א כִּ֣י אֶת־כָּל־זֶ֞ה נָתַ֤תִּי אֶל־לִבִּי֙ וְלָב֣וּר אֶת־כָּל־זֶ֔ה אֲשֶׁ֨ר הַצַּדִּיקִ֧ים וְהַחֲכָמִ֛ים וַעֲבָדֵיהֶ֖ם בְּיַ֣ד הָאֱלֹהִ֑ים גַּֽם־אַהֲבָ֣ה גַם־שִׂנְאָ֗ה אֵ֤ין יוֹדֵ֙עַ֙ הָֽאָדָ֔ם הַכֹּ֖ל לִפְנֵיהֶֽם׃ ב הַכֹּ֞ל כַּאֲשֶׁ֣ר לַכֹּ֗ל מִקְרֶ֨ה אֶחָ֜ד לַצַּדִּ֤יק וְלָרָשָׁע֙ לַטּוֹב֙ וְלַטָּה֣וֹר וְלַטָּמֵ֔א וְלַזֹּבֵ֔חַ וְלַאֲשֶׁ֖ר אֵינֶ֣נּוּ זֹבֵ֑חַ כַּטּוֹב֙ כַּֽחֹטֶ֔א הַנִּשְׁבָּ֕ע כַּאֲשֶׁ֖ר שְׁבוּעָ֥ה יָרֵֽא׃ ג זֶ֣ה ׀ רָ֗ע בְּכֹ֤ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂה֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּֽי־מִקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וְגַ֣ם לֵ֣ב בְּֽנֵי־הָ֠אָדָם מָלֵא־רָ֨ע וְהוֹלֵל֤וֹת בִּלְבָבָם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וְאַחֲרָ֖יו אֶל־הַמֵּתִֽים׃ ד כִּי־מִי֙ אֲשֶׁ֣ר יבחר (יְחֻבַּ֔ר) אֶ֥ל כָּל־הַחַיִּ֖ים יֵ֣שׁ בִּטָּח֑וֹן כִּֽי־לְכֶ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן־הָאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת׃ ה כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה וְאֵֽין־ע֤וֹד לָהֶם֙ שָׂכָ֔ר כִּ֥י נִשְׁכַּ֖ח זִכְרָֽם׃ ו גַּ֣ם אַהֲבָתָ֧ם גַּם־שִׂנְאָתָ֛ם גַּם־קִנְאָתָ֖ם כְּבָ֣ר אָבָ֑דָה וְחֵ֨לֶק אֵין־לָהֶ֥ם עוֹד֙ לְעוֹלָ֔ם בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ז לֵ֣ךְ אֱכֹ֤ל בְּשִׂמְחָה֙ לַחְמֶ֔ךָ וּֽשֲׁתֵ֥ה בְלֶב־ט֖וֹב יֵינֶ֑ךָ כִּ֣י כְבָ֔ר רָצָ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים אֶֽת־מַעֲשֶֽׂיךָ׃ ח בְּכָל־עֵ֕ת יִהְי֥וּ בְגָדֶ֖יךָ לְבָנִ֑ים וְשֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשְׁךָ֥ אַל־יֶחְסָֽר׃ ט רְאֵ֨ה חַיִּ֜ים עִם־אִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־אָהַ֗בְתָּ כָּל־יְמֵי֙ חַיֵּ֣י הֶבְלֶ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר נָֽתַן־לְךָ֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כֹּ֖ל יְמֵ֣י הֶבְלֶ֑ךָ כִּ֣י ה֤וּא חֶלְקְךָ֙ בַּֽחַיִּ֔ים וּבַעֲמָ֣לְךָ֔ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ י כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה׃ יא שַׁ֜בְתִּי וְרָאֹ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֣י לֹא֩ לַקַּלִּ֨ים הַמֵּר֜וֹץ וְלֹ֧א לַגִּבּוֹרִ֣ים הַמִּלְחָמָ֗ה וְ֠גַם לֹ֣א לַחֲכָמִ֥ים לֶ֙חֶם֙ וְגַ֨ם לֹ֤א לַנְּבֹנִים֙ עֹ֔שֶׁר וְגַ֛ם לֹ֥א לַיֹּדְעִ֖ים חֵ֑ן כִּי־עֵ֥ת וָפֶ֖גַע יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם׃ יב כִּ֡י גַּם֩ לֹֽא־יֵדַ֨ע הָאָדָ֜ם אֶת־עִתּ֗וֹ כַּדָּגִים֙ שֶׁנֶּֽאֱחָזִים֙ בִּמְצוֹדָ֣ה רָעָ֔ה וְכַ֨צִּפֳּרִ֔ים הָאֲחֻז֖וֹת בַּפָּ֑ח כָּהֵ֗ם יֽוּקָשִׁים֙ בְּנֵ֣י הָֽאָדָ֔ם לְעֵ֣ת רָעָ֔ה כְּשֶׁתִּפּ֥וֹל עֲלֵיהֶ֖ם פִּתְאֹֽם׃ יג גַּם־זֹ֛ה רָאִ֥יתִי חָכְמָ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וּגְדוֹלָ֥ה הִ֖יא אֵלָֽי׃ יד עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים׃ טו וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהּֽוּא׃ טז וְאָמַ֣רְתִּי אָ֔נִי טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִגְּבוּרָ֑ה וְחָכְמַ֤ת הַמִּסְכֵּן֙ בְּזוּיָ֔ה וּדְבָרָ֖יו אֵינָ֥ם נִשְׁמָעִֽים׃ יז דִּבְרֵ֣י חֲכָמִ֔ים בְּנַ֖חַת נִשְׁמָעִ֑ים מִזַּעֲקַ֥ת מוֹשֵׁ֖ל בַּכְּסִילִֽים׃ יח טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִכְּלֵ֣י קְרָ֑ב וְחוֹטֶ֣א אֶחָ֔ד יְאַבֵּ֥ד טוֹבָ֥ה הַרְבֵּֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחל אשכול

ר' חיים יוסף דוד אזולאי

פסוק א:
כי את כל זה נתתי אל לבי ולבור את כל זה אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם וגו'. פי' הרב עיר וקדיש כמהר"ח הכהן ז"ל בפירושו מנורת זהב כ"י כי מצינו השגחה פרטית שמשגיח הקב"ה לעבדיו כמ"ש ר' עקיבא ור' מאיר וכיוצא דמכריזי ברקיעא הזהרו בו ובתורתו ויראים הסט"א להתקרב וגם מצינו בישעיה תלמוד ר' חנינא בן דוסא שא"ל אלמלא שתלמיד אדם גדול אתה לא נזקקנו לך ולכן אחר כל המבוכות והספיקות מצדיק ורע לו וכיוצא מצא תקון שכל אדם שיש לו יסורין או ענינים אחרים ילך אצל החכמים והם יגידו לו או יתפללו בעדו וז"ש כי את כל זה נתתי אל לבי ולתור ולדרוש בכל הצרות או הדברים המסופקים. כי אני רואה אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם שהם תלמידיהם כי כל אשר יעשה עבד לרבו חייב תלמיד לעשות לרבו כלם הם ביד האלהים שהוא משגיח עליהם וא"כ הכל יגיד להם גם שנאה אין יודע האדם והוא נבוך. מה יעשה יערוך הכל לפניהם והם יגידו לו כי עניני העולם הזה אינם מובנים כי האדם יראה לעינים הכל כאשר לכל מקרה אחד וגו' אבל החכמים יגידו או יתפללו עליו וינצל מצרתו זהו תורף דבריו ז"ל:
פסוק ז:
לך אכול בשמחה לחמך וגו'. אפשר לרמוז על פי ההקדמה שכתבנו לעיל דתכלית ביאת האדם בעולם הזה הוא שיזכה לחזות בנועם ה' דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ובתורה ומצות השכר הוא צדקה אך בשמחה ירים ראש נפש כי תשב"ע דשפיר חזי מזיו שדי וזה רמז לך אכול בעבור השמחה שתשמח בתורה ובתפלות ומצות לחמ"ך בעבור השמחה יקרא לחמ"ך ואינו בתורת צדקה ושתה בלב טוב בעבור הלב טוב שלם ודבק בו יתברך יינך. כי כבר רצה האלהים את מעשיך עצמם ונרצה לו והיה שמחה ולב טוב. להיות לך כח ליזון עין בעין ועוד יש רמז ר"ת לך אכול בשמחה לחמך לאבל. וסופי תיבות לך אכול בשמחה כלה. שם רמז טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה ולכך זה בראשי תיבות דקדים. וזה אחרון בסופי תיבות:
פסוק ט:
ראה חיים עם אשה אהבת וגו'. למאן דאמר אשה זו תורה כמ"ש פ"ק דקדושין וכמ"ש פ"ו דיבמות שהתורה נמשלה לאשה יכול להתפרש כפשוטו דמי שעוסק בתורה הקב"ה מזמין לו פרנסתו כדכתיב ממרחק תביא לחמה הגם דאמרינן וכל תורה שאין עמה מלאכה וכו' מ"מ בדור יתום זה יש כמה וכמה ת"ח שאינם מתעסקים אלא בתורה ואין כאן מקום להאריך ולדבר בזה רק על הרוב אנו רואים התלמידי חכמים מושגחים ומרחמים עליהם בכבוד נדיבי עם. ובפרט אם הוא לומד לשמה ויש לו שם. וז"ש ראה חיים ראה בחו"ש תעמוד חיים פרנסה וכבוד עם אשה היא התורה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך ונכלל בזה כי למדת תורה מעוני אשר נתן לך שנקראת תורתו כי היא חלקך בחיים הנצחיים. ובעמלך אשר אתה עמל בעולם הזה מהתורה הכל כמ"ש גדולה תורה וכו':
פסוק טו:
ומצא בה איש מסכן וגו'. בפסקי תוס' פ"ד דנדרים כתבו וז"ל יצר הטוב נתון במעי אמו שיודע כל התורה ובשעת לידה נכנס בו יצה"ר ואז מגרש היצה"ט עד שמתפקח ונכנס בו יצה"ט עכ"ל. ודייקו מדכתיב ומצא איש מסכן חכם ולשון ומצא מוכח דהיה שם ודברי התוספת הללו נעלמו מכמה אחרונים כמ"ש אני עני בקונט' פני דוד פ' תולדות בס"ד. וכפי דברי התוס' א"ש מ"ש איש מסכן חכם דיודע התורה שלמד בבטן: