פסוק א:בַּלַּיְלָה הַהוּא שלאחר המשתה של אסתר נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ ללא סיבה ברורה. וַיֹּאמֶר, הוא ציווה לְהָבִיא אֶת־סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת של דִּבְרֵי הַיָּמִים, ספר ההיסטוריה המלכותית. וַיִּהְיוּ קטעים מתוך הספר נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כדי לשעשעו בזיכרונות העבר.
פסוק ב:וַיִּמָּצֵא כָתוּב בין המאורעות שעברו על המלך, אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל־בִּגְתָנָא, בגתן וָתֶרֶשׁ, שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, שהם קרובים למדי אל המלך, אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. ניסיון ההתנקשות שלהם, גילוי סודם על ידי מרדכי ודבר תלייתם על העץ – כל אלה תועדו.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: מַה־נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל־זֶה? הרי ייתכן שניתן לו גמול כלשהו; אך פרט זה אינו קשור לדברי ימי המלך, ולכן לא נזכר בספר. וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו: לֹא־נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר בתמורה. הוא מילא את חובתו האזרחית בהסגרת המורדים ולא קיבל שכר על כך.
פסוק ד:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: מִי בֶחָצֵר? האם יש מישהו בחצר המלך כעת? נראה שהדבר אירע לפנות בוקר, והמלך חיפש מישהו שיוכל לשוחח אתו בעניינים הטורדים את מנוחתו ולהתייעץ בו. וְהָמָן בָּא בדיוק אז לַחֲצַר בֵּית־הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת־מָרְדֳּכַי עַל־הָעֵץ אֲשֶׁר־הֵכִין לוֹ כפי שיעצו לו אשתו ואוהביו. אף על פי שמרדכי ועם ישראל היו כרוכים יחד במחשבתו, מרדכי הציק לו יום יום, ולכן היה מעוניין להיפטר ממנו מיד.
פסוק ה:וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו: הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: יָבוֹא.
פסוק ו:וַיָּבוֹא הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: מַה־לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, מעוניין להעניק לו כבוד פומבי? וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ: לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי?! ההקשר גרם להמן להבין את דברי המלך כאילו שאל אותו ישירות: איזה כבוד היית רוצה?
פסוק ז:וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל־הַמֶּלֶךְ: עצתי היא שלאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ,
פסוק ח:יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ־בּוֹ הַמֶּלֶךְ בפועל, וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ של המלך בזמן הרכיבה עליו,
פסוק ט:וְנָתוֹן, יתנו את הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל־יַד־אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים, מהשרים הבכירים, במקום לידיו של משרת זוטר, וְהִלְבִּשׁוּ אֶת־הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל־הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר, וְקָרְאוּ לְפָנָיו אותם הפרתמים שיובילו אותו: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ". המן יכול היה לראות את עצמו בעיני רוחו על הסוס, לבוש בלבוש המלכותי, לאחר שבחר לו בקלות את אחד השרים שירוץ לפניו. יקָרוֹ".
פסוק י:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן: זהו אכן רעיון טוב. מַהֵר – אין זו רק פקודה חד-משמעית, אלא גם זירוז – קַח אֶת־הַלְּבוּשׁ וְאֶת־הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַעֲשֵׂה־כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. ייתכן שהמלך לא הכיר היטב את מרדכי, אבל הוא לא היה דמות אנונימית. מעמדו ומקומו בחצר המלוכה היו ידועים. אַל־תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.
פסוק יא:פקודת המלך לא הותירה להמן כל בררה – וַיִּקַּח הָמָן אֶת־ הַלְּבוּשׁ וְאֶת־הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת־מָרְדֳּכָי, וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר, וַיִּקְרָא לְפָנָיו: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.
פסוק יב:וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל־שַׁעַר הַמֶּלֶךְ. גם אם השפלת המן מצאה חן בעיני מרדכי, לא היה בה כדי להקל על האימה שבלבו מפני גורלם של היהודים. וְהָמָן נִדְחַף, רץ אֶל־בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ, מבויש ונבוך.
פסוק יג:וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל־אֹהֲבָיו אֵת כָּל־אֲשֶׁר קָרָהוּ. הוא סיפר שעשה כעצתם, אך הגיע לחצר המלך בדיוק ברגע בעייתי, ונחל השפלה עמוקה. וַיֹּאמְרוּ לּוֹ חֲכָמָיו, שאולי כבר אינם אוהביו, וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ בקור רוח: אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ, התחלת לִנְפֹּל לְפָנָיו – לֹא־תוּכַל לוֹ, כִּי־נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו. אין יחסים פושרים עם היהודים. מי שנאבק בהם ימצא עצמו רומס אותם, או שיגלה שהם מביסים אותו כליל.
פסוק יד:דברי חכמיו בוודאי לא שיפרו את הרגשתו. עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ, וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת־הָמָן בזריזות אֶל־הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר־עָשְׂתָה אֶסְתֵּר, שבדרך כלל נערך בשעות הערב. כחלק מהבירוקרטיה המלכותית נשלחו הסריסים להודיע לו שהוא מתבקש להגיע מיד אל המשתה.
