פסוק א:כי את כל זה. האמור למעלה שמתי אל לבי, ולברר ממנו את כל זה אשר הצדיקים והחכמים עצמם ומעשיהם אשר יעשו הכל המה ביד האלהים, והם אינם שולטים לא בעצמם ולא במעשיהם:
פסוק א:גם אהבה. אפילו האהבה שאוהבים את מי, גם השנאה ששונאים את מי, אין האדם יודע מהו הסיבה:
פסוק א:הכל לפניהם. כל אלה נגזר מן השמים לפני בואם:
פסוק ב:הכל כאשר לכל. הכל יבוא להם כמו שיבוא לכל וחוזר ומפרש מקרה אחד לצדיק ולרשע וגו׳:
פסוק ב:לטוב. המטיב עם הבריות:
פסוק ב:ולטהור. המחשב בדברי קדושה:
פסוק ב:ולטמא. המחשב בדברים מגונים וקלות ראש:
פסוק ב:ולזבח. קרבנות לשמים:
פסוק ב:כטוב כחוטא. בענין המקרה כמו הטוב כן הוא החוטא, וכמו החוטא כן הוא הטוב:
פסוק ב:הנשבע. הרגיל בשבועה ולא יחשוש פן לא יוכל לקיימה:
פסוק ב:כאשר שבועה ירא. החדל מן השבועה, כי ירא פן לא יוכל לקיימה:
פסוק ג:זה רע וגו׳. רוצה לומר בכל מה שנעשה בעולם אין דבר רע וקשה כזה אשר מקרה אחד יקרה לכל בני האדם:
פסוק ג:וגם. בעבור זה גם לב בני האדם מלא מחשבת רע לחשוב שאין השגחה ואין משפט:
פסוק ג:והוללות. בכל ימי חייהם יש בלבבם שיעמום וערבוב הדעת:
פסוק ג:ואחריו. אחר השיעמום יורדים אל המתים, רוצה לומר לא הלכה מהם השיעמום עד כי מתו ושכבו בקבר עם המתים, ואבד אם כן סברם ותוחלתם:
פסוק ד:כי מי. מבני האדם ואפילו הוא רשע וחוטא:
פסוק ד:אשר יחבר. אשר יתחבר עצמו אל כל החיים, ואפילו גם המה רשעים, מכל מקום כשעוד הוא חי יש לו בטחון לרשת עולם הבא אולי ישים על לבו וישוב לפני מותו:
פסוק ד:כי לכלב חי. על הכלב החי יאמר שהוא טוב יותר מן האריה המת, וכאומר כן הוא בבני אדם שהחי יותר טוב מן המת הואיל ולחי יש בטחון:
פסוק ה:יודעים שימותו. ומתפחדים אם כן מן הדין ומתחרטים על פשעם:
פסוק ה:אינם יודעים מאומה. רוצה לומר אין להם מה לדעת ואין תועלת בידיעה, כי אחר המיתה אין מועיל חרטה:
פסוק ה:ואין עוד להם שכר. אין מקום לעשות עוד מצות לקבל שכר פעולה:
פסוק ה:כי נשכח זכרם. אלא נשכח זכרם, כי כשהאדם חי ומתחרט על פשעו או עושה מצוה נזכר אז לטובה מה שאין כן המתים:
פסוק ו:גם אהבתם וגו׳ כבר אבדה. רוצה לומר מעתה אין תועלת במה שיאהבו דעת וישנאו רשע ויקנא קנאת המקום להתקצף על עוברי רצונו:
פסוק ו:וחלק וגו׳. מעתה ועד עולם אין להם עוד חלק בכל הדבר אשר נעשה בזה העולם:
פסוק ז:לך אכול. רוצה לומר אין מהראוי לך להצטער ולסגף כי לך אכול וגו׳:
פסוק ז:כי כבר רצה. רוצה לומר וזהו אם כבר רצה האלהים את מעשיך על ידי שעשית הטוב והישר ומעשיך רצויים לפני המקום אז תתענג ותשמח:
פסוק ח:בכל עת. גם תתענג במלבוש נקי, ובכל עת יהיו בגדיך לבנים ונקיים, ועל ראשך לא יחסר השמן, כי בכל עת תסוך ראשך בשמן למען התענג:
פסוק ט:ראה חיים. עכשיו אמר דרך כלל ראה שיהא חייך חיים, רוצה לומר להתענג בטוב, כי חיי צער לא יקרא חיים:
פסוק ט:עם אשה. גם אתה תתענג גם האשה אשר אהבת לקחת לך לאשה, לא תהיה עינה צרה בך לכן עמה תתענג כל ימי חיי ההבל אשר קצב ונתן לך המקום לחיות בעולם (וקורא לימי חיי האדם ימי חיי הבל לפי שאינם נצחיים). או רוצה לומר שב בשלום עם אשתך שתהא חייך חיים, כי חיי מריבה לא יקראו חיים:
פסוק ט:כל ימי הבלך. כן תתנהג כל ימי הבלך:
פסוק ט:כי הוא. הדבר הזה לבד הוא חלקך בימי החיים ולא יותר:
פסוק ט:ובעמלך. בכל העמל והטורח שאתה עמל בזה העולם, אין לך בהם חלק רק זה לבד:
פסוק י:כל אשר וגו׳. עודך חי עשה כל אשר תשיג ידך לעשות בכחך, הן מעשה המצות הן מעשה התענוגים:
פסוק י:כי אין מעשה וגו׳ בשאול. כי כשתהיה בקבר אין שם מעשה התענוג ומחשבת בינה ודעת חכמה:
פסוק י:אשר אתה הולך שמה. לפי שבכל עת מתקרב יום המיתה לבוא אל הקבר, לזה אמר אשר אתה הולך שמה, באלו הולך להתקרב אל הקבר:
פסוק יא:שבתי וראה. חזרתי וראיתי בעולם אשר הרדיפה לא הועילה לקלי המרוץ, כי לא נמלטו בנוסם מפני הרודף:
פסוק יא:ולא לגבורים המלחמה. הגבורה לא הועילה לגבורים להיות להם נצחון המלחמה:
פסוק יא:לא לחכמים לחם. לא הועיל החכמה לחכמים להשיג לחם מאכלם:
פסוק יא:לא לנבונים עושר. התבונה לא הועילה לנבונים להשיג העושר:
פסוק יא:לא ליודעים חן. הידיעה לא הועילה אל היודעים ידיעות רבות מוחלפות למצוא על ידם חן בעיני הבריות:
פסוק יא:כי עת ופגע. עת רעה ופגיעות מות יקרה את כולם הקלים והגבורים וכו׳:
פסוק יב:כי גם. טרם בוא העת והפגע לא ידע האדם עת בואם, כי פתאום יבואו:
פסוק יב:כדגים. כמו הדגים שנאחזים פתאום במצודה רעה ומכאיבה, וכמו הצפרים האחוזות פתאום בפח:
פסוק יב:כהם. כמו אלו כן בא פתאום מוקש על בני האדם לעת בוא הרעה, כשתפול עליהם פתאום:
פסוק יג:גם זה ראיתי. על שאמר למעלה לא לחכמים לחם, חזר להלל את החכם וכאומר אף שאין החכמה מועיל להשיג את הלחם, עם כל זה אין להשליך את החכמה מנגד, כי גם זה ראיתי מדבר חכמה בזה העולם:
פסוק יג:וגדולה. החכמה הזאת חשובה היא אצלי:
פסוק יד:עיר קטנה. ראיתי עיר קטנה, ודבר קל הוא לכבוש עיר קטנה הואיל ואפשר לסבבה:
פסוק יד:ואנשים בה מעט. להלחם מול האויב הבא עליה:
פסוק יד:מלך גדול. רוצה לומר בעם רב:
פסוק יד:ובנה עליה. ממעל לה וגבוהים ממנה בנה מבצרים גדולים בקומה, למען יעלו עליהם להשליך למטה לתוך העיר אבנים וכלי משחית וכאומר בהיות כן אין ספק שתלכד העיר:
פסוק טו:ומצא בה. ונמצא בתוך העיר איש דל שהיה חכם ביותר, והוא בחכמתו מלט את העיר מיד המלך הבא עליה:
פסוק טו:ואדם. קודם שמלט את העיר לא זכר מי מבני האדם את האיש המסכן ההוא, כי היה נבזה בעיני כל ולא עלה זכרונו בפי אנשים, וכאומר אם היה נחשב מתחלה בעבור החכמה לא היה פלא כל כך מה שמלט את העיר, כי החשיבות הועילה אל החכמה, אבל הואיל ולא היה נחשב לכלום, אם כן החכמה לבדה עשתה את זאת:
פסוק טז:ואמרתי. בראותי כן אמרתי טובה החכמה יותר מן הגבורה, הואיל ועל ידי החכמה נמלטה העיר מיד המלך הגבור:
פסוק טז:וחכמת המסכן בזויה. כאשר הנה החכמה לבדה עשתה את זאת, כי חכמת המסכן היא בזויה ודבריו אינם מקובלים ולא קנה החשיבות בעבור החכמה, ואם כן לא היה בו חשיבות שתועיל אל החכמה למלט את העיר:
פסוק יז:בנחת נשמעים. אף כי ידבר בנחת מבלי זעקה, המה נשמעים ומקובלים:
פסוק יז:מזעקת. יותר מדברי זעקת מושל הנחשב בין הכסילים, רוצה לומר אחד מהכסילים (הדבר הנאמר בזעקה מזרז יותר מדבר הנאמר בנחת ובשפלות קול):
פסוק יח:טובה חכמה. יותר תועלת בא מן החכמה, ממה שבא מכלי קרב, כי על ידי החכמה יוכל יותר להנצל מן המיתה ממה שינצל על ידי כלי קרב:
פסוק יח:וחוטא אחד. אם מבעלי החכמה נמצא חוטא אחד, אזי רבים מושכים ידיהם מן החכמה באומרם מה הועילה החכמה לזה החוטא, אם כן החוטא הזה יאבד טובה הרבה, כי על ידו רבים משכו ידיהם מן החכמה המביא טובה:
