פסוק א:בלילה ההוא. יר׳ כי אחר שבצערה קודם כל דבר בטחה באל והזכירה שמו הגדול באומרו יבא המלך והמן היום מיד השם ית׳ הוציאה למרחב ז״ש בלילה ההוא וכו׳ שלא נתארך זמן שמיד באותה הלילה נדדה שנת המלך ואמר להביא את ספר הזכרונות ד״ה ויהיו נקראים לפני המלך יתכן שעשה כן להביא עליו השינה שכן דרכם של הנודדים שנתם כשיקראו לפניהם דברים שאירעו או סיפורים והגדות תבא השינה עליהם:
פסוק א:ובמדרש אמר רבא נפל מלתא בדעתיה אמר מאי האי דקא זמנתיה אסתר להמן בהדאי דלמא עצתא קא יעצי עליה דההוא גברא למקטליה הדר ואמר אי הכי הוה ליכא איניש דרחים לי ומודע לי אמר דלמא איכא איניש דעביד בי טיבותא ולא פרעתיה מיד ויאמר להביא וכו׳: וקשה כי מנין ליה לרבא דנפל מלתא בדעתיה ושאחר כך חזר בו ואמר אי הכי הוה וכו׳ ועוד אומרו שאחר כך אמר דלמא איכא איניש כי בפסוק כנר׳ לא יש רמז. ב׳ בדברים עצמן שאמר מאי האי דקא זמנתיה אסתר להמן בהדאי דמלתא דפשיטא הוא שהזימון היה עמו כאומרו יבא המלך והמן וכו׳ ועוד כי מה שגעון עלה בדעתו של אחשורוש שאמר אי הכי הוה וכו׳ וכי אם היה בדעתם להרגו בערמה היו מגלים הדבר לאהובי המלך אם כן אהוביו מנין ידעו כי לא היו נביאים:
פסוק א:ונראה שהוקשה לרבא כי מה סמיכות יש בין עשית העץ לאשר נדדה בלילה ההוא שנת המלך ועוד מה שייכות יש להבאת ספר הזכרונות לנידוד השינה אדרבא היה לו לשתוק עד שתחזור שינתו אליו לזה אמר רבא שנידוד השינה היה על אשר ראה שאסתר סכנה עצמה לבא אל המלך אשר לא כדת ובודאי שמקוצר רוח וצרה קרובה היתה ביאתה ולכן אמר לה מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך כי ודאי שאלתך רבה היא וכשראה ששאלה שיבא המלך והמן היום וכו׳ ואחר שאמר לה במשתה היין גם כן מה שאלתך וכו׳ ומה בקשתך וכו׳ אמרה שרצונה שיבא המן והמלך למחר אל המשתה אשר תעשה לו ומחר תעשה כדבר המלך הוסיף להפליא הפלא ופלא לכן בלילה ההוא מה שראה מן הזרות ביום מענין אסתר נפל מלתא בדעתיה לחשוב מחשבות ובזה נדדה שינתו בלילה ההוא והיה נושא ונותן בדבר בשכלו ובדעתו כי בלילה השכל מיושב וישפוט האמת והצדק ולזה אמר מאי האי דקא זמנתיה אסתר להמן בהדאי ירצה אחר שאסתר זמנה להמן לבד בהדאי אל משתה היין דלמא עצתא קא יעצי עליה דההוא גברא למקטליה ויצא עצתם לאורה כי טובים השנים מן האחד ונאספו עלי והכוני נפש יען כי אני רואה שהזימון הוא בהדאי כמ״ש הדר ואמר אי הכי הוה וכו׳ שכן דרך החושב לחשוב כל הדברים אשר יתכנו ואחר כך לברר הסולת מן הפסולת בשבילו ז״ש אי הכי הוה ר״ל אם הם מתמול שלשום היו שונאים אותי כי לא יתכן הריגה מבלתי שנאה כמש״ה (דברים יט ד) והוא לא שונא לו מתמול שלשום וכו׳ א״כ בודאי שלשום אהוב מאוהבי נגלה השנאה ועתה בראותו הזימון הזה ששניהם לבדם עלי יפול חשש בלבו ויבא ויגיד לו שלבו נוקפו שהמשתה הזה הוא לרעתי יען כי הוא שונא לי וכו׳ אם כן ודאי דהא ליתא אלא דלמא איכא איניש דעבד בי טיבותא ולא פרעתיה ואסתר זמנה להמן בהדאי כדי שגם כן המן יסייע לדבר טוב עמי על אודות שאלתה לזה צוה להביא ספר הזכרונות לידע אם ימצא איזה אדם שעשה עמו טובה ונכתב בספר הזכרונות על ידי אסתר ולא גמלתיו גמולו הטוב ובזה אדע שבשביל כך באה אסתר לשאגמול חסד עם האיש אשר עשה עמדי חסד ואמת כמ״ש ומה שסמך ענין הנידוד השינה לעשיית העץ להורות כי רם ה׳ ושפל יראה ומחשבות האדם המה הבל כי בלילה ההוא שהיה עושה המן העץ למרדכי בלילה ההוא הקב״ה נדד שינת המלך לחשוב מחשבות עד שצוה להביא את ספר הזכרונות וכו׳ ויהיו נקראים מאליהם וכמשרז״ל ששמשי כשהגיע לענין מרדכי מחק אותו ואליהו כתבו כמש״ה:
פסוק ב:וימצא. ויאמר. ויאמר. ויאמרו. ויבא וימצא כתוב שאין אומרי׳ וימצא אלא לדבר האבוד ונמצא ומיד אמר לנערי המלך משרתיו שהם היודעים כל הדברים הנעשים על ידו מה נעשה למרדכי יקר וגדולה על זאת והשיבו שלא נעשה עמו דבר ובכן המן השכים בבוקר לאמר למלך לשיתן לו רשות לתלות את מרדכי ואמר על העץ אשר הכין לו יר׳ כי המן העץ הכין לו שיתלה עליו והיה ברצונו לאמר למלך לתלות את מרדכי במקומו ז״ש על העץ אשר הכין לו לו להמן כמ״ש. והנה המלך שאל מי בחצר רצונו לשלוח אחר מרדכי וכשהוגד לו שהמן היה בחצר ממתין למלך שיקום משנתו שכן דרך המלכים לישן עד ג׳ שעות צוה להביא את המן לפניו לקחת עצה ממנו מה יקר יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו וכשראה המן שהמלך אומר לו כך שמח שמחה גדולה שראה שהשעה משחקת לפניו כמו שהיה:
פסוק ז:ויאמר. יביאו. ונתון. ויאמר. ויקח הנה צריך לראות למה הוקשה לשאול המן הדברים האלו שהם מטכסיסי מלוכה ולא די לו כל הממשלה והגדולה שהיה לו על כל השרים כמש״ל ועוד לו המלוכה באומרו יביאו לבוש מלכות וכו׳ וסוס אשר רכב וכו׳ ועוד למה בכתר אמר ואשר נתן כתר מלכות בראשו ולא אמר וכתר אשר נתן בראש המלך כ״ש בלבוש ובסוס ועוד למה בחזרתו לומר ונתון הלבוש והסוס לא הזכיר הכתר:
פסוק ז:ונראה כי המן חשב שהיה אומר המלך בעדו כמ״ש למי יחפוץ המלך וכו׳ ולא ידע שבלב המלך היה למרדכי שונאו ואפילו שהוא נבא ולא ידע מה נבא באומרו למי יחפוץ המלך וכו׳ שהיל״ל למי חפץ המלך מהו יחפוץ ועוד באומרו יותר ממני מיותר שהיל״ל ממני לבד אלא למי ר״ל למרדכי [יהודי] כמש״ה איש יהודי (יהוד״י בר״ת) יחפוץ המלך עתה לעשות לו יקר שיהיה יותר חשוב מכל יקר שיש לי וכמו שהיה שבחשבו שהיה המשא עליו אמר בדעתו מה אני חסר מזהב וכסף ומרגליות וממשלה אם כן לא אשאל בלתי טכסיסי מלוכה שרק הם גדולים ממני כי הם המעלה אשר אין למעלה ממנה וכמשרז״ל (ברכות כח.) לשתמיש איניש בכסא דמוקרא יומא חד והדר לתביר לזה הוקשה לשאול טכסיסי מלוכה ואמר יביאו לבוש מלכות וכו׳ וסוס וכו׳ ואשר נתן כתר מלכות וכו׳ ורצונו היה שיהיו השלשה ענינים גם יחד כמ״ש רז״ל במדרש ששאל שלשתם וכשראה המן שנשתנה פניו של מלך בהזכירו הכתר לא הזכיר הכתר עוד וחזר ואמר ונתון הלבוש והסוס וכו׳ עכל״ה הנה שהוקשה לו למה חזר פעם אחרת להזכיר הלבוש והסוס אחר שכבר הם אמורים בפסוק הא׳ ועוד למה לא הזכיר ותרץ שהוא כוונתו על שלשה שאמר אבל בראותו שכשהזכיר הכתר נשתנו פניו של מלך כי אין זולתה כי בשלמא ללבוש ולסוס לא חשש כ״כ כי כבר יש לו כמה אלף מלבושים וכמה רבבות אורוות סוסים אבל הכתר אחת היא אם כן הרי ששאל המלוכה כולה בשאלת הכתר לכן חזר ואמר ונתון הלבוש והסוס לתקן המעוות ולא הזכיר הכתר: ועדין קשה כי מה תקנה יש במה ששאל הכתר כבר ועל כרחו של המלך צריך לעשות ככל אשר יצא מפיו ואפילו שלא יזכרנה עוד הכתר צריך לתת לו אחר שנתן הבחירה בידו של המן כמ״ש:
פסוק ז:והנראה כי המן בראותו שכשהזכיר הכתר שזיו פניו של המלך נשתנו פחד ואמר שמעולם לא עלה על לבו לשאול הכתר ואפילו הסוס כמ״ש חז״ל (ספרי דברים קנז) אין רוכבים על סוסו ואין יושבים על כסאו וכו׳ שמי שיעשה דברים אלו הרי הוא כמלך בעצמו אלא מה שאמר וסוס אשר רכב עליו המלך אין כוונתו למלך אחשורש כי הוא לא אמר אלא סתם וכמו שפירש אחר כך באומרו תדע איזה מלך אמרתי אחד ממלכי המדינות אשר היה מלך קודם ונתן על ראשו כתר מלכות בהיותו מלך ואחר כך כשכבשם אחשורוש ולקח סוסיהם אם כן זהו שאמרתי שינתן אחד מן אותם הסוסים שאין להם כ״כ מעלה כמו הסוסים אשר רכבת אתה זש״ה וסוס אשר רכב בו המלך ואשר המלך הזה מקודם נתן כתר מלכות בראשו והנה היה דבר המלך אליו לאמר מהר קח את הלבוש ואת הסוס שגם הם מטכסיסי המלוכה ואילו הכתר לא הזכיר שבנתינת הכתר הרי הוא כמו מי שהסיר מלכותו ונתנו לאחר כנודע ואמר כאשר דברת ר״ל כמו שדברת בתחילת דבריך שיהיה הלבוש אשר לבשתי בו בעת מלכותי והסוס אשר רכבתי עליו בעת אשר מלכתי שזה היה שאלתו.
פסוק י:ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך וכו׳ הנה חז״ל אמרו שבאומרו למרדכי פרחה נשמתו כי הוא היה בא לאמור למלך לתלותו על העץ וכו׳ ובכן ביום ההוא אבדו עשתונותיו ואמר מרדכי טובא איכא א״ל היהודי א״ל מרדכי יהודי טובא איכא א״ל היושב בשער המלך כי אין זולתו עכ״ל.
פסוק י:וא״ל אל תפל דבר מכל אשר דברת הרצון שלא ילבשהו הלבוש וירכיבהו על הסוס לבד אלא שיקרא לפניו הוא בעצמו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו וכו׳ או יאמר אל תפל דבר מכל אשר דברת ר״ל תדע למה אני מצוה לך לעשות כל הכבוד הזה למרדכי בשביל שלא יפול ארצה דבריך שדברת בלבך למי יחפוץ המלך וכו׳ כמ״ש שרמז באומרו למי וכו׳ שלמרדכי יהודי יחפוץ וכו׳ כמ״ש בר״ת של למי וכו׳ לעשו׳ יקר יותר ממני וכו׳ והנה על כרחו שלא בטובתו לקח הלבוש והסוס ועשה למרדכי היהודי ככל אשר דבר בלב נשבר ונדכא ורוח נכאה:
פסוק יב:וישב ויספר. הנה צריך להבין מה שאמר וישב מרדכי וכו׳ כי ודאי שלא ישאר שם ועוד מה שאמר והמן נדחף מי הוא אשר דחפו וכו׳ ועוד כי מאחר שהוא לא ספר אלא לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו כש״ה אם כן איך אומר אחר כך ויאמרו לו חכמיו מי הכניס לחכמים בתגר זה כי הוא לא ספר להם ש״ד:
פסוק יב:ונראה כי אחר שהמן השכים לחצר המלך לאמר לו לתלות את מרדכי כדי שלא ישב עוד בשער המלך ולא יכעיסו יותר כמש״ל וכשראה מה שנהיה לו מהגדולה והיקר אשר גדלו המלך יותר ממנו כמ״ש ואחר כך וישב מרדכי אל שער המלך לזה והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש כי ראה שלא נעשתה עצמו ועלה חרס בידו בשובו לש״ה כבתחילה ולאשתו ולא הבין שהיו ממתינים שיביא את מרדכי לתלותו על העץ ספר להם כל אשר קרהו וכו׳:
פסוק יב:וחז״ל (מגילה טז.) אמרו שבת המן כשראתה את מרדכי רוכב והמן קורא לפניו וכו׳ חשבה שהרוכב הוא אביה ולקחה גרף של רעי והטילה על אביה שהיה קורא בחשבה שהוא מרדכי וכשראתה שהוא אביה הפילה עצמה ומתה ולכן נדחף עצמו אל ביתו בשביל מה שהיו מטילין עליו ז״ש אבל מפני בתו שמתה וחפוי ראש מהגרף של רעי ע״כ וישב מרדכי ששב לשקו ולתעניתו הנה שהוקשה להם מה שהקשינו ותירצו כמו שאמרנו ויר׳ ששקו ותעניתו של מרדכי גרם להמן לשוב אל ביתו אבל וחפוי ראש כמש״ה וישב מרדכי לשקו ולתעניתו וכו׳ וסמיך ליה והמן נדחף וכו׳ והנה ספר לכל אוהביו את כל אשר קרהו ובכלל אוהביו היו חכמיו אלא שההגדה האמיתית לא הגידו בלתי החכמים מהם כי הפתיים והסכלים היו מנחמים אותו ומדברים על לבו אבל החכמים שבהם אפילו שהיו גם כן מכלל אוהביו דברו לו האמת כמש״ה אפלטון אוהבינו אבל האמת יותר אהוב ממנו ואמרו בלשון שלילה אם מזרע היהודים וכו׳ שהרי היו יודעים שהוא יהודי באומרו איש יהודי וכו׳ אלא כדי שלא להבהילו בבת אחת ואמרו אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו כפלו הנפילות אלו פעם אחר פעם לומר לו שאפילו שהוא כ״כ גבוה בגרם המעלות ואפילו שיקרה לו נפילה תהיה מעט מעט בהדרגה כפי סיבוב הגלגל לאט לו או אפי׳ שתפול תחזור לעלות פ״א שגלגל הוא שחוזר בעולם ואחר תוכל לו כי לא יתכן למי שהיה ברום הגלגל שבמעט קט יפול תכף ומיד לארץ וזהו שהיו אומרים לו הערומים מדעת מאוהביו לנחמו אבל חכמיו אמרו לו שאם לא היה מרדכי מזרע היהודים יתכן דבריהם יען כי כל האומות היו קבועים בגלגל כש״ל בארוכה אבל אם מזרע היהודים מרדכי וכו׳ אשר הם אינם תחת מערכות השמים וכסיליהם כמ״ש חז״ל (שבת קנו:) אין מזל לישראל כי ה׳ נלחם להם ועושה פעולות בלתי הטבע להפיק רצונם והם שולטין על המזל כמש״ה (שמואל ב כג ג) צדיק מושל ביראת אלהים. אם כן אחר אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו עוד כל ימי עולם ולא תאמר מקרה הוא בלתי טהור וכו׳ וגלגל הוא שחוזר פעם בולע פעם נבלע ויהיה לך אחרית ותקוה שתוכל לו עוד שעל שקר אתה בוטח כי לא די שלא תוכל לו עוד אלא שתהיה נפילתך כ״כ מהרה שלא בהדרגה עד שמיד נפל תפול לפניו לארץ בהתחלה לבד אשר החילות לנפל למה כי בתחילת נפילתך היא הוראה על שנדבקה ההשגחה האלהית על מרדכי היהודי ואחר שידע הוא שהיהודים גואלם חזק הוא ובהדבקם עם קונם יעלו וישלטו על המזל והראיה מיהושע שאמר שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון והמת אשר החיה אליהו וכן אלישע וכאלה רבות שהשם ית׳ מהפך הטבע בשביל עושי רצונו ולזה אמרו אם מזרע היהודים וכו׳ יר׳ אם הוא מאותם היהודים הנקראים יהודים שכופרים בע״א כמ״ש שכל הכופר בע״א נקרא יהודי וכו׳ לא תוכל לו וכו׳ שזכות אבות מסייעתם וכו׳:
פסוק יב:ובמ׳ מגילה (מגילה טז.) כי נפל תפול לפניו. דרש רבי יהודה בר אלעאי שתי נפילות הללו למה אמרו לו אומה זו משולה ככוכבים ומשולה כעפר כשהם יורדים יורדים עד עפר וכשהם עולים עולים עד לרקיע עכ״ל. וצריך להבין שנראה מקושייתו שהב׳ נפילות מיותרות ואינו כן שהרי צריך לאמר לו שהוא יפול שלא די שלא יוכל וכו׳ שאם לא היה אומר אחר כך כי נפל תפול וכו׳ הייתי אומר שהמן לא יוכל על מרדכי ולא מרדכי על המן ועוד איך הוציא הדרשא הזאת מיתור השתי נפילות כמ״ש שאמרו לו אומה זו וכו׳: ונראה שהוקשה לרבי יהודה שאחר שאמר אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו היה די שיאמ׳ עוד כי תפול לפניו לבד כי מאשר החילות וכו׳ אמרו לו שלא יוכל לו אבל אינו מוכרח שיפול הוא במה שא״ל לא תוכל לו אם כן באומרם כי תפול לפניו יובן כי לא די במה שלא יוכל לו אלא שיפול לפניו וזהו שהקשה שתי נפילות הללו אשר חוברות אחת אל אחת למה לי כי באחת מהם שיאמר די והייתי מבין שהמן יפול לפני מרדכי וכו׳ אם כן ודאי שלא באו על צד הקרי והזדמן אלא לדרשא קא אתו ולזה דרש ואמר שחכמיו אמרו לו שנפול יפול לפניו מבלי איחור יען שאומה זו נמשלים לככבים ומשולה לעפר והכוונה שכשהם יורדים יורדים וכו׳ וכשהם עולים עולים עד לככבים:
פסוק יב:ועדין קשה שאיך יחייב נפילת המן בשביל שהאומה הזאת כשהם יורדים יורדים עד עפר וכשהם עולים עולים עד לככבים כי מה לתבן את הבר: אלא ידוע הוא שחז״ל על פסוק כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח משה ידו וגבר עמלק שכשזה קם זה נופל ע״כ והנה פה יגיד עליו רעו שכיון שעלה המן ירדו ישראל עד לעפר בלי הדרגה כלל כמש״ה להשמיד להרוג וכו׳ יען שהם משולים לעפר כמ״ש אם כן אחר אשר התחיל לעלות מרדכי ואתה החילות לנפול לפניו אם כן יתחייב מזה שיעלו עד לככבים והיא עלייתם הנותנת ירידתן עד עפר כמ״ש כשזה קם זה נופל וכו׳ כמו שבעת נפילתם אתה עלית למרום והם עד עפר כן עתה הם יעלו עד לככבים ואתה תרד מטה מטה עד לעפר וכן לעתיד לבא כשהשם ית׳ ימחה את זכר עמלק מכל וכל יעלו ישראל עלייה שלא יהיה ירידה עוד אחריה וה״ל כמ״ש:
