אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי

בפרקנו, כמעט בשלהי סיפור המגילה, לאחר שהמן מרכיב את מרדכי היהודי על הסוס ברחובות העיר, וקורא לפניו: "כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃"(אסתר ו יא), מסופר שהמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש.

בהמשך הפרק נחשף בפנינו המתרחש בביתו של המן:

וַיְסַפֵּ֨ר הָמָ֜ן לְזֶ֤רֶשׁ אִשְׁתּוֹ֙ וּלְכָל־אֹ֣הֲבָ֔יו אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ וַיֹּ֩אמְרוּ֩ ל֨וֹ חֲכָמָ֜יו וְזֶ֣רֶשׁ אִשְׁתּ֗וֹ אִ֣ם מִזֶּ֣רַע הַיְּהוּדִ֡ים מָרְדֳּכַ֞י אֲשֶׁר֩ הַחִלּ֨וֹתָ לִנְפֹּ֤ל לְפָנָיו֙ לֹא־תוּכַ֣ל ל֔וֹ כִּֽי־נָפ֥וֹל תִּפּ֖וֹל לְפָנָֽיו׃
(אסתר ו יג)

כשמתבוננים בפסוק זה מתעוררות מספר שאלות:

1. בולטת מאוד העובדה שהמן מספר את הכל לאֹהֲבָיו, ואף קודם לכן - בסוף פרק ה', המן מספר את גדולתו ואת בעייתו עם מרדכי לכל אֹהֲבָ֖יו, הם אלו שמייעצים לו לעשות עץ גבוה; אך כאן מכונים אותם שעונים לו "חֲכָמָ֜יו". מה פשר השינוי?
2. מה פירוש "אִ֣ם מִזֶּ֣רַע הַיְּהוּדִ֡ים מָרְדֳּכַ֞י"? מדוע בלשון תנאי, וכי יש ספק בדבר יהדותו של מרדכי? מה גם שכמה פסוקים קודם, אומר אחשורוש: "מַ֠הֵר קַ֣ח אֶת־הַלְּב֤וּשׁ וְאֶת־הַסּוּס֙ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבַּ֔רְתָּ וַֽעֲשֵׂה־כֵן֙ לְמָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י"(אסתר ו י).
   ובכלל - העלילה במגילה התחילה בכך שמרדכי היהודי לא כורע ולא משתחווה, וזכורה תגובת המן: "וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤ח יָד֙ בְּמָרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ כִּֽי־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת־עַ֣ם מָרְדֳּכָ֑י"(אסתר ג ו). אין מקום להניח שהמן שָכַח לספר בביתו את מוצאו של מרדכי. אם כן מהי החשיבות בציון מוצאו של מרדכי?
3. מדוע במקום לומר את המטבע הקבועה של: "מרדכי היהודי" נקט הפסוק לשון הפוכה - "אִ֣ם מִזֶּ֣רַע הַיְּהוּדִ֡ים מָרְדֳּכַ֞י"?
4. "וַיְסַפֵּ֨ר הָמָ֜ן... אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ" מדוע לא נאמר: 'אֵת אֲשֶׁר קָרָהוּ' - מה באה להוסיף המילה "כָּל"?

ננסה לענות על תמיהות אלו תוך עיון בדברי חז"ל. לשם כך נבוא, אפוא, לספר את סיפור המגילה, כפי שהוא מתגלגל במדרשי חז"ל.

המדרש (אסתר רבה ז יג) מתאר שיח בין המן לזרש וכל אוהביו, המתקיים בלשכת המן. רעיו של המן באים ומזהירים אותו מלצאת נגד עם ישראל. הם מזכירים את אשר קרה לאשור: "וַיֵּצֵ֣א ׀ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֗ה וַיַּךְ֙ בְּמַחֲנֵ֣ה אַשּׁ֔וּר מֵאָ֛ה שְׁמוֹנִ֥ים וַחֲמִשָּׁ֖ה אָ֑לֶף וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּ֥ה כֻלָּ֖ם פְּגָרִ֥ים מֵתִֽים׃"(מלכים ב יט לה) [הגמרא (סנהדרין צה:) מוסיפה שהיו אלה רק הקצינים שהוכו מתוך צבא גדול יותר]; ולפניהם למצרים: "וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְ-הוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם"(שמות יד ל). לפיכך הם מייעצים לו להתעלם מ'בעיית היהודים'.

אך כשם שהאהבה מקלקלת את השורה, אף השנאה מקלקלת את השורה, ומעוותת את הגיונו של המן. הוא עונה לאוהביו שאכן כך היה בהיסטוריה של עם זה, כשלא-להיו היה עוד כוח, אך כיום א-להיהם כבר זקן ותש כוחו. עובדה היא, ממשיך המן, שחָרַב בית מקדשו, וְעַמּוֹ גלה לבין הגויים.

על פי זה יובן מדוע בפרקנו הכתוב מחליף בין "אֹהֲבָ֖יו" ל"חֲכָמָ֜יו". השינוי מדגיש שבפרק הקודם ניסו היועצים להסביר זאת להמן כ"אֹהֲבָ֖יו", וכעת, בפרקנו, כ"חֲכָמָ֜יו", באומרם: 'אמרנו לך, היה לך לשמוע לעצתנו'.

לאחר השיח שתואר במדרש נאמר: "בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא נָדְדָ֖ה שְׁנַ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ"(אסתר ו א) - מלכו של עולם (מגילה טו:).

לקראת הבוקר, מגיע המן לבית המלך לבקש לתלות את מרדכי; אך בעצם הלילה ההוא, כבר יודע מרדכי על העץ שעשה המן ומבין שזהו לילו האחרון.

בגמרא (מגילה טז.) ובמדרש (אסתר רבה י ד) מתואר מרדכי לומד כל אותו הלילה, מוקף בתלמידיו. העת היא חול המועד פסח, ובישיבה עוסקים בדיני הקמיצה של קרבן העומר, לקראת ביאת הגואל ובניין המקדש. מרדכי פונה לתלמידיו, ואומר להם שישאלוהו שאלות אחרונות בטרם יילקח למיתה. כך מתגלגל לו הלימוד בבית המדרש עד לבוקר. באותו הבוקר, באמצע שיעורו של מרדכי, פוסע המן לתוך בניין הישיבה, במצוות אחשורוש. מרדכי רואה את המן מתקרב, ויודע שאותו רשע בא לקחתו לבית עולמו. הוא פונה לתלמידיו ודוחק בהם לנוס על נפשם, שמא יעלה על דעתו של המן להענישם יחד עם מרדכי. אך תלמידיו עונים לו כי יישארו עמו לחיים ולמוות, והשיעור נמשך.

המן נכנס אל תוך בית המדרש ומתיישב בכבדות לצד אחד התלמידים. מכיוון שאינו מבין את לשון הקודש, הוא מבקש מהיושב לצדו לתרגם לו את מאמר מרדכי. אותו בחור מסביר לו כי הם עוסקים בהלכות קמיצה אשר היא מנחה לה'. המן המנסה להבין כיצד גבר עליו מרדכי, מבין ואומר לעצמו שבזכות שוחד זה ששיחדו היהודים את ריבונו של עולם, ניצחוהו. המן מנסה לברר במה הצליחו לשחד את הקב"ה, ושואל: "האי עומר כספא או דהבא?" - האם בכסף או בזהב שִיחדתם את א-להיכם? עונים לו יושבי בית המדרש כי עומר זה עשוי משעורים - מאכל בהמה. המן איננו מבין כיצד ה' מסתפק בדבר הפָּחוּת ממאכל בהמה, ובתפיסתו הגשמית-כמותית שואל: "כמה?". התשובה שהוא מקבל: "לכל היותר עשר מעות" שוברת אותו לגמרי, הוא נאנח ואומר: "עשר מעות שלכם הכריעו עשרת אלפים כיכר כסף שלי?!".

לאחר מכן מסתיים שיעורו של מרדכי, הוא יוצא עם המן, וזה האחרון מסביר לו שהמלך ציווה עליו להרכיבו על סוס ולקרוא לפניו.

בדרכם החוצה, בשעת בוקר, חולפים על פניהם תינוקות של בית רבן בדרכם לבית המדרש ללמוד, והם נעצרים ליד מרדכי רבם. המן מבקש מהם לפסוק את פסוקם, ומרדכי מתרגם לו את הפסוקים אחד לאחד.

ילד תם, שלא טעם טעם חטא, כמו נבואה נזרקה מפיו: "אַל־תִּ֭ירָא מִפַּ֣חַד פִּתְאֹ֑ם וּמִשֹּׁאַ֥ת רְ֝שָׁעִ֗ים כִּ֣י תָבֹֽא׃"(משלי ג כה); הילד השני פוסק את פסוקו: "עֻ֥צוּ עֵצָ֖ה וְתֻפָ֑ר דַּבְּר֤וּ דָבָר֙ וְלֹ֣א יָק֔וּם כִּ֥י עִמָּ֖נוּ אֵֽל׃"(ישעיה ח י); מוסיף השלישי ואומר: " וְעַד־זִקְנָה֙ אֲנִ֣י ה֔וּא וְעַד־שֵׂיבָ֖ה אֲנִ֣י אֶסְבֹּ֑ל אֲנִ֤י עָשִׂ֙יתִי֙ וַאֲנִ֣י אֶשָּׂ֔א וַאֲנִ֥י אֶסְבֹּ֖ל וַאֲמַלֵּֽט׃"(ישעיה מו ד) [בניגוד לדברי המן ש"תש כוחו"].

המן מרכיב את מרדכי על הסוס וקורא לפניו: "כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃"(אסתר ו יא). לאחר שסיים את תפקידו, הוא נדחף לביתו אבל וחפוי ראש. הוא מספר לאוהביו ולזרש אשתו אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ, היינו את אשר אירע בבית המדרש, פגישת הילדים והרכבת מרדכי על הסוס. אז אומרים לו חכמיו וזרש אשתו: "אִ֣ם מִזֶּ֣רַע הַיְּהוּדִ֡ים מָרְדֳּכַ֞י אֲשֶׁר֩ הַחִלּ֨וֹתָ לִנְפֹּ֤ל לְפָנָיו֙ לֹא־תוּכַ֣ל ל֔וֹ כִּֽי־נָפ֥וֹל תִּפּ֖וֹל לְפָנָֽיו׃"(אסתר ו יג).

המן טען כי זרע היהודים אינו קשור לתורה ולמצוותיה. אך כעת, לאחר שראה שמקומו של העם הוא בבית המדרש, שזהו 'עם מרדכי', הוא סיפר זאת לאוהביו; והם אומרים לו: "אִ֣ם מִזֶּ֣רַע הַיְּהוּדִ֡ים" דהיינו: הדור הצעיר, המשכיות העם - כמָרְדֳּכַי; אם הילדים ממשיכים באותה מסורת כשל מָרְדֳּכַ֞י, הרי אתה המן, טעית בהנחת היסוד שלך על המשכִיּוּת התורה בעם הזה, וממילא לֹא־תוּכַ֣ל ל֔וֹ כִּֽי־נָפ֥וֹל תִּפּ֖וֹל לְפָנָֽיו. ודאי שיעזור ה' לעמו, המקיים מצוותיו, וממית עצמו באוהלה של תורה. מעולם לא היה ספק בדבר יהדותו של מרדכי, אִ֣ם מִזֶּ֣רַע הַיְּהוּדִ֡ים, אלא שהטענה נסובה סביב המשכִיּוּת נאמנה של הזרע שאחר מרדכי.

רק תקווה זו של המשכִיּוּת שלשלת הקבלה: "שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃"(דברים לב ז), מחיה ומחזקת את עמנו.

 לעילוי נשמת דקלה אלואי ז"ל.