פסוק א:אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כְּשֹׁךְ חֲמַת, כשנרגע כעסו של הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הוא זָכַר אֶת־וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר־עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר־נִגְזַר עָלֶיהָ. מכיוון שלא פורש בכתוב שהרגו אותה, ונדיר היה עונש מוות על אשת אצולה בנסיבות כאלה, יש לשער שלא הומתה. אולי ושתי הוגלתה, ואחשורוש התגעגע אליה.
פסוק ב:משרתי המלך לא היו רק מבצעי ההוראות שלו; הם גם הקשיבו להלכי רוחו וניסו לנחש את רצונו. וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי־הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו: הבה נמצא תחליף לושתי. יְבַקְשׁוּ, יחפשו לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה, כראוי בעיניהם לכבודו של המלך.
פסוק ג:ובשל נטייתו של המלך לממלכתיות, לא תישלח אליו באקראי כל נערה נאה, אלא יהיה זה מיזם גדול, מאורגן ומכובד – וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל־מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ, והם יערכו את הסינון הראשוני, וְיִקְבְּצוּ אֶת־כָּל־נַעֲרָה־בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל־שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל־בֵּית הַנָּשִׁים, אֶל־יַד הֵגֵא שהוא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים, הממונה על משמר הנשים בארמון, ומעבר ליופיין הטבעי – נָתוֹן, ייתנו להן את תַּמְרֻקֵיהֶן לעידון נוסף.
פסוק ד:וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בסוף התהליך בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ – תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי. וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ כֵּן.
פסוק ה:אִישׁ יְהוּדִי, מארץ יהודה, הפחווה העצמאית הקטנה שהפרסים קראו לה 'יהוד', הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן־שִׁמְעִי בֶּן־קִישׁ, אִישׁ יְמִינִי, משבט בנימין. הוא בא מארץ יהודה, אבל מוצאו השבטי היה בנימין.
פסוק ו:אֲשֶׁר בצעירותו הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם־הַגֹּלָה הראשונה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה, הוא יהויכין מֶלֶךְ־יְהוּדָה, אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל.
פסוק ז:וַיְהִי אֹמֵן אֶת־הֲדַסָּה. הוא היה האפוטרופוס שטיפל בהדסה שהִיא אֶסְתֵּר, הדסה היה שמה העברי, על שם ההדס, ואילו אסתר היה שמה הפרסי או הבבלי, בַּת־דֹּדוֹ הצעירה ממנו בהרבה, כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם. וְהַנַּעֲרָה יְפַת־תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה, וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת. כיוון שאסתר התייתמה, קרוב משפחתה אימץ אותה לבת.
פסוק ח:וַיְהִי בְּהִשָּׁמַע, כשהתפרסם דְּבַר־הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ, פקודתו החדשה, וּבְהִקָּבֵץ, כשהתאספו מרצונן נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל־שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל־יַד הֵגָי. מן הסתם ששו לבוא מארצותיהן לעיר הבירה, התרגשו לקראת הפגישה עם המלך והשתוקקו להיבחר, שכן ידעו שהנבחרת תהפוך למלכת האימפריה. לעומת זאת – וַתִּלָּקַח בעל כורחה אֶסְתֵּר אֶל־בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֶל־יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים.
פסוק ט:וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו. הגי, שלא היה רק הממונה על הנשים, אלא גם המומחה המלכותי לנשים, ראה בה מועמדת רצינית למלכות לפי היכרותו את טעמו של המלך; ונוסף על יופיה – וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו. הוא נוכח בקסמה האישי המיוחד ובאישיותה החיננית, ולכן דאג לצרכיה באופן מיוחד – וַיְבַהֵל, זירז אֶת אספקת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת־מָנוֹתֶהָ המיוחדות שהיא זכאית לקבל לָתֶת לָהּ, וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת־לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ. לא ראוי היה שהמועמדת להיות מלכת פרס תלך לבדה. לכן ניתנו לה שבע משרתות. וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת־נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב, הוא היטיב את מעמדה בבֵית הַנָּשִׁים.
פסוק י:במשך כל הזמן הזה לֹא־הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת־עַמָּהּ וְאֶת־מוֹלַדְתָּהּ. היא הסתירה את מוצאה האתני ואת מקום הולדתה כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא־תַגִּיד את זהותה. גם אחרי שיצאה מביתו, וגם אחרי שהיא תעלה לגדולה, אסתר נשארה כפופה למרדכי.
פסוק יא:וּבְכָל־יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית־הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת־שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה־יֵּעָשֶׂה בָּהּ. מרדכי רחש כלפי אסתר חיבה אישית ודאג לה. בתור אפוטרופוס הוא השתדל לשמוע מה מצבה בכל עת.
פסוק יב:וכך הוכנו הנערות: וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים, כשהסתיימו טיפולי היופי הקבועים בהכנתה אל המלך לפי ההוראות במשך שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן, זהו משך הזמן שבו נערכים הטיפולים: שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים היא נמשחת בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, שנועד בין השאר להסיר שיער מהגוף, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים השונים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים,
פסוק יג:וּבָאופן הזֶה הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל־הַמֶּלֶךְ לאחר שסיימה את שלב הטיפולים. אחד מכללי טקס הגעתה – אֵת כָּל־אֲשֶׁר תֹּאמַר, תבקש הנערה יִנָּתֵן לָהּ לָבוֹא עִמָּהּ כדי להפוך את הופעתה יפה יותר מִבֵּית הַנָּשִׁים עַד־בֵּית הַמֶּלֶךְ. היא תוכל לבקש תכשיט מיוחד, ליווי כלשהו או מצג ראווה שלם, וכל רצונה יתממש.
פסוק יד:בָּעֶרֶב הִיא בָאָה אל המלך, ונשארת למשך הלילה, וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל־בֵּית הַנָּשִׁים השֵׁנִי, אֶל־יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים. היא אינה חוזרת לבית שבו הכינו את המועמדות, אלא להרמון הפילגשים, שאליו מגיעות הנערות שהיו כבר אצל המלך. נערה זו לֹא־תָבוֹא עוֹד אֶל־הַמֶּלֶךְ, כִּי אִם־חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ – וְנִקְרְאָה בְשֵׁם. אם המלך זוכר אותה – הוא יורה לממונה שיקרא לה שוב; אם לא – היא תישאר בין הפילגשים שבהרמון.
פסוק טו:וּבְהַגִּיעַ תֹּר־אֶסְתֵּר בַּת־אֲבִיחַיִל שהיה דֹּד מָרְדֳּכַי, אֲשֶׁר לָקַח אותה לוֹ לְבַת, לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ – לֹא בִקְשָׁה דָּבָר, כִּי אִם אֶת־אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס־הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים. שאר הנערות ניסו להרשים, ואילו אסתר נמנעה מיזמות כלשהן, ורק צייתה להמלצותיו של המומחה. וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל־רֹאֶיהָ.
פסוק טז:וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל־בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא־חֹדֶשׁ טֵבֵת, בִּשְׁנַת־שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ, ארבע שנים לאחר שאחשורוש איבד את ושתי. באותן שנים התקבצו הנערות ועברו את תקופת ההכנה שלהן.
פסוק יז:וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר מִכָּל־הַנָּשִׁים, וַתִּשָּׂא־חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל־הַבְּתוּלוֹת. וַיָּשֶׂם כֶּתֶר־מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ, וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי. תמוה שבפרס ומדי נבחרה אשה בלא ייחוס. כאמור, נראה שאף שאסתר העלימה את מוצאה, היא נתפסה כבעלת ייחוס.
פסוק יח:וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל־שָׂרָיו וַעֲבָדָיו, אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר. הוא לא הסתפק בחגיגה פרטית לרגל מינויה של המלכה החדשה, אלא הודיע על כך לכל העמים. מכיוון שנודע לכול דבר פיטוריה של ושתי מהתפקיד, פרסם המלך ברבים שנמצאה מחליפתה. וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה. הוא הפחית מן המסים כדי שנתיניו יהיו מרוצים וישמחו עמו בשמחתו. יתרה מזו – וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת, מתנות כְּיַד הַמֶּלֶךְ כדי להוסיף שמחה ומעורבות בקרב העם.
פסוק יט:וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית. נראה שמבין הבתולות שנאספו, נשארו עדיין מועמדות שלא הספיקו לבוא אל המלך, והתהליך המשיך באופן כלשהו גם לאחר בחירת אסתר. וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר־הַמֶּלֶךְ, נשא בתפקיד מכובד בחצר המלוכה וגם עקב אחרי הנעשה בחצר.
פסוק כ:עבר זמן מאז נכנסה אסתר לבית המלך, ועדיין אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת־עַמָּהּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי. וְאֶת־מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כמו שעשתה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ, בילדותה, כאשר הוא היה אומנה.
פסוק כא:בַּיָּמִים הָהֵם, וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר־הַמֶּלֶךְ, קָצַף, כעסוּ בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ, שהיו שְׁנֵי־סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד, להתנקש בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ. בפרס רווחה אז אווירת תככים, מזימות וקשרים. אנשים שונים טענו למלוכה. קשה לדעת מי ממלכי פרס עלה לשלטון בזכות ייחוסו, ומי מלך בתוקף הכוח הצבאי שהקיף אותו.
פסוק כב:וַיִּוָּדַע הַדָּבָר – דבר המרד הנרקם לְמָרְדֳּכַי. ייתכן שדיברו בשפה שחשבו שאיש איננו מבין, אך מרדכי שלט בשפתם. וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, שהיא תעביר את המסר, מאחר שלו עצמו לא היה מגע ישיר עם המלך, בהיותו אחד הפקידים או נציג היהודים בחצר המלוכה. וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ את דבר המרידה בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי, שהמלך אולי יודע על קיומו.
פסוק כג:וַיְבֻקַּשׁ, נחקר הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא שאכן בגתן ותרש היו מעורבים במזימה. וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל־עֵץ. נראה שתלייה הייתה הדרך המקובלת להוצאה להורג המלכותית בפרס, והיא נועדה גם להפגין את הגנאי שבמעשה בפומבי. וַיִּכָּתֵב, דבר ניסיונם של שני האנשים הללו להמית את אחשורוש בתאריך מסוים ואופן הצלתו תועד בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
