פסוק א:כי את כל זה וגו׳ לבור. היה ראוי להיו׳ בחול״ם וכן ירון ושמח בעבור היות שניהם מפעלי הכפל והוא כמו לברור מן שפתי ברור מללו כי ראיתי הצדיקים והחכמים ומעשיהם כמו לכן יכיר מעבדיהם אינם ברשותם רק ביד האלהים גם כל מה שהם אוהבים או שונאים אינם יודעים מתי יביאם הכל לפניהם ולא ירגישו או פי׳ לפניהם קודם שיהיו כבר נגזר עליהם מה שנגזר:
פסוק ב:הכל. הכל יבא להם כמו שיבא לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע אין הפרש ביניהם לטוב ולטהור ולטמא הנה טמא במקום הזה הפך הטוב והטהור כמו שיש פקח בפסוק מי שם פה לאדם הפך העור והשומע כמו לפקוח עינים עורות פוקח אזנים ודקדוק כטוב כחוטא כי הכפי״ן בלשון הקדש כמו כעבד כאדניו כי ישיב העבד כאדון והאדון כעבד אין הפרש ביניהם וכן כמוני כמוך כעמי כעמך כחשכה כאורה והמפרש כימים אשר ישבתם הימים אין טעם וריח לפירוש הזה כי מה ענין ישבתם בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם והנכון כי מקדש הלכו המרגלים ובשנת הארבעים באו לקדש עיר והנה כל השנים היו במדבר קדש וזה פירושו ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם שם עד שוב התרים כענין כמספר הימים אשר תרתם את הארץ כי בבוא במרגלים אמרו הננו ועלינו אל המקום יתכן היות צדיק ורשע במעשיו טמא וטהור בגופו וזובח בממונו וטוב וחוטא בלבו ונשבע בדבורו:
פסוק ג:זה רע. אין בכל מה שנעשה תחת השמש דבר יותר קשה מזה על כן מלא לב בני האדם רע והוללות בלבבם בחייהם בעודם בחיים ועוד יאמרו על המתים וישוב אחריו ללב בני האדם ואמר בענין הזה בני האדם כי כל הקטנים יותר קשה בעבור קוצר דעתם:
פסוק ד:כי מי. זו מחשבת בני האדם שיאמרו כי כל מי שהוא מחובר אל החיים יש לו בטחון ופירוש אחר כי מי אשר יחובר מן המתים והענין שלא יתחבר עם כל המתפרדים ממנו אל כל החיים יש בטחון בלבד ולא למתים וכתוב יבחר וענינו המת לא יוכל לבחור:
פסוק ה:כי החיים. והחיים אפי׳ הם כסילים יודעים שימותו והמתים אפילו הם חכמים אינם יודעים מאומה ולא יש להם מה יקוו כי נשכח שמם וזכרם:
פסוק ו:גם אהבתם. כשהיו בחיים ושנאתם וקנאתם אין להם חלק בכל העולם לעולם:
פסוק ז:לך אכול. זה דבור לב בני האדם והוא הוללות והענין אחר שאין למת חלק בעולם כשאתה בחיים לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי אלה המעשים רצה האלהים שתעשה:
פסוק ח:בכל עת. המפרשים הקדמונים פירשו על ענין אחד והוא אם ידעת שרצה האלהים את מעשיך לך אכול בשמחה לחמך וצריך אתה שיהיו בגדיך לבנים והענין שלא יהיו מעשיך מגואלים וענין ושמן על ראשך אל יחסר שיהיה לו שם טוב וצוהו שיקח האשה ולא ישגה בזרה וכל אשר תמצא ידך לעשות טוב בעוה״ז עשה כי העוה״ב איננו עולם מעשה כי אם עולם הגמול והפירוש הנכון שהפסוקים שיש למעלה ולמטה הם דבקים והוא דברו לב בני האדם כאילו מדבר עם נפשו ולבו הוא כנוי בעד נפשו והוא אכול ושתה ולבוש בגדים נקיים ותסוך תמיד שמן ושמח עם אשה שחשקת בה וכל אלה הם תענוגי הגוף לבדו:
פסוק י:כל אשר. כל מה שתמצא לעשות מדברי תענוג עשה כי מעשה ולא חשבון על מעשה או מחשבה ודעת וחכמה בשאול שהוא הקבר כי ימצא שאול לצדיקים עמו כי ארד אל בני אבל שאולה:
פסוק יא:שבתי. אמר שלמה שבתי וחזרתי בי ששבחתי השמחה וכי הטוב שיבקש האדם התענוג בעבור שלא יוכל אדם לשמוח בהונ״ז ולא יתענג בו כי ראיתי קלים יכשלו ושאין להם כח לרוץ יברחו וימלטו:
פסוק יא:ולא לגבורים המלחמה. כענין וגבור לא ינצל ברב כח:
פסוק יא:וגם לא לחכמים לחם. שהיה ראוי להיותם מושלים בכסילים ויהיו רשים והדבר הפוך ברוב:
פסוק יא:וגם לא ליודעים חן. בענין הממשלה שיאהבו אותו ויסורו אל משמעתו:
פסוק יא:כי עת ופגע יקרה את כלם. ענין כלם החכמים והכסילים והגבורים והחלשים והנכון בעיני כי כלם ישוב על אלה הנזכרים לבדם והענין כי אין יכול׳ ביד בן אדם לעשות זה והראיה כי החכמים בעלי הדעות אבות המלאכו׳ אין להם לחם והאומרים כל אשר תמצא ידך לעשו׳ בכחך עשה הוללות ודבר לא יקום ופירוש עת מה שיש במתכונת המערכת העליונה הראשונה ופירוש פגע פגיעת אחד מן המערכת באחד מהשבעה שהוא החצי וחציו לפניו ואחריו ושלישיתו וחציו לפניו ואחריו ודע כי מלת עת חסרת נו״ן ועתה אבאר דע שאין בלשון הקדש אות מתהפך ומתחלף ומובלע ונוסף ונעד כי אם אותיו׳ אהו״י כאשר פירש ר׳ יהודה ברבי דוד בעל הדקדוק ז״ל ואות הנו״ן ימצא בראש מובלע וחסר וכן באמצע ובסוף כמו נסע שבולע הנו״ן בדגש ויסע וכן וישא ויתן ויטע וידר ויפול ויגוף ויבול עלהו ובפועל יראו הנוני״ם כלם נוסע נושא נותן נוטע נודר נופל נוגף נובל ובציווי יחסרו הנוני״ן כמו קומו סעו שאו את ראש תנו יד לה׳ ופעמים ישארו הנוני״ן על מתכונתם כמו נפלו עלינו ובאמצע ימצא מובלע בנו״ן שני במלת שתי כי הוא מן ולא אשנה לו וכן בת חסרת נו״ן בן וכן עת הוא ענת וכמוהו בדברי קדמונינו ז״ל עונה וכן בלשון ארמית וכעץ וכענת ודגשו׳ תי״ו עתו להתבלע הנו״ן כדגשו׳ תי״ו התו ונו״ן אני במלת אתה וכן חטים ושניהם נראים בארמי׳ ותי״ו אמתו כי שרשו מן אמונה והתי״ו לשון נקבה ויורה עליו ותהי האמת נעדרת וכן תי״ו עת לשון נקבה ויורה עליו ועל זה הדקדוק ישאר לעות את יעף לבדו ולא יהיה לו חבר במקרא:
פסוק יב:כי גם. אמר כי העת והפגע ימנענו שיעשה מה שיחפוץ ועוד דבר אחר קשה שיתכן שיגיע אליו המות פתאום והוא לא ידע ודמה בני אדם לדגים ולצפרים שלא ידעו עד שנפלו ולא יוכלו להנצל:
פסוק יב:ומלת יוקשים. שם התואר אמר רבי יהודה בעל הדקדוק ז״ל ארבעה מלות במקרא ואין להם חמישי׳ שהם על משקל פועלים והם פעולים ואלה הם והסנה איננו אוכל אם אותי לוקח מאתך ורגל מועדת כהם יוקשים בני האדם והוסיף ר׳ יונה נ״ע מלה אחרת חמשי׳ והיא לנער היולד ואמר רב שמואל הנגיד כי ה״א היולד במקום אשר כה״א ההוללה ובא פועל עבר במקום עתיד אמר רבי משה הכהן נ״ע כי ארבעה הם בלבד לכן תוסר מלת מועדת מן החשבון ותהיה תחתיה מלת היולד בעבור היו׳ בחשבונם יוקשים ותוכל ולוקח ויולד מהפעלים היוצאים ומועדת מהפעלים העומדים ואמר כי השור״ק במקום חול״ם והיה ראוי להיות על משקל ובחומה היא יושבת ומ״ם פתאום נוסף וממנו פתאים וכן שלשום ויותר נכון היות המ״ם סימן היום ותמול:
פסוק יג:גם זו. בעבור שאמר וגם לא לחכמים לחם אמר הפך הדבר להלל החכם:
פסוק יד:עיר קטנה. המפרשים הקדמונים אמרו כי זה על דרך משל ועיר קטנה גופו של אדם ואנשים בה מעט בעלי כח התולדות משרתי הנפש ומלך גדול יצה״ר והאיש המסכן הוא השכל והנכון שאינו מדבר על דרך משל כי אם כמשמעו וענינו על החכם שאין לו לחם והוא בעצמו מה לעני יודע אע״פ שלא תועילנו חכמתו בעוה״ז ע״ד הרוב גם יש פעמי׳ שתועיל חכמתו יותר ממלכות אמר עיר קטנ׳ כנגד וסבב אותה מלך גדול בעם רב ואנשי׳ בה מעט והיא במקו׳ נמוך שיוכל לבנו׳ עליה מצודי׳ וגבוהי׳ ממנה והנה אין ספק שתלכד ואין מציל:
פסוק יד:ומלת מצודים. כמו למצד דוד מצודת ציון והמ״ם שרש:
פסוק טו:ומצא בה איש מסכן. הוא שם התואר ומסכנו׳ הוא השם והמ״ם נוסף וזו הלשון ידוע׳ בארמי׳ וענין ואדם לא זכר שלא היה לאותו החכם המסכן זכר בפי אנשי העיר לפנים קודם שימלט אותם יש מדקדקים אמרו כי הזכר אינו בפה והענין כי כל זכר ויזכור הוא זכירת הלב ומלת אזכירה שהוא מן הבנין הכבד הוא בפה והוצרכו לפרש כן ולא זכר שר המשקים שלא עלה על לבו ומלת וישכחהו ענין כפול ויותר נכון הוא בעיני להיות מלת זכירה פעם בלב ופעם בפה ויורה עליו ומשא ה׳ לא תזכרו עוד שענינו ולא תזכרו עוד לי בפה משא ה׳ כי מה ענין לא יעלה על לבבכם זכר משא:
פסוק טז:ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה. אע״פ שחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעי׳ לכן בשע׳ הצורך תעשה החכמ׳ מה שלא יוכלו לעשו׳ הגבורי׳ ותהי׳ מלת וחכמה חסרת אם כאילו אמר ואם חכמת המסכן בזויה כמו וצמית והלכת אל הכלים ואם צמית ורבים כמו הם:
פסוק יז:דברי. יש מפרש הפסוק הראשון כך טובה חכמה מגבורה ואילו היתה חכמת המסכן בזויה אף כי יותר נשמעי׳ דבריו שהוא מדבר בשפלו׳ קול ונחת מדברי מושל בכסילים בצעקה כי דברי החכם כמסמרו׳ נטועים בנפש וי״א דברי חכם אחד אינם נשמעים עד שיתחברו וי״א כי אלה החכמים הם עשירים והנכון בעיני שאינו מדבר על על עת אחת כמו שפירשתי ואם חכמת המסכן בזויה יש עת שישמעו דבריו יותר מדברי המלך:
פסוק יח:טובה. החכמה אינה צריכה לכלי קרב וכבר אמר טובה חכמה מגבורה מגבורת הלב ויותר תציל ותגן מכלי קרב לגבור והנה נמצאת החכמה תציל בעליה ואחרים עמו כמו אנשי עיר קטנה והפך זה וחוטא אחד יאבד טובה הרבה וישוב על מושל בכסילים:
