פסוק א:אֵיכָה, איך יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר, ירושלים שהייתה בעבר רַבָּתִי עָם, מיושבת בעם רב?! היא הָיְתָה חסרת משען כְּאַלְמָנָה. זו שהייתה בעבר רַבָּתִי, גדולה וחשובה בַגּוֹיִם בין העמים, שָׂרָתִי, שרה ומושלת בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה, הפכה עכשיו לָמַס, כפופה ומשועבדת לאחרים. ירושלים, שהייתה עיר ממלכה גדולה ומפוארת, ירדה לחלוטין ממעמדה.
פסוק ב:בָּכוֹ תִבְכֶּה האלמנה חסרת הישע, ירושלים, בַּלַּיְלָה, שכן היא מתביישת לבכות ביום לעיני כול, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ. היא מבקשת להסתיר דמעתה מעיני זרים. אֵין־לָהּ מְנַחֵם מִכָּל־אֹהֲבֶיהָ, בעלי בריתה הפוליטיים. כל המדינות שבעבר היו לה עמן יחסים ידידותיים, זנחו אותה לאחר מפלתה. כָּל־רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.
פסוק ג:גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, מתוך סבל וּמֵרֹב עֲבֹדָה, שעבוד. הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, בין העמים אבל לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ, מנוחה, כי כָּל־רֹדְפֶיהָ, אויביה משכבר, ששמרו לה טינה במשך דורות, הִשִּׂיגוּהָ, ניצלו את ההזדמנות להיפרע ממנה כאשר היא נדחקה בֵּין הַמְּצָרִים, במקומות צרים שאין בהם פתחי מילוט.
פסוק ד:בחגים בימים כתיקונם היו הדרכים לירושלים עמוסות במיוחד, שכן אז עלו אליה כל ישראל לרגל; ואילו עתה דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, שוממות מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד, עולי רגלים, ולכן גם כָּל־שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים. העיר נהרסה ובית המקדש עזוב. בְּתוּלֹתֶיהָ נוּגוֹת, עצובות, וְהִיא מַר־לָהּ.
פסוק ה:הָיוּ צָרֶיהָ, אויביה המצֵרים לה לְרֹאשׁ, למנהיגים גדולים, אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, מצאו שלווה, כִּי־ה' הוֹגָהּ, ציער וייסר אותה עַל, בגלל רֹב פְּשָׁעֶיהָ, פשעיה הרבים. עוֹלָלֶיהָ, ילדיה הרכים הָלְכוּ בשְׁבִי לִפְנֵי־צָר, בגלות יהויכין לבבל.
פסוק ו:וַיֵּצֵא מִבַּת־צִיּוֹן כָּל־הֲדָרָהּ, יופיה. הָיוּ שָׂרֶיהָ החופשיים ומורמים מעם, כְּאַיָּלִים שלֹא־מָצְאוּ מִרְעֶה רעבים ואבודים. וַיֵּלְכוּ בְלֹא־כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף. הם נלקחו בשבי, ואחרים הובילו אותם.
פסוק ז:זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם ביְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ, ייסוריה את כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ, חמודותיה, אוצרותיה אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם. בזמן מפלתה נזכרת ירושלים בטובות העבר. בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד־צָר, וְאֵין עוֹזֵר לָהּ, רָאוּהָ צָרִים ושָׂחֲקוּ עַל־מִשְׁבַּתֶּהָ, חסרונה. גם אלה שלא השתתפו באופן פעיל בהחרבתה, נהנו ממצבה הירוד.
פסוק ח:חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל־כֵּן לְנִידָה הָיָתָה. כמו מנידה, אשה שאין נוגעים בה בשל טומאתה, כך רחקו העמים מירושלים הטמאה. כָּל־מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ, זלזלו בה, כִּי־רָאוּ עֶרְוָתָהּ. נפילותיה, חולשותיה וכאביה נתגלו לעיני כול. גַּם־הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. תש כוחה, ועל כן לא הגיבה באופן פעיל, אלא נאנחה ונסוגה אל אומללותה ושיממונה.
פסוק ט:טֻמְאָתָהּ, דם נידתה ניכר בְּשׁוּלֶיהָ, בשולי בגדה. כלומר, חטאיה גלויים. לֹא זָכְרָה, העלתה על דעתה שזו תהיה אַחֲרִיתָהּ. וַתֵּרֶד פְּלָאִים, הרבה יותר מן הצפוי ומן המשוער. אֵין מְנַחֵם לָהּ. כתוצאה מכל אלה מבקש המקונן: רְאֵה ה' אֶת־עָנְיִי, סבלי, כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב את כוחו, והוא עושה בירושלים כרצונו.
פסוק י:יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל, האויב לקח את כָּל־מַחֲמַדֶּיהָ, כִּי־רָאֲתָה גוֹיִם שבָּאוּ אל מִקְדָּשָׁהּ, מן העמים אֲשֶׁר צִוִּיתָה שלֹא־יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ, העמונים והמואבים, שהתורה מונעת מהם אפילו את האפשרות להתגייר. כניסתם של העמים הדחויים והפחותים הללו לתוך בית המקדש היא עלבון כפול.
פסוק יא:כָּל־עַמָּהּ נֶאֱנָחִים ומְבַקְשִׁים לֶחֶם בגלל המצור, נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם, מכרו את כל היקר להם בּעבור אֹכֶל לְהָשִׁיב, לקיים נָפֶשׁ. שוב מבקש המקונן שה' יביט אליו, אלא שעתה הוא מדבר בשם ירושלים: רְאֵה, ה', וְהַבִּיטָה, כִּי הָיִיתִי, נהפכתי לזוֹלֵלָה, מזולזלת, או: אנשַי רעבים ללחם כי בעבר הייתי עיר זוללת.
פסוק יב:עתה פונה ירושלים השוממה אל האנשים העוברים בה לפי תומם ומאחלת להם: לוֹא אֲלֵיכֶם, לוואי שלא יפגעו בכם צרות דומות לצרותי, כָּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ. הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם־יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל, נעשה לִי, אֲשֶׁר הוֹגָה, ציער ה' בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ, כעסו.
פסוק יג:מִמָּרוֹם שָׁלַח ה' אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה, הרס, רידד אותן, או: האש שלטה בהן. פָּרַשׂ ה' רֶשֶׁת לְרַגְלַי, וכיוון שרגלי לכודות בה, הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר. נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה, כָּל־הַיּוֹם דָּוָה, חולה וסובלת, או: נידה ומרוחקת.
פסוק יד:נִשְׂקַד, נשמר או נזכר עֹל, מעמסה, חובת פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ של ה'. יִשְׂתָּרְגוּ, יסתבכו פשעי, עָלוּ עַל־צַוָּארִי כעול אשר הִכְשִׁיל את כֹּחִי. נְתָנַנִי אֲדֹנָי בִּידֵי מי שמתחתיו לֹא־אוּכַל לקוּם.
פסוק טו:סִלָּה, רמס את כָל־אַבִּירַי, גיבורַי, אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי. קָרָא עָלַי מוֹעֵד זימן אויבים רבים למקום התוועדות אחד כדי לִשְׁבֹּר את בַּחוּרָי. גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת־יְהוּדָה, כינוי לשבט יהודה או ליושבי ירושלים. כולנו נדרסים ברגלי האויב כענבים, ודמנו נשפך כיין בגת.
פסוק טז:עַל־אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם, מורידה דמעות – כִּי־רָחַק מִמֶּנִּי מלך או גואל מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי. הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים, ללא מדריך וללא מסייע, כִּי גָבַר אוֹיֵב.
פסוק יז:פֵּרְשָׂה, פשטה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ לאות כניעה, שבר וייאוש, אֵין מְנַחֵם לָהּ. צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב שאת יעקב יקיפו סְבִיבָיו, מכל צדדיו צָרָיו. הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה, מרוחקת ובזויה אף יותר בֵּינֵיהֶם.
פסוק יח:הקינה נאמרת מתוך קבלת הדין: צַדִּיק, צודק הוּא ה', שעשה לנו את כל זאת, כִּי פִיהוּ מָרִיתִי, המריתי. שִׁמְעוּ־נָא, כָל־הָעַמִּים, את מה שעשה לנו, וּרְאוּ מַכְאֹבִי – בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי.
פסוק יט:קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי, לאלה שהציגו עצמם כאוהבי ולבעלות הברית שלי – הֵמָּה רִמּוּנִי. ובינתיים כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי המכובדים, הניזונים בדרך כלל מן הציבור, בָּעִיר גָּוָעוּ, משום שבשעת הרעב אין הציבור יכול לפרנסם, כִּי־בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ, וְעל ידו יָשִׁיבוּ אֶת־נַפְשָׁם – אך ללא הועיל.
פסוק כ:שוב פונה המקונן אל ה', והפעם נראה שדמותו האישית של המקונן מתלכדת עם ירושלים: רְאֵה, ה', כִּי־צַר־לִי ומֵעַי חֳמַרְמָרוּ, התחממו. כל גופי כואב, אפילו אברי הפנימיים – המעיים – בוערים. אני חשה כאילו נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי, כִּי מָרוֹ מָרִיתִי, המריתי את פי ה'. מִחוּץ שִׁכְּלָה־חֶרֶב, בַּבַּיִת כַּמָּוֶת. בחוץ הורגים, אך אימת המוות נמצאת גם בתוך הבית.
פסוק כא:שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, אֵין מְנַחֵם לִי. כָּל־אֹיְבַי כששָׁמְעוּ רָעָתִי – שָׂשׂוּ, שמחו לאידי, כִּי אַתָּה, ה', עָשִׂיתָ. ומכאן עובר המקונן לתחינה: הֵבֵאתָ, אנא כשיבוא היוֹם שקָרָאתָ, קבעת לכך – וְיִהְיוּ אויבי כָמֹנִי. הענש אותם בייסורים דומים.
פסוק כב:תָּבֹא כָל־רָעָתָם של אלה שהעמידו פני אוהבים וידידים לְפָנֶיךָ, וְעוֹלֵל, עשה לָמוֹ, להם כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל־פְּשָׁעָי, כִּי־רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי, סובל מכאב.
