תנ"ך על הפרק - קהלת ג - מצודת דוד

תנ"ך על הפרק

קהלת ג

817 / 929
היום

הפרק

לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם׃עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ׃עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת׃עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד׃עֵ֚ת לְהַשְׁלִ֣יךְ אֲבָנִ֔ים וְעֵ֖ת כְּנ֣וֹס אֲבָנִ֑ים עֵ֣ת לַחֲב֔וֹק וְעֵ֖ת לִרְחֹ֥ק מֵחַבֵּֽק׃עֵ֤ת לְבַקֵּשׁ֙ וְעֵ֣ת לְאַבֵּ֔ד עֵ֥ת לִשְׁמ֖וֹר וְעֵ֥ת לְהַשְׁלִֽיךְ׃עֵ֤ת לִקְר֙וֹעַ֙ וְעֵ֣ת לִתְפּ֔וֹר עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר׃עֵ֤ת לֶֽאֱהֹב֙ וְעֵ֣ת לִשְׂנֹ֔א עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה וְעֵ֥ת שָׁלֽוֹם׃מַה־יִּתְרוֹן֙ הָֽעוֹשֶׂ֔ה בַּאֲשֶׁ֖ר ה֥וּא עָמֵֽל׃רָאִ֣יתִי אֶת־הָֽעִנְיָ֗ן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן אֱלֹהִ֛ים לִבְנֵ֥י הָאָדָ֖ם לַעֲנ֥וֹת בּֽוֹ׃אֶת־הַכֹּ֥ל עָשָׂ֖ה יָפֶ֣ה בְעִתּ֑וֹ גַּ֤ם אֶת־הָעֹלָם֙ נָתַ֣ן בְּלִבָּ֔ם מִבְּלִ֞י אֲשֶׁ֧ר לֹא־יִמְצָ֣א הָאָדָ֗ם אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֛ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים מֵרֹ֥אשׁ וְעַד־סֽוֹף׃יָדַ֕עְתִּי כִּ֛י אֵ֥ין ט֖וֹב בָּ֑ם כִּ֣י אִם־לִשְׂמ֔וֹחַ וְלַעֲשׂ֥וֹת ט֖וֹב בְּחַיָּֽיו׃וְגַ֤ם כָּל־הָאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְרָאָ֥ה ט֖וֹב בְּכָל־עֲמָל֑וֹ מַתַּ֥ת אֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃יָדַ֗עְתִּי כִּ֠י כָּל־אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֤ה הָאֱלֹהִים֙ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה לְעוֹלָ֔ם עָלָיו֙ אֵ֣ין לְהוֹסִ֔יף וּמִמֶּ֖נּוּ אֵ֣ין לִגְרֹ֑עַ וְהָאֱלֹהִ֣ים עָשָׂ֔ה שֶׁיִּֽרְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו׃מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ כְּבָ֣ר ה֔וּא וַאֲשֶׁ֥ר לִהְי֖וֹת כְּבָ֣ר הָיָ֑ה וְהָאֱלֹהִ֖ים יְבַקֵּ֥שׁ אֶת־נִרְדָּֽף׃וְע֥וֹד רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ מְק֤וֹם הַמִּשְׁפָּט֙ שָׁ֣מָּה הָרֶ֔שַׁע וּמְק֥וֹם הַצֶּ֖דֶק שָׁ֥מָּה הָרָֽשַׁע׃אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י אֶת־הַצַּדִּיק֙ וְאֶת־הָ֣רָשָׁ֔ע יִשְׁפֹּ֖ט הָאֱלֹהִ֑ים כִּי־עֵ֣ת לְכָל־חֵ֔פֶץ וְעַ֥ל כָּל־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה שָֽׁם׃אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י עַל־דִּבְרַת֙ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם לְבָרָ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְלִרְא֕וֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה הֵ֖מָּה לָהֶֽם׃כִּי֩ מִקְרֶ֨ה בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם וּמִקְרֶ֣ה הַבְּהֵמָ֗ה וּמִקְרֶ֤ה אֶחָד֙ לָהֶ֔ם כְּמ֥וֹת זֶה֙ כֵּ֣ן מ֣וֹת זֶ֔ה וְר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָאָדָ֤ם מִן־הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל׃הַכֹּ֥ל הוֹלֵ֖ךְ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֑ד הַכֹּל֙ הָיָ֣ה מִן־הֶֽעָפָ֔ר וְהַכֹּ֖ל שָׁ֥ב אֶל־הֶעָפָֽר׃מִ֣י יוֹדֵ֗עַ ר֚וּחַ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם הָעֹלָ֥ה הִ֖יא לְמָ֑עְלָה וְר֙וּחַ֙ הַבְּהֵמָ֔ה הַיֹּרֶ֥דֶת הִ֖יא לְמַ֥טָּה לָאָֽרֶץ׃וְרָאִ֗יתִי כִּ֣י אֵ֥ין טוֹב֙ מֵאֲשֶׁ֨ר יִשְׂמַ֤ח הָאָדָם֙ בְּֽמַעֲשָׂ֔יו כִּי־ה֖וּא חֶלְק֑וֹ כִּ֣י מִ֤י יְבִיאֶ֙נּוּ֙ לִרְא֔וֹת בְּמֶ֖ה שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

לכל זמן. רוצה לומר אין שום דבר בא במקרה והזדמן בזמן זולת זמן כי אם בזמנו בא בעבור סיבה הקודמת: ועת לכל חפץ. לכל הדברים שהאדם חפץ בו גם לזה יש עת, כי לא בכל עת יחפוץ בדבר אחד כי פעם יחפוץ בדבר מה ופעם בחלופו, וכאשר יפרש במקראות שלאחריו: תחת השמים. רוצה לומר לכל הדברים הנעשים בזה העולם: עת ללדת. עכשיו מפרש הדברים אשר בעת אחת חפץ בה ובעת אחרת יחפוץ בחלופו, ואמר בעת אחת חפץ האדם וחשקו ללדת, ובעת אחת רוצה בחלופו שימות הנולד, וכן כולם עד סוף הענין: לעקור נטוע. לעקור מן הארץ את האילן הנטוע: להרוג. רוצה לומר אף להמית מי בידים: לרפוא. שהוא עצמו ירפאו מן החלי למען לא ימות: לפרוץ. לעשות פרצות בחומה: לבנות. לסתום את הפרצות: עת ספוד. כשמת לו מת חפצו להספידו, כי בזה תנוח הצער: ועת רקוד. בעת שמחת נשואין וכדומה, אז יחפוץ האדם לרקוד ולדלג לעורר השמחה: להשליך אבנים. יזרקם מן הבית למען לא יכשל בהם: כנוס אבנים. לבנות בהם דבר הצורך: לחבוק. לרדוף אחר אהבת מי ולחבקו: לרחוק מחבק. עוד ירחיק את עצמו ממנו למען לא יבא לידי חבוק: לבקש. לחפש את דבר האבוד: לאבד. הדבר ההוא יאבד אף בידים: לשמור. שלא יקחנו מי: להשליך. במקום המופקר למען יקחנו כל הרוצה: לקרוע. בגד או יריעה: לתפור. את הדבר שקרע: לחשות. לבל ישיב דבר למחרפו: ועת לדבר. להשיב חורפו דבר כאשר עם לבבו: לאהוב. דבר מהדברים: לשנוא. הדבר הזה בעצמו: עת מלחמה. בעת אחת חפץ האדם וחשקו לערוך מלחמה עם שונאו, ובעת אחרת ירצה בחלופו להיות עמו בשלום: מה יתרון. מוסב למעלה לומר הואיל ודרך האדם אשר בעת אחת יחפוץ בדבר מה ובעת אחרת ירצה בחלופו אם כן מה יתרון בא לאדם העושה בדבר אשר הוא עמל בוא למען השיג חפצו, הלא עת לכל חפץ ופן למחר יחפוץ בחלופו והיה אם כן עמלו לרעתו: ראיתי את הענין. ראיתי את הדבר אשר מסר אלהים לבני האדם להשתמש בו ולעשות אותו בכל עת שירצה: לענות בו. רוצה לומר כאלו מסרן בידם לענות אותם בו כי הם ישתמשו בו לעשותו בעת זולת עת, ובזה המה מעונים ומיוסרים על ידו, כי אם עשאום בזמנם יפה היה להם: את הכל. כל מה שברא ועשה הקדוש ברוך הוא בעולמו הכל יפה, אבל להשתמש בהם בעתם המיוחד להם לא בעת זולת עת: גם את העולם. גם כל דרכי העולם ותועלותיו נתן בלב בני אדם להבינם עד תכליתו אם יעמיקו בהשכל רב: מבלי. רוצה לומר מלבד זאת אשר לא מצא האדם די חכמה לדעת ולהבין את המעשה וגו׳: מראש ועד סוף. אף אם אמנם יכול הוא להשיג מה מהם, מכל מקום לא ישכיל הכל עד התכלית: ידעתי. ואני הנה השכלתי לדעת דרכי העולם ותועלותיו והן ידעתי שאין טוב ומאושר בבני אדם, כי אם מי שדרכו לשמוח ולעשות טוב חסד וצדקה בעוד שהוא חי: וגם כל האדם. אף מי שלא השכיל זאת מדעתו כי אם טבעו הטה את לבבו שיאכל וישתה ולראות טוב, רוצה לומר לבחור לעשות צדקה וחסד עם ההון שקבץ בעמל ויגיעה: מתת. רוצה לומר זהו מתנה מן המקום ברוך הוא אשר הוחק כן בטבעו: הוא יהיה לעולם. כזה השיעור שהגביל הוא: עליו. על זה והשיעור אין ביד מי להוסיף ואין ביד מי לגרוע ולהפחית ממנו: והאלהים עשה. אמנם מה שעשה האלהים בזה השיעור לא עשהו כן לכוונת תועלתו, כי אם למען ייראו הבריות מלפניו ולא ימרו פיו, ורק בזה השיעור הוא מבוא אל היראה ולא בשיעור זולתו עם כי אנחנו לא נדעהו זהו מקוצר הדעת: מה שהיה כבר הוא. מה שהיה מאז כבר הוא עשוי ואין להשיב, רוצה לומר אם מי רדף אחר חבירו ועשה עמו רעה מה שעשה עשוי: ואשר להיות. וכן אשר עתיד להיות עוד באחרונה שירדוף מי אחר חבירו לעשות עמו רעה, כבר היה הגזרה טרם עשותו ויהיה הכח בידו להשלים חפצו: והאלהים. אבל עם כל זה האלהים יבקש את הנרדף ויפרע מן הרודף: תחת השמש. בזה העולם מקום שהשמש זורח: מקום המשפט. מקום המוכן לשבת שם לשפוט בין איש לרעהו: שמה הרשע. נתהפך להיות שמה מקום הרשע, כי ישבו שמה אנשי בליעל יחשבו לעשות תחבולות רשע: ומקום הצדק. מקום ישיבת אנשי הצדק שמה ישב גם הרשע ויסיתם אחרי דעת המשובש: את הצדיק. היושב שמה הנפתה אחרי דעת הרשע: ואת הרשע. המסית והמדיח: ישפוט האלהים. לשלם להם גמול רע זה כזה: כי עת. כי יבא עת תשלומין על כל רצון ועל כל המעשה הנעשה שם, רוצה לומר המקום ישלם גמול בין עשו מעשה רשע בפועל בין אם עדיין לא עשו כי אם רצו לעשות ולא עלתה בידם: על דברת. על ענין בני אדם איך יתנהגו ומה יעשו: לברם אלהים. רוצה לומר שהם יבררו ויבחנו רוממות גדולות האלהים ולראות בבחינת השכל שהם כמו בהמה המה לעצמם, וכאומר אבל מול רוממות האלהים המה כאין: כי מקוה. כי יש מקרה מיוחד לבני האדם לבדם כמקרה העצבון וכדומה: ומקרה הבהמה. ויש מקרה מיוחד לבהמה לבדה בעבור חסרון הדעת: ומקרה אחד להם. ויש מקרה אחד לשניהם, כי כאשר ימות זה כן ימות זה: ורוח. עודם חיים יש לכלם רוח החיוני זה כזה, וכאומר ולזה המה אם כן כבהמה, כי עודם חיים יש רוח החיוני לזה כזה ומקרה המות יקרה לזה כזה, ואם מה שיש מקרה לבהמה לבדה מה שאין לאדם, הלא נגד זה יש מקרה לאדם לבדו מה שאין לבהמה: ומותר. ומעלת יתרון האדם מן הבהמה לא יש: כי הכל הבל. רוצה לומר זהו אם כל מעשה אדם היה הבל שלא עסק כי אם באסיפת הקנינים וכדומה, אבל לא כן הוא אם עסק בתורה ובמעשים טובים: הכל. בין אדם בין בהמה כולם הולכים אל מקום אחד, הוא האומר בסוף המקרא אל העפר: הכל היה וגו׳. רוצה לומר כמו שיצירת אדם הראשון וכל החי היה מן העפר, כן כולם במותם ישובו אל העפר: מי יודע. רוצה לומר מעט המה אשר ישכילו לדעת את ההפרש אשר רוח בני האדם חשובה, אשר עולה היא אחרי המיתה למעלה אל המקור אשר נחצבה משם, אבל רוח הבהמה שפלה אשר יורדת היא אחרי המיתה למטה אל הארץ אשר נחצבה משם ומוסב למעלה לומר הואיל ולא רבים יחכמו להבין את זאת, לכן יראו שהם בהמה המה להם: וראיתי. על פי אלה הדברים ראיתי בבחינת השכל, אשר אין טוב ומאושר בכל הענינים ממה אשר ישמח האדם עם ההון שקבץ במעשי ידיו לאכול ולשמוח מהם: כי הוא חלקו. שמחתו בזה העולם עם ההון שקבץ, זהו לבד חלקו ולא עוד, כי כשימות ויניח ההון לבניו אחריו מי יביאנו אחר מותו לזה העולם לראות בשמחה ובטובה שיהיה לבניו אחריו עם ההון שקבץ הוא למען ישמחו בטובתם:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך