פסוק א:ועשית מזבח ערמב"ן שהק' מה שאיחר לכאן פ' מזבח הזהב ולא בשאר כלים בפ' תרומה, ועאוה"ח, ובנח"ק כ' לרמז הדין דמזבח הפנימי אם נעקר ממקומו אינו מעכב ויתנו הקטרת במחתה, וע"ס קרבן חגיגה, ובס' הלק"ט ח"ב סי' י"ד תי' לרמז שאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטרת סמים, לכך בחינוך הזכיר מזבח קטרת, וגם אין מחנכין המזבח אלא בקטרת של בין ערבים ולזה אחר שהזכיר תמיד של בה"ע הזכיר מזבח קטרת, ובס' משך חכמה כ' דכל הציווים כמו הארון אם אין ארון אין מניחין לוחות, ובלא מזבח אין מקריבין עולת תמיד, ובלא בגדים אין כהן רשאי לעבוד, ובלא מנורה אין רשאי להדליק נרות, ובלא שלחן אין מניחין לחה"פ, אבל מזבח מקטר קטורת שעיקרו לכך, הלא קיי"ל דהקטורת נקטר אף אם אין מזבח, וכמ"ש רב בזבחים נ"ט. דמזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו, ואינו רק למצוה, ולכך כתב בתר דמשלים הדינים מכלים והבנינים המוכרחים להשראות הכבוד במשכן הקדוש, ולהורות דאין זה רק מצוה בפני עצמה, - ובזה מכוון הפסוק במ"א (ט' כ"ה) והקטיר אתו אשר לפני ה', דאין טעון מזבח רק מקומו כשר להקטיר:
ובספורני כ' שאין מזבח זהב אותו הענין שבשאר הכלים וקרבנות, והי' לכבד ה' לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות ולשחר פניו במנחת קטרת, וצ"ב להבין דברי', ובכל"ח קרח אות א' כ' דדעת רמב"ן דמצות המשכן נא' קודם חטא העגל אמנם לא הספיק לבנות עד שחטאו בעגל, ולפמ"ש המפו' דכפרת הקטרת עיקרה על חטא של נפש, כמ"ש איזהו דבר שהנשמה נהנה הוא ריח והוא רוחני בא לתקן פגם הדעת, וא"כ כשנצטוו ישראל על מלאכת משכן ל"ה בכללה מזבח קטרת, דכ"ז שלא נפגם הדעת בעגל הי' יכולה להיות הקטרה בכ"מ ול"ה צריך מקום מקודש להקטרת קטרת, ולכן אחר עגל נצטוו שיכפר על עגל ויהי' בהיכל מקודש יותר מעזרה להורות על יחוד ה' עש"ה:
ומצינו ענין נפלא בקטרת מה שאינו בכל המנחות ונסכים, שאין מתקדשין קדה"ג אלא בכלי שרת, וקודם הי' רק ק"ד, ובקטרת כ' תוס' שבועות י"א. ד"ה מכל, דלאחר שנכתשו במכתשת וראוין לקטרת נתקדשו בקדושת פר, ועמל"מ פ"ד הי"ב משקלים בזה, ובס' עבודת הלוים על שבועות ובכתובות י': מזבח נוטריקן מזיח מזין מחבר ומכפר, דהי' ק' להו על מזבח הזהב של"ה בו זבח רק הקטרה והול"ל מקטר ולא מזבח, ודרש מעלות שיש למזבח זה, שקטרת בא לרצות ולפייס ולשכך כעס וחימה וע' מקו"ב במבוא ד' רכ"ה:
פסוק א:אוה"ח מזבח הזהב שמשח שלמה ל"ה של עצי שטים ומצופה זהב כמו של משה, ושל שלמה הי' כולו זהב, ותמוה דמפסוקים במ"א ו' מוכח דגם של שלמה הי' עצי שטים ומצופה זהב, וכן מבואר בחגיגה כ"ו: דמזבח הוי כלי עץ העשוי לנחת וצע"ג, וע' אריכות בשו"ת מחזה אברהם או"ח כ"ח, והגהות חשק שלמה חגיגה, וקול תורה שנה ד' סי' י"ג:
פסוק ג:גגו ערש"י מזבח נחשת ל"ה לו גג מצופה אלא מלאו בעפר, וכ"ה בפסקי תוס' חגיגה סי' ל"ז, ועכו"פ מ"ג סק"ה שהביא גמ' חגיגה כ"ז, אין אור של גיהנם שולטת בפושעים ק"ו ממזבח הזהב, ובתוס' כ' בתנחומא יש שמשה תמה מפ"מ לא ישרוף העץ וא"ל ה' כך דרכי באש של מעלה אש אכלה אש ואינו מכלה, וכ' הכו"פ שהי' ק' לתוס' למה יליף ר"ל ק"ו ממזבח זהב של"ה גחלים רק מחתה א' בבקר וערב, ולא יליף ממזבח נחשת שהי' ג"כ ציפוי זהב ואש הי' מתמיד יום ולילה, ולכן כ' התנחומא דיליף ממזבח הזהב של"ה אש של מעלה אלא שלמטה וכו', ופליאה דהרי מזבח הנחשת ל"ה לו גג אלא מלאו בעפר, ומצאתי בס' נטע שעשועים שהערה בזה וצע"ג, וע"ע בתנחומא סו"פ תרומה שמשמע ככו"פ, וכן מרש"י סו"פ במדבר וע"ש בענף יוסף, ושו"ת מהר"ם מינץ פ"ז, תשב"ץ ח"ג ע', מהרי"ט ס"ק, והגהות רש"ם על ש"ס חגיגה כ"ז בזה, ובמכילתא פ' יתרו דילפי' ממזבח אדמה שיהי' חלול וממילא בעפר, ור"י חולק ויליף ממזבח אדמה שלא יבנהו ע"ג כיפין וע"ג מחילות ע"ש, וי"ל דלר"י שוה למזבח הזהב מג"ש רביע רביע כבזבחים נ"ט:, וע' בדף ס"א: בגמ', בתורה והמצוה פ' יתרו, בס' מעשה למלך פ"א הי"ג מבהב"ח, וע' שפ"צ אות ל"ט שחקר אי במזבח הזהב פסול נפגם, ובס' נפ"ח או"ח רכ"ז כ' שהפסקי תוס' הוציאו זה מגמ' שם, אין אור של גהינם שולטת בפושעי ישראל ק"ו ממזבח הזהב, ולא הוכיחו מזבח החיצון, וע"כ של"ה לו גג אך שמלאוהו עפר, ול"ה חידוש שלא נשרף, ונקטו מזבח הזהב שרק כעובי דינר זהב ואעפ"כ אין אור שולטות בו - ובתוס' הביא מתנחומא שמשה תמה ע"ז שלא ישרף וא"ל ה' כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה, דכ' והסנה איננו אוכל עכ"ל, ולכאו"ק למה באמת תמה הרי כבר ראה בסנה, וי"ל עפמ"ש ביפה מראה על ירו' שבועות פ"ו אות ג' דבר חדש, כשתרד אש משמים ברעם אם יאחז בדבר לא יוכל לכבותו, אא"כ יביאו אש שלמטה ויניח אצלו, ופי' בזה מ"ש אע"פ שאש ירדה משמים מצוה להביא מהדיוט, כדי שיראו שאש היורדת אינו ראש טבעי, ומצות להניח מהדיוט ויראו שלא יכבה עכ"ל, ולכן תמה משה דהא מצוה להביא גם מהדיוט ותשלוט אש של הדיוט, א"ל ה' שאש שלמעלה אוכלה אש ומוצא כח השריפה מאש של מטה, - וע"ע בלחם שמים אבות פ"ה מ"ה, על ולא כבו הגשמים אש של עצי המערכה - וע"ע בתוספתא פ"ז משבת שהוזכר קוי ברזל מושכי הברק, ובירו' נזיר פ"ט ה"ו הדין סערה דחיל מן הדין פרזלא, וע' ר' בחיי נח בענין מחשבת אנשי דור הפלגה ובילקוט ראובני שם:
פסוק ז:בבקר בשו"ת תשב"ץ ח"ג רס"ה, מתרגמי' באתקנותי' ית בוציניי' שהי' מדשן אותם ובערב הי' הדלקה, ומרמב"ם לא נראה כן וכבר השיבו עלי' ומפורש במס' תמיד, ובפ' ב' שעירי שנינו דבין ערבים נכנס ומשלים את הנרות, וכבר פרש"י דהטבה זו הדלקה הוא, וראב"ד פי' שהוא הטבת שתי נרות אבל הדלקה ביום ליכא, שהי' הטבה בין ערבים שהוא דשן המנורה אלא בבקר מטיב ובין ערבים מדליק עכ"ל ועמנ"ח מצ"ג:
פסוק ט:ל"ת עלי' קטרת זרה, ערש"י ורמב"ן דאין להקטיר שום קטרת של נדבה שכולן זרות לו חוץ מזה, וכן אי' במנחות ע"ג: ובסה"מ מל"ת פ"ב כ' דכזהירנו מהקריב שום דבר מהקרבנות במזבח הזהב שבהיכל וע"ש ל"ת וכו', ובחמד"י דף כ"ד כ' דהלשון אינו מובן דבלאו זה דקטרת זרה אינו נכלל דבר אחר, אלא קטרת זרה והא דאסור שום דבר זה מבואר אח"כ בתורה, ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עלי', וער"מ פ"ב הי"א מכל"מ במנ"ח בזה וצ"ע:
ובתב"ע לא תסקון עליה קטורת בוסמין דעממין נוכראין, ותמוה דלמה צריך לאשמעי' זאת השתא מישראל אין מקבלין קטרת בנדבה ואפי' מצבור א"מ, ולא אמרו רק מקבלין נו"נ מעכו"ם ע' מנחות ע"ג: וא"כ בקטרת שמישראל אין מקבלין כ"ש מהם, וער"מ פ"ב הי"א מכהמ"ק ושפ"צ ואה"י, ובהדוה"ע ר"ל שכוונתו שא"מ קטרת שמסרו נכרים לצבור, דישראל שעשה קטרת ומסרה לצבור מקטירין בכריתות ה'., וער"מ פ"ב הי"א ובכ"מ, דבכלל קטרת זרה ל"ה רק אם התנדבו קטרת יחיד או רבים ולא מסרו אותו לצבור, אבל במסרו לצבור מקטירין ואשמעי' דמנכרים ל"מ מסירה, וכ"כ בחמד"י שם דבדבר שאינו קרב אלא לצורך צבור אין מקבלין מעכו"ם כגון שקלים עש"ה, וגם י"ל הטעם דא"מ מנכרים אפי' במסרו לצבור כיון דעשיות קטרת צריך לשמה וכמ"ש בכריתות, ונכרי אדעתא דנפשי' עביד וסתמא לאו לשמה, וכתוס' מנחות מ"ב. ד"ה ואל, וזבחים ב';, ד"ה סתם, וגם חיישינן שמא לא ימסר כך יפה יפה, ואפי' לר"י דלא חייש לזה בב"מ קי"ח. אבל בנכרי מודה, וע"ע בשקלים פ"א מ"ה דאף מנשים עבדים וקטנים אם שקלו מקבלים מהם, מעכו"ם ל"מ דחיישי' שמא לא ימסור יפה כמ"ש בתפא"י, ועשעה"מ פ"ד משקלים בזה, - ור' בחיי כ' הזהיר הכ' שלא יקדימו להעלות על המזבח שום דבר לקטרת וכו', משמע דעיקר אזהרה רק שלא יקדימו אבל לאחר שהקטירו על המזבח הקטרת מותר להקטיר אף קטרת אחרת, ותמוה דבכל עת אסור להקטיר וע' מנחות נ'. וש"ד וצע"ג, ובזה"ק כאן דקפ"ב. עמ"ש בפ' וארא (דף מ"ד):
פסוק י:קדש קדשים הוא לה', ולעיל (כ"ט ל"ז) כ' קדש קדשים ולא ב' לה', ע' בס' משך חכמה עפמ"ש בבעה"מ פ"ד מע"ז דאבני מזבח הי' יוצאים לחולין כיון שבאו בה פריצים וחללוה, אבל כלי שרת לא נפקו לחולין ע"י פריצים כמו בימי אחז ע"ש, ובזבחים כ"ז: אי' דמזבח חיצון הוי רצפה למזבח זהב בלי שרת ע"ש, לבן לא נפק לחולין אף ע"י פריצים, לכן אמר ק"ק הוא לה', אולם במזבח חיצון דמתחלל ע"י פריצים לא כ' בו לה', - וכי"ב בקידושין נ"ג. דכ' בי' קדש ולא ב' בזה לה' עש"ה, ובתמורה י"ג. דקדשי בה"ב ב' קרבן ה' ולא קרבן לה' ע"ש, - וראיתי בר"מ פי"א ה"ד ממע"ש עתודין גם שלא בפני הבית וב' הראב"ד זה שבוש שוידוי אינו אלא לפני ה', ואין לפני ה' אלא בבית, וכ' בכ"מ אינו מוכרח דבכל מקום הוי לפני ה' היכי דליכא מקדש ע"ש:
פסוק יב:כי תשא בעה"ט סמך קרנותיו לכי תשא רמז למ"ש רמה קרנם של ישראל בכי תשא, והוא בב"ב י': אמר משה רבש"ע במה תרום כו' וענינו כמו צדקה תרומם גוי, משלי (י"ד ל"ד), וע' מכילתא משפטים (כ"א ל'), ואף דבטח משה ידע דבמצות צדקה תרומם קרן ישראל, וכמ"ש דוד (תהל' קי"ב ט'), פזר נתן לאביונים קרנו תרום בכבוד, רק אי' בסוכה מ"ט: אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד, שנ' זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד (הושע י' י"ב), ואם בצדקה שלו החיה ממות לחיים, זכות גדול ג"כ לו שיאריך ימים, וכמ"ש שם בב"ב י"א: בבנימין שהחיה אשה וז' בנים האריכו לו כ"ב שנים, אבל נתינת מחצה"ש הי' אחר מעשה עגל שהיו חייבים מיתה, כמ"ש (משפטים כ"ב י"ט) זובח לאלהים יחרם, וא"א שיצילו בצדקה, כי במדבר ל"ה עני מחוסר לחם דהי' להם מן, וגם שמלתם לא בלתה (דברים ח' ד', וכ"ט ד'), לכן נצטוו למנות ישראל ועניים מממון שאין להם ליתן מחה"ש, ואז תוכל ח"ו להיות מגפה, לכן בזה שהעשירים יתנו לצורך עניים החצאי שקלים יצילו בזה העניים ממות לחיים, ועי"ז גם הם ינצלו ממות, וז"ש במה תרום קרנם עתה במדבר, א"ל בכי תשא, וע"ל בפסוק ט"ו, וע' שו"ת מור ואהלות ח"א בהקדמה ובית דוד דרוש ח', והקד"ל ז"ל אמר רבש"ע הרם "קרן" ישראל, אל תחכה על ריוח כי ספק אם יהי' ריוח, אלא קח הקרן, והוליכם לא"י, ובעוה"ר גם הקרן פוחת והולך מרוב הצרות, ובפסחים פ"ז: לא הגלה ה' לישראל אלא כדי שיתוספו גרים, והיום לא די שלא יתוספו רק גם הקרן יתמעט, ורבים מתבוללים בין אוה"ע:
עי"ל כי האסון היותר איום לעמנו, אם יחדל לשמוע במנהיגיו נושאי דגל התורה, וכמ"ש (תולדות כ"ז מ'), כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך, אל תדמה כי פריקת עול הוא "עליה" רק תריד "ירידה", וז"ש במה תרום קרנם בכי תשא את ראש בנ"י להרים קרן הראשים, וידיהם תחזקנה להקדים דת היהדות על תלה, ועמ"ש בזה בפ' שמות דף ו': ובאלשך כ' כ"ת את ראש בנ"י, מנהיג וראש לבנ"י רק ראוי מי שמוכן ליתן "כופר נפשו" לעבוד להכלל ישראל במסירת הנפש, ומענין כל הפרשה ע' בל"ע דרוש ס"ט, ארצות השלום דרוש ד', וס' פני האריה החי דרוש ה':
פסוק יב:רש"י כשתחפץ לקבל סכום מנינו לראות כמה הם אל תמנם לגלגולת אלא יתנו מחה"ש ותמנה השקלים, וכ' רא"ם שאין הפי' כפשוטו שאחר שיקח סכום מנינם יתנו חצאי שקלים, רק קודם שימנו יתנו הכופר חצאי שקלים, וע"י השקלים יקבל סכום מנינם ופי' כי תשא כשתחפץ לקבל לא כשתתקבל עש"ה, ובעץ יוסף על ע"י רפ"ב דיומא כ' הא דלא מייתי ראיה שם דאסור למנות אפי' לדבר מצוה מכאן דהצריכם כופר נפש, דיש לפרש לענין רשות "כשתחפץ" למנותם לא צורך מצוה:
וכדי לברר הענין אבאר בעזה"י: ביומא כ"ב: אסור למנות ישראל אפי' לדבר מצוה דכ' בשאול ויפקדם בבזק (ש"א י"א ח'), ואח"כ יליף מויפקדם בטלאים (ט"ו ד'), ואח"כ אי' כל המונה ישראל עובר בב' לאווין לא ימד ולא יספר, ובברכות ס"ב: עה"פ (ש"א כ"ו י"ט), שאמר דוד לשאול, אם ה' הסיתך בי, א"ל ה' לדוד מסית קרית לי אני מכשילך בדבר שאפי' תינוקות יודעים כי תשא כו' ונתנו כופר, וכ' בש"ב (כ"ד א'), ודה"א (כ"א א'), ויסת את דוד לך מנה ישראל, ואח"כ נענש דוד ע"ש, וברמב"ן כ' משום דלא נתפרש כאן אם הוא מצוה לדורות, או לשעה למשה במדבר טעה דוד ומנה בלא שקלים והי' הנגף, ובפ' במדבר (א' ג') כ' פי' אחר, כי רחוק שלא יזהר דוד במ"ש בתורה ול"י נגף בפקוד אותם, וגם אם טעה דוד הי' שם יואב וחכמים וידעו היטב שאסור למנות, ורק הקצף הי' שמנאם שלא לצורך ואסור אפי' אם מונה ע"י דבר אחר, וכ"ה במדרש שם ורד"ק, ועוד כ' הרמב"ן כי דוד צוה למנות מבן יג"ש והי' צריך למנות מבן כ', ובאוה"ח כ' דגם שלא לצורך מותר למנות בשקלים, ולא הביא דרמב"ן נסתפק בזה, וכ' ג' חילוקים, א', כאן אחר העגל שהי' לצורך וכדי לכפר על העון הוצרך למחה"ש, ב', כל שיש צורך במספרם בלי חטא א"צ לספור ע"י שקלים אלא אפי' ע"י ד"א כמו בשאול, ג', כל שאין צורך למנותם אין למנות אף ע"י ד"א וזה הוא טעותו של דוד, אבל אם הי' ע"י שקלים הי' מכפר על נפשם ע"ש היטב:
והמהרש"א ביומא הק' למה הביא שם ראי' דאסור למנות משאול ולא הביא מתורה כאן דלא מנה רק ע"י שקלים של"י נגף (וכמש"ל בשם עץ יוסף), ותי' דכאן הי' חטא עגל לקח השקלים לכפר ולהגין, אבל בעלמא בלא חטא מנלן, לכן יליף משאול דל"ה חטא ואעפ"כ הוצרך טלאים, וראיתי ג"כ בס' ישועות מלכו דע"ד: שהק' כנ"ל ובמח"כ לא ראה שקודמו המהרש"א, ותירץ דמתורה לא ידעינן רק דאסור למנות כל ישראל ואין ראי' לפייסות שם ביומא לכן הביא משאול דל"ה כל ישראל, וכ"כ בשפת אמת יומא, וברא"ם כ' כרמב"ן דדוד חשב דלא לדורות, והק' ג"כ כשפקד דוד אח"כ העם ושלח שליש ביד יואב, ושליש ביד אבישי ואתי, למה ל"ה מגפה, ותי' ג"כ דרק כשנמנין כל ישראל, אבל מקצתן אין שולט ע"ה וע' גו"א, ובלבוש האורה כ' דדוד ידע דהוא גם לדורות, אך לא ידע שתיכף אחר המספר יקפוץ הנגף, ופי' הפסוק לא כרש"י כשתחפץ כו' רק כפשוטו כי תשא דמקודם יוכל למנות ואח"כ יתנו כופר, והי' בדעתו שימנו ואח"כ יצוה ליתן כופר עש"ה, ולהצדיק דברי רמב"ן שדוד טעה וסבר שרק לשעה, י"ל עפמ"ש בשקלים פ"א מ"ה דנשים פטורות משקלים וכ' ג"כ את ראש בני ישראל, ואי הוא מצוה לדורות אמאי נשים פטורות וע"כ דרק לשעה משום כפרה, ונשים דל"ה בחטא עגל ל"ה צריכים ליתן מחה"ש, וזה שצוה למנות שסבר דבלא חטא מותר וע' כל"ח:
ובתוס' רי"ד יומא כ' ג"כ דלדבר מצוה צריך לפקוד ע"י ד"א, אבל שלא למצוה אפי' ע"י ד"א אסור דאל"כ למה נענש דוד, ולמה לא מנה ע"י ד"א ושם ל"ה מצוה, והא דפסחים ס"ד: באגריפוס תן עמך בפסחים אף שהי' ג"כ שלא למצוה, מ"מ בפסחים אין קפידא, וע' באר שבע מס' תמיד ובהגרצ"ח, ובפענח רזא הק' ג"כ על רש"י אל תמנה לגלגולת אלא יתנו כו' דהא כ' ויפקדם בבזק ובטלאים, ולהנ"ל א"ש דהי' לצורך מצוה לצורך מלחמה מותר ע"י ד"א ואף בלי שקלים, אבל אם רק לדעת מספרם לא שרי רק בשקלים, וע' באומר השכחה להגרי"פ שם, עוד הק' הג' הפע"ר מה שפרש"י שנמנו פעם שני' ולא איתפרש שנתנו שום דבר ע"ש, צ"ע דאי' ברש"י בפט"ז שגם במנין השני נתנו מחה"ש, וכ"כ רש"י בפ' במדבר, והאברבנאל השיג באמת שבמספר השני לא נתנו שקלים וע' מלב"ם שסתר דברי', והגרי"פ העיר שם שהפוסקים לא הזכירו איסור זה, ורק המג"א קנ"ו סק"ב דאסור למנות אפי' מתכוון רק להטיל גורל אפי' לדבר מצוה אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין ע"ש, ולא הביא שכ"כ הר"מ בפ"ד ה"ד מתמידין, ועשו"ת תורת מרדכי בקונטרס חיבת הקדש סי' א' אות ט', והטעם דע"י אצבע מותר אע"ג דהוא ג"כ חלק מגוף מ"מ כיון ד"כ כ"ת את ראש בנ"י, הקפידא רק אם מונה לגלגלותם או ד"א שהנשמה תלוי' בו, אבל אצבע לא, והא דלא מנו בכלל המצות, וכה"ק בשיירי כנה"ג בכללי הלימוד בסוף ברכות אות כ"ן, עשום דאין ראי' מתורה די"ל דהי' לכפרת עגל, וגמ' ג"כ הביא ראי' משאול, וכיון דאינו מפורש בתורה, ומדברי קבלה אין למנות במנין המצות:
וע"ע במהרש"א שם שהק' אמאי לא מייתי לאסור מקרא דתורה ושמתי את זרעך כחול אשר לא יסופר ות' דשם לא לאיסור קאמר רק דלא יסופר מריבוי ופלא שברש"י שם בשמואל (ט"ו ד') כ' שאסור למנות ישראל מפסוק זה והוא כנגד הגמרא, והנה לפמ"ש ברש"י ורא"ם הנ"ל דהי' מונין השקלים ולא ישראל, ובפי"ג העובר על הפקודים כ' דרך המונין מעבירין את הנמנין זא"ז כו' משמע דנמנו בעצמן זא"ז, וכ' בס' פני אריה זוטא דבר חדש דה"פ דבתחלה יתנו כ"א מחה"ש ותמנה השקלים, אמנם מחשש פן לא יתנו כולם, לכן א"ל אח"כ כל העובר על הפקודים כו' לכפר על נפשותם, ר"ל בזאת תדע מי נתן ומי לא נתן, דאח"כ תעבירם ותמנם לגלגולת בעצמם שנית, ומי שנתן מחה"ש יהי' לו לכפר, אע"פ שנמנה עכשיו שנית, אבל מי שלא נתן ישלט בו הנגף כי נמנה לגלגולת ולא כיפר בעד נפשו, וממורא זו בודאי כולם יתנו, וצדקו דברי רש"י דהי' שני מנינים ע"י שקלים וע"י גלגלת, וע"ס ד"ח דא"ש בזה רש"י שכ' לא תנגפו ע"י מנין, דהי' ג"כ מנין גלגלת אח"כ, וא"ש נמי דכ' ול"י בהם נגף בפקוד אותם, דהול"ל ול"י בהם נגף אם תפקוד אותם, ולהנ"ל א"ש דהי' באמת פקידה שני', וא"ש בזה קו' הנ"ל איך טעה דוד למנות, דסבר דמחה"ש שנתנו במדבר הוא לזכרון עולם לכפר תמיד מה שימנו, וכמו שהי' באמת אח"כ שניצלו כמ"ש בברכות שם, ויאמר למלאך הרף ידך וכו', מה ראה כסף הכפורים, ופרש"י שניתן במנין הראשון במשכן וכיפר על מנין זה ע"ש, וא"ש דלא טעה רק במקצת, דכסף הכפורים לזכרון תמיד רק לענין שלא להרבות להשחית, ועפ"ז א"ש בברכות שם הרינו מכשילך שאסור למנות בכי תשא כו', משמע דמפסוק זה מוכח שאסור למנות וביומא יליף משאול וכמ"ש המהרש"א וע"ע בעיון יעקב, ולפמ"ש א"ש דמכי תשא כו' ליכא ראי' כ"כ לדינא די"ל דכסף כפורים הי' לזכרון עולם גם היום שמותר למנות לגלגלת, והביא ראי' מטלאים דגם לדינא אסור למנות, והשקלים שנתנו במשכן אין מועילין לדורות רק לענין זה של"י הקצף גדול כ"כ כמו בדוד שהמגפה נעצרה וכנ"ל:
וראיתי עוד מקשים אם כל מחה"ש שלא ישלוט ע"ה א"כ שבט מנשה ואפרים למה הוצרכו ליתן מחה"ש דהם מזרעו דיוסף קאתי דלא שלטו בי' עין וכב"ב קי"ח. וצ"ע. ובע"נ ת' הא דדוד דשלח למנות ע"י יואב דסבר אשלד"ע, ולתוס' ב"מ י': ד"ה דאמר, דהשליחות בטל, וכ"פ בנובי"ק אה"ע ע"ה, נמצא דאין המנין עושה רושם כלל שיהי' נגף, אך ז"א דפרעה ג"כ נענש אף שכל מעשיו הי' ע"י שליח, לגמ' שם דאשלד"ע רק באיבעי עביד וא"ב לא עביד לאפוקי חצר דבע"כ מותיב בי', ובמלך ל"ש אשלד"ע כיון דידו חזקה ובע"כ מוכרחים לעשות שליחותו ודמי לחצר משו"ה נענש פרעה, וג"כ בדוד ל"ש אשלד"ע דהי' מלך וצוה ליואב, אך כשאמר ליואב הי' רק בלשון בקשה ולא בציווי ושייך אשלד"ע ע"ש באריכות, והנה הא דבמלך ל"ש אשלד"ע כ"כ ברד"ק ש"ב (י"ב ט'), ועמש"ל בפ' שמות דף י"ב:
ובשו"ת כתב סופר יו"ד סק"ו הביא בשם אביו ראי' מיומא דמונה עובר בלאווין, וש"מ אפי' כותב עובר, דאל"כ למ"ל לשאול בזק וטלאים, ויואב נמי אמאי לא מנאם בכתב, ואפי' אי לענין שבועה וברכה כתיבה לאו כדביר מ"מ לספירות העומר יוצא אי נתכוון לצאת בזה ע"ש, ומ"ש בפ' יתרו דף קל"ז:, אבל באמת אי' ברלכ"ג במדבר דנשיאים מנו שמות הנכתבים בכתב ולא שנו האנשים כלל וז"ש שם, שאו כו' במספר שמות כל דבר לגלגלותם שנמנו רק השמות, ומצאתי עוד בתורת העולה לרמ"א ז"ל ח"ג פרק פ"א, שהק' ג"כ על רמב"ן כיון דהטעם משום ע"ה מה לי לשעה ומה לי לדורות, וכ' דטעם הפקודים כי הובטח לאברהם שזרעו יהי' כעפר הארץ שלא ימנה, וכן ליעקב שמתי זרעך כחול הים אשר לא יסופר, ולכן אם ישראל נמנים מראים שאינם מזרע אברהם ויעקב, וע"כ הנגף שולט בהם שיתקיים ברכת אברהם ויעקב עכ"פ, כי ע"י הנגף לא נודע מספר הנותרים, וחשב דוד כי אינה נוהגת לדורות רק אחר שיתקיים ברכתם, אבל בימי דוד בסוף ימי' הי' לישראל כל טוב וחשב שכבר נתקיים ברכת אברהם ויעקב ומשו"ה מנה ע"ש באריכות, וע"ע מ"ש בפ' שמות דף ד': בגמ' יומא הנ"ל, ובתו"י יומא נ"ב ויפקדם בטלאים שם מקום הוא לפי הפשט עכ"ל וצע"ג:
פסוק יב:ונתנו עבעה"ט למפרע ג"כ אם נותן צדקה יחזיר אלי' וכ"כ בכל"י, והגר"א אמר דעל תיבת ונתנו יש קדמא ואזלא ובא לרמז למ"ש בשבת קנ"א: אר"ח לדביתהו, כי אתי עניא קדים לי' רופתא כי היכי דליקדמי לבניך, א"ל מילט לייטית לי, א"ל גלגל הוא שחוזר בעולם, ונתנו נקרא פנים ואחור גם הנותן יצטרך לפעמים שיתנו לו ח"ו, וז"ש קדמא ואזלא אקדימו כו' לכן אתה הקדם לו ותן לו וילך לפניך צדקך בטרם יסוב הגלגל על בניך, - ובח"ס כ' ע"פ תוס' תענית ח': אין הברכה מצוי' רק בדבר הסמוי מן עין, ובחולין ק"ה: אי' בהיפך דמזיקין שולטין רק בדבר הסמוי מעין, יבצייר וחתום לי"ל רשות למישקל, ותי' דבאמת כן הוא באותה ברכה שבא בסמוי עין הם יכולין לשלוט והוי כזוכים מהפקר, אבל בדבר של בעלים ממש א"י לשלוט, וע"ס רצוף אהבה שם, וכן י"ל שבנ"א מתרבים אם לא ימנו אותם, ובאותן יוכל לשלוט הנגף, והתקנה שימנו אותם ולעומת זה אין הברכה מצוי בהם, אמנם כ"ז אם מונין אותו דבר בעצמו, אבל אם מונין מחה"ש שבא לכפר אז ברכה מצוי כי הם בעצמם אינם מנוין, כי רק בדבר שאין מנוי כלל י"ל שליטה וכאן מנוין במחה"ש, ועז"א כי תשא דהיינו לנשאם בברכה אז יתברכו בשתים, ברכה לפקודיהם שלא יחסר בהם, וגם יתרבו ויהי' הברכה בכפלים:
ובס' איל המלואים כ' דק' למה כל העמים בפקודיהם אין נגף, ולמה יגרע בנ"י הנמנין לדבר מצוה, הא שלוחי מצוה אין ניזוקין, אלא דענין ע"ה למשל ראובן רואה בשמעון עשירות אומר מפ"מ יש לו אז נתבקר למעלה פנקס שמעון, וימצא כתיב בו חטאיו ויענשו אותו, וכן כאן כל ישראל ערבים זל"ז, ולכאו' הו"ל שאיש בחטאו יומת, ורק דקיום ישראל רק בדרך כלל, כמחז"ל ע"פ (תהל' ס"ח ז') מושיב יחידים ביתה, יחידים הי' ישראל ועשאן ה' בית, ופי' באוה"י כמו בית שיש בו עצים רקובים מ"מ הם עומדים ביחד עם עצים טובים ולא כן כאשר יפרדו, כן בבנ"י רק השגחת ה' בכלל, אבל כשמתחילים למנות מורה על חשיבות בפ"ע לכן מבקרין פנקסו, ולא המנין גורם אלא ע"י המנין מבקרין פנקסו, ואי' בשבת קמ"ו., יבמות ק"ג:, וע"ז כ"ב:, ישראל שעמדו בה"ס פסקה זוהמתן ונתבטל יצה"ר ול"ה חוטאים ול"ה יראת ע"ה, ואחר עגל חזר יצה"ר ויש יראת ע"ה, לכן צוה ה' שאסור למנות כ"א ע"י שקלים או שיתנו צדקה ומגין, וז"ש כל העובר על הפקודים דעברו על פקודי דאורייתא:
שם ברמב"ן דמשמע מדברי' שהי' ישראל מביאין במדבר ק"צ בכל יום, ולכן נצטוו שיתנו כל הנצרך כפרה שהגיע לכלל חיוב מצות מחה"ש לקרבנות, והוא נגד הא דחגיגה ו': דקאמר דשבטו של לוי לבד הקריבו, ועמל"מ ריש ה' תמידין, ובטו"א שם והגהות מצפה איתן:
פסוק יג:זה יתנו רש"י הראה לו כמין מטבע של אש, ובמדרש ובמנחות כ"ט. הראה באצבעו, ופי' בס' ברית שלום עפמ"ש ביומא כ"ב: הממונה א"ל הצביעו פי' הוציאו אצבעותיכם למנין דאסור למנות, וז"ש כי תשא כו' אלא זה יתנו באצבעו לרמז שיוציאו אצבעותי' למנין, ועתוס' מנחות כ"ט. ד"ה שלשה, וחולין מ"ב. ד"ה זאת ומהרש"א, וי"ל דדרך העולם כשיתעוררו לפעול דבר טוב ותיקן צבורי, בראשונה מפלפלים באש להבה, אבל לאט לאט נפסק וכשבא למעשה מתעצלים, לכן הראה מטבע של אש וא"ל "כזה יתנו" כי הנתינה מחויבת להיות כמו ההתחייבות "של אש", ואש תמיד תוקד על המזבח לבכם אשר לא תכבה, וע"פ בשופטים (כ' ח') הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ודחז"ל הירא מעבירות שבידו, גם הסח בין תפילין ש"ר לשל יד סוטה מ"ד:, וצ"ב שאחז עבירה זו, ורק הפשט דיש בשעת הדרשה ינענעין ראשן ויאמרו ליתן, וכשבא לנתינה יתרשלון וז"פ הסח בין תפילין של ראש אז סח ויבטיח ליתן - אבל כשבא לשל יד יחזיר - ועמ"ש בזה בפ' תרומה דף ר"פ. - וע' בזה דבר נכון בס' קהלת ישורין:
וגם הק' מה שייך אצל ה' באצבעו, ועוד מה נתקשה הא הי' מטבע היוצאת אז, וי"ל דבב"מ צ"ה. פלוג' אי פשיעה בבעלים פטור, ולמ"ד דדרשי' קרא לפני' ולפני פני' פטור, ורש"י סובר בזבחים כ"ד. דלא דרשי' לפני', ויליף מדכ' ולקח הכהן את דם הפר באצבעו ונתן ע"ג המזבח, ואם הי' דרשי' לפני' הי' צ"נ ולקח הכהן אח הפר ונתן ע"ג המזבח באצבעו, ולכן הפסיקה תורה בין ולקח בין ונתן, להורות שאין דורשין לפני' רק לאחריו וקאי על ונתן ע"ש, ושקלים הי' לכפר על עגל, וז"פ נתקשה משה בשקלים, שהי' ק' לו למה צותה תורה להביא שקלים לכפר על עגל הלא שכינה תמיד בתוך ישראל והוי פשיעה בבעלים ופטור, והראה ה' "באצבעו" דילפי, דאין דורשין לפני', וממילא פשיעה בבעלים חייב:
עי"ל למ"ש בחולין ז': ישראל קדושים הם יש שיש לו ואינו רוצה, ויש רוצה ואין לו, ואי' ברש"י תרומה (כ"ה ב') ושקלים פ"א, ומגילה כ"ט:, דג"פ נתנו מחה"ש, תרומת אדנים ושקלים ומשכן, ובירו' ריש שקלים, הן נקרא ולא נבעת, לטובה רק נדיב לב, ולרעה ויתפרקו כל העם, וזה שנתקשה משה במחה"ש, כי כבד עלי' לבקש ג"פ תרומה, וא"ש קו' תוס' חולין ומנחות דלחשיב הא בהדי ג' דברים שנתקשה משה, כי אינם מענין א', שם נתקשה בעצם ענינם והבנתם, אבל במחה"ש רק נתקשה לבקש זאת מהם, ואי' במד"ר תצוה פל"ו כי "נר מצוה" מה נר אם דולקים ממנו אפי' אלף נרות לא נחסר כן "תורה אור", וכ"א בתענית ט'. עשר בשביל שתתעשר, וזה שהראה לו ה' כמטבע של אש שאינו נחסר כן בצדקה, וזה סבה לעשירות:
ובפתיחה לשו"ת עטרת ישועה הביא מד' הה"ד (תהל' ע"ה ח') זה ישפיל וזה ירום, וי"ל עפ"מ שפי' בנו"א מטבע של אש, דאש שורף ואש מחמם, דאם מתנהג בכספו שלא כהוגן, אז שרפתו, ואם מתנהג כשורה אז מחמם וזוכה לרב טוב, וז"פ המד' זה ישפיל וזה ירים, דהמטבע יש בו כח להשפיל ולרום, ובחו"י כ' הטעם שכ' מחצית השקל ולא חצי השקל, דצדיק מגין על הדור כפנחס (י"ז י"ג) ויעמוד בין החיים והמתים ותעצר המגפה, ומחצית "חי - מת" ובאמצע עומד צ' להורות שצדיק עומד באמצע להבדיל שלא יגוש המת אל החי, ויש עוד צ' המפסיק בין החיים ומות והוא צד"ק לפני' יהלך, וז"ש בישעי' (נ"ז א') הצדיק אבר ואין איש שם על לב, פן יגוש המת אל החי, דההבדל הצדיק אבד מאמצע, וכ"ת משו"ה אין משימים לב באמרם יש לנו צדי"ק אחר המפריד והוא צדקה, לז"א הלא גם אנשי חסד נאספו בלי צדקה, וז"פ כ"ת את ראש בנ"י, אם יקחו הראש וצדיק הדור העצה ליתן כופר נפשו בצדקה, וכ"כ באוה"ח, ובס' ראשי בשמים בספו בליקוטים כ' ו"כ בתהלים (ק"ו ל') ויעמד פנחס ויפלל כו' תחשב לו לצדקה, דאי' במ"ר גדולה צדקה שמקרבת את החיים ומרחקת המיתה, ומחה"ש הוא צדקה, והצ' של מחצית מרומז על צדקה, "חי מת" וחי מקורב ומת מרוחק, ובפנחס כ' השיב את חמת"י אותיות חי מת, ומת מקורב וחי מרוחק והוא השיב שיהי' חי מקורב ומת מרוחק, כמו הכח של צדקה וז"ש (תהלים ק"ו ל"א) ותחשב לו לצדקה, - ובתהל' (קכ"א ה') ה' צלך על יד ימינך, דרך הצל לעשות מה שאדם עושה אם תפתח ידך לצדקה, ה' יפתח ידו לתת לך, ואם תקפץ ידך ה' יסגיר ידו וזה כפל פתוח תפתח ידך, ונתן תתן, במדה שאדם מודד מודדין לו מגילה י"ב: וזה"ק אמור צ"ב:
ושמעתי מהגה"ק מאסטראויצי ז"ל הענין דמחה"ש מכפר על עגל, וגם מה הקישוי שנתקשה משה, דבפ' ויעשהו עגל מסכה (ל"ב ב') פרש"י קכ"ה קנטרן ? ?כי בו גימ' מסכה, וקנטר ק' סלעים כרש"י ב? י'. ?מסכא דעגל הי' קכ"ה פעמים ק' סלעים ? ? ?כסף ות"ק סלעים, וע"ש בתד"ה דמזדבנא, העולה מדבריהם דדינר א' של זהב הוי כ"ד של כסף, וכ"ד פעמים י"ב אלף ות"ק יעלה ש' אלף, נמצא דעגל משקל ש' אלף שקלים, וישראל ס' רבוא, ו' מאות אלף, וכל א' נתן מחה"ש כסף והי' ס"ה ש' אלף כסף, כמשקל העגל שהי' צריכין לתשובת המשקל לכפר על חטא העגל, אולם אי' בב"מ מ"ד. דדינר זהב הי' כ"ה דינרין של כסף, וא"כ עדיין חסר משקלי ישראל לערך משקל עגל פעם א' י"ב אלף ות"ק, אבל בתוס' שם כ' דאותו דינר הכ"ה הי' להכרע ע"ש, ולזאת נתנו ג"כ ישראל לחצי שקליהם קלבונות להכרע כמ"ש בשקלים פ"א מ"ו, וקלבון הוא חצי מעה כחכמים דר"מ שם במ"ז, א"כ הי' כל הקלבונות סך ש' אלף מעין, ושקל כ"ד מעין, נמצא דהש' אלף מעין הם י"ב אלף ות"ק שקלים כחשבון הנ"ל השלימות הקלבונות לדינר הכ"ה, וא"ש מה שנתקשה משה עד שהראו לו כמין מטבע של אש, דהלא מה שבא להכרע אינו דבר קצוב, כי אם מחליפין הרבה אז ההכרע גדול, כי לא שכיח למצוא חלפנים להחליף סכום גדול, ואם מעט מחליפין אז אין ההכרע כ"כ כי מצוי להחליף, ועכ"פ ל"ה יכול ה' להגיד למשה גם את הקלבון, כי א"כ יבקשו ג"כ קלבונות ויהי' הקלבון עצמו צריך הכרע ואין לדבר סוף, ודו"ק, וע"ס אור יקרות, ומ"ש בפ' פקודי (ל"ח כ"ד) בזה הרבה:
ואציין בקיצור דיני מחה"ש והערות חדשות: מ"ע ליתן בכל שנה מחה"ש לקנות קרבנות ושאר דברים, ונשים עבדים וקטנים פטורים עד יג"ש כמ"ש רמב"ם ורמב"ן, ונ"מ בזה"ז לדינא, למ"ש בבשמים ראש סי' פ"ט דנשים פטורות מתפלת מוסף, דבאה לזכר לקרבן מוסף, ונעשה ממעות שקלים ונשים לא נתחייבו בשקלים, ע' בחי' רע"א או"ח ק"ו, לפ"ז עד כ' פטורין מתפלת מוסף וא"כ אינו מוצא אחרים מיי"ח, וע' תו"ת אות כ"ב, והא דנותנים היום מחהש"ק כמגילה י"ג: הקדים שקליהם לשקלו, ובמג"א תרצ"ד סק"ג הק' דנשים וילדים יהי' פטורים ע"ש, וי"ל דבשל תורה עיקר הכוונה לידע ע"י מספר השקלים מספר הנפשות ונשים וילדים לא התפקדו נפטרו, אבל מה שנותנין בפורים זכר לנס, וגם הם היו בנס - וחינוך ק"ה כ' עד כ' שנים, וכ"כ רע"ב פ"א מ"ג וע"ש בתי"ט ת"ד, ובירו' פ"א ה"ד כ' מבן י"ג, ובפסיקתא דר"נ וילקוט תשא רמז שפ"ו מבן כ' - אבל אם ?שאנו מקבלין מהם, אבל עכו"ם אפי' אם נתן אין מקבלין. ומותר לע"ז או לשבת אי מקבלין עמנ"ח ?שס"ה ?ופרש"ב מ"ה הא דמקבלין מהם בתנאי ?שימסרם לצבור יפה שלא יהי' קרבן צבור משל יחיד, ?ועי' ?רוקח סי' רל"ב ובשעה"מ הק' להשיטות דקטנים עד י"ג. איך מהני הקנאת קטן, הא קטן יכול לקנות רק מדרבנן בהגיע לפעוטות עתו"מ רל"ה, ולסוברים אין קנין דרבנן מועיל לדאורייתא ע' אה"ע ר"ס כ"ח, א"כ מה מהני מסירתו לצבור, וכה"ק בקצה"ח רל"ה סק"ד, ובשעה"מ תי' דמה"ת בטלי השקלים ברוב של צבור דחד בתרי בטיל, ומה שמטבע חשוב ול"ב רק מדרבנן ומדרבנן מהני מסירתו ע"ש, אך ק' הא מה"ת ל"ב דקיי"ל ממון בעלים ל"ב בביצה ל"ח: הרי נתערב כו', ובאבני מלואים סי' כ"ח הק' ג"כ זה ובמח"נ"א עש"ה, ולפי הנ"ל קטן פחות מפעוטות וכן שוטה שא"י למכור אפי' מדרבנן' אפי' נתנו אין מקבלין מהם דא"א למסור לצבור - וממשכנין על השקלים, ובמנ"ח נסתפק אם זה ככל חוב ויש שיעבוד נכסים ונחתינן לנכסי' אף שלא בפני' או רק בפני' משום כפיה, ובקצה"ח ר"צ סק"ג פלפל בצדקה או יש ש"נ, ועמח"א ה' צדקה סי' א', וער"מ פ"ג הי"ג דהפריש שקלו ומת יפול לנדבה, הרי דאפי' אם הפריש אינו נותן בתוך השקלים ומכ"ש בלא הפריש ומת, ואפ"ל הטעם דאין כפרה למתים ע' סוף ב"ק, אך בחיים רק שאינו כאן, אפשר דיש שע"נ ויורדין לנכסי', ובשפ"צ ד' פרשיות אות ג' כ' שרמב"ם קאי שהפריש לפני ניסן ומת, כי מיד שמכריזין הזריזין מפרישין לכך לא שייכי שע"נ משא"כ אחר ניסן שהי' חיוב אז ודאי יש שע"נ וגובין מהם.
ואם ב' נותנים שקל צריכים ליתן קלבון, וברש"י חולין כ"ה: כ' דעיקר דין קלבון הי' רק בנותן חצי שקל רק משום לא פליג תיקנו דאפילו ב' שנתנו שקל שלם צריך ב' קלבונות, וע' רש"י בכורות נ"ו:, ומ"ש בזה בשפת אמת מנחות ק"ח. עש"ה - וע' בחינוך דכן כל מי שאינו נותן חצי ממש ממה שהי' מטבע באותו זמן ונותן עבורו כסף במשקלו צריך קלבון, וער"מ ומנ"ח אות ב', וגם קלבון אינו מה"ת וראי' דפטרו כהנים מקלבון ואי מה"ת ל"ה מקילין, ובס' הקובץ על ר"מ פ"ז ה"ז הביא ירו' ספ"ק דר"מ ס"ל קלבון מה"ת וע"ש פ"ד ה"ה בשם רשב"א ורמב"ן דאין מברכין על מצוה זו משום דמשלחן גבוה קא זכה, ובפ"א מ"ג אין ממשכנים כהנים משום דרכי שלום לפי שעבודת קרבנות עליהם כו' שיהי' להם חלף עבודתם ע"ש, וא"כ בבעלי מומין שאין עובדין ממשכנין, ועמנ"ח סוף אות ב', וגם כהן שאינו רוצה ליתן כופין אותו עד שת"נ כיון שחייב במצוה זו ככל מצות רק אין ממשכנין מפני ד"ש, ואם מי שאין לו לפרוע אם רשאים לחבשו בבית אסורים ערש"י פסחים פ"ח. דמשמע דלשלם ממון מאסרים, ועשו"ת מהרשד"ם חו"מ ש"צ, דרק ביש לו מעות ואינו רוצה לשלם אבל באין לו אין מאסרין, ורק בגנב כ' ונמכר בגנבתו, אבל בבא ליד בהיתר לא, ובהיזק יש לעיין - ובר"מ פ"א ה"א מ"ע ליתן מחה"ש ואפי' עני שואל או מוכר כסותו, וע' חינוך תקפ"ח במ"ע ביומו תתן שכרו שכ' דרק ביש לו מעות עובר, ולכאו' למה לא נימא גם במחה"ש דאם אין לו אינו עובר, אך כאן יש גם ל"ת והדל לא ימעיט, ובלאווין צריך לבזבז כל ממונו באו"ח תרנ"ו, אך הא גם שם יש ל"ת דבל תלין, וי"ל דפליגו הר"מ וחינוך בחקירת הפוסקים בהא דמחויב לבזבז כל ממונו בלאו, אם דוקא בלעבור בקו"ע או אפי' בלאו שוא"ת וע' רה"ז פ' ויקרא, וקול תורה ח"ו סי' ע"ג אריכות, - ובר"מ פ"א ה"א דרק בפעם א' חייב ליתן, וע' קרית ספר, ולא הביאו מקורו, ורק בב"ק ק"י. גזל הגר שהחזירו לחצאין לא יצא, בשטמ"ק, הרי דכפרה אינו בא לחצאין, וי"ל ה"ה במחה"ש, - ובילקוט תרומה רמז שס"ג שיכול לשלש שקלים ג' פעמים בשנה, וע' רי"ט אלגזי פ"ח אות פ"א, ואמבוהא דספרי שלח דק"ז: וקו"ת שם:
פסוק יג:רמב"ן מענין לה"ק, וע' נח (י"א א') ברש"י שפה א' לה"ק, ושל"ה ח"א בבהמ"ק, וספורני יתרו (י"ט ו') גוי קדוש, ומ"ש בפרד"י בראשית דף כ"ז. עי' ושכ"ד ויתרו דף קמ"ח: ובשו"ת חת"ס ח"ו סי' פ"ד. - ושמעת שמשכיל חובב שפת עבר שאל להג' נצי"ב ז"ל על ירו' פ"א ה"ד משבת המדבר בלה"ק מובטח לו שהוא בן עה"ב, וע"ע בפה"מ להר"מ פ"ב מ"א מאבות, והוי זהיר במצוה קלה דיבור בלה"ק, ולמה החרדים לא יזהירו בו, והשיב למה לא ראית חצי השני מירו', והקורא ק"ש שחרית וערבית כו' - והגר"ש סאלנטר ז"ל השיב ג"כ, כתיב וחכך כיין הטוב (שה"ש ז' י'), יין חשוב בנסכים, קידוש, הבדלה, במילה ונשואין ונפסל בנגיעת עכו"ם, וכן לה"ק רק בטרם שנגע הרחוק מיהדות, וע' תורת משה ויגש על כי פי המדבר אליכם פרש"י בלה"ק כי סגולת לה"ק לא יתקיים באדם שאינו משמר עצמו בקדושה, שפלא גדול הוא בגלות בבל בזמן ע' שנה נשתכח לה"ק והיו העם חציים מדבר כשדית ואשדודית יען כי לא שמרו עצמם בקדושה ע"ש. - ובס' אלה המצות להגרצ"ח הביא פה"מ הנ"ל, ותמה דהינן מצא שחובה מוטלת ללמוד לה"ק, וראיתי בשו"ת יד אליעזר סי' ל"ב שתי' דהוא מסוטה ל"ב. ואלו נאמרין בלה"ק קחשיב הקהל דהמלך מצוה לקרות התורה בלה"ק דוקא והעם מצוים לשמוע ולהבין, כחגיגה ג'. האנשים באים ללמוד ונשים לשמוע, וממילא מצוה ללמוד לה"ק כדי שיבינו. - ובספרי עקב עה"פ לדבר בם, כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבד עמו לה"ק ומלמדו תורה, ובירו' סוכה פ"ג הי"ב מלמדו לשון תורה:
ובפ' נח דנ"ב: הבאתי קו' גו"א ולבוש איך למד נח תורה הא ב"נ שלמד ח"מ, וי"ל דשם בסנהד' נ"ח: אי' משום א"ת מורשה אלא מאורסה, או מורשה לנו ולא להם, וזה לאתר שניתנה תורה לישראל אבל קודם מ"ת, תורה פנויה ומונחת בקרן זוית וכל הרוצה יטול וילמוד, והרי גם באבות לא הכל מודים שיצאו מכלל ב"נ עפר"ד דרוש א', ולמדו וקיימו כל התורה, ועל שמירת שבת הוא שפלפלו איך שמרו עמ"ש לעיל דף ס' ועי' ס' נפ"ח סי' של"ד מענין לימוד אשה וגוי - ושם הבאתי קו' מהרש"א שבת ל"א. בגר שבא להלל שילמוד עמו כל התורה, איך למדו הא ב"נ שלמד ח"מ, ולא הבינותי דשם משמע דאיסור הוא לבד על הנכרי, וקו' מהרש"א על הלל האיך למדו ולא דיבר כלל מענין לפ"ע, יותר הו"ל להקשות מחגיגה י"ג. אין מוסרין תורה לנכרי וצ"ע, ועזה"ק אחרי ע"ג. הלל ושמאי לא אודעו לאונקלוס מלה דאורייתא עד דאתגזר וזה לא כמהרש"א, וע"ע בתו' יבמות מ"ח:, ודברי שאול ד"ז ע"ד, ובמקו"ב ח"ד תתקס"ז חילק לימוד תורה לנשים מגוים, דלגוים מותר להשיב על שאלותיהם כמ"ש חז"ל, וכ"כ בטו"א חגיגה י"ג. (ל"מ שם) ובנשים לא כן, כיומא ס"ו. ישרפו ד"ת ואל ימסרו לנשים, וע' ימין ושמאל דף ר' די"ל דאיסור מוסב רק על תורה שבע"פ וסודות התורה, אבל תורה שבכתב מותר לנכרי ללמוד ולנו ללמדו, וכמפורש בסוטה פ"ז מ"ה וכתבו עליהם את כל דברי התורה בע' לשון בגמ' ל"ה: ועתשו' הרמב"ם סי' נ', שד"ח דברי חכמים קל"ה, ויחי יעקב יו"ד נ"ג וגליון שם, תשו' רצ"ח ל"ב, דברי ישכר צ"ו צ"ז, וחבלים בנעימים ח"ב ס"ג וס"ד. - ובמג"א של"ח סקי"ז נביאים וכתובים מותר ללמוד עמהם כדי שיראו בנחמות ישראל ע"ש, ודייקו מסנהד' נ"ט. עכו"ם שעוסק בתורה חייב, וערש"י קידושין ל'. מקרא זה תורה, ובחולין קל"ז. של נביאים לא קרוי אלא קבלה, וע' שבועות כ"ט. קיימו תורה וכו', ורש"י ב"מ ל"ג. ד"ה מקרא תנ"כ, וע' ר"מ הל' ת"ת פ"א הי"ג באשה, הנ"מ תשבע"פ אבל בכתב כו', ובס' חסידים לא ילמד לכותי אותיות מוכח שתרגום מותר, ובזה"ק הנ"ל אחרי ע"ג, אסור לאודעה להו מילי דאו' דשמא דקב"ה, וכל אות דאו' מתקשרא בשמא קדישא משמע כס"ח, וע"ע עמודי אור או"ת ל"ד סי"ב, ובס' המקנה ח"א כלל ח' פרט ט' בירור הענין:
ובס' טל תורה מגילה ט"ו: מבית אביה למדה, וברש"י שמעה התינוקות אומרים כן מוכח דהיא בעצמה לא למדה וראי' כנ"ל דלא תלמד תורה ונו"כ בכלל וכמש"ל בהערות לדף מ"ה., וכ"כ בס' מנחם משיב נפש על מס' מגילה שם, ובשו"מ רביעאה ח"ג סי' מ"א כ' מרמב"ם מבואר דתורה אינה כמלמדה תפלות אבל לכתחלה אסור ללמדה, ובחגיגה ג', אנשים באים ללמוד ונשים לשמוע, וראי' דלכתחלה אסור ללמדם, וכ"כ בט"ז יו"ד רמ"ו סק"ד, ועתי"ט נדרים פ"ד מ"ג ומלמד בני' מקרא, וי"ג בנותי' וע' מג"א רפ"ב סק"ו, ומהרי"ט אלגזי פ"ד אות מ"ד הקשה בהא דאין נותנין מתנות לכהן ע"ה למען יחזקו תורת ה', א"כ איך נותנין לאשה, אך דהי' צריכות ללמוד דיני מת"כ לדעת איך ליזהר בהם בנדתם וטומאה א"כ מקרי למען יחזקו בתורת ה'. - ובב"ק ל"ח. אפי' כותי העוסק בתורה ה"ה ככ"ג וע"ש בתוס', וי"ל דביתרו (י"ט א') ביום הזה וכו', ופרש"י שיהי' ד"ת חדשים כאלו היום נתנו, ובדברים (י"א י"ג) מצוה אתכם היום, וברש"י מספרי שיהי' חדשים כאלו שמעתם בו ביום, וכהן הדיוט מקריב עשירות איפה ביום שהוא מתחנך אבל כ"ג מקריב בכל יום תמיד מחציתו בבוקר ומחציתו בערב בויקרא (ו' ה') ובחינוך מ' קל"ו פי' הטעם כיון דהוא שליח כל ישראל צריך להקריב מנחת תמיד כמו ק"צ עולות תמיד ע"ש, חזינן אף דכה"ד סגי להקריב ביום חנוכו, מ"מ כ"ג הו' אצלו כל יום כחנוך חדש וכאלו היום נתחנך, משו"ה עוסק בתורה אפי' כותי ה"ה בבחי' כ"ג דהוי בכל יום כאלו היום נתחנך כן עוסק בתורה טועם בכל יום התחדשות כאלו היום נתנו התורה, וע' בזה בפתיחת ס' עבודת הלוים על מס' שבועות:
פסוק יד:כל העובר על הפקודים, בס' באר מים חיים כ' שכל א' ישער בעצמו דהעולם במעמד מחצה על מחצה ובמעשיו יכריע לרוב, וז"ש כל העובר על הפקודים בשעה שהולך לעבור פקודי אורייתא, ישקול בדעתו כמו שעולם מחצה ע"מ, והר"ר אלימלך ז"ל אמר לבנו תדע מפ"מ יבואו אלי כל יום ויום המון רב לבקש ממני פרנסה ובריאות ועוד, שמסתמא יודעין שאני חייב ובעוני הכרעתי העולם לחוב:
פסוק טו:העשיר ל"י ע' ב"ב ט': תד"ה גדול דמשה נמי עשה צדקה בסתר, ובהג' יעב"ץ כ' מי יגיד לנו זה שמא ל"ה מזומן לו עני כלל, וכן נראה שבמדבר הי' כל ישראל שווים, ול"ה בהם עני הצריך לפרנסה שכולם הי' אכלי מן, ושמלותם לא בלתה כו', ודאי כולם הי' עשירים, ולמי הי' צריך ליתן בסתר, ואע"ג דכ' והדל לא ימעיט, לענין כסף וזהב הוא של"ה יד כולם משגת בשוה, ובשביל זה ל"ה צריכים לקבל צדקה, ואעפ"כ גם מכסף וזהב ל"ה חסר שום א' מהם, כולם יצאו ברכוש רב, לכן נתחייבו כולם במחה"ש בשוה ולא נקרא דל אלא בערך עשיר הגדול, והא דכ' במשה (דברים ל"ג כ"א) צדקת ה' עשה אינה צדקה לעניים אלא כדכ' (שם ט"ז כ') צדק צדק תרדוף, והיינו נמי דמפרש בהך קרא ומשפטים עם ישראל וע"ש בריש הפרשה, וגם י"ל יען דהנתינה הי' לכפר על הנפש שחטאו בעגל, ובהצלת הנפש פסקינן דלא אזלינן בתר ממון מי שיש לו ממון יתן יותר, רק לפי נפשות וכמ"ש בב"ק קט"ז: בחבורה ששכרו באיכא סכ"נ נותנין לפי נפשות, ועחו"מ רע"ב סט"ו, וע"ע ברה"ז, ולא תקשה אחרי דמחה"ש הי' לידע מספר הנפשות, לפ"ז בלא הציווי עשיר ל"י כו' ידעינן זה, אך הי' אפשר בהשתתפות למשל ה' עשירים וה' עניים שיסכימו שעשירים יתנו ט' שקלים ועניים א', וא"כ יעלו מספר השקלים למספר נפשות:
והגר"א אמר דעל העשיר לא ירבה כ' מונח רביע, ויש לרמז לכתו' נ'. המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וזה מונח רביע, ר"ל דאף העשיר לא ירבה יותר מחמישית, ד' חלקים יהי' מונח לעצמו וחלק חמישי יבזבז, ועמ"ש בפרד"י ויצא דר"ט:, וברמב"ן כ' שהוא ל"ת עשיר ל"י, והר"מ לא מנה ללאו וע"ס פני מבין שיהי' ראי' מכאן דנשים פטורות ממ"ע דשקלים, וק' מדוע לא חשוב במשנה קידושין כ"ט. במצות ל"ת שנשים פטורות אע"כ דאינו ל"ת (ועט"א ר"ה ו' בבל תאחר) אך ק' הלא מ"ע שאינו הז"ג הוא, דבכל השנה זמנו לשקול, וטעם דנשים פטורות כ' ברע"ב דכ' איש, וק' מדוע לא חשיב בקידושין ל"ד. מ"ע שאין הז"ג ואפ"ה נשים פטורות, וכיוצא בזה הק' בשאג"א ל"ה, במ"ע כתיבת ס"ת וצ"ע:
פסוק טו:לכפר רש"י הוא המנין בחומש הפקודים, עט"א מגילה כ"ט. באבני שהם, שהק' דא"כ ל"ה התרומה בר"ח ניסן כיון שלא נתנו שקלים עד אייר לצורך קרבנות, והא אי' בירו' רפ"ק דשקלים, ולמה בא' באדר כדי שיביאו שקליהן בעונתן, ותתרום מן החדשה בזמנה בא' בניסן, ארשב"י תרומת הלשכה בתחלתה שנ' ויהי כו' בא' לחדש הוקם המשכן, ותני' דבו ביום נתרמה הלשכה, והשתא אי לא נתנו שקלים לקרבנות עד א' באייר בשנה ב' מאין נתרמה התרומה בא' בניסן שלפני' ונשאר בצ"ט. ובס' דרוש שמואל כ' דבאדם יש רביעית דם שהנפש תלוי בו ומשקלו כ"ה סלעים, וסלע ב' שקלים, וחיי אדם ע' שנה ונמנה מבן כ' דהיינו נ' שנה, ושוקל בנ' שנה כ"ה שקלים, ושקל קודש כפול הי' הרי נ' שקלי חול, והוא כ"ה סלעים מכוון למשקל דם הנפש, וז"ש לכפר על נפשותיכם ע"ש, והא דרביעית דם הוא כ"ה סלעים אי' בתוס' סוטה ה'. ד"ה אדם, וברה"ז העיר שהוא כן בפ"י מ"ח מתרומות כל גרב שמחזיק סאתים אם יש בציר טמא משקל עשר זוז וכו', וכ' בירו' שבטל בתתק"ס ע"ש במפו' החשבון ועמ"ש בפקודי (ל"ח כ"ד):
פסוק טז:ולקחת ערש"י ומ"ש ביתרו (דף קמ"א:) ובטו"א ר"ה י"א. הק' לרש"י דשנות אנשים נמנין לשנות העולם מתשרי, הא דדריש שם במשה היום מלאו ימי ושנותי, והרי משה נולד בז' אדר ומת בז' מלאו ימי' ולא שנותי' עד תשרי, והוכיח מזה דלאחר מ"ח מיום ליום מנינן, ובאהבת איתן על ע"י כ' דלא על רש"י תלונתו שכ"כ במד"ר וערא"ם, וי"ל דבספרי דברים היום מלאו ימי ושנותי מעל"ע, רבי אומר היום מלאו, שבאותו יום שלמו לו מעל"ע, וצ"ב פלוגתתם, ולט"א דמילוי שנים תלי' אי מנינן שני דורות למנין כל אחד מיום שנולד או לשנות עולם, א"כ פליגי דת"ק דנקט מלאו ימי ושנותי מעל"ע דסבר דשני דורות מיום שנולד, ומשו"ה במשה שמת ביום שנולד נתמלאו ימיו ושנותי' מעל"ע, ומ"ד היום מלאו שבאותו יום שלמו לו מעל"ע סובר דרק ימים שלמו לו מעל"ע ולא שנים, דס"ל כרש"י ומ"ד דשני דורות מתשרי מנינן, וא"ש משה"ק רדב"ז משבת נ"ה. יען לא האמנתם בי הא האמנתם עדיין לא הגיע זמן, והוא נגד דמלאו ימי ושנותי, ולמ"ש י"ל דס"ל כמ"ד בספרי, וקו' רדב"ז הק' ג"כ ברא"ם וכ' שאגדות חלוקות, וא"ש רק למ"ד היום, דמלאו לו ימים בלא שנים, א"כ קשה מה ת"ל היום ת"ל מקרא את מספר ימיך אמלא, אך לגמ' שבת י"ל דה"א דבחטאם מתו רק מתו קודם זמנם ואפי' ימים לא מלאו - ובפלוג' רש"י ורמב"ן אי מונין שנות אדם מעל"ע או בתשרי ר"ה, עיע"ד ח"ב בדרשות אה"ו דרוש ח', חת"ס או"ח קמ"א ואה"ע ח"ב ס"ט, וקו"ד חוב' ו' סי' ל"א, וע"ע צל"ח סוכה כ"ה. אור יקרות דל"ת ע"ד חשבון ע"ז דהי' אחר יה"כ, בפנ"י ר"ה ג'. בגמ' ד"ה ואימא, ובב"ק פ"ב. בתד"ה כ"ד:
וברא"ם כ' דכל מ' שנה שבמדבר ל"ה מקריבין תמידין ושאר קרבנות צבור ע"ש, ותמוה מפ' תצוה (כ"ט ל"ח) על המזבח כבשים וקאי על ימי מלואים וכפרש"י פנחס (כ"ח ד'), ועי' תוס' קידושין ל"ז: ד"ה לא, וזבחים קי"א: ברש"י ותוס' דהקריבו תמידין במדבר, וע"ע שבת פ"ז, נטל עשר עטרות ראשון לעבודה פרש"י לסדר עבודת צבור תמידין, ומפורש בפ' במדבר (ד' ט"ז) ומנחת התמיד, ובילקוט פנחס רמז תשע"ו, ומשנה מנחות מ"ה: דכל האמור בחומש קרב במדבר, וע' ג"כ בזה בס' אמבוהא דספרי בהעלותך דקי"ט:
פסוק יח:כיור ע' תורת העולה ח"א פי"ד אריכות, ובס' אדני פז דבר נכון, וברש"י בסופו שנוי' בזבחים, הוא בדנ"ט. ופרש"י שצריך ליתנו כל מה שיכול לקרבו באויר שבין מזבח לאה"מ ובלבד של"י מפסיק בין מזבח לפתח, ועי' מדות פ"ג מ"ו:
וכנו רש"י ובסוסיה, ובמ"א (ז' כ"ז) קורא אותו מכונה, וכל מושב העשוי להניח עלי' דבר נקרא מכון, בבשלח (ט"ו י"ז) מכון לשבתך, ועתוס' זבחים כ"ב. ד"ה ק"ו דהכן הי' לו תוך והכיור יושב עלי' מלמעלה ע"ש, - ולא איתפרש צורת הכיור א' הי' עגול או מרובע - וברמב"ן כ' דכיור אינו מעכב וביו"כ כ"ג מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב, ובר"מ פ"ה הלכה י' מביאת מקדש כ' דלכתחלה מצוה לקדש מכיור - וברש"י על לרחצה כ' שמוסב על הכיור וכ' בשפ"ח אות נ' דק"ל היאך יכולין לרחוץ מן הכן ע"ש, ובמח"כ לא דק להנ"ל דהכן הי' חלול ונתקדש בקדושת כלי שרת א"כ כשר לקדש ממנו, והוצרך רש"י לומר דמוסב רק על הכיור לבד ועמ"ש בזה בס' עטרת זקנים על ס' ויעש אברהם דף קי"ד, וע' זבחים כ"ב. יכול שיהי' כנו מקדש ככיור וכו' לנחשת הקדשתיו ולא לדבר אחר וערש"י הרי מפורש לא משום דאי אפשר כשפ"ח רק דהתורה אסרה, ובפ' תצוה (כ"ח ט"ו) ועשית חשן משפט כמעשה אפוד תעשנו, ובת"כ ויקרא (ב' ד') יכול כשם שזה כפול זה כפול ת"ל זהב וכו' לאלה הקשתי ולא ולא לכפלות הקשתי, - ושיעור הכיור שיכנסו בו כ"כ מים שירחצו ד' כהנים בזבחים כ"א. ועמ"ש בזה בפ' פקודי (מ' כ"ט):
פסוק יט:ורחצו עסה"מ מ"ע כ"ד שהביא קרא דכאן ובזבחים י"ט: מביא קרא דפקודי ורחצו ממנו משה ואהרן ובני', וער"מ פ"ג וה' מביה"מ ושו"ת ושב הכהן בקונ' שאלת הכהנים תורה, ריטב"א יומא ל'. סמ"ג מצוה קע"ה, קרית ספר מ' קי"ד וזה"ר לתשב"ץ מ"ע מ"ח ובהגהות הגר"ח העללער שליט"א, וברמב"ן כ' טעם הקידוש לפי שידים עסקניות הם כו' וע' ס' יכהן פאר זבחים כ': דלזה משום כבודו של מ"ר ל"ה הציווי עלי' משא"כ בעשי' הוא בעצמו עשה כן וע' א"ע צו, וגם הקידוש ביד שמאל דאינו עובד בה למה צריך קידוש, ואולי משום דמ"מ מסייע גם בשמאל:
פסוק יט:את ידיהם ואת רגליהם, רש"י בב"א, ובשפ"ח את בא לרבות, ובגו"א ואוה"ח דאל"כ אין לרחוץ ידים תחלה ואח"כ רגלים דמעלין בקדש ולא מורידין, וכוונתו כיון דצריך כסדרן צריך ידים תחלה אך דא"א דמעלין כו' ע"ז צריך בב"א, וצ"ע איך נוכל מסברא לעבור על פשוטו דלמא המעלה יותר יקדש תחלה, וגם בטהרת מצורע כ' בוהן ידו הימנית ובהן רגלו הימנית וקיי"ל דצריך כסדרן, וע' ר"מ פ"ד ה"ב ממחוסרי כפרה, וע"כ דבב"א הוי כסדרן וכיון דמסברא דמעלין כו' אמרי' דיעשה בב"א דעכ"פ לא ידעי' הורדה, ועכל"ח, אך בעיקר דברים דאת לרבות ק' הא בב"ק ס"ה: את פסקי' קרא, ובע"ז נ"ב: את הפסיק הענין, אך י"ל דהתם הול"ל לאשר הוא לו יתננה ביום אשמתו ואשמו יבוא כו', ומדכ' ואת אשמו הפסיק, וכן בע"ו הול"ל אשר אתם יורשים אותם אלהיהם ומדכ' את אלהיהם ע"כ הפסיק הענין, אבל כאן כ' ב"פ את ע"כ לרבות, אך ק' ממגילה ב': השתא דכ' את יום י"ד ואת יום ט"ו אתי את ופסיק הני בי"ד והני בט"ו, וכאן נמי כ' ב"פ את נמי לימא הפסיק, וכבר הקשה כן בשו"ת שער אפרים מ"ח וע"ל תצוה (כ"ח מ"ו), שד"ח בכללים אות א' סי' שצ"ו, ציונים לתורה כלל ל"ה, ודברי חנוך שמות ומשנת אליעזר מ"ת דף פ"ב י"ג ובפ' וארא דף מ"ז. שהבאתי בקיצור ע"ש היטב בכל המקומות שציינתי ותרוח לך בהנך ב' כללים אי בזא"ז חשוב כבב"א, וגם בב"א אי חשוב בזא"ז, וע' בס' משך חכמה עפמ"ש בספרי קרח פסקא קט"ז שאכילת קדשים כעבודה למיטען קידוש ידי', אי מה להלן קדוש ידי' ורגלי' אף כאן אמרת מקום שצריך ידי' ורגלי' כו' מקום שא"צ אלא ידי' מקדש ידיו, ולכן אמר ורחצו ממנו אהרן ובניו את ידיהם בין לקידוש לעבודה בין לקידוש לאכילה, ואת רגליהם לעבודה ולכן פסיק קרא - וע' בכורות ו'. ורבנן איידי דהי' קדושת הגוף והי' קדושת דמים פסיק להוא והדר ערבי' - ודע דדוקא אכילת קדשים במחנות כהונה בעי קדוש ידים מה"ת, אבל לא אכילת קדשים לבעלים ישראל, דזה רק מתקנות שלמה בשבת ט"ו.:
פסוק יט:תיב"ע בנטילא, ע' במפרש ואה"י, ובחולין ק"ז., ברכות נ"א., גיטין ס"א., ב"ב נ"ח., מרדכי פ"ח ברכות סי' קצ"ד, רא"ש שם פ"ט סי' כ"ג, ר"מ ה' תפלה פ"ו ה"ב, ט"ז או"ח ד' סק"א, זה"ק מקץ קצ"ח:, וס' חסידים נ"ח. - ועל שם כלי נקרא רחיצת ידים נטילה, וע' ת"י פקודי (מ' ל"א), תי"ט ברכות פ"ח מ"ב, זבחים כ"א: וברש"י, ר"מ פ"ה הי"ד מביאת מקדש, ומ"ש רש"י חולין ק"ו: של זכוכית קרוי נטלא הק' באה"י פקודי דבמנחות כ"ח: אי' כל כלי שרת של זכוכית פסולין וי"ל דאיירי בנטלא של חול, וע"ע בס' עטרת זקנים על ס' ויעש אברהם דף י"א, מזה:
פסוק כא:חק עולם ענבי"ת או"ח פ"ז בזה, ובכל"ח במדבר בקונ' מיד ולדורות כ' דיש חילוק בין היכל למזבח דעל היכל חייב גם על ביאה ריקנית בקידוש יו"ר, ואם נכנס להיכל ב"ר בלא קידוש יו"ר ח"מ, משא"כ בעזרה אינו חייב רק בעבודה, אך רש"י מפרש בבואם אל אה"מ להקטיר, ובשפ"ח כ' דס"ל דלשרת קאי על היכל, אמנם בספורני אמור (כ"ד ב') חידש דכל זמן שהי' ישראל במדבר וענן מכסה המשכן הי' להיכל דין קדק"ד, ול"ה נכנס לתוכו רק אהרן להקטיר קטרת ולהיטב הנרות ע"ש, א"כ י"ל דהי' לו חומר שהי' צריך קידוש יו"ר בבואו להשתחות אפי' בלא עבודה, ויהי' פי' כך ורחצו אהרן ובניו כו' בבואם אל אה"מ ורחצו מים ולא ימותו היינו אפי' בלא עבודה, אמנם בגשתם אל המזבח דוקא לשרת וע"ז מסיים הקרא והיתה להם חק עולם ולזרעו ולדורותם, והיינו שהקרבה הוא לדורות, משא"כ ב"ר להיכל אינה מצוה לדורות אלא כ"ז שהי' המשכן במדבר שהי' חומר להיכל בק"ק, ולדורות גם בהיכל א"ח בלא עבודה:
פסוק כג:מר דרור, בהגדת ריח דודאים בפתיחה אות א' פי' בחולין קל"ט: מרדכי מה"ת מנין דכ' מר דרור ותרגומו מירא דכיא וצ"ב, אך להר"מ פ"א ה"ב מכלי מקדש מור הוא מושק מזיעת חיה, וראב"ד תמה איך יכניסו במקדש מחיה טמאה, וכ"מ תי' הואיל ונעשה כעפר והוא טהור, ודכי תרגם טהור, וזה הפי' מר שהוא דכיא טהור אף שבא מטומאה, ובאמת ק' הא בעינן מן המותר בפיך, ויהי' ראי' דמוסק שרי כר' יונה ברא"ש פ' כיצד מברכין ומג"א רט"ז סק"ד, ואסור לשון מקושר, ודרור חופש, לכן כינה מר דרור שאף שהוא מחיה טמאה ואסור לישראל מ"מ דרור הוא והותר ומזה ראי' לר"מ, ואי' במד' חקת מי יתן טהור מטמא וחשוב מרדכי משמעי, א"כ הי' שמו כינוי למורא דכיא הבא מן הטמא ועכ"ז טהור, וז"ש מרדכי מה"ת מנין שיהי' מציאות כי משמעי יצא צדיק, וה"ר ממירא דכיא, והענין י"ל כי אם צדיק מוליד צדיק מבינים, אך אם מטמא נולד טהור ע"כ שטמא נברא לתכלית הטוב, וכתבתי הרבה מזה בפרד"י ויצא דרט"ו: ורכ"א: ורפ"ח. וע"ע ברמב"ן בענין מוסק, ובר"מ פ"ב ה"ד מכל"מ שהוא מוץ המתקבץ בכיס שבין ירכי חיה, ובפ"א ה"ב כ' שהוא דם הצרור של חיה, ובתפא"י בקונ' חומר בקדש אות ס"ה הק' ג"כ דהוי החיה טמאה, ולא הותר למלאכת שמים רק טהורה, ומזה הוכיח בשבת כ"ח. שתחש מין טהור, ואילה"ק משחלת, י"ל דנרתק של שרץ לא נאסר מעולם להדיוט והוי כעפרא, וכמו יאלי דחמורתא בבכורות ז'. אבל הך מיץ שמתקבץ במעי' לא עדיף ממי רגלים של טמאה דאסור ביו"ד פ"א, ולכן הסכים כראב"ד שהוא מין עשב, או כרמב"ן שפי' מור הוא שרץ לבן הנוטף ממין אילן, וע' בדברי שאול מ"ת דנ"ח., ובית נאמן בפני הבית דף י"ב.:
ומרמב"ן דליחות הנאסף מרוב דם ויזוב ממנה בחיים אין בו טומאה ומיאוס, הביא ראי' ביד שאול יו"ד פ"ג דבבעל חי ל"ש בליעה, ועחת"ס יו"ד צ"ד מעשה בעוף שפרח לקדרה ומת והורה ההפלאה ז"ל דאסור למכור לגוי דבלע אמה"ח הרי דשייך פליטה בבע"ח, ופמ"ג בשפ"ד צ"ח סק"א התיר בהנאה, ומ"ע חת"ס ע"ז ס"ח: ד"ה האי, וע"ע בפסחים פ"ח: בנמצאת הלטאה בבית מטבחים ורחשה וטהר ר"ג, וק' דהא עכ"פ הי' לשאול אם יש ס' נגד הפליטה, וראי' דבחי' אין פליטה, ועיו"ד פ"ג ס"ו בכלכיא. ובשו"ת פרי יצחק כ"א כ' דאין ראי' מכלכית דרק כבוש כמבושל לא אמרי' בבע"ח אבל ברותח פולט, וכמ"ש ה' נוב"י יו"ד כ"ו דיש דברים ברותח ולא בכבוש, עוד הביא ראי' מחולין ח': בסכין טרפה היתירא נמי בלע אמה"ח, הרי דבולע אמה"ח, וכ' שם אי בהמה לאו לאברים עומדת ליכא איסור אמה"ח מחיים, ורק עשה אינו זבוח, ונסתפק הפמ"ג בפתיחה לשחיטה שורש א' אי שייך בעוף, אך מתוס' חולין ל"ג. משמע דשייך בעוף, וכ"כ בשערי שמחה שער ז' סי' ה':
וראיתי עוד בשו"מ תליתאה ח"א מ"ג תשובה להג' פרי יצחק שהאריך בזה, ודחה הראי' מחולין דאטו אנו דנין שלא תוכל להפליט ולהבליע זה דבר שהחוש מכחיש, רק אנו אמרי' שפליטת דבר חי אינה אסורה, וא"כ אמה"ח שתורה אסרה מה שנפרש פשיטא שאסור הסכין, וע"ע בבית הלל סי' ע"ט, ובס' יד יהודה הק' דאטו אם דג טמא ילך במים מעל"ע יאסר, וע"ס דרשו משפט דדבר שחי במים ל"ש שיאסר, וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד קס"ו, והביא או"ה כלל ל' דבבע"ח ל"ש כבוש, וע"ע בזה בשו"ת שערי דעה ח"ב קפ"ח, שו"ת טוטו"ד קמא קנ"ה, בשם חוו"ד דל"ש בליעה בבע"ח, שו"ת שם אריה אה"ע סוס"י נ"ז, פת"ת ק"ד סק"ג בשם חקרי לב, פמ"ג תמ"ז א"א סקמ"ו, ומצאתי עוד בשו"ת יד אלעזר קכ"ה שהק' על המעשה של הפלאה הנ"ל, והיתה השאלה הראשונה שבא לפני' בבואו להיות רב בפפד"מ, ותמהו עלי' וכי בליעת אמה"ח אסור לב"נ, וטכ"ע ממשרת נפקא וזה לישראל ולא לב"נ ואמאי אסרו בהנאה למכור לב"נ, וכ' שם דבב"נ ל"נ שיעורין ואסור אף משהו בשר גידין ועצמות, וער"מ פ"ט ה"י ממלכים, ובליעת איסור לא גרע ממשהו, וע' בזה במלה"ר ערך ב"נ אי נאסר טכ"ע בב"נ, וע"ע שו"ת בית יצחק יו"ד מ"ד, ושערי שמחה שער ב' סי' י"ג:
ובחידושי כתבתי בזה בבכורות ו'. דילפי' חלב מותר מבב"ח מכלל לחודא שרי, ופריך לעולם אסור ובב"ח רק הנאה אסרה התורה, והק' בישיעות יעקב יו"ד פ"ז סק"ד להרמב"ם דנבלה בחלב ל"ש בב"ח דל"ה מוסיף בהנאה דתלי' באכילה, ואי על אכילה לא חל בב"ח ל"ש שיחול על הנאה, וכמו שביאר בכו"פ פ"ז סקי"ג וא"כ מה פריך דאיצטריך קרא להנאה, הא אי לא חל על אכילה, דבלא"ה אסור מבמה"ח ממילא לא חל על הנאה ע"ש, ונ"ל דסברות הר"מ לפ"מ דאסרה התורה בב"ח על אכילה והנאה שפיר היכי דלא חל על אכילה גם על הנאה ל"ח, אבל אי חלב אסור ותורה רק בהנאה אסרה בב"ח, ולא תלי' הנאה באכילה, ושפיר אף דאסור משום אמה"ח באכילה חל בב"ח לאסור בהנאה:
עונלענ"ד דמפו' הק' על הר"מ דנבלה בחלב אינו בב"ח, הא הוי כולל מגו דחל על חלב שם בב"ח דמותר מקודם חל נמי אנבלה, ותי' בישיע"ק דאף על החלב הוי איסור נבלה משום טכ"ע ולא חל בב"ח, ואף דהוי בב"א מ"מ תחלה כשהרתיח הוי איסור משום נבלה, ובדרך בישול משום בב"ח, והנה לס"ד דחלב אסור דהוי אמה"ח, ובתוס' חולין קי"ב: ד"ה ורוטבן הק' דלמ"ל קרא הטמאים לאסור צירן ורוטבן ת"ל משום טכ"ע, ות' אא"ז בחו"ד ק"ה סק"ב דכל מה דאסור טכ"ע מה"ת רק אי ידעי' דיוצא מן טמאים איסור בעין, א"כ גם כשנתערב אסור משום טכ"ע, וצריך קרא הטמאים, דאל"כ רק יוצא מטמא מותר בבעין, מכ"ש לא יאסר כשנתערב ע"ש, ואמה"ח י"ל דל"ש הטמאים, יוצא מותר להר"מ פ"ה ה"ה ממ"א דבהמה בחיה לאו לאברים עומדת, ול"ש דהוי איסור יוצא מטמא דאמה"ח כיון דל"ה כלל בחי' שם איסור, וכמש"ל בשם שערי שמחה ופר"י דאי לאו לא"ע ל"ש פליטה בבע"ח, ושפיר פריך לעולם חלב אסור ובב"ח רק בהנאה, ואי"ל דאי לא חל בב"ח על אכילה ל"ח הנאה כר"מ הנ"ל, ז"א דכאן שוב חל הבב"ח על החלב אף דאסור משום אמה"ח משום כולל דחל אבשר, ואי"ל דאסור בלא"ה בשר מטכ"ע דחלב, ז"א דחלב אסור מאמה"ח, ול"ש יוצא מטמא אי לאו לא"ע ול"ש טכ"ע כחו"ד:
פסוק כג:וקנמן בשם, באוה"ח והק' בגמ' דלמא קנמן בשם ר"נ כקנה בשם וכו', ופלא דבגמ' לא הק' כלל כן דפשיט דא"כ לא הול"ל ומחציתו, רק הקו' בהיפך אימא קנה בשם כקנמן בשם, ע' כריתות ה'. ומחציתו קאי אתרוויי', וכ"ה בס' נר למאור, וקו"ד ח"ט סי' ל"א וצע"ג, - ובירו' שקלים פ"ו ה"א אי' דקנמן בשם וקנה בשם שניהם הי' כל אחד חמשים ומאתים לא כבבלי:
פסוק כד:וקדה רש"י קציעה עפה"מ כריתות פ"א סוף מ"א שכ' וקציעה אין יודעין אותה, ועב"ח או"ח קל"ג ותפא"י כלאים פ"א מ"ח, וס' עטרת זקנים דף קכ"ד: מ"ש בזה:
פסוק כד:רש"י א"ל ר"י והלא לסוך כו' כ"ה בירו' סוטה פ"ח ה"ג ר"מ ור"י כמו ברש"י, ובהוריות י"א: וכריתות ה'. ושם הפלוג' בין ר' יהודה ור' יוסי, וכ"ה בילקוט רמז שפ"ז:
פסוק כה:רקח ערמב"ן כל בישול שמן משחה הי' ע"י מים רותחין, והוי נמי תולדות אור וכמעשה קדרה, והק' בחת"ס שבת מ"א. מהא דאיבעי' גלגל מה, וער"מ פ"ט ה"ב משבת, והספק אי תולדות אור מה"ת כאור ממש ופשיט לי' דהוי מה"ת, וק' הא במשכן הי' הבישול רק ע"י מים משא"כ חמה ותולדותי' לא מצינו במשכן ונשאר בצ"ע, ובענין רוקח ע' בקובץ אהל תורה סי' נ"א, וברש"י כאן כמו רקע (בשה"ש ח' ב'), רגע (שמות ל"ג ה'):
פסוק כו:רש"י כף יוונית כמו נ' שלנו עש"ח, וכריתות ה', והוריות י"ב:
פסוק לא:לדורותיכם רש"י כולו קיים לעת"ל, עתי"ט פ"ט מ"ב דמנחות, והוא בהוריות וכריתות שם, וע' סה"מ שורש י' שצונו למשוח כה"ג ומלכות "וכלי הקדש" בשמן המשחה, צ"ע דבר"מ פ"א הי"ב מכלהמ"ק כ' דכלי מקדש אינו נוהג לדורות וכ"כ במ"ע ל"ה, והא דהק' שם במל"מ, ובמעה"ק פ"ה ה"ט עשו"ת חיים שאל ח"א ע"ב, וחת"ס או"ח ל"ז, בשו"ת ושב הכהן בשאלת הכהנים תורה דל"ז, ובהגהות הרח"ה שליט"א:
פסוק לב:אוה"ח ורז"ל דרשו כו' בכריתות ו'. אמנם שם מיירי בקטרת ומביא הפ' קדש הוא קדש תהי' לכם, ופ' זה לא נמצא בקטרת, רק קדש קדשים תהי' לכם, או קדש תהי' לך (לקמן בפל"ו), וצ"לי שכוונתו למ"ש באן ששמן המשחה, וס"ל שאין לחלק בין שה"מ לקטרת, וע"ס נר למאור:
פסוק לג:על זר ערש"י ורמב"ן, ובא"ע לא מלכים אחרים, וכ"ה בכריתות ו'. וירו' שקלים פ"ו ה"א, שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן, דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן, ובקה"ע דשאול ויהוא בשמן אפרסמון, וכ"כ רד"ק ש"א (י' א'), ומ"ב (ט' א'), וער"מ פ"א הי"א מכהמ"ק, ובתוס' הרא"ש הוריות י"א: כ' ואע"ג דכ' על זר ונכרת ומלך בכלל זר, אפשר דדריש מדכ' על בשר אדם לא יסך, ודרשי' אדם ולא מלך, וכמו במגילה י"א: בקום עלינו אדם ולא מלך זה המן עכ"ל, וע' ירחון דגל התורה ח"א סי' ה' בשם הכל"ח ז"ל, דא"כ לא יהי' איסור במלך כלל אפי' שלא לצורך, וי"ל דיש איסור מעילה בשה"מ, אך עיקר מ"ש היכי דכ' אדם למעט מלך, ק' א', אדם כי יקריב מכם קרבן, ב', אדם כי יהי' בעור בשרו, ג', אדם כי ימות באהל, אטו נמעט בכל אלה מלך, וי"ל באדם כי יקריב דרשי' בסוכה ל'. למעט גזול, ובמלך ל"ש גזול בסנהד' כ': דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו, ואדם בנגעים י"ל דמלך שנצטרע דינו כהדיוט כמ"ש בהוריות ד"י נצטרע נדחה מדין מלך, ואדם כ"י באהל י"ל כמ"ש אין שלטון ביום המות (קהלת ח' ח') ונפסק ממנו מלכותו, ובפ' אחרי (ט"ז י"ז) וכל אדם ל"י באה"מ ל"ק דמלך יהי' מותר להיות באה"מ, ז"א דדרשי' בירו' יומא פ"ה ה"ב אפי' אותם שכ' ודמות פניהם כפני אדם ע"ש, א"כ כ"ש מלך בכלל, ועפ"ז ניחא הא דפ' בא (י"ג י"ג), ויקרא (כ"ד י"ז), וע"ע ויקרא (כ"ד כ"א) ומכה אדם יומת, ואטו בן המכה אביו המלך א"ח, וי"ל דבאמת במכה אביו יש קרא מיוחד ואין מלך בכלל, דבסנהד' פ"ד. אף מכה אביו עד דעביד חבורה, ובמלך ל"צ חבורה כיון דמוריד במלכות חייב:
ובשו"ת אבני נזר יו"ד שי"ג כ' דאין דין מעילה בשמן המשחה רק איסור נתינה וסיכה על זר מלבד, ותמה עלי' בשו"ת אמרי יושר ח"ב ז' מכריתות ה': נמעל בשה"מ, וכן שם דו', שמא מעלתי בשה"מ ע"ש, ולפלא כי באב"נ מביא גמ' זו, ומפרש דאין הכוונה למעילה ממש רק ללאו דלא יסך, אבל במנ"ח מ' ק"ח פשיט לי' דמועל וע' כל"ח כאן אות ד', ושו"ת חבלים בנעימים ח"ד פ"ה ובמסלת ישרים פכ"ד הביא ממדרש שמא ח"ו מעלתי דשמן המשחה שנ' על בשר אדם לא ייסך, ע"ש מבואר כאב"נ וע"ע בזה בירחון אהל ישרים סי' כ"א:
פסוק לד:קח ערש"י ורמב"ן ומנ"ח מק"ג ובקונטרס סדר עבודת יה"כ מהר"י געפנער ז"ל מווארשא וביומא ג': כביכול משלך אני רוצה יותר, וע' רש"י מגילה כ"א. ויש סדר למשנה שם, ומדרש תלפיות, ויבין שמועה כלל ל"ג בלשון כביכול:
פסוק לד:נטף ערש"י ובוישב (ל"ז כ"ה):
פסוק לד:חלבונה רש"י פושע ישראל, כריתות ו'. וע' תדב"א פי"ג י"ד:
פסוק לד:בד ערש"י וא"ע, יומא ל"ה. ותוס', וב"י או"ח תרמ"ו, ודברי שאול מ"ת דנ"ג:
ואציין קיצור מי"א סימני קטרת: ד' מה"ת, א', "נטף" הוא שרף הנוטף ממין אילן, וע' ערוך קטף, ב', "שחלת" הוא נרתק ממין רמש וע' ערוך צפורן, ג' "חלבנה" שרף ממין עץ וריחו קשה, ד', "לבונה" ג"כ שרף ממין עץ, כל המינים הי' כל אחד משקל ע' מנה, ה', "מור" ע"ל בפכ"ג מ"ש בזה, ו', "קציעה" לרש"י קדה ע"ל בפכ"ה, ז', "שבלת נרד" עשב מבושם וערש"י ברכות מ"ג: חלפא דימא, ח', "כרכם" מין שריחו נודף, כ"א משקלו ט"ז מנה, ט', "הקשט" מין בשמים וע' חפא"י עוקצים פ"ג מ"ה משקלו י"ב מנה, י', "קנמון" לרש"י קליפת עץ ידוע, ולרמב"ן הוא מין עצמו שריחו טוב משקלו ט' מנה, י"א, "קליפה" ג"כ מין קליפה משקלו ג' מנה, ומערבין בכל אלה עוד רובע הקב מלח סדומית, וגם קצת כיפת הירדן והוא מין עשב שגדל על שפת הירדן, ועוד מין עשב אחר שטבעו להרבות עשן הקטרת, ואינו אותו שהי' בסוד לבית אבטינוס ביומא ל"א, רק עשב שמרבה עשן, אבל של בית אבטינוס הי' שעשן יעלה כמקל, ועמל"מ פ"ב ה"ח מכל"מ, וטאו"ח קל"ג בחיסר מעלה עשן אי חייב מיתה, ועת"י יומא ל"ג. ד"ה ה"ג, ומכל סימני קטרת עי' דרישה סי' קל"ג, וביאר רחב בס' עטרת זקנים הנספת לס' ויעש אברהם להגה"ק מטשעכנוב ז"ל דף קכ"ג - ובענין מותר הקטרת ע' שבועות י': ותוס' שם חשבון בזה, ועשו"ת מהרלב"ח קי"ח אריכות גדול, ובס' יראים סי' של"ד כ' דמנין משקל הסימנים הלמ"מ, אבל מספר שס"ח מנים שהי' מפטמין לרשב"ג רק אסמכתא ומדרבנן פן יכלה מעות שבשופר, ולרבנן מותר לפטם כל מנה בפ"ע ולכתחלה גם לרבנן יש לפטם שס"ח מנים מתחלת השנה ע"ש, והוא כר"מ ועמ"ש בזה בשו"ת בית אפרים או"ח ח' באריכות, ובס' עבודת הלוים על שבועות שם, ובתפלה פטמה לחצאין כשרה, אר"י זה הכלל אם כמדתה כשרה לחצאין, וצ"ב מה חידש ר"י, וע' פי' יעב"ץ, ובירו' יומא פ"ד ה"ה חצי כל סממן וסממן ע"ש, ור"ל בדברי ת"ק י"ל לחצאין שפטם רק ה' או ו' סממנים, לזה בא לפרש מחצי משקל כל סממן אף בחלוקה יותר משליש ורביע, ער"מ פ"ב ה"ט מכלי המקדש, וע' רדב"ז ח"ד סי' ה' ובס' נפ"ח סי' א' ושורש חצה אין ענינו שמחלק רק לשני חלקים, דמצינו ויחץ שלשה ראשים, (שופטים ט' מ"ג) ותחץ לארבע רוחות (דניאל י"א ד'), ובוישלח (ל"ג א') ויחץ את הילדים, וש"ב (י"ט מ"א) חצי עם ישראל, שהכוונה חלוקה חלקית וז"ש ר"י אם כמדתה מכל סממן סממן כשרה בכל חלוקה אפשרית, ועמ"ש בזה בענין חצי שיעור שאסור אי גם משהו אסור, בפ' בא דף צ"ז, ותרומה דף רע"ט ע"ש הרבה מזה:
וברמב"ן כ' דחוץ הסמים המפורשים בתורה אין קפידא רק שיהי' יפים, וחז"ל בחרו באלו, ויהי' נפק"מ בענין הלאו דעשיית קטרת, דלר"מ אינו חייב רק בי"א סימנים הללו, ולרמב"ן חייב גם באחרים, ועמל"מ פ"ב ה"ג מכל"מ ומנ"ח מק"ג בזה הרבה, וחילוק בין קטרת דכל השנה ליה"כ:
ואדמו"ר מגור שליט"א הובא בשפת אמת כריתות ו'. הקשה הא דבורית ברשינה תשעה קבין יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא, למה מעיקרא אמר ט' קבין לימא נמי סאה וג' קבין, או לימא הכא כ"א קבין, ואפשר דצריך לשקול בפ"ע ג' סאין וג' קבין להיות הכרעות אלו במשקל ע"ש:
פסוק לה:ממולח ערש"י ורמב"ן וכריתות ו'. ור"מ ומל"מ פ"ב ה"ג מכל"מ, פנים יפות, ופסקי תוס' שם אות ג' שלא יערב מלח בקטרת רק בשעת הקטרה, ומל"מ האריך בזה:
פסוק לח:להריח ערש"י ולמכרה פטור, עמ"ש בזה בארץ חמדה למלב"ם מה שק' מכריתות ה,. ובענין קטרת ושמן המשחה עי' בקובץ כנסת חכמי ישראל סי' צ"ז אות י"ב: