פסוק א:כִּי אֶת־כָּל־זֶה, לכל המציאות הנוכחית נָתַתִּי אֶל־לִבִּי, ואני מעוניין לָבוּר, לברר אֶת־כָּל־זֶה – מה נכון, טוב וחשוב, ומה שקרי, רע וטפל. וגיליתי אֲשֶׁר הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים וַעֲבָדֵיהֶם, ההולכים אחריהם; או: המעשים שעשו הם בְּיַד הָאֱלֹהִים. גַּם־אַהֲבָה וגַם־שִׂנְאָה אֵין יוֹדֵעַ הָאָדָם. אפילו רגשותיהם של אנשים אינם גלויים להם לאשורם, ועל כן אין הם מצליחים למצוא את דרכם בשבילי העולם. הַכֹּל, כל המקרים לִפְנֵיהֶם, הכול עשוי לקרות להם, ואין הדברים בשליטתם.
פסוק ב:הַכֹּל יכול לקרות לאדם הפרטי כַּאֲשֶׁר, כמו שקורה לַכֹּל. מִקְרֶה אֶחָד קורה לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ קרבנות וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ, כַּטּוֹב כַּחֹטֶא, לאיש הַנִּשְׁבָּע, העלול לפעמים להישבע לשקר, כַּאֲשֶׁר, כמו למי ששְׁבוּעָה יָרֵא, שחושש להישבע.
פסוק ג:זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר־נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי־מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל, בין לרעים בין לטובים. לעיני אדם לא נגלה כל קשר בין מעשיהם של בני האדם לבין המוצאות אותם – עליותיהם וירידותיהם, ועל כן הוא חש שהחיים נטולי משמעות. וְגַם – קשור לעובדה הקודמת, מאחר שאין רואים את הקשר בין הטוב והרע לבין המקרים – לֵב בְּנֵי־הָאָדָם מָלֵא־רָע וְהוֹלֵלוֹת, שכרות ושיגעון בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם. וְאַחֲרָיו, אחריתו של הלב לא תבוא אלא אֶל־הַמֵּתִים, המוות.
פסוק ד:כִּי רק למִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל כָּל־הַחַיִּים, אל כל אחד מסוגי החיים – יֵשׁ בִּטָּחוֹן. ולהמחשה – כִּי־לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן־הָאַרְיֵה הַמֵּת. חיים שפלים עדיפים ממוות.
פסוק ה:כִּי רק הַחַיִּים יוֹדְעִים בוודאות שֶׁיָּמֻתוּ, וְאילו הַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְלא זו בלבד אלא – אֵין־עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם.
פסוק ו:גַּם אַהֲבָתָם גַּם־שִׂנְאָתָם וגַּם־קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה, הכול נמחק ונמוג לאחר מותם. וְחֵלֶק אֵין־לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר־נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. לא נותר זכר מתולדות חייהם, מעלליהם והרפתקאותיהם בעולם הזה. הרי שהביטחון שבעצם הידיעה, גם אם הוא מועט וגם אם הוא מעכיר את שלוות הנפש, מקנה לחיים, בעלי התודעה, עליונות על המתים שאינם יודעים דבר.
פסוק ז:ומסקנה מן הדברים האמורים: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ, כדאי שתמצא סיפוק בחייך הפשוטים ותימנע מלהיטלטל בין רגשות הקנאה, השנאה והתאווה, כִּי בצורת חיים זו תדע כי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ, האחיזה בחדוות החיים כשלעצמה.
פסוק ח:בְּכָל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים. לבש בגדים נאים, פשוטים ונקיים, וְשֶׁמֶן עַל־רֹאשְׁךָ אַל־יֶחְסָר. משח את שערך בשמן כדי לטפחו.
פסוק ט:רְאֵה חַיִּים, חיה באושר עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ כָּל־יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ. גם אם אינך חכם, וחייך נטולי משמעות – ראוי שתהיה מאושר בחיי הבל אלו, כִּי זה הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר־אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. זהו גורלך, שמח בו. גם אם לחיים אין משמעות בעבורך, לפחות שמח בחייך הסבירים ונטולי היומרות.
פסוק י:כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ, כל מה שבאפשרותך לעשות – עֲשֵׂה כאן ועכשיו, כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה, אליה. לאחר המוות לא תוכל לעשות מעשים. אז גם לא יהיה מקום לשיקולים כלשהם. על כן ראוי להעדיף חיי הווה נוחים, נישואים מאושרים ומעשה ועמל המתאימים לאפשרויות.
פסוק יא:אך מנגד, שַׁבְתִּי וְרָאֹה, וראיתי תַחַת־הַשֶּׁמֶשׁ שאין כל ערובה לביטחון ומרגוע גם בחיים הפשוטים, כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ, הריצה. לא תמיד יצליחו קלי הרגליים להימלט או לתפוס את מי או את מה שיבקשו לתפוס; וְלֹא מובטח לַגִּבּוֹרִים הַניצחון במִּלְחָמָה; וְגַם לֹא מובטח לַחֲכָמִים לֶחֶם, פרנסה; וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר; וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן. אף שבעלי הידע עשויים להועיל לכול, לא תמיד הם מוצאים חן בעיני הבריות; כִּי־עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם. חייו של כל אחד מבעלי הכישורים הללו עלולים להישחת.
פסוק יב:כִּי גַּם לֹא־יֵדַע הָאָדָם אֶת־עִתּוֹ, את העתיד לבוא עליו. איש אינו יודע מתי יבוא כישלונו ומהיכן יצוץ. כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה, רשת או מכמורת שכאשר הדג נתפס בה הוא סובל, וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח, מלכודת, כָּהֵם, כמותם יוּקָשִׁים, נלכדים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה, כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם. גם בני האדם נלכדים לפתע ואינם יכולים להיחלץ. גם מי שמתמקד בחיי ההווה והוא מדחיק את המחשבה המטרידה על המוות ומסתמך על מעלותיו המוּלדות או על יתרונות שקנה לעצמו בחייו, אינו מוגן מפני מלכודות החיים ופגעיהם.
פסוק יג:גַּם תופעה זֹה, זו רָאִיתִי בעניין החָכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וּגְדוֹלָה הִיא אֵלָי, בעיני:
פסוק יד:ישנה עִיר קְטַנָּה, וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, וּבָא־אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב, הקיף אֹתָהּ במצור, וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים, חומות עזר להתקפה, גְּדֹלִים.
פסוק טו:במצב זה נראה שאין לעיר סיכוי. ואולם מָצָא, נמצא בָהּ – בתוך העיר אִישׁ מִסְכֵּן, עני, פשוט או: עלוב שהוא חָכָם, וּמִלַּט, הציל הוּא אֶת־הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ. ולאחר זמן אָדָם לֹא זָכַר אֶת־הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא. מנהיגי העיר משכו את ההערכה והכבוד לעצמם, ואת המסכן החכם הכול שכחו.
פסוק טז:וְאָמַרְתִּי, והסקתי אָנִי שאמנם טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה, וְזאת אף על פי שחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים, מקובלים ונזכרים, ואת תהילתו נוחלים אחרים.
פסוק יז:עם זאת, בנסיבות אחרות יזכה החכם בהכרה, ודבריו יישמעו. הדבר יקרה הודות לאופן הדיבור שלו: דִּבְרֵי חֲכָמִים הנאמרים בְּנַחַת ובקול שקט – נִשְׁמָעִים יותר מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים. בעל שררה השולט בטיפשים מרים את קולו, אך איש מהם אינו נשמע לו.
פסוק יח:על כן בסופו של דבר, טוֹבָה חָכְמָה יותר מִכְּלֵי קְרָב, וְאולם, אין היא מבטיחה את גורלו של החכם, שכן חוֹטֶא אֶחָד הכופר בטובת החכם, יְאַבֵּד, יצליח להשכיח ולמחוק טוֹבָה הַרְבֵּה. פירוש חלופי: אף על פי שטובה חכמה מכלי קרב, אין היא מבטיחה את הצלחת הצבא, משום שגם אם הצבא פעל בעצת החכם, די בבוגד אחד כדי להכשיל הכול.
