בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה – החורבן בגלל בכייה של חינם בחטא המרגלים
בעל הנתיבות (פלגי מים) מקשה: מגילת איכה פותחת בהשתוממות הנביא: "אֵיכָ֣ה ׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם", וכיצד יתכן ש"שָׂרָ֙תִי֙ בַּמְּדִינ֔וֹת הָיְתָ֖ה לָמַֽס׃". הפסוק השני אומר "בָּכ֨וֹ תִבְכֶּ֜ה בַּלַּ֗יְלָה וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ". בהשקפה ראשונה נראה שפסוק זה מתאר את גודל הסבל של החורבן; אולם אם זאת כוונת הפסוק, נשארה התמיהה שבפסוק הראשון ללא מענה!
לכן מתרץ בעל הנתיבות שהפסוק השני מהווה תשובה על התמיהה בפסוק הראשון: אתם תמהים "אֵיכָ֣ה ׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד", למה בא החורבן? התשובה היא: "בָּכ֨וֹ תִבְכֶּ֜ה בַּלַּ֗יְלָה"! כלומר, זכרו מה שהיה לפני שמונה מאות וחמישים שנה שבכיתם בכיה של חינם, לכן נקבעה לכם בכיה לדורות. אז נחתם שטר החורבן, וכעת הגיע זמן פירעונו.
הנביא מוסיף לשאול מדוע החורבן ממשיך. התשובה היא: "וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ" – הבכי והחטא של אותו לילה ממשיך עד היום בכך שלא תיקנו את חטא המרגלים. הנביא ישעיה מתאר מצב של הפסקת בכי בלשון: "וּמָחָ֨ה אֲ-דֹנָ֧י יֱ-הֹוִ֛ה דִּמְעָ֖ה מֵעַ֣ל כׇּל־פָּנִ֑ים"(ישעיה כה ח). כשכבר לא בוכים נמחקות הדמעות, ואילו "וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ" הפשט הוא שממשיכים בחטא המרגלים ולא מתקנים אותו, לכן לא באה הגאולה.
חטא המרגלים היה מאיסה בארץ חמדה, לכן תשובת המשקל צריכה להיות לרצות את הארץ, ליישב בה עוד ועוד יהודים ולהחיל עליה ריבונות יהודית.
נתפלל ונבקש מהקדוש ברוך הוא שעם ישראל יתעורר לתשובה, יתקן את חטא המרגלים, וימי "בֵּ֥ין הַמְּצָרִֽים"(איכה א ג) ייהפכו לנו לימי שמחה עוד בדורנו.