תנ"ך על הפרק - קהלת ג - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

קהלת ג

817 / 929
היום

הפרק

לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם׃עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ׃עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת׃עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד׃עֵ֚ת לְהַשְׁלִ֣יךְ אֲבָנִ֔ים וְעֵ֖ת כְּנ֣וֹס אֲבָנִ֑ים עֵ֣ת לַחֲב֔וֹק וְעֵ֖ת לִרְחֹ֥ק מֵחַבֵּֽק׃עֵ֤ת לְבַקֵּשׁ֙ וְעֵ֣ת לְאַבֵּ֔ד עֵ֥ת לִשְׁמ֖וֹר וְעֵ֥ת לְהַשְׁלִֽיךְ׃עֵ֤ת לִקְר֙וֹעַ֙ וְעֵ֣ת לִתְפּ֔וֹר עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר׃עֵ֤ת לֶֽאֱהֹב֙ וְעֵ֣ת לִשְׂנֹ֔א עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה וְעֵ֥ת שָׁלֽוֹם׃מַה־יִּתְרוֹן֙ הָֽעוֹשֶׂ֔ה בַּאֲשֶׁ֖ר ה֥וּא עָמֵֽל׃רָאִ֣יתִי אֶת־הָֽעִנְיָ֗ן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן אֱלֹהִ֛ים לִבְנֵ֥י הָאָדָ֖ם לַעֲנ֥וֹת בּֽוֹ׃אֶת־הַכֹּ֥ל עָשָׂ֖ה יָפֶ֣ה בְעִתּ֑וֹ גַּ֤ם אֶת־הָעֹלָם֙ נָתַ֣ן בְּלִבָּ֔ם מִבְּלִ֞י אֲשֶׁ֧ר לֹא־יִמְצָ֣א הָאָדָ֗ם אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֛ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים מֵרֹ֥אשׁ וְעַד־סֽוֹף׃יָדַ֕עְתִּי כִּ֛י אֵ֥ין ט֖וֹב בָּ֑ם כִּ֣י אִם־לִשְׂמ֔וֹחַ וְלַעֲשׂ֥וֹת ט֖וֹב בְּחַיָּֽיו׃וְגַ֤ם כָּל־הָאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְרָאָ֥ה ט֖וֹב בְּכָל־עֲמָל֑וֹ מַתַּ֥ת אֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃יָדַ֗עְתִּי כִּ֠י כָּל־אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֤ה הָאֱלֹהִים֙ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה לְעוֹלָ֔ם עָלָיו֙ אֵ֣ין לְהוֹסִ֔יף וּמִמֶּ֖נּוּ אֵ֣ין לִגְרֹ֑עַ וְהָאֱלֹהִ֣ים עָשָׂ֔ה שֶׁיִּֽרְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו׃מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ כְּבָ֣ר ה֔וּא וַאֲשֶׁ֥ר לִהְי֖וֹת כְּבָ֣ר הָיָ֑ה וְהָאֱלֹהִ֖ים יְבַקֵּ֥שׁ אֶת־נִרְדָּֽף׃וְע֥וֹד רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ מְק֤וֹם הַמִּשְׁפָּט֙ שָׁ֣מָּה הָרֶ֔שַׁע וּמְק֥וֹם הַצֶּ֖דֶק שָׁ֥מָּה הָרָֽשַׁע׃אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י אֶת־הַצַּדִּיק֙ וְאֶת־הָ֣רָשָׁ֔ע יִשְׁפֹּ֖ט הָאֱלֹהִ֑ים כִּי־עֵ֣ת לְכָל־חֵ֔פֶץ וְעַ֥ל כָּל־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה שָֽׁם׃אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י עַל־דִּבְרַת֙ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם לְבָרָ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְלִרְא֕וֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה הֵ֖מָּה לָהֶֽם׃כִּי֩ מִקְרֶ֨ה בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם וּמִקְרֶ֣ה הַבְּהֵמָ֗ה וּמִקְרֶ֤ה אֶחָד֙ לָהֶ֔ם כְּמ֥וֹת זֶה֙ כֵּ֣ן מ֣וֹת זֶ֔ה וְר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָאָדָ֤ם מִן־הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל׃הַכֹּ֥ל הוֹלֵ֖ךְ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֑ד הַכֹּל֙ הָיָ֣ה מִן־הֶֽעָפָ֔ר וְהַכֹּ֖ל שָׁ֥ב אֶל־הֶעָפָֽר׃מִ֣י יוֹדֵ֗עַ ר֚וּחַ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם הָעֹלָ֥ה הִ֖יא לְמָ֑עְלָה וְר֙וּחַ֙ הַבְּהֵמָ֔ה הַיֹּרֶ֥דֶת הִ֖יא לְמַ֥טָּה לָאָֽרֶץ׃וְרָאִ֗יתִי כִּ֣י אֵ֥ין טוֹב֙ מֵאֲשֶׁ֨ר יִשְׂמַ֤ח הָאָדָם֙ בְּֽמַעֲשָׂ֔יו כִּי־ה֖וּא חֶלְק֑וֹ כִּ֣י מִ֤י יְבִיאֶ֙נּוּ֙ לִרְא֔וֹת בְּמֶ֖ה שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

לכל זמן. זמן היה לאדם הראשון שיכנס לגן עדן ושיצא ממנו, זמן היה לנח שיכנס אל התיבה ושיצא ממנה אר"ל כל מאורע שבעולם אינה באה מצד המקרה אלא הכל הוגבל מהקב"ה מתחלת חדושו שבזמן זה וזה יהיו מקריו ומאורעותיו כזה וכזה, ולכל זמן יש טעם בדבר מפני מה לא היה קודם או אח"כ, וכדמפרש. , זמן היה לאברהם שתנתן לו המילה בדריש זה במשל בענין מילת אברהם, משום דקשה ליה למה המתין הקב"ה לצות לאברהם על מצוה זו עד שיזקין, וכן קשה על אברהם גופי' למה לא מל עצמו כמו שקיים שאר מצות התורה, כמבואר ביומא כ"ח ב', ומפרש זמן היה לאברהם שתנתן לו המילה, ויתבאר ע"פ מ"ש במ"ר פ' לך פרשה מ"ו שבמכוון המתין הקב"ה במצות מילה לעת זקנותו של אברהם, שאז נצרר דמו ובנקל יהיה לו לסבול. , וזמן היה לבניו שימולו בשני מקומות, אחת במצרים ואחת במדבר גר"ל מה שנמולו ישראל במצרים ובגלגל בימי יהושע ולא במדבר, הוא משום סכנה, שלא נשבה אז רוח צפונית שהיא מרפאה, כמבואר ביבמות ע"ב א' ולפנינו בתו"ת פ' בא בפסוק ויהי בחצי הלילה. .
(מ"ר)
ועת וגו'. ועת לכל חפץ תחת השמים, א"ר ביבי, זמן היה לאותו דבר שהיה נתון למעלה מן השמים ועכשיו יהיה נתון למטה מן השמים, ואיזה זה, זו התורה דוסמך לדרוש בזה על התורה מלשון חפץ ע"ש הכתוב במעלת התורה וכל חפציך לא ישוו בה. .
(שם)
עת ללדת וגו'. מהו זה עת ללדת ועת למות הכי כל הני עתים דחשיב בסמוך הכונה שכולם ביד האדם לעשותם בזמנים שונים, וקשה מה שייך בלידה ומיתה עתים קבועים, שהרי אינם ברשות האדם, כי בע"כ נולד ובע"כ מת, ואף שלא בזמנו, ומפרש דאיירי בענין שבאמת תלוי ביד האדם שישתדל שיהיה נקי מן החטא בשעת מיתה כמו בשעת לידה. , אלא אשריו לאדם ששעת מיתתו כשעת לידתו, מה שעת לידתו נקיה אף שעת מיתתו תהא נקיה ומן החטא, וכמ"ש בבבלי ב"מ ק"ז א' עה"פ ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך תהא ברוך בצאתך מן העולם כמו בשעת בואך לעולם, יעו"ש. .
(ירושלמי מגילה פ"א ה"ט)
עת ללדת וגו'. דבר אחר עת ללדת ועת למות, מעת לדת היא עת למות, שמשעה שאדם נולד נגזר עליו כמה שנים לחיות, ואם זכה מוסיפין לו ואם לאו פוחתין לו זוכמש"כ יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה. ולא נתבאר מה שייכות סוף מאמר זה לדרשה זו. ואולי דריש מדלא כתיב עת להולד כמו עת למות, והלשון ללדת פירושו כמו להוליד, בפעל יוצא, ולכן דריש שביד האדם להוליד שנים לו לעצמו, והיינו במעשים טובים יזכה שיוסיפו לו שנים והוי כמו שמוליד הוא השנים. ולהיפך בידו להפחית שניו ע"י מעשיו הרעים [ולא אמר לפי"ז עת להמית, יען כי באמת לא שייך עת למעשים רעים, דלעולם אין עת לזה, אלא שאם עשה אותם עת למות היא]. .
(מ"ר)
עת ללדת וגו'. דבר אחר עת ללדת ועת למות, שכשמגיע אדם לעשרים שנה ואינו נושא אשה, אומר הקב"ה, עת ללדת היא לך ולא רצית אין זו אלא עת למות חר"ל מדה כנגד מדה, שזה שאינו מקיים פו"ר נראה שאינו חושש לקיום העולם. ומ"ש לעשרים שנה ולא לי"ח כבמשנה דאבות בן י"ח לחופה, וכן הוא בגמ' דקדושין כ"ט ב' כיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אדם אשה אומר הקב"ה תפח עצמותיו, י"ל ע"פ המבואר ביבמות ס"ה ב' בפטור נשים מפו"ר משום דגבי מצות פו"ר כתיב וכבשוה [את הארץ], ודרשינן מי דרכו לכבוש במלחמה האיש ולא האשה, יעו"ש, וא"כ י"ל דבגברים נמי אין חיוב רק בזה שראוי לכבוש במלחמה, ובתורה מבואר כ"פ בשיעור זמן יציאה למלחמה מבן עשרים שנה ומעלה. ומ"ש באבות בן י"ח הוא רק בדרך ארץ. .
(שם)
עת ללדת וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת ללדת, אמר הקב"ה, לשעה קלה הייתי אני מיילדת לבני דכתיב (יחזקאל ט"ו) ומולדותיך ביום הולדת אותך וגו׳ טוסוף הענין ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, ופירש"י שם וז"ל כשבחרתי בך היית בלי שום תקון, ולפי שדימה הדבר ללידה הזכיר כאן תקוני הולד, עכ"ל. ואני תמה שהוצרך להביא בענין זה ממשל ודמיון לענין אחר, בעוד שנמצא מפורש אגדה מפורשת ומכוונת ממש לענין זה, וגם נסמכת על פסוק זה, והוא בסוטה י"א ב' ובשמ"ר פרשה כ"ג, כיון שהגיע זמנן של נשי ישראל ללדת [והיו יראות מן המצרים שלא יחטפו הולדות להשליכם ליאור] היו יוצאות אל השדה ויולדות שם, והקב"ה בכבודו יורד [כ"ה הגירסא במ"ר שם, ובתו"ת פ' בשלח בפ' זה אלי ואנוהו הוכחנו אמתת גירסא זו, ולא כהגירסא והקב"ה שולח מלאך, יעו"ש] ומשפר את הולד כחיה זו וכו', והרי זה ממש מכוון לענין שרצה כאן, וצ"ע. , ועת למות, דכתיב במדבר הזה יתמו ושם ימותו ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ייתכן בטעם ותכלית הדרשה הזאת והבאות אחריה מענין כזה בשם החכם הדורש הזה, כי העתים השונים ומקריהם אף כי רחוקים הם בעניניהם כשתי הקצוות, קצה הזכות היותר גדול וקצה החוב היותר גדול, אפ"ה בידם ובכחן של ישראל להפך את ענין קצה האחד להשני, והיינו כשישראל אין עושין רצונו של מקום אז עת היותר חובה מצדו של הקב"ה, וכשעושין רצונו אז עת היותר רצויה ואהובה מצדו יתברך, והמוסר היוצא מזה פשוט ומבואר לכל, עד היכן מגיע כח מעשיהם של ישראל. .
(מ"ר)
עת לטעת וגו׳. עת לטעת בשעת שלום ועת לעקור נטוע בשעת מלחמה יאר"ל שאין להתאונן על מה שמהרסים צרכי העולם בשעת מלחמה, כמו שעוקרים נטוע ומאבדים דברים בידים, יען כי גם זה מצרכי העולם והטבע לעקור בשעת מלחמה, למען יפול אימה על החוטאים בידעם כי יגרמו להם הפסד מרובה, ומעין מש"כ בשריפת עיר הנדחת כי תשמור את מצות ה', ור"ל כי כאשר תראה בחורבן העיר תזהר מלסור מדרך ה', וכן הלשונות שבתורה ישמעו וייראו, ולא יזידון עוד וכדומה. .
(שם)
עת ללדת וגו׳. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לטעת – שנאמר (עמוס ט') ונטעתים על אדמתם, ועת לעקור נטוע דכתיב ויתשם ה׳ מעל אדמתם יבע' מש"כ לעיל אות י' וצרף לכאן. .
(שם)
עת להרוג וגו׳. עת להרוג בשעת מלחמה, ועת לרפוא בשעת שלום, עת לפרוץ בשעת מלחמה ועת לבנות בשעת שלום יגכמש"כ באות י"א. .
(שם)
עת להרוג וגו׳. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת להרוג – דכתיב (איכה ב') ויהרג כל מחמדי עין, ועת לרפוא – דכתיב (ירמיה ל"ג) הנני מעלה לה ארוכה ומרפא, עת לפרוץ – דכתיב (עמוס ד') ופרצים תצאנה אשה נגדה ידר"ל בעת רדיפת האויב תנוסינה הנשים דרך פרצים מבלי שתמצאנה דרך פתחי שערים. , ועת לבנות – דכתיב (שם ט׳) ובניתיה כימי עולם טועיין משכ"ל אות י' וצרף לכאן. .
(שם)
עת לבכות וגו׳. עת לבכות בשעת האבל, ועת לשחוק – אחר האבל, עת ספוד – בשעת האבל, ועת רקוד – אחר האבל טזנראה דמכוין למ"ש במו"ק כ"ז ב' אסור להתקשות [להצטער] על המת יותר מדאי אלא שלשה לבכי וכו', ואמר בזה שלא יאמר האדם כיון דלבו דוי יתאבל ויתאבל, אלא לכל עת, בשעת שיעור האבל עת לספוד, ואח"כ אסור לנהוג כזה, ועיין מש"כ בבאור לשון עת רקוד [ולא עת לשמות] בתו"ת פ' שמות בפסוק ויחגו לי במדבר (ה' א'). .
(שם)
עת לבכות וגו׳. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לבכות – דכתיב בכה תבכה בלילה, ועת לשחוק דכתיב (תהלים קט"ו) אז ימלא שחוק פינו, עת ספוד – דכתיב (ישעיה כ"ב) ויקרא ה' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד יזבעת שהיה נכון האויב לעלות על ירושלים התרה הקב"ה ע"י הנביאים על זה שישובו מדרכם הרעה ע"י בכי ומספד ותגורת שק. , ועת רקוד – דכתיב (זכריה ח׳) ורחובות העיר ימלאו וגו' יחעיין משכ"ל אות י' וצרף לכאן. .
(שם)
עת להשליך וגו'. עת להשליך אבנים – בשעה שאשתך טהורה, ועת כנוס אבנים – בשעה שאשתך טמאה יטיתכן דהכונה בענין הגדרים שבין איש לאשתו להתרחק זמ"ז בשעת טומאתה [עיין ביו"ד סי' קצ"ה], ואבנים כנוי לגדר, מלשון גדר של אבנים. ואמר בזה, עת להשליך אבנים, כלומר, לעזוב הגדרים, בשעת טהרתה, ועת כנוס אבנים, כלומר להשתמש בגדרים, בעת טומאתה, וזה הוא כדי להתרחק מעבירה. ואע"פ שדרשו חז"ל (סנהדרין ל"ז א') עה"פ סוגה בשושנים שאפילו גדר של שושנים די להפסיקן, אכן מי שחושש לעצמו צריך לגדור עצמו ביותר. .
(מ"ר)
עת להשליך וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת להשליך אבנים – דכתיב (איכה ד') תשתפכנה אבני קודש, ועת כנוס אבנים – דכתיב (ישעיה כ"ח) הנני יסד בציון אבן כמכוין על מלך חזק כאבן, וקאי על חזקיה, וע' משכ"ל אות י'. .
(שם)
עת לחבק וגו׳. עת לחבק – אם ראית כת של צדיקים עומדים, עמוד וחבקם ונשקם וגפפם, ועת לרחק מחבק – אם ראית כת של רשעים רחק מהם ומכיוצא בהם.
(שם)
עת לחבק וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לחבק – שנאמר (שה"ש ג׳) וימינו תחבקני, ועת לרחק מחבק – שנאמר (ישעיה ו') ורחק ה׳ את האדם כאוסוף הפסוק ורבה העזובה בקרב הארץ, וע' משכ"ל אות י' וצרף לכאן. .
(שם)
עת לבקש וגו׳. עת לבקש – בשעת שלום, ועת לאבד – בשעת מלחמה, עת לשמור – בשעה טובה, ועת להשליך – בשעה רעה כבר"ל עת לשמור טובי העוה"ז ועת לאבדם בידים, ומפרש במ"ר במשל ממעשה שהיה באב ובנו סוחרים שפרשו לים בקביים דינרים ושמעו שהספנים מתלחשים להטילם לים ולבוז את כספם, מה עשו האב והבן, עשו עצמן כאלו מריבים זע"ז וכעס האב והטיל דנריו לים ובזה נצולו ממות, וכן במעשה הנביא יונה כתיב ויטילו האנשים את כליהם אל הים להקל מעליהם. .
(שם)
עת לבקש וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לבקש – דכתיב ובקשתם משם את ה' אלהיך, ועת לאבד – דכתיב השמרו לכם וגו׳ ואבדתם כגר"ל עת שנענים מהקב"ה ע"י תפלה כמש"כ ובקשתם משם את ה' ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך וגו', ועת לאבד כלומר להתאבד, כשפונים מדרך ה'. , עת לשמור – דכתיב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ועת להשליך – דכתיב וישליכם אל ארץ אחרת כדעיין מש"כ לעיל אות י' וצרף לכאן. .
(שם)
עת לקרוע וגו'. עת לקרוע – בשעת מלחמה, ועת לתפור – בשעת שלום כהעיין מש"כ לעיל בפסוק ב' אות י"א וצרף לכאן. .
(שם)
עת לקרוע וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לקרוע – דכתיב (ש"א ט"ו) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך, ועת לתפור – דכתיב (יחזקאל ל"ז) והיו לאחדים בידך כור"ל שיתאחדו כל השבטים כאחד. ועיין מש"כ לעיל אות י' וצרף לכאן. .
(שם)
עת לחשות וגו'. [עת לחשות – בשעת האבילות, ועת לדבר – לאחר האבלות] כזדבאבל כתיב האנק דום. .
(מ"ר)
עת לחשות וגו'. עת לחשות ועת לדבר, פעמים שמדבר ומקבל שכר על הדבור ופעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, וכן באהרן הוא אומר וידם אהרן – וקבל שכר כחשנתייחד אליו הדבור מהקב"ה בפרשה שאחר ענין זה, ולא ע"י משה כמו בכל התורה. , וכן בדוד הוא אומר (תהלים ל"ז) דום לה' והתחולל לו, אע"פ שמפיל לך חללים – שתוק כטומפרש דום מלשון שתיקה, כלומר שלא יתרעם על הקב"ה ועל מדותיו. וע' בגיטין ז' א' פי' הלשון דום במובן אחר. ואמנם בכלל צ"ע מאי רבותייהו דאהרן ודוד, הא קיי"ל (ברכות נ"ד א') חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ומפרש בגמ' שם דצריך לקבלינהו בשמחה, וא"כ בכל אדם הדין כן, וצ"ל דהרבותא כאן לענין קבלת שכר על שתיקה זו, דזה לא ידענו מגמ' דברכות, ובאהרן מבואר שקבל שכר כמש"כ באות הקודם, ובדוד צ"ל דסמך על הפסוק הקודם לזה גול על ה' דרכך וגו' והוציא כאור צדקך ומשפטיך כצהרים, כלומר דבעבור זה שהוא בא במשפט קשה אתך ישלח עזרתו וישועתו. .
(זבחים קט"ו ב')
עת לחשות וגו׳. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לחשות – דכתיב (ישעיה מ"ב) החשיתי מעולם וגו׳ לר"ל שאומר הקב"ה מזמן רב החשיתי ושתקתי בצער ישראל בגלות. , ועת לדבר – דכתיב דברו על לב ירושלים וגו׳ לאעיין מש"כ לעיל בפסוק ב' אות י' וצרף לכאן. .
(מ"ר)
עת לאהב וגו'. עת לאהוב בשעת שלום ועת לשנוא בשעת מלחמה, עת מלחמה בשעת מלחמה ועת שלום בשעת שלום לבר"ל אפילו אלה האנשים שקודם מלחמה אהבו זה את זה, אך בשעת מלחמה, כגון אם הם משתי מדינות, והמדינות לוחמות זו עם זו, אז דרוש לשכוח האהבה הישנה וללחום באמת, וכן להיפך, לאחר ששקטה המלחמה דרוש לאהוב זה את זה. .
(שם)
עת לאהב וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לאהוב – דכתיב (מלאכי א׳) אהבתי אתכם אמר ה', ועת לשנוא – דכתיב (ירמיה י"ב) על כן שנאתיה, עת מלחמה – דכתיב (ישעיה ס"ג) ויהפך להם לאויב, ועת שלום – דכתיב (שם ס"ו) הנני נוטה אליה כנהר שלום לגכמשכ"ל אות י', יעו"ש וצרף לכאן. .
(שם)
מה יתרון העושה. אמר שלמה, הואיל ועתים עתים הן לכל מה מהני אומן באומנתיה וכשר בכשרותיה, וזהו – מה יתרון העושה באשר הוא עמל לדר"ל מכיון שהכל מה' לפי העתים, א"כ מה מהני אומן באומנתו ואדם כשר בכשרותי', ובצדקתו, אחרי שהכל יהיה כפי שדרוש להיות, כך פרשו המפרשים, אבל לדעתי קשה פי' זה, כי הלא בודאי אדם כשר מועיל הרבה לסבב עת רצון מהקב"ה, וממילא גם עת לטובה, וכמש"כ בארוכה לעיל בפסוק ב' אות י' יעו"ש, ולכן נראה דהלשון כשר בכשרותי' כאן אינו מלשון כשר וצדקות, אלא מלשון כשרון וציון בעבודה, ומלשון הכתוב כשרון המעשה, וכדומה, והוי לשון זה שם נרדף עם הלשון אומן באומנתי', ור"ל אחרי שכל הדברים תלויים בעת ובזמן א"כ מה יתרון לאיש בעמלו ובכשרונו, אחרי שאפשר שתבא עת ותחבל כל אשר עשה. .
(שם)
ראיתי את הענין. איזה ענין – אמר ר' איבו, זה שיפוטו של ממון להר"ל משפטו ומנהגו. , לפי שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אלא אם יש לו מאה מבקש מאתים לועיין מש"כ בבאור מאמר זה אין אדם מת וחצי תאותו בידו – לעיל בפרש' ח' בפ' י"ג בלשון ענין רע אות ס"ב. .
(שם)
ראיתי את הענין. רבי יוחנן אמר, ראיתי את הענין – זה שיפוטו של גזל לזמשפטו ודינו של גזל. , שהרי כ"ד חטאות סידר יחזקאל ומכולן לא חתם אלא בגזל, דכתיב (יחזקאל כ"ב) והנה הכיתי כפי אל בצעך לחאחרי שחשב הנביא כמה וכמה עבירות שעברו אמר והנה, דעון גזל קשה מכולם. ואמנם תמה אני שלא הביא מקור לדבר זה כמ"ש בסנהדרין ק"ח א' כמה קשה כחה של גזל, שהרי דור המבול עברו על כמה עבירות ולא נחתם גזר דינם אלא על גזל, שנאמר כי מלאה הארץ חמס וסמיך ליה קץ כל בשר וגו', וצ"ע. .
(מ"ר)
לענות בו. רבי לוי אמר, אם זכה אדם ועשה מממונו מצות הוא מתפלל ונענה בו, כמש"נ וענתה בי צדקתי, ואם לאו הוא עונה בו ומקטרגו לטר"ל הכסף עצמו נעשה קטיגור שלו, ויהיה לפי"ז באור הלשון לענות בו מלשון לענות בו סרה (פ' שופטים) והוא ג"כ מלשון קטגוריא, ומ"ש מתפלל ונענה בו צ"ל דדריש לענות כמו לֵעָנוֹת (בנפעל). .
(שם)
עשה יפה בעתו. אמר רב, מאי דכתיב את הכל עשה יפה בעתו, מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקב"ה אומנתו בפניו. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי, תלי ליה קורא לדבר אחר והוא לדידיה אזיל מר"ל כשתולין לו לחזיר על צוארו דקל רך הראוי וטוב למאכל [עיין עירובין כ"ח ב' וברש"י], והוא לדידי' אזיל להיות נובר באשפה. .
(ברכות מ"ג ב')
יפה בעתו. א"ר תנחומא, בעונתו נברא העולם, לא היה ראוי להבראות קודם לכן אלא לשעתו נברא, שנאמר את הכל עשה יפה בעתו מאר"ל שנעשה יפה לפי שנעשה בעתו. ויש לומר דרומז למ"ש במ"ר ר"פ בראשית שקודם בריאת עולם זה היה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן עד שברא עולם זה ואמר דין הניין לי. וזה הוא שעולם זה בשעתו נברא ויפה נברא. .
(מ"ר)
יפה בעתו. אלו אחר אמר את הכל עשה יפה בעתו הייתי אומר זה שלא אכל פרוסת מימיו הוא אומר את הבל עשה יפה בעתו, אבל שלמה שכתוב בו (מ"א ה׳) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סולת וגו', לזה נאה לומר את הכל עשה יפה בעתו מבדרשה זו מכוונת בערך ענינה להדרשה דלעיל פרשה א' פסוק ב' בדרשה הבל הבלים אמר קהלת, אלו אחר אמר הבל הבלים וכו' יעו"ש וצרף לכאן. .
(שם) יפה בעתו. רבי בון אמר, [באברהם אבינו הכתוב מדבר], ראוי היה אברהם להבראות קודם אדם הראשון מגמשום שהיה ראוי שתחלת בריאת האנושית מיציר כפיו של הקב"ה תהיה שלמה בכל המעלות הרוחניות, וזה יאות לאברהם. אלא שאמר הקב"ה, אם אברא תחלה את אברהם ואם יקלקל מעשיו אין מי שיבא ויתקן אחריו, אלא הריני בורא אדם ואם יקלקל יבא אברהם ויתקן מדדהמתקן צריך להיות במעלה יותר גבוה ממי שהוא מתקן אותו, ואברהם גדול שבאבות ואין למעלה ממנו ולכן לא היה מי שיתקן אותו. וכלל ענין התיקון בזה נראה דהוא רק תיקון נשמתו וחלקו לעוה"ב, וע"ד שאמרו ברא מזכה אבא, אבל אין הכונה תקון ממש את המעשים המקולקלים שעשה בעולם, שהרי באמת כל מה שקלקל אדה"ר בעולם נשארו מקולקלים עד עולם כמו מה שגרם מיתה לעולם, וכן מה שנאמר ארורה האדמה בעבורך, וזה קלקול נצחי, ובזה יתבאר המ"ר לקמן ז' י"ג בפסוק ראה את מעשה האלהים שאמר הקב"ה לאדה"ר תן דעתך שלא תקלקל מעשי בעולמי שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך, ולכאורה זה סתירה מכאן שאברהם תיקן, אלא ודאי דהכא איירי רק בתקון נפשו וזכותו של אדה"ר, והתם איירי בתקון גוף המעשים, שהם באמת לא נתקנו, ודו"ק. .
(שם)
יפה בעתו. רבי יצחק אומר [בישראל הכתוב מדבר], ראויים היו ישראל מיד שיצאו ממצרים לכנס לארץ, אלא שהיו שם האילנות ישנות מימי נח, אמר הקב"ה, מה אני מכניסם לחורבה, אלא הריני מקיפן דרך המדבר מ' שנה כדי שיעמדו הכנענים ויקצו הישנות ויטעו חדשות ויכנסו ישראל לארץ וימצאו אותה מלאה ברכות מהענין זה מחוסר באור, למה זה עתה יטעו הכנענים אילנות חדשות יותר מזמן הקודם, ולמה לא ימצאו ישראל עתה את אשר נטעו הכנענים זה מקרוב, אבל האמת דדרשה זו קטועה וחסרה היא, וצ"ל כמו שהיא בר"פ בשלח בזה"ל, כיון ששמעו הכנענים שישראל נכנסין לארץ עמדו וקצצו הנטיעות שהיו להם, ומכיון ששמעו שנתעכבו במדבר מ' שנה היו סבורים שבמדבר תהא דירתם, עמדו ונטעו נטיעות אחרות וכו', ובזה מבואר גם לשון דרשה זו שלפנינו, שמכיון שקצצו הכנענים כל הנטיעות היפות לא נשאר כי אם הישנות והריקות מימי נח. אך בכלל צ"ע בעיקר טעם זה, דהא בפסוק כתיב מפורש הטעם שלא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלהים פן ינחם העם ושבו מצרימה, ואיך זה אמר כאן טעם אחר, וצ"ל דהטעם פן ינחם העם וגו' הוא רק להסביר למה לא הוליכם בדרך קצרה, אבל גם זולת זה צריך טעם על ההליכה ארבעים שנה, שהרי לא היתה הדרך כל כך רחוקה שיהיו צריכים ללכת זמן מרובה כזה, ועל זה נותן טעם מנטיעות, שהיו צריכים להמתין עד שיתבכּרו הנטיעות וכדמפרש. .
(שם)
יפה בעתו. ר׳ אלעזר אומר [בדוד המלך הכתוב מדבר], מחלוקת שהיתה בין רחבעם וירבעם היתה ראויה להיות בין דוד ושבע בן בכרי מויתבאר ע"פ מ"ש בילקוט דמחלוקת זו היתה מפני חטא דוד, וא"כ היה זה צריך להיות בשעתו. , אלא שאמר הקב"ה עדיין לא נבנה ביהמ"ק ואני מכניס מחלוקת במלכות בית דוד מזומפני זה יתעכב בנין הבית. אלא יבנה ביהמ"ק ואח"כ מה שיהיה יהיה.
(מ"ר)
יפה בעתו. רבי אומר, אפילו לדבר עבירה יפה בעתו מחר"ל אפילו בדבר עבירה הכל נחשב לפי העת, אינו דומה כלה המזנה בתוך חופתה לאשה המזנה אחרי שנים רבות שעזבה בעלה, וכן אלו היו ישראל עושין העגל אחר כמה שנים לאחר מתן תורה לא היה החטא גדול כל כך כמו שעשו מיד לאחר מתן תורה, וכן כל כיוצא בזה.
וגם י"ל דמכוין למ"ש בנזיר כ"ג ב' גדולה עבירה לשמה, ומפרש כגון יעל אשת חבר הקיני שנזדוגה לסיסרא כדי שתוכל להרגהו, וזהו שאמר אפילו לדבר עבירה יפה בעתו, כלומר כשהזמן והמצב גורם לזה. ויש לכוין לזה דרשת הירושלמי ביומא פ"ו ה"ה עה"פ אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו' בזמן שעונותיו של אדם כפי שניו, כלומר כפי ערך שנותיו וחום גופו ודמו, אז כשלג ילבינו, מפני שאין האשם גדול כ"כ מסבת תקיפת היצה"ר, יתר מכאן, כלומר שהחטא הוא שלא לפי ערך השנים, כגון שהזקן חוטא בחטא הראוי לצעיר לימים, אז רק כצמר יהיו.
.
(שם)
העלם נתן בלבם. אהבת העולם נתן בלבם, אהבת תינוקת נתן בלבם מטמפרש במדרש שוחר טוב סי' א' דדריש העולם מלשון עוללים. , שאלמלא כן לא היה אדם בונה בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים.
(שם)
העלם נתן בלבם. רבי יונתן אומר, פחדתו של מלאך המות נתן בלבם נכדי שיזכרו יום המיתה ולא יעמיקו לחטוא. , ור' אחווה בריה דר׳ זירא אמר, העלמת שם המפורש נתן בלבם נאביוהכ"פ בעת שהיו שומעים אותו יוצא מפורש מפי כה"ג, היה נעלם ונשכח מהם מיד, וטעם הדבר יתבאר באות הבא. , ולמה כן, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף נבנראה דמוסב על העלמת שם המפורש, יען דעל זכרון יום המיתה א"צ טעם דפשוט הוא כמש"כ. ונראה הכונה, דהוא ע"ד מ"ש אין דורשין במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, ובמה לפנים ומה לאחור ומה למעלה ומה למטה, והוא מפני קדושת ודקות הענין אפשר שיטעו ויכשלו בהדעות ויחללוהו, וזוהי גם הכונה כאן בענין שם המפורש שמפני קדושתו היתירה אין מן הראוי שיהיה שגור בפי הכל, ולכן נשכח, וענין קדושתו הוא שעל ידו אפשר לדעת בעניני מעשה בראשית ומה לפנים ומה לאחור וכו', והם ענינים דקים שאין כל מוח סובל אותם, ואפשר גם לטעות ולתעות בהם, ומכוון לפי"ז הלשון מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף, והיינו עניני מעשה בראשית ומרכבה וכו'. .
(שם)
שיאכל ושתה. נדרש לעיל פרשה ב׳ פסוק כ"ד בלשון כזה. שיראו מלפניו. אמר רב חסדא, חלמא בישא קשה מנגדא, מאי טעמא, והאלהים עשה שייראו מלפניו נגר"ל קשה לאדם חלום יותר ממלקות, וטעם הדבר מפני שמטבע האדם לדאוג הרבה לחלום רע, וזו היא רעתו. .
(ברכות נ"ה א׳)
שיראו מלפניו. אמר ר׳ יהושע בן לוי, לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב, שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו נדר"ל ליישר הדעות העקומות שבלב האדם, וזה הוא מפני שהוא דבר המחריד ביותר, ולא מצינו כל תכלית ותועלת מענין רעמים. .
(שם נ"ט א׳)
שיראו מלפניו. א"ר יהודה, לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו נהפשוט הוא דהקב"ה א"צ לעולם אלא בראו לתכלית האדם, ותכלית האדם לירא ממנו, והוא ע"ד מ"ש באבות שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וכן הוא אלמלא מוראו של הקב"ה היו עושין במחשך ובמסתרים מעשים מגונים. .
(שבת ל"א ב׳)
שיראו מלפניו. א"ר יהודה ב"ר סימון, ראוי היה אדה"ר שיהיה חי וקיים לעולם נומפני שהוא יציר כפיו של הקב"ה, ואין ראוי שיעלה בו רקבון וכליה. אלא מפני מה נקנסה עליו מיתה – מפני שהאלהים עשה שייראו מלפניו נזר"ל מלפניו ולא מפני בו"ד, ואלמלי היה חי וקים לעולם היו מחלקין לו כבוד ומורא אלהית. ומכוון הענין למ"ש באגדות דכשנברא אדה"ר בקשו מלה"ש לומר לפניו שירה [ר"ל כבוד אלוה] מיד ויפל ה' תרדמה על האדם, ובזה הראה כי אין לו כח רוחני, משום דבכח רוחני לא שייך שינה כמש"נ הנה לא ינום ולא יישן וגו'. .
(מ"ר)
שיראו מלפניו. א"ר אלעזר, מתחלת ברייתו של עולם נאמר יקוו המים מתחת השמים, וכל כך למה – כדי שתראה היבשה, ומפני מה כתיב (עמוס ה') הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה׳ שמו ב׳ פעמים, אחד בדור המבול ואחד בדור הפלגה נחבדור הפלגה לא מצינו במקרא מענין מבול, וצ"ל דסמך על הדרשה במ"ר ס"פ נח פ' ל"ח על הפסוק ויפץ ה' אותם אל תקרא ויפץ אלא ויצף, כלומר שהציפם ושטפם במבול, יעו"ש. אלא מפני שהאלהים עשה שייראו מלפניו.
(שם)
שיראו מלפניו. א"ר יודן, גדולה היא היראה, ששמים וארץ לא נבראו אלא בזכות היראה נטוכמש"כ בירמיה אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, דהיינו ברית התורה, ויסודה של תורה יראת ה' כמש"כ מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. הדא היא דכתיב והאלהים עשה שייראו מלפניו סואע"פ דבפסוק זה לא נזכר שמים וארץ, אך יתבאר ע"פ מ"ד בסמוך פ' כ' בדרשה הכל הולך אל מקום אחד, לפי שכל מה שברא הקב"ה בשמים ברייתו מן השמים וכל מה שברא בארץ ברייתו מן הארץ. ונראה הבאור ע"פ מש"כ הרמב"ן בריש בראשית דשמים וארץ הם היסוד והחומר לכל הנמצא בעולם ומהם נבראו הכל, אלה אשר בשמים ממעל – יסודם בשמים, ואשר בארץ מתחת – יסודם בארץ, ולכן נקראו השמים והארץ אבות ביחס כל הנבראים שהם תולדותיהם. ומבואר דכשרוצים לכלול את כל מיני הנבראים שבעולם בשם אחד כללי ויסודי קורין אותן בשם שמים וארץ, ולכן אחרי שאמר בפסוק זה ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים, לכן יחס אליהם שם שמים וארץ בערך אבותיהם של כל אלו ודרש מה שדרש ביחוס לשם זה. .
(שם)
מה שהיה וגו'. אמר ר׳ יהודה, אם יאמר לך אדם, וכי אפשר היה כל העולם כולו מים במים סאוהוא קודם שאמר הקב"ה יקוו המים וכו'. , אמור לו, כבר הוא אוקיינוס כולו מים במים סבוהאוקיינוס גדול כמה וכמה פעמים מן העולם ע"ד שהעולם נדמה באוקינוס ככדור והים כקערה, כמבואר בתוס' ע"ז מ"א א' בשם הירושלמי יעו"ש. .
(מ"ר)
ואשר להיות כבר היה. אמר ר׳ יהודה, אם יאמר לך אדם, וכי אפשר שהקב"ה עתיד לעשות ים יבשה סגכמש"נ (ישעיה י"א) והחרים ה' את לשון ים מצרים. אמור לו כבר היה, כבר עשה כן ע"י משה, ואם יאמר לך וכי אפשר שאלו לא חטא אדם הראשון היה חי וקיים לעולם סדכמש"כ לעיל אות נ"ו. אמור לו, כבר הוא אליהו זכור לטוב שלא חטא, הוא חי וקיים, ואם יאמר לך וכי אפשר שהקב"ה עתיד להחיות לנו המתים, אמור לו, כבר החיה לנו את המתים ע"י אליהו וע"י אלישע וע"י יחזקאל.
(שם)
והאלהים יבקש את נרדף. רבי יוסי אומר, לעולם אלהים מבקש את הנרדף, בין צדיק רודף צדיק בין רשע רודף צדיק בין רשע רודף רשע [ואפילו צדיק רודף רשע] האלהים יבקש את הנרדף סהטעם הדיוק מדלא פירש הכתוב אם הנרדף הוא רשע או צדיק, ש"מ שסתמא אמר, ומה שהוספנו במוסגר ואפילו צדיק רודף רשע, כ"ה בויק"ר פרשה כ"ז ובתנחומא פ' אמור סי' ט'. .
(שם)
והאלהים יבקש את נרדף. א"ר יוסי ב"ר נהוראי, לעולם הקב"ה מבקש קרבתן של נרדפים מן הרודפים, שכן מצינו הכל נרדף מפני קין כתיב וישע ה׳ אל הבל וכן בנח ובני דורו ובאברהם עם נמרוד סונמרוד הוא אמרפל, כמבואר בעירובין נ"ג א', וכל עיקר המלחמה מד' מלכים היתה בשביל אברהם כמבואר במ"ר פ' לך פ' מ"ב. וביצחק עם פלשתים סזכמו שאמר לו אבימלך לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. וביעקב עם עשו וביוסף עם אחיו ובמשה עם פרעה ובדוד עם שאול ובשאול עם פלשתים ובישראל עם האומות. ואפילו בקרבנות כן, אמר הקב"ה, שור נרדף מפני ארי, עז מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפים, שנאמר שור או כשב או עז וגו׳ ירצה לקרבן.
(שם)
מקום המשפט וגו'. מקום המשפט שמה הרשע – מקום שסנהדרי גדולה יושבין שמה הרשע, שנאמר (ירמיה ל"ט) ויבאו כל שרי מלך בבל וישבו בשער התוך – מהו שער התוך – מקום שחותכין בו את ההלכות סחדריש שער ע"ש מקום המשפט כמו ועלתה יבמתו השערה, וכן דרש התוך כמו חתוך בחלוף אות ה' בח' מפני שהם ממוצא אחד. [וכהאי גונא דרשו במגילה ט"ו א' התך זה דניאל ולמה נקרא שמו התך שכל דברי מלכות נחתכין על פיו ובתו"ת פ' קדושים בפ' קודש הלולים הבאנו כמה דוגמאות מדרשות חז"ל בחלוף ה' לח'], וענין חתוך הלכות כלומר שמשם יוצאות ההלכה חתוכה ופסוקה, ור"ל שבמקום הסנהדרין, מקום המשפט, שם ישבו שרי בבל הרשעים ודנו משפטי רשע. ומה שראה כאן לדרוש כן הוא משום דלא מצינו בכל המקרא שער בירושלים שנקרא בשם התוך. .
(שם)
מקום המשפט וגו'. מקום המשפט שמה הרשע, מקום שעשה משה כדת הדין, כמש"נ (פ׳ תשא) עברו ושובו משער לשער והרגו וגו׳ – שמה הרשע, שמה כתיב ויגוף ה׳ את העם סטכאן דריש רשע מלשון רעה, כלומר שם עלתה רעה וצרה, וכן בדרשה הבאה. ויש לפרש כונת הדרשה ע"פ מ"ש ביומא ס"ו ב' דאלה החוטאים שהיה בהם עדים והתראה נדונו בידי אדם ואלה שלא היה בהם כאלה נדונו בידי שמים, והוי תכלית הכונה, דלא יאמר אדם דמקום שלא תשיגנו יד המשפט יצא חפשי מעונש, אלא לא כן שמה תשיגנו הרעה בידי שמים. ויתכן דהכונה שהרעה היתה בכפלים, בידי אדם, כמ"ש עברו והרגו וכן בידי שמים כמש"נ ויגוף ה'. .
(שם)
מקום המשפט וגו'. מקום המשפט שמה הרשע, מקום שעשתה מדת הדין בשטים שנאמר (פ׳ בלק) קח את כל ראשי העם והוקע אותם וגו׳ – שמה הרשע, שמה כתיב ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף עכמש"כ באות הקודם. .
(מ"ר)
ומקום הצדק שמה הרשע. אמר הקב"ה, מקום שנאמר בו צדק ילין בה שם הרגו את זכריה ואת אוריה עאקאי על ירושלים, ואע"פ דלא מצינו מפורש שהרגו את אוריה בירושלים, אך מכיון דכתיב דיהויקים הרגו והשליך נבלתו אל קברי בני העם, מסתמא היה זה בירושלים. , ומקום שצדקתים לישראל וקראתים אלהות, שנאמר (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם וגו׳, שמה הרשיעו ועשו העגל עבמוסב על מקום הר סיני מקום שעמדו אז במדבר, וכמש"כ בענין (פ' תשא) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, והוא הר סיני, כמבואר בשבת פ"ט ב'. , ומקום שצדקתים בקללות של בלעם והפכתים לברכות, שמה הרשיעו וזנו, כמש"נ וישב ישראל בשטים ויזנו.
(שם)
את הצדיק וגו׳. רבי חנינא בר פפא אמר, צדיק כרשע ישפוט האלהים, לסטים עולה לגרדום ור"ע עולה לגרדום עגמקום שבו דנין למיתה, ור"ל זה עולה מפני שמלסטם וזה עולה מפני שעסק בתורה. , ורבי אמר, צדיק ביד רשע ישפוט אלהים עדכעין עשרה הרוגי מלכות. .
(שם)
כי עת וגו׳. כי עת לכל חפץ – לכל חפץ יש עת ולכל עת יש חפץ עההוא ע"ד מ"ש באבות אל תהי מפליג לכל דבר לפי שאין לך דבר שאין לו שעה וכו'. , ועל כל המעשה שם – בעולם הזה כל מה שחפץ האדם לעשות אותה, אבל תמן – דין וחשבון.
(שם)
על דברת וגו׳. מהו על דברת בני האדם לברם האלהים, על מדברות שהרשעים מגדפין ומחרפין בעוה"ז והקב"ה משפיע להם שלום, כל כך למה, לברם אלהים – לברר להם מדת הדין של רשעים עור"ל שהרשעים משלמין להם שכרן בעוה"ז כדי ליפרע מהן בעוה"ב, וכן בסיפא בדרשה הבאה בצדיקים כדי לברר להם צדקתם לשלם להם שכרם בעוה"ב בשלמות נפרעים מהם בעוה"ז. ולראות שהם בהמה המה להם, להראות לעולם, שהרשעים נמשלו כבהמה, מה הבהמה נדונת בהריגה ואינה באה לחיי העוה"ב, כך הרשעים נדונין במיתה ואינן באין לחיי העולם הבא.
(שם)
על דברת וגו'. דבר אחר על דברת בני האדם לברם האלהים, על מדברות שהצדיקים מדברים בעוה"ז בתעניות ובסיגופים וביסורין עזמפרש הלשון על דברת מענין סדר ומנהג, כמו כעדר בתוך הדברו (מיכה ב'), דבר אחד לדור, ור"ל על מנהגם שהם נוהגים. , וכל כך למה, לברם האלהים – לברר להם מדת צדקתם עחע' מש"כ לעיל אות ע"ו. , ולראות שהם בהמה המה להם, לראות ולהראות לאוה"ע האיך ישראל נמשכין אחריו בבהמה, שנאמר (יחזקאל ל"ד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, ומה בהמה פושטת צוארה לשחיטה, כך הצדיק, שנאמר כי עליך הורגנו כל היום עטוע' לפנינו בשה"ש פרשה א' פסוק ט"ז בדרשה עיניך יונים המשיל ענין מדה זו ליונה, וכלפי כל ישראל לא רק לצדיקים. .
(מ"ר)
מן הבהמה אין וגו'. מהו אין כי הכל הבל פדהלשון ומותר האדם מן הבהמה אין וגו' משמע דהמותר שיש לאדם מן הבהמה אינו שוה כלום, א"כ מתבאר שיש איזה יתרון, ומהו זה. , חד אמר עשה לו נוי לתחתיתו שלא יהא מתבזה כבהמה פאשאינו נפנה מן הצד כבהמה לעין כל אלא מלמטה כדי שלא יתבזה. , וחד אמר עשה לו מנעל ואפופרין כפוי עליו שלא יהא מתבזה כבהמה פבאפופרין [או אפופדין] הוא מושב מתחת לכסא ותרג"י לפסוק ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר – אפיפודין דרגלוי, וע' במס' כלים פכ"ד מ"ו, ולשון נקיה הוא לבשר עגבות, ור"ל שבית נקובתו סגור בבשר ואפופרין כפוי עליו, וע' באות הסמוך. , וחד אמר עשה לו כסתות לתחתיתו שלא יהא מצטער בשעת ישיבתו פגזה נסמך ג"כ על לשון אפופרין שזכר למעלה וכפי הבאור שבארנו באות הקודם, ורק למעלה שימש בלשון זה לענין העדר בזיונו של אדם כמש"כ שם, מפרש כאן לענין טובתו של אדם ונוח לגופו שלא יהא מצטער בשעת ישיבתו, וכ"מ במ"ר פ' בראשית ס"פ י"ז עה"פ ויסגור בשר תחתינה עשה לו מנעול ואפיפודין כבוש עלי' כדי שלא יהיה מצטער בשעה שיושב, והענין מבואר. , וחד אמר, עשה לו קבורה וארון ותכריכין פדשכל אלה הם לכבודו של אדם. ויתרון הם בו על כל הברואים. .
(שם)
הכל הולך וגו'. מהו הכל הולך אל מקום אחד, לפי שכל מה שברא הקב"ה בשמים ברייתו מן השמים, וכל מה שברא בארץ ברייתו מן הארץ פהעיין מש"כ לעיל פ' י"ד אות ס' וצרף לכאן. .
(שם)
מי יודע רוח וגו'. רוח בני האדם העולה היא למעלה – זו נשמתן של צדיקים שעולה למרום ונתונה באוצר פויתכן דרומז למ"ש בחגיגה י"ב ב' שבעה רקיעים, ואחד מהם. הנקרא ערבות אוצר בתוכו נשמתן של צדיקים, יעו"ש. , ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ זו נשמתן של רשעים שיורדת לגיהנם למטה, כמש"נ (יחזקאל ל"א) ביום רדתו שאולה האבלתי כסתי עליו את תהום וגו׳ פזמוסב על מלך אשור, והוא לשון מליצי על שפלותו ומסירתו ביד אויבו, ומדהמליץ בלשון ירידה לשאול דריש דכתב כן על שם סופו לירד לגיהנם המכונה שאול ע"ש הכתוב ישובו רשעים לשאולה, שנדרש על גיהנם, כנודע. .
(שם)
מי יביאנו לראות. מי יביאנו לדוד לראות במה שעשה שלמה, ומי יביאנו לשלמה לראות במה שיהיה אחריו ומה יעשה רחבעם.
(מ"ר)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך