תוכן ומבנה מגילת איכה

כל פרק באיכה נושא בפני עצמו

איכה היא מגילה בעלת חמישה פרקים, כאשר בכל אחד מהם מדובר בנושא בפני עצמו.

ארבעת הפרקים הראשונים הם ארבע קינות, כל אחת אודות עניין המיוחד לה. הפסוק הראשון של כל פרק הוא כותרת לכל נושא הפרק.

הפרק החמישי "זְכֹ֤ר יְ-הוָה֙ מֶֽה־הָ֣יָה לָ֔נוּ", עניינו בקשה ותחנונים, ואינו קינה כיתר פרקי איכה. זה הטעם שמבנהו שונה מהפרקים הקודמים, הבאים בסדר אלפא ביתא, כדרך שירים הבאים באלף בית, כי גם קינה יש בה מסממני השיר. אבל הפרק החמישי אינו בא באלפא ביתא כיון שאינו קינה, אלא בקשה ותפילה.

פרק א' – ירושלים

בפרק א' כתובה קינה על ירושלים, "אֵיכָ֣ה ׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם...". אף כאשר מזכיר כהנים ובחורים, אין הכוונה לקונן עליהם עצמם, אלא להתאונן בצער העיר, שכהניה ובחוריה הלכו בשבי. כך גם לגבי "כָּל־עַמָּ֤הּ נֶאֱנָחִים֙". אין הקינה כאן על העם, אלא על ירושלים שירדה מכבודה ועשרה, עד שכָּל־עַמָּ֤הּ נֶאֱנָחִים֙ ומבקשים לחם, וכן כל תוכן הפרק.

פרק ב' – כנסת ישראל

בפרק ב' מקונן על כנסת ישראל שירדה מרוממות מעלותיה החשובות, "אֵיכָה֩ יָעִ֨יב בְּאַפּ֤וֹ ׀ אֲדֹנָי֙ אֶת־בַּת־צִיּ֔וֹן הִשְׁלִ֤יךְ מִשָּׁמַ֙יִם֙ אֶ֔רֶץ תִּפְאֶ֖רֶת יִשְׂרָאֵ֑ל"; תִּפְאֶ֖רֶת יִשְׂרָאֵ֑ל שהושפלה מגבהי רום עד עמקי ארץ.

בפרק זה נזכרות כל המעלות הנכבדות של כנסת ישראל. העם הנכבד עם כל מדרגותיו: המקדש, הכהנים, הנבואה, מלכות בית דוד. "חִלֵּ֥ל מַמְלָכָ֖ה וְשָׂרֶֽיהָ׃ גָּדַ֣ע בָּֽחֳרִי אַ֗ף כֹּ֚ל קֶ֣רֶן יִשְׂרָאֵ֔ל... זָנַ֨ח... מִזְבְּחוֹ֙ נִאֵ֣ר מִקְדָּשׁ֔וֹ... מַלְכָּ֨הּ וְשָׂרֶ֤יהָ בַגּוֹיִם֙ אֵ֣ין תּוֹרָ֔ה גַּם־נְבִיאֶ֕יהָ לֹא־מָצְא֥וּ חָז֖וֹן מֵי-ְהוָֽה׃", כל אלו הם חלקי המעלה שהיו בעם ישראל וכעת ירדו מאיגרא רמה של מעלות רמות בקשר עם הקב"ה, עד לשפלות מצבם בעת החורבן, ועל כך מקונן.

פרק ג' – הקינה האישית

פרק ג', אֲנִ֤י הַגֶּ֙בֶר֙ רָאָ֣ה עֳנִ֔י, הוא קינה משולשת, בכל אות שלושה פסוקים קצרים. זוהי הקינה האישית של ירמיהו ובו כלולה קינה אישית של כל איש מישראל על השבר בו הוא נתון, והצרות הסובבות אותו בעקבות החורבן. בכל חורבן יש בכי על כללות העם, ויש בכי של כל אחד על עצמו.

פרק ד' – צרות החורבן

בפרק ד' חוזר לקונן על כללות העם. אך בניגוד לפרק ב', אינו מקונן אודות הרוממות והמדרגות הרוחניות שהפסידו, כי אם על הצרות והסבל שסבלו בעת החורבן. "אֵיכָה֙ יוּעַ֣ם זָהָ֔ב יִשְׁנֶ֖א הַכֶּ֣תֶם הַטּ֑וֹב תִּשְׁתַּפֵּ֙כְנָה֙ אַבְנֵי־קֹ֔דֶשׁ בְּרֹ֖אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת׃", הרע הנורא בעיר והסבל בעקבותיו. בנוסף מדגיש כי סבלם של ישראל הוא כפול ומכופל, בהיותם עם של ענוגים מפונקים ומעודנים, והסבל קשה עליהם ביותר. מאחר שהם הַמְסֻלָּאִ֖ים בַּפָּ֑ז, אמונים עלי תולע, ילדי טיפוחים, היה סבלם כבד מנשוא כאשר הם נָשַׁ֙מּוּ֙ בחוצות וחבקו אשפתות. נָשִׁים֙ רַחֲמָ֣נִיּ֔וֹת בִּשְּׁל֖וּ יַלְדֵיהֶ֑ן. נזירים צחים משלג חָשַׁ֤ךְ מִשְּׁחוֹר֙ תׇּֽאֳרָ֔ם.

פרק ה – תחינה לישועה

פרק ה', "זְכֹ֤ר יְ-הוָה֙ מֶֽה־הָ֣יָה לָ֔נוּ", כאמור איננו קינה אלא תפילה אל ה' ובקשה שיזכור אותנו ויראה בעניינו ובצרותינו. כך הוא הסדר, תחילה מקוננים ומבטאים את הרגשת המשבר והאסון, ואחר כך מתפללים אל ה' שיושיענו מכל זה, ויגאלנו לאור כל מה שכבר נענשנו וסבלנו, וכמו שמסיים הפרק : "כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד׃", שמחמת הקצף הרב שספגנו, ראוי שכבר יחזירנו אליו ויחדש ימינו כקדם, "הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְ-הוָ֤ה ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ ונשוב (וְֽנָשׁ֔וּבָה) חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃"