תנ"ך על הפרק
אסתר ו
825
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
מאמרים על הפרק
פרק ו' – ככה יעשה לאיש
הַסְתֵּר אַסְתִּיר
אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי
דורון, תפילה ומלחמה במגילת אסתר
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(שם שם ב') נדדה שנת המלך. למה נדדה – נפל ליה מילתא בדעתיה, אמר, מאי דקמן דזמינתיה אסתר להמן, דלמא עצה קא שקלי למקטלי, הדר אמר, וכי לא הוי גברא דרחים לי דהוי מודע לי, הדר אמר, דלמא איכא אינש דעבד בי טיבותא ולא פרעתיו, משום הכי ממנעי אינשי ולא מגלו לי, מיד – ויאמר להביא את ספר הזכרונות.
(שם שם) נדדה שנת המלך. למה נדדה – לפי שראה בחלומו את המן נוטל סייף להרגו ונבהל והקיץ משנתו בי"ל דגם דבר זה כמו הדרשה הקודמת דריש מהמשך הענין שצוה להביא את ספר הזכרונות שאמר אולי איכא אינש דעביד לי טיבותא ולא פרעתיו ולכן אין מגלים לי עתה מחשבת המן. ובמ"ר מבואר עוד דכיון שאמרו לו הנה המן עומד בחצר, אמר, הוא הדבר שראיתי בחלומי, לא בא זה אלא להרגני, והיתה רוחו סוער בקרבו, ועל כן החליט לעשות את אשר עשה בכל ענין זה. .
(מ"ר) ויהיו נקראים. מלמד שנקראו מאליהם גיתכן דמדייק דהו"ל לומר ויקראום לפני המלך, והלשון ויהיו נקראים משמע ליה שלא ברצון. והענין בכלל יתבאר ע"פ מש"כ בתרגום שני כאן בזה"ל, וכד חזי שמשי ספרא [דמלכא, ע' באות הסמוך] ית מה דחוי מרדכי על בגתן ותרש הוי מהפך ית פצימי [את הדפים] דספרא ובא הוי צבי למיקרי, והוי רעוא מן קדם מרי עלמא ואתגוללו פצמיא מאליהן והוו מתקרין מליא מן גו פצימיא קדם מלכא, ע"כ, וכמעט אין ספק שלזה כונה דרשה זו, או דהתרגום מפרש כן לשון דרשה זו. והמפרשים יש שלא פרשו מאומה ויש שפרשו בדוחק גדול. ובערוך [ערך נקראין] איתא שסופרי המלך וקוראי ספריו היו בני המן, ועיין מש"כ בזה לקמן פרשה ח' פסוק ט'. .
(מגילה ט"ו ב') וימצא כתוב. כתב מבעי ליה, אלא מלמד ששמשי מוחק וגבריאל כותב דכתב משמע. שהיה כתוב מכבר, וכתוב משמע שכתוב מחדש, כך פירש"י, אבל אינו מבואר כלל דהא הלשון וימצא כתוב הוא לפי משפט הלשון וחוקיו. וגם מה שכתב דכתוב משמע שכתוב מחדש הוא פלא, שהרי כן מפורש הלשון כ"פ במקרא בענין כתבים ישנים, וימצאו כתוב בתורה (נחמיה ח' י"ד), כאשר כתוב בתורת משה (דניאל ט') והרבה כהנה. ואולי כונת הקושיא דהו"ל לומר וימצא כְתָב [בכ"ף שואי"ת ובתי"ו קמוצה], ובאור הענין כמו שנהוג עתה במשפטי המדינה, כי במקרה איזה מאורע נכבדה עורכים הפקידים זכרון בספר תעודה, כתב אמנה, ונקרא בלשונות העמים אַקט, או פראָטאָקאָל והנה בעת המאורע מבגתן ותרש אחר שנודע מתשבתם שחשבו על המלך בודאי נערך כתב אמנה כזה, וכמש"כ ויכתב בספר, וא"כ הו"ל כאן לומר וימצא כְתָב, כלומר שנמצא אותו מערכת הכתב, אבל כתוב משמע רישום בעלמא, וזה לא יתכן במאורע נכבדה כזו. ואינו דומה להלשון כתוב שהבאנו למעלה, דשם איירי בכתיבת ספר החוקים.
ודריש ששמשי מוחק דבר זה וגבריאל המלאך כתבו מחדש, ושמשי הוא סופר המלכים מימי כורש ושונא ישראל היה וכמש"כ בעזרא ד', ובימיו וכן בימי אחשורוש כתב שטנה על בנין ביהמ"ק, ועיין מש"כ באות הקודם. ומה שסמכו כתיבה זו במלאך גבריאל יתכן ע"ש שנאמר בו כ"פ בס' יחזקאל האיש אשר קסת הסופר במתניו. .
(מגילה ט"ו ב') וימצא כתוב. דרש רבי שילא איש כפר תמרתא, ובה כתב שלמטה שלזכותן של ישראל אינו נמחק, כתב שלבעלה לא כש"כ הועיין לעיל סוף פרשה ב' פסוק כ"ג בדרשה ויכתב בספר. .
(שם ט"ז א') וימצא כתוב וגו'. א"ר פנחס, מדה טובה היתה באותו האיש, שכל מי שהיה עושה בו טובה היה כותבה, הדא הוא דכתיב וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי [מ"ר פרשה א' פ' ג']. לא נעשה עמו דבר. אמר רבא, לא מפני שאוהבין את מרדכי אלא מפני ששונאין את המן ולא נתבאר איפה מרומז ענין זה, אם שאין כל ספק שכלם היו שונאים למרדכי היהודי אך איפה מרומז בכתוב, כי אמרו כן משנאתם להמן הלא עליהם להגיד האמת, ואפשר לומר דהכונה היא כן, דבאמת תכף אחרי המעשה דבגתן ותרש הודו את מרדכי, בשם המלך, על זה, כנהוג, והמלך שאל כאן, אם נעשה לו יקר וגדולה בפומבי, כדמוכח מהנעשה לו אח"כ ע"י המן, והו"ל להשיב להמלך כי לא נעשה לו עוד היקר והגדולה, והם ענו כי לא נעשה עמו דבר כלל, ובזה חפצו להרגיז את לב המלך על ראש מנהיגי המלוכה שרק בידו לשמור בכל עת שיקוים דבר המלך, ולזרזו בנתינת הכבוד למרדכי, ומההוספה הזאת נראה כי לא מאהבת מרדכי (שלא היו אוהבים אותו) אלא משנאתם להמן, ועי' בחא"ג. .
(מגילה ט"ז א') אשר הכין לו. [מה ת"ל לו], תנא לו הכין, ועליו נאמר ולו הכין כלי שת חציו לדולקים יפעל, בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל.
(מ"ר) ויאמר המן בלבו. תניא, הרשעים ברשות לבם, וכן ויאמר עשו בלבו, אמר נבל בלבו (תהלים י"ד) ויאמר ירבעם בלבו (מ"א י"ג), אבל הצדיקים לבם ברשותם כמש"נ (ש"א א') וחנה היא מדברת על לבה, וישם דניאל על לבו (דניאל א') ויאמר דוד אל לבו (ש"א כ"ז) ודומין לבוראן שנאמר (ס"פ בראשית) ויאמר ה' אל לבו זהסברא והחלוק בזה, כי הרשעים לבם מושל עליהם, והלב ידוע דהוא סרסור דעבירה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה) ולכן אינם יכולים להתגבר על חפצי לבם, אבל הצדיקים הם מושלים על חפצי לבם. .
(מ"ר) למרדכי היהודי וגו'. [למרדכי היהודי היושב בשער המלך, כל הני סימני למה לי], אלא אמר ליה ועשה כן למרדכי, אמר ליה, מנו מרדכי, אמר ליה, היהודי, אמר ליה, טובא מרדכי איכא ביהודאי, אמר ליה – היושב בשער המלך חכי דבר שאין ניחא לו לאדם לא יתננו בנקל להאמין, ונדמה לו אולי לא יבין נכוחה, וכהאי גונא דרשו (סנהדרין פ"ט ב') באברהם כשאמר לו הקב"ה קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק כל הני סימני למה לי, יען דכשאמר לו את בנך אמר ליה שני בנים יש לי [יצחק וישמעאל], אמר ליה, את יחידך, אמר ליה, זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר ליה אשר אהבת, אמר ליה שניהם אהובים לי, עד שאמר לו את יצחק. .
(מגילה ט"ז א') אל תפל דבר. אמר ליה המן, סגי ליה בחד דיסקרתא אי נמי בחד נהרא טר"ל שאמר למלך שאין ראוי מרדכי לגדולה כזו להלבישו בלבוש מלכות ולהרכיבו על סוס המלך וסגי ליתן לו כפר אחד או מכס נהר אחד, ועל זה השיב לו אל תפל דבר וגו' בין מה שאמרת בראשונה ומה שאמרת באחרונה זיל הב ליה. , אמר ליה, הא נמי הב ליה, הדא הוא דכתיב אל תפל דבר מכל אשר דברת.
(שם שם) ויקח המן וגו'. אזל לגביה דמרדכי, אשכחיה דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה יפירש"י בהלכות עומר מענינא דיומא שאז היה ט"ז בניסן, כמבואר בהמשך הפרשה הקודמת [ועיין בסמוך אות י"ג]. ואמנם מהמשך הלשון מאן דמנדב מנחה וכו' משמע דבקומץ דסתם מנחה היא, אך כנראה הכריחו לפרש כן משום דבמדרש איתא מפורש דמתעסקי בעומר, וצ"ע. , אמר להו במאי עסקיתו, אמרו ליה, בזמן שביהמ"ק היה קיים, מאן דמנדב מנחה מייתא מלי קומצא דסולתא ומכפר ליה, אמר להו, אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי יאועיין מש"כ לעיל פרשה ג' פסוק ט' ועשרת אלפים. .
(שם שם) ויקרא לפניו וגו'. א"ר בנימין בר לוי, בניה של רחל גדולתן שוה, התם כתיב (פ' מקץ) וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך, וכאן כתיב ונתון הלבוש והסוס וגו' ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש וגו' יבוע"ע לקמן ריש פרשה ח' בפ' ומרדכי יצא וגו'. [מ"ר פרשה ז']. וישב מרדכי וגו'. אמר רב ששת, ששב לשקו ולתעניתו יגיום ג' לתעניתו היה, ומה שקרא הכתוב ליום אתמול שלישי כדכתיב ויהי ביום השלישי ותלבש אשתר מלכות – יום שלישי לשילוח הרצים היה. וטעם הדרשה מלשון וישב מרדכי נראה משום דלשון השבה משמע אל המצב שהיה בו קודם למאורע זו, ומעין הדרשה והשיב את הגזילה – כעין שגזל, ואחרי דמקודם לזה היה בשקו ובתענית וכתיב וישב מבואר ששב לזה. .
(מגילה ט"ז א') אבל וחפוי ראש. כי הוי נקיט ואזיל עם מרדכי בשבילא דבי המן ' חזיתיה ברתיה דהוי קאים אאיגרא, סברה היא, האי דרכיב אבוהא הוא והאי דמסגא קמיה – מרדכי, שקלא עציצא דביהכ"ס ושדיתיה ארישיה דאבוה, דלי עינה וחזיא דאבוהא הוא, נפלה מאיגרא לארעא ומתה, והיינו דכתיב והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש, אבל על בתו וחפוי ראש על מה שאירע לו ידיתכן דדריש אבל על בתו מלשון נדחף אל ביתו אבל, אל ביתו בסבת ביתו, וכמו (ש"ב כ"א) אל שאול ואל בית הדמים, יעו"ש, וגם כי אין אבל אלא בקרובים, ומי דחפו – דבר העציצא, כי לא היה יכול להתמהמה עוד בחוץ. .
(מגילה ט"ז א') ויאמרו לו חכמיו. קרי להו אוהביו וקרי להו חכמיו, א"ר יוחנן, כל האומר דבר חכמה אפילו בעובדי כוכבים נקרא חכם טווהדבר חכמה שאמרו הוא הענין המבואר בדרשה הבאה. .
(שם שם) אם מזרע היהודים. אמרו ליה, אי משאר שבטים קאתא מרדכי יכלת ליה, ואם משבט יהודה ובנימין ואפרים ומנשה לא יכלת ליה, יהודה – דכתיב ידך בעורף אויביך, אינך – דכתיב בהו (תהלים פ') לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך טזטעם דרשה זו פשוט, דאינו מבואר כלל מה שאמרו בלשון ספק אם מזרע היהודים מרדכי, האם נסתפקו בתוצאת גזע מרדכי, וגם לשון היהודים בה' הידיעה אינו מבואר, ולכן דרשו אם מזרע היהודים, היהודים המצויינים, וכדמפרש.
ועיין בפירש"י בתהלים בפסוק שהובא כאן, לפני אפרים ובנימין ומנשה, פירש, וז"ל, כשיהיו צריכים לתשועתך אע"פ שאינם כדאי עוררה גבורתך להם, עכ"ל. ומשמע מדבריו דכש"כ לשאר שבטים יעיר הקב"ה גבורתו, ולכאורה פלא הוא, שהענין סותר לאגדה שלפנינו שמבואר דאך ורק אלה השבטים מובטחים בעזרו של הקב"ה מפני תעניתם ומעלתם.
וצ"ל דהכונה כאן דשאר השבטים אין יכולים תמיד לבטוח בישועת ה', כי כנודע עברו ישראל על התורה בימי אחשורוש, וכשאינם כדאי לא יהיה ה' לעזר להם וא"כ אתה יכלת ליה, משא"כ אלה הארבעה שבטים בטוחים בכל אופן בישועת ה' ואפילו אם אינם כדאי. .
(שם שם) נפול תפול. דרש ר' יהודה ב"ר אלעאי, שתי נפילות הללו למה, אמרו לו, אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהם יורדין יורדין עד לעפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים יזצריך באור מה שייך זה להשתי נפילות דהמן, וצ"ל דכונתם דערך הנפילה תהיה לעומת העליה, דכמו שהעליה של מרדכי תהיה למעלה ראש, כך נפילתו של המן תהיה עד סוף מדרגת הנפילה, והיינו נפל תפול – סוף נפילה. .
(שם שם) ויבהלו. מלמד שהביאוהו בבהלה יחמדייק מדלא כתיב ויבהילו להמן לבא, דהלשון להביא הוא לשון גם לפי ערך איש מכובד, אלא מפני שהבהילוהו לבא שלא ברצונו, והסבה לזה מפני שלבו לא הלך עתה אחר משתה ושמחה, אחרי המאורע שלו עם מרדכי ומיתת בתו ונבואת אשתו ואוהביו, ועיין מש"כ כעין דיוק כזה בלשון להביא את ושתי המלכה [ע"ל פרשה א' פסוק י' בדרשה ביום השביעי]. ויתכן כי לא קראוהו אל המשתה כי אם בהלוהו לבא סתם. .
(שם שם)