדרא ליה אסתר מלכתא ומן קדם דרכיב על סוסיא דמלכותא אישתדר ליה מן בית מלכא כ"ז אלפין עולימוי בחירי וכסין דדהבא בימיניהון וכוזא דדהבא בסמליהון ומשבחין ואזלין קדם מרדכי צדיקא ואמרין כדין יתעביד לגברא דמלכא צבי ביקריה וכד חזון בת ישר' אזלון ומענין ואמרין כדין יתעביד לגברא דמלכא די ברא שמים וארעא צבי ביקרי' ע"כ, ראשונה הודיענו שהצדיקים תמיד מתייראין שמא יגרום החטא כענין וירא יעקב כדאי' בגמרא (ברכות פ"ק) כ"ש עתה שהיו מלוכלכים בחטאים וכמו שנכפל למעלה. ולכן לא היה מאמין מרדכי הצדיק בנס הנעשה, ולכן גם כי ראה הלבוש והסוס וכלי מלכות ביד המן לא היה בוטח אבל היה חושב שמא גרם החטא, והלבוש והסוס ביד המן כדי שיריכיבהו בו מרדכי, וכמו שחשבה בתו של המן וכמו שיבא בס"ד, ועשיית העץ נר' שהיה נודע באי זה אופן שיהיה וחשב שיתלוהו אח"כ, ולכ"א צליבא דאתקנית לבישתי הוא דאתקנית, ב' הודיענו שהוצרך לבשמים ושמנים למשחו ולבסמו כדי שיתחזק מהצומות ומהפחד, ג' הודיענו שנתן לו לאכול ממאכל ששלחה לו אסתר. וכבר קדם לנו כי מאכל כשר וטהור מאכלה ובשר פיגול לא בא אל פיה ולכן אכל מרדכי הצדיק מהמאכל ההוא, ד' הודיענו ששלחו לו מבית המלך כ"ז אלפים בחורים נבחרים וכוסות של זהב בימינם וכוזא דדהבא בשמאלם לפי שהיא יד כהה ואין בה כ"כ כח, הדבר הוא כי המלך אחרי שראה שנתרשל בהגמונ? מרדכי לא נתפייס בעשות מה שאמר המן. גם כי יש בזה חשד שמא איננו עושה זה ברצון טוב רק מפני שיצא מפי הנשאל ולכן הסכים להוסיף על הנאמר כ"ז אלף בחורים וענין הכוסות נ"ל שהוא להורות כי זה הוא תגמול מה שעשה בדבר השתיה שנמצא הסם בכוס והנחש במים, כמו שבא בדברי הה"ר אליעזר מגרמישא זלה"ה המובאים למעלה בפסוק ויבקש הדבר וימצא, ואפשר שעל כן היו ב' כלים, הכוס שהוא גדול כנגד הסם שנמצא במי'. וכוזא שהוא כלי קטן כנגד הנחש הקטן שנמצא בכלי כמו שתראה משם, ומספר מפקד הבחורים שהוא כ"ז אלף אפשר שהם כנגד האותיות שהם כ"ז כלם הפשוטות והכפולות, ה' הודיענו כי גם שהיה המן המכריז וקורא לפניו ככה יעשה לאיש וגו' לא נתפייס המלך בזה כי א"א שישמע קולו למרחוק ולכן צוה שכ"ז אלף הבחורים גם הם יקראו וישמיעו ככה יעשה לאיש, ואפשר שהיה בתחלה אומר המן ואח"כ הבחורים ובעוד שהבחורים היו או' זה בקול גדול היה פנאי לבית ישראל לומר ככה יעשה לאיש אשר המלך שברא שמים וארץ חפץ ביקרו, ובשערי בינה אל הה"ר אליעזר ז"ל כתוב וז"ל לפי שהמן גרם לו שלש' דברי' ויקרע מרדכי וילבש שק ואפר, ויזעק. וילבש את מרדכי. כנגד ויקרע מרדכי, וירכיבהו, כנגד ויצא בתוך העיר. ויקרא לפניו, כנגד ויזעק ע"כ, ומדבריו אני למד כנגד גדולה. כ"ז אלף בחורים קוראים בקול גדול, וכמו שקדם. וכנגד ומרה. היו בני ישר' או' ככה יעשה לאיש אשר המלך בורא שמים וארץ חפץ ביקרו, ובמדרש רבתי דאחשורוש כתיב כיון דרכיב התחיל מקלס להב"ה (תהלי' ל"ג) ארוממך ה' כי דליתני וגו', ה' אלקי שועתי אליך ותרפאני, ה' העלית מן שאול נפשי וגומר תלמידיו מה היו אומרי' זמרו לה' חסידיו וגו'. כי רגע באפו וגו' אותו רשע מה היה אומ' ואני אמרתי בשלוי וגו' ה' ברצונך וגו' אסתר מה היתה אומר' אליך ה' אקרא וגו' מה בצע בדמי וגו' כנסת יש' מה היתה אומרת שמע ה' וחנני וגו' הפכת מספדי וגומר רוח הקדש מה היתה אומר' למען יזמרך וגו' והנ"ל בביאורו דברי מרדכי ארוממך, ה' אלקי שועתי, ה' העלית יתכן שיהיו דברי הראשונים בכלל ובפרט, בכלל נודע שע"י הצער ההוא נמחל להם עונותם, וכמ"ש בגמרא (מגילה פ"ק) ויסר המלך את טבעתו א"ר אבא בר כהנא גדולה הסרת טבעת ממ"ח נביאים וז' נביאות שנתנבאו להם ליש' שכלם לא החזירום ליש' למוטב. ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב, ופרש"י החזירתן למוטב שגזרו עליהם תענית לתשובה. ועל כן אמר ארוממך ה' כי דליתני לשון דל ושפל כי זאת היתה סבה שחזרו ישר' בתשובה ובזה לא שמחת אויבי לי, ובדרך זה הכל הוא בשם כל ישר'. ובפרט אמר עליו ממש כי דליתני לשון הגבהה כמו דלו עיני שרוממתני שעמדתי כנגד יצרי ולא נהנתי מאותה סעודה ושלא השתחוותי לאותו רשע עם כי רבים לוחמים לי רוממתני וסלקתני מחטוא בשתים אלא כאשר פשעו בני ישראל כמו שקדם למעלה. ואני בעומדי על עמדי כפרתי בעד כלם כמו שנכפל למעלה ובזה ולא שמחת אויבי לי. ואפשר שכיון לשני הלשונות הגבהה ורוממות במה שדרך על במותי המן הרשע ואני דל ותש כח כמדובר ולא שמחת אויבי לי הוא מה שקדם בפסוק ויעש העץ מדברי המתרגם בתוספת' לא שלח המן מנוי ולא שכב בר המדתא עד דאזיל ואייתי ית נגרייא וית קינאי נגרייא דעבדין צליבא וקיננא דמתקנין סביבא דפרזלא ובנוי דהמן דייצין וחדיין וזרש איתתיה מנגנא בכנרין עם המן רשיעא וגו', ובבקר שמחה לתוגה נהפכה ויהי להם השמחה לאבל, אך מפני שהשלמים מדעת קונם יש בם שאינם ששים ברעת הזולת. לכן קצר בדבר ואמר ולא שמחת אויבי לי שלא עמדה להם שמחתם, כ"ש שעדין לא נצולו ישר', כי על כן כתיב וישב מרדכי לשקו ולתעניתו וכמו שיבא ולכן לא אמר רק ולא שמחת אויבי לי, ה' אלקי וגו' נתן הודאה על חלקו שייחד שמו עליו. והוא עה"ד הנאמר במכילתא (משפטים פ"ב) שלש פעמים בשנה וגו' והלא כבר נאמר את פני האדון. ומה ת"ל אלקי ישראל אלא על ישראל ייחד שמו ביותר, וכן בספרי בפסוק (דברים י"ו י"ז) שמע ישראל, והנה ראינו פה כאשר שאל מרע"ה לאליהו ז"ל אם יש באותו הדור אדם כשר, א"ל יש ושמו מרדכי, א"ל לך והודיעו כדי שיעמוד היא משם בתפלה ואני מכאן ונבקש עליהם רחמים לפני הב"ה כדאיתא במדרש רבת' דאחשורוש (פרשה י') באופן שייחד שמו עליו, וזהו ה' אלקי שייחדת שמך על לקרא שמך אלקי ולכן כאשר שועתי אליך רפאתני, וגם כיון שלא בטח באסתר הגם שצוה עליה לבא אל המלך לא עליה סמך לבו רק שועתי אליך, ודבר אסתר כדבר הרופא אל החולה כי בורא רפואות הוא הרופא האמיתי גם כי הוא ע"י רופא ב"ו. ה' העלית וגומ' אמר כי יחוד שמו עליו הנה הוא ביען נזהר מחטאת ישראל אשר דובר בשכבר בדברי רשב"י ותלמידיו. ועל דבר ההשתחויה אמר העלית מן שאול נפשי כי הוא דבר הנוגע לנפש בעצם. ועל דבר הסעודה אמר חייתני מירדי בור שהיא לגוף, והודה שאלקים עזרו לעמוד בב' הנסיונות הללו, ולכן יחסם אליו העלית חייתני ובזה כפר על בני ישראל כמו שקדם וביען נזכר לעיל שיעץ המן להביא במשתה ההוא זנות, ונודע מפסוק (זכריה ט' י"א) גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו כי שמיר' ברית מילה מצלת ומוציאה מבור הוא גהינם, והמטמאו ומה גם מכותית ירד לבור תחתית באופן כי בהנזר מהעבירה ההיא חייהו שלא ירד שמה, תלמידי מרדכי מה היו או' זמרו לה' חסידיו, כי רגע באפו, אפשר שהם דברי מרדכי אליהם, ואמר על מה שנזכר בשכבר כי בבא המן אצלו ומצאו עם תלמידיו עוסק בהלכות העומר ופחד כי חשב כי היה בא להרגו או לתלותו כמ"ש לתלותו בזמן ק"ש כמו שקדם באופן כי על הזכירם דבר העמר הנעשה במקדש בזכות זה ניצולו. וכמ"ש חז"ל בויקרא רבה (פרשת כ"ח) כמו שקדם בפסוק לך כנוס וכ' אצל מספר הימים, ועל כן אמר זמרו לה' חסידיו תחת אשר הייתם בוכים עתה זמרו כי גם הם פחדו כמ"ש שהשליך שלשלאות עליהם להרגם בבקר השכם, והודו על שזכיתם להזכיר דבר קדשו, כי מזה נמשכה להם התשועה הגדולה הזאת, ודעו וראו כי רגע באפו וגו' הן הם דברי רשב"י הם לא עשו אלא לפנים אף הב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים כי לא היתה כוונתו יתברך רק ליראם ולבהל' על מה שעשו לפנים כמו שנזכר בשכבר, באופן שכוונתו ית' לחיותם לא להמיתם. וזה נודע ממה שראינו כי אמש ליל י"ו בניסן ילין בכי כי אמר אויב. להכחידם מגוי ולמרדכי רבם עמהם ובבקר קול רנה ושמחה במפלת האויב ומעלת הצדיק' המן הרשע מה היה אומ' ואני אמרתי בשלוי וגו' ברצונך וגו'. התרעם כי את הכל עשה יפה בעתו בחכמה ודעת וזה שאני אמרתי בשלוי ב"אל כי אחרי שהמלך גדלני ונשאני מעל כל שריו ועבדיו אמרתי בל אמוט, ומה גם כי המלכה אשר חשבתי היותה אויבת אחרי אשר עיניה רואות היותי מבקש נפש האומן אותה, ראיתי כי לא הביאה אותו עם המלך והביאה אותי. וגם ראתה לגדלני יותר בקוראה גם למחר לי ולא לו, ואני חשבתי למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני. וגם שעשיתי למרדכי ולעמו לא עשיתי רק ברצונך כי כל ומי אשר היו מושלמים ונכונים לעבודתך לא עשיתי עמהם רעה, רק בחדש אדר אשר בו גרמו מיתת אדוניהם כמ"ש באופן כי ברצונך עשיתי כל אלה, ואתה העמדת להררי עוז ועתה אשר הסתרת פניך הייתי נבהל לא ידעתי מה זה ועל מה זה, אסתר מה היתה אומרת אליך ה' אקרא, מה בצע, צריך להזכיר מה שנזכר בשכבר מכשרום אסתר בשומרה נדתה והראות כתמיה לחכמים, גם אשר שמה מחסום לפיה, לבלתי הגיד מאיזה עם היא כי כן צוה עליה מרדכי, ובכן נבין נועם דבריה, אמרה אליך ה' בעל הרחמים אקרא לעזרה, ואם במדת הדין אתה דן אותי, ואל אדני אשר היא מדת הדין אתחנן, ואחרי שעד עתה נזהרתי ונשמרתי בעצמי מדם טומאה ועתה אני מוכרחת להטמא. ומה גני בנאמר בפסוק ותתחלחל המלכה שהפילה א"כ מה בצע בדם ששמרתי עצמי ממנו עד עתה כי להיותי נשמעת אליו הייתי קרקע עולם והייתי מוכרחת ואנוסה, ודי שהייתי נזהרת להיות טהורה. אבל עתה שאני הולכ' ברצון ובטומאה גדול עוני ומה בצע בדמי ששמרתי עד עתה, ואם תיבת בדמי ביאורה שתיקה כדברי קצת. אמרה מה הנאה במה ששתקתי עד עתה אחרי שאני כעת מוכרחת להגיד עמי ומולדתי לומר כי נמכרנו אני ועמי ואולי יכוין עתה להעבירני על דת. ואומר ברדתי אל שחת. הכוונה מה שבא בס' הזוהר (פרשת פקודי) כי שחת הו' מקום אשר נדונים שם בני אדם על ביאות אסורות. והדבר מבואר, ואם הדם הוא הנפש כדברי הראב"ע והרד"ק, אומר נודע היות נפשותיהן של צדיקים נחת רוח להב"ה, וכהא דאמרינן בגמרא (מ"ק פ' בתרא) הב"ה שש בבא אליו נפש הצדיק ככלה וכו'. ויש ראיות רבות בס' הזוהר על הדבר הזה, ולכן אמרה מה בצע בדמי מה הנאה ונחת רוח יהיה אליו יתברך בנפש אם ארד אל שחת, אשר נודע מס' הזוהר היות שחר מקום משפט ודין הנמשך והולך אחרי יצה"ר בדברים הנז' למעלה אשר עליהם נק' טמא. ואחרי שנשמה שנפחת בי טהורה ואם בידי אטמאנה מה נחת רוח יהיה אליו יתברך ונפשות הצדיקים הן מודות ומשבחות אליו יתברך כי לא המתים יהללויה על הרשעים הנקראי' מתים דבר כדברי הזוהר כי בניהו בן יהוידע בן איש חי שבמוהו נקרא חי, ואם ארד אל שחת היודך עפר היגיד אמתך. ישראל מה היו או' שמע ה' הפכת מספדי. נודע כי העת ההיא עדיין היה לבם של ישראל חרד כי לא שבו ספרי האף והחמה ודת למדי ופרס כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב ולכן גם כי שמחו בגדולת מרדכי ומה גם בהיות גדולה זו ע"י המן הרע הזה כי היו ב' דברים השפלת איש הבליעל ומעלת איש האלהים ובעלוץ צדיקים רבה תפארת כתיב (משלי כ"ח י"ב) אף גם זאת לא נזכר ששמחו בגדולה זו לסבה הנז'. ולכן התפללו שמע ה' וחנני גם כי אין אנחנו הגונים ידענו שחנוניך הם חנונים ולכן בשם הזה העושה אותות ומופתים כדברי הראב"ע והרמב"ן ז"ל חננו כי אנחנו צריכים לחנינתך לגמור את אשר החלות לעשות והיה עוזר לי והחנינה היא להעביר על הפשעי' אם מהסעודה אם מהצלם. והעזר הו' להתם רעת הצרה אשר הם עדין בה כמו שתראה בחמוך. ולכן הזכיר שם השם פעמים. ואפשר כי דאגו על הטובה שלא תהיה סבת רעתם בהסיח דעתם מהצרה ובהסיחם דעתם בסבת גדולת מרדכי והשפלת המן ולכן שאלו חנינה ועזור לעמוד כנגד יצרם. וכענין שבתם מהמלחמה הקטנה שוללי שלל התעתדו למלחמה הגדולה מלחמת הצר בהתגאות על הנצחון. כמובא בס' חובת הלבבות, ובאו דברים הללו בלשון יחיד גם כי הם רבים עתה המדברים להיות תפלתם בלב אחד כאיש אחד, הפכת מספדי, מצאתי ברש"י ז"ל (בביאור ספר תהלים) שהביא מאמר זה בשם פסיקתא זוטא ואמר מרדכי וישראל מה היו אומרי שמע ה' וחנני, הפכת מספדי, ונראים הדברים כי פתיחת השק הנה הוא צודק ביותר במרדכי ותעניתו והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש אבל על בתו וחפוי ראש מדבר שאירעו, ופירש"י לתעניתו יום ג' לתעניתו היה שהתחיל להתענות ביום י"ד בניסן, ומה שקרא המקרא ליום אתמול ויהי ביום הג' ותלבש אסתר מלכות וגו'. יום ג' לשלוח הרצים היה ע"כ, ולפי שדבר וישב מרדכי אל שער המלך משמע שהסיר שקו מעליו נגמר כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, לכן ביאר רב ששת ששב לשקו ולתעניתו ולכן הפסיק בעל הגמרא בענין המן וכתב מימרת מרדכי. והמתרגם הרחיב הענין יותר וכתב ותב מרדכי לסנהדרין די בתרע פלטרין דמלכא ואשלח לבוש ארגוונא מעלוהי ולבש שקא ויתיב על קיטמא והוה מודה ומצלי עד עידן רמשא. ובמדרש לקח טוב אבל מבתו וחפוי ראש שנעשה בלן וספר וגולייר וברזן ע"כ, והה"ר יוסף גח"קון ז"ל כתב והמן נדחף אל ביתו וכ' הראב"ע נדחף מעצמו. ואחשוב שהוא מאחרים כי מקודם כשהיה המן עובר כלם מרחיבים לו הדרך דרך כבוד ונדחים מפניו, ועכשיו אין עושים לו את כל הכבוד הזה אך דוחפים אותו והלך לביתו אבל ועצב מהמעלה שנתחדשה למרדכי ולא נעשתה עצתו, וחפוי ראש מבשת כפילתו ע"כ. ובס' שערי בינה להה"ר אליעזר מגרמישא זלה"ה והמן נדחף מלמד שנצטרע וכה"א בעזיהו (ד"ה ב' כ"ו כ') וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו ה'.
פסוק יג:
ויספר המן לזרש אשתו ולכל אהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לי חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו:
פסוק יג:
ויספר המן וגו' במכלתין (מגלה פ"ק) מאי שנא התם דקרי להו אוהביו ומאי שנא הכא דקרי להו חכמיו, א"ר יוחנן מלמד שכל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם, אם מזרע היהודים. אמרו ליה אם משאר שבטים קא אתי יכלת ליה, ואם משבט יהודה מנשה ואפרים ויוסף קא אתי לא יכלת ליה, יהודה דכתיב ידך בעורף אויבך. שבט אפרים ומנשה ובנימן דכתיב (תהלים פ' ג') לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו, כי נפל תפול לפניו דרש ר' יהודה בר אלעאי שתי נפילות אלו למה, מלמד שאמרו לו אומה זו משולה ככוכבים כשהם יורדים יורדים עד עפר וכשהם עולים עולים לרקיע ע"כ. ואני שואל מאי שנא התם דכתיב וישלח ויבא את אוהביו ומ"ש הכא דכתיב ויספר המן לזרש אשתו, ואלו וישלח ויבא לא כתיב ועוד מ"ש דכתי' בתחלה ויספר המן לזרש אשתו ולבתר לכל אוהביו, ומ"ש במענ' שענו אוהביו שהם חכמיו תחלה ואח"כ וזרש אשתו והנ"ל כבר קדם בפסוק המן שהיו לו להמן שס"ה יועצים וכלם אינם ספונים כזרש בדבר עצה. והנה חכמים הללו לא נקראו בעת הזאת רק שהם בראותם הרעה הבאה עליו כי המלך השפילו והרים ונשא אויבו כלם נקבצו ובאו אל ביתו לנוד לו ולהצר בצרתו ולנחמו מאבל בתו ושם נמצאו ושם היו בבואו נדחף אל ביתו ולכן ויספר המן לזרש אשתו בתחלה כי היא רבתי בדעות בדבר עצה, ואח"כ לכל אוהביו ומשום לא תענה על רב השיבו הם בתחלה ואח"כ היא, ויען כלם הסכימו בדעתם מענה רע לכן לא קראם בשם אוהבים כי אם בשם חכמים כאלו החכמה הכריחתם לענות ככה לא כאוהבים, והותרו שתי השאלות באופן נאות, והה"ר יהודה ן' שושן ז"ל נתעורר אל השאלה השנית וכתב ז"ל מוחלפת השיטה כי למעלה בעת שמחת לבבו קרא לאוהביו ולאשתו כי בא להתכבד בפניהם, אך בבא שברו ספרי לזרש אשתו בתחלה כי היא קרובה אליו כגופו ואח"כ לכל אוהביו אמר את כל אשר קרהו כי במקרה נמצא אז בשער המלך ונתגלגל מה שנתגלגל והנה במבוכה הגדולה הזאת אין חכמה לאשה אף כי חכמה היתה, גם האוהבים נואלו ונשאו ולא פערו פיהם כמו שעשו בעצת יעשו עץ גבוה כי ראו כי בא שברו ומפלתו אך חכמיו וזרש שנעשית סניפין להם אמרו אליו אם מזרע היהודים וגו'. וכמה זריות נפיו בדבריו אלה, אחד מ"ש כי למעלה בעת שמחת לבבו קרא לאוהביו ולאשת כי בא להתכבד לפניהם, כבודו במקומו מונח כי לא באו בשמחה רק ביגון ואנחה ופסוק צווח וימלא המן על מרדכי חמה ויתאפק המן כי מרוב צערו ודאגתו הוצרך להתאפק ולהתחזק לבא אל ביתו, ב' מ"ש את כל אשר קרהו כי במקרה נמצא אז בשער המלך, מי ישמע אליו לדבר הזה והם המיעצים אותו ובבקר אמר למלך ויתלו את מרדכי עליו והוא השכים בבקר לבא אל המלך ופסוק צווח והמן בא לחצר בית המלך החיצונה לאמר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו היאך יאמר שהיה במקרה גם מה שהכחיש דברי רז"ל שאמרו שחכמיו הם אוהביו לא מחכמה עשה זה, ולמה לא ישאל עצה מהחכמים אשר הם עמו ופסוק מלא כי לא תאבד הורה מכהן ועצה מחכם, לכן האמת מה שכתבתי כי לא נקראו לעצה רק שבאו לנוד לו ולנחמו והם לא ידעו רק פרסומו של דבר מה שראו כל העם מרדכי רוכב על סוס והמן קורא לפניו ככה יעשה לאיש וגו' ואפשר שלא תהיה כוונת המלך עצמית להשפילו רק להגדיל את מרדכי ובזה יגדל כבוד המן שלא נמצא איש גדול כמוהו להגדיל את מרדכי והוא במר נפשו ספר להם בפרטות ובאורך אשר זה משפט תיבת ספור את כל אשר קרהו, כי לא באו תיבת את ותיבת כל המורות על הדבור בחנם, רק שכיון לכל מה שכתבנו למעלה בפסוק ויאמר המלך מי בחצר כיון שהתחיל לישן בעתותי בקר בא המן דופק על פתחו אמר מי הוא זה לא יבא בשלום לפני. ומ"ש שינתנו למרדכי י' אלפים ככרי כסף ושירוצו י' בני המן לפני מרדכי ושיהיו המן ואשתו ובניו עבדים למרדכי ושיהיה שליט על כל המלכיות בים והיבשה ושיצא טבעו וטבע המלך בעולם ושיבטלו אגרות ראשונות וכמו שקדם בפסוק מהר קח את הלבוש ואת הסוס, וזהו את כל אשר קרהו. ותיבת קרהו תרגמה הה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל באתי מזרע שנאמר בו אשר קרך בדרך והוא בא משאול שנלחם בו ונוטרים עלי שנאה ישנה ע"כ. וגם זה אפשר שדרש מתיבת את כל.
פסוק יג:
וימרו לו חכמיו וגו'. הוא דבר להם כמדבר עם אוהביו שיצרו בצרת והם לא ענוהו כאוהבים כי אין מדרך האוהב לבשר רעה רק ליעץ טובה לכ"א שהשיבו כחכמים לא כאוהבים גם שהוא ספר להם כאוהבים, ויאמרו לו אם מזרע היהודים כבר קדמו דברו הגמרא (מגילה פ"ק) ובמדרש בילקוט (סימן תתרנ"ז) כשיעצנו לו לצלבו לא היינו סוברים שהוא מן המיחדים להב"ה אבל ?גניו שהוא מזרע היהודים מאותם שעלו לכבשן האש וניצולו ומאותם שנפלו בגוב אריות לא תוכל לו ע"כ. ומצאתי כתוב וז"ל אם מזרע היהודים פי' אם מזרע היהודים היא אסתר המלכה א"כ מרדכי היהודי מעולם לא תוכל לו אלא נפל תפול לפניו כן פי' הה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל וכן נראה מענין הפסוק כי יש טעם פזר גדול בתיבת היהודים עכ"ל, ואני אומר תיבת לנפול הי' חסרה ונפול תפול שניהם מלאים, ואמרו לו אל תבטח על דברי השקר לומר שבזמן משה רבן היה לך נפילה חסירה, ומה יהיה עתה ודאי כי יוכלו לך, כי אז היתה התחלה בלבד מאותו שאמר אתה החלות להראות אה עבדך, ועתה תהיינה נפילות רבות ומלאות, ולכן נפול תפול מלאי'. ומצאתי אל הה"ר דוד אבודרהם ז"ל שכתב בביאור התפלות בברכת המגלה האחרונה של המגלה וז"ל ויש או' שתקנו בברכה זו ו' לשונות כנגד ו' מוש' שנלחמו בעמלק, הרב את ריבינו, ע"י יהושע שנאמר (שמות י"ז י"ג) ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, והדן את דיננו, ע"י אהוד בן גרא בן הימני שהרג את עגלון מלך מואב והיה עמו עמון ועמלק שנאמר (שופטים ג' י"ג ) ויאסוף אליו את בני עמון ועמלק וילך ויך את ישראל, וכתיב (שם ו' ל"ג) ויקם ה' להם מושיע את אהוד בן גרא, והנוקם את נקמתנו, ע"י גדעון שנאמר שם וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדיו, והנפרע לנו מצרינו ע"י שאול שנלחם בעמלק. והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו, ע"י דוד בצקלג שנאמר שם ועמלקי פשטו אל נגב, ואל צקלג, והחתימה הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, כנגד הנס של מרדכי ואסתר, האל המושיע, לימות המשיח עכ"ל. הנה ששה אלו שנלחמו בזרע מרעים, ולא אחד בהם שיפילם נפילה שלימה ולכן אמ' לו אם מזרע היהודים מרדכי מאותם שהחלות לנפול לפניו אשר הם יהודה ובנימן אפרים ומנשה, למטה יהודה דוד מלך ישראל, למטה מנשה גדעון בן יואש, למטה אפרים יהושע בן נון, ותרב משאת בנימן ממשאות כלם כי היו ממנו שלשה, אהוד בן גרא, ושאול בן קיש, ומרדכי, גם כי היתה נפילה חסרה, דע לך כי הכל היה התחלה, ועתה באו ימי השלום כי נפול תפול לפניו, ובשערי בינה להה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל כתוב לאמר, אשר החלות ב' אתה החלות להראות את עבדך זכות משה שנא' בו (דברים ל"ד י') ולא קם נביא, עמד למרדכי ולא קם ולא זע, נפול תפול מלא וא"ו כי עשית לו ו' דברי' ולישראל ו' דברים, ויקרע מרדכי, וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה, כמו כן ולישראל ו' דברים, אבל גדול ליהודים, וצום בכי ומספד שק ואפר ע"כ:
פסוק יד:
עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר:
פסוק יד:
עודם מדברים וגומר בגמרא (מגילה פ"ק) ויבהילו להביא את המן מלמד שהביאוהו בבהלה פרש"י לא רחץ יפה מטנופו, כבר קדם לנו כי תיבת מלמד היא תשובת פשיטא או למה לי. ופה הוקשה להם מה בא ללמדנו ויבהילו וכבר קדם בפסוק מהרו את המן שלא תתקלקל הסעודה, ואחר שהמלך על השלחן שורת הדין שימהרו להביא את המן שלא יהיו המלך והמלכה ממתינים אותו. א"כ ויבהילו למה לי ועוד היל"ל וימהרו את המן, לכן אמר מלמד שהביאוהו בבהלה עד שמצואתו שהשליכה עליו בתו כמו שקדם לא רוחץ, וטעמו של דבר פורש בדברי הה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל וכה אמר, ויבהלו חסר יו"ד כי שלחה אחר עשר בניו כדי שלא מרדו במלך וימסרו המדינות שהם פקידים עליהם למלך אחר ע"כ, ובמדרש לקח טוב ז"ל עודם מדברים עמו וגו' אמרה אסתר בניו של המן איפרכין במדינות אלכדנו קודם שישיגו להם הדברים הללו וימרדו במלכות, לכך נאמר ויבהילו ע"כ. ועוד ירצה ללמד שהביאוהו בבהלה שלא הביאוהו בכבוד כדרך השרי' הנק' לאכול עם המלך וכ"ש זה אשר גדלו המלך אמר כי אחרי שהתחיל לנפול איתרע מזליה והביאוהו בבהל'. ואו' אל המשתה אשר עשת' אסת' כלו' אחרי אשר כבר נעש' שאם לא היה נעש' לא היו עושי' אותו עתה.