פסוק ג:את גגו זה היה לו גג אבל וכו׳ לכאורה כאן רבינו נדרש ללא שאלו ועוד שכבר ביאר זה לעיל בפ׳ תרומה שמזבח הנחשת היו ממלאין חללו אדמה וגם בפ׳ מזבח אדמה תעשה לי ונר׳ שכיון הרב בזה משום דבבריתא דל״ב מדות דר״א בנו של ר״י הגלילי מצינו מדה אחת מדבר שנאמר בזה וה״ה לחבירו וע׳ בס׳ כריתות שכלל זה דנין אותו בכל מקום משישקלו שניהם כא׳ ולא מנה זה ר׳ ישמעאל במדותיו לפי שהוא בכלל בנין אב ע״ש וה״נ נוכל לומר דשקולים הם דשניהם מזבחות ותכלית פועל שלהם שוה לתת אש עליהם להקטיר עליו או הקרבנות או הקטרת ושניהם נצטוו לצפותם וסד״א הואיל ופרט לך הכתוב בא׳ מהם את גגו וכו׳ ה״ה באידך מש״ה קמ״ל רש״י דליתא ואפשר דמ״שה סירס הכתוב פרשה זו והשמיטה ממקומה דה״ול לכתב׳ בפ׳ דלעיל ולא כתבה שם שלא תהא סמוכה אצל המזבח החיצון להודיע שלא נדרוש בזה דין הנזכר. ועם היות שיש טעמים אחרים על סירוס פרשה זו מ״מ אפ׳ שגם לתכלית זה כיון הכתוב:
פסוק ג:זר זהב סימן לכתר כהונה. היה זה במזבח הקטר׳ טפי מכל שאר כלי המשכן לפי שהקטורת היא העבודה היותר נבחרת מכל עבודות כהונה שעליו נאמר ג״כ ברך ה׳ חילו וכמו שפי׳ זכרונו לברכה:
פסוק יב:כי תשא פיר״שי ז״ל ל׳ קבלה וכו׳ וכמוהו בפרשת משפטים לא תשא שמע שוא. ואף על גב דהכא פירשוהו במד׳ מל׳ הרמה אין דרכו של רש״י להביא אגדות כשאין נמצא שום קושי בפשט והרא״ם ז״ל כתב שלא הביאו לפי שהוא רחוק מפשוטו של מקרא דא״כ שא את ראש בני ישראל מיבעי ליה אבל שאו את ראש כל עדת ב״י פי׳ אותו מל׳ הרמה כפי המד׳ מפני שהוא קרוב לפשוטו ע״ש. ואחר המחילה אי מהא לא אירייא דהו״מ לאתויי מד׳ תנחומא הובא בילקוט דמפ׳ שא״ל הקב״ה למשה לא כשם שאתה סבור אלא אם בקשת לעמוד על מניינם של ישראל טול ראשי אותיות של שבטים ריש מראובן וכו׳ ואתה עומד על מניינם ע״כ שלפי המד׳ הוה א״ש לישנא דכי תשא. וגם מ״ש הרב דרש״י פי׳ בפ׳ שאו את ראש ע״פי המדרש בספרים שלנו לא נמצא מזה כלל:
פסוק יב:ולא יהיה וכו׳ כמו שמצינו בימי דוד. הק׳ הר״אם ז״ל וכי דוד לא קרא מימיו זאת הפרשה שגזרה שלא ימנם לגלגולת ואם הוא לא קראה איך לא נמצא שום אחד מאנשי דורו להודיע לו. ותירץ דשמא י״ל שחשבו שלא היתה הגזרה הזאת אלא לפי שעה בעבור האדנים ועוד הק׳ דכשפקד דוד את העם במלחמת אבשלום ושלח השליש ביד יואב והשליש ביד אבישי והשליש ביד אתי למה לא היה בהם המגפה אדרבא הצליחו במלחמה. ותי׳ דשמא י״ל שאין האיסור אלא כשמונים כל ישראל ביחד אבל מקצתם אין בכך כלום. ואז לא מנה אלא העם אשר אתו עכ״ל. ועמדתי מרעיד בקראי דברים אלו ותמהני אם יצאו מפה קדוש של הרב ז״ל. והאמת שאם הקושיות היו קושיות אין בתירוציו כדי להעלות ארוכה כלל שמה שתירץ לקו׳ הראשונה שחשבו שלא היתה הגזרה אלא לפי שעה בשביל האדנים. לא יתכן לומר דדבר כזה סלקא אדעתיה דדוד וכל חכמי דורו שהרי בהדיא דיבר הכתוב כי תשא את ראש וכו׳ לא כתיב שא את ראש דמשמע בהדיא בכל פעם כשתחפוץ לקבל סכום מניינם וכדפי״רשי לעיל. ועוד דאמאי לא גמירי לה משאול דתרתי זימני מנאם פעם בבזק ופעם בטלאים. והחילוק שהמציא הרב כדי לתרץ קושייתו השנית דלא קפיד רחמ׳ אלא כשמונים כל ישראל ביחד. דבר זה מלבד שאין לו סמוכות הוא מופרך לגמרי במאי דאי׳ בגמ׳ פ״ב דיומא דכ״ב אמתני׳ דקתני הממונה אומר להן הצביעו ופריך הש״ס ונימנינהו לדידהו לגלגלותם ומשני מסייע ליה לר׳ יצחק דאר״י אסור למנות את ישראל אפי׳ לדבר מצוה וכו׳ ע״ש ואמנם עיקר הקושיות לא קשו ולא מידי לא הא ולא הא דמה שהק׳ וכי דוד לא קרא וכו׳ כבר קדמוהו רבנן בפ״ט דברכות רס״ב וז״ל אם ה׳ הסיתך בי וכו׳ אר״א א״ל הקב״ה לדוד מסית קרית לי והרי אני מכשילך בדבר שאפי׳ תינוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב כי תשא וכו׳ מיד ויעמוד שטן על ישראל ויסת דוד בהם לאמר לך מנה את וכו׳ הרי בהדיא שהיה זה מאת השם שישכח דבר מפורש בתורה להענישו על דיבורו. והא ל״ק דאטו לפי שדוד חטא נענשו ישראל טוביה חטא וכו׳ ואטו לא הו״ל להקב״ה עונש אחר להענישו על חטאו אלא דבר שיבא תקלה לישראל על ידו לק״מ דודאי ישראל היו חייבים אותו דבר על עונותם וכדכתיב בהדיא ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד וכו׳ אלא דמן השמים גלגלו דבר זה על ידו להענישו. ומה שהק׳ איך לא נמצא שום א׳ וכו׳ הא נמי ל״ק דבהדיא כתיב (ד״ה כ״א) ויאמר יואב יוסף ה׳ על עמו וכו׳ למה יבקש אדוני למה יהיה לאשמה לישראל. הרי בהדיא דמוחה בו יואב וא״ל שתהיה לאשמה לישראל והיינו שינגפו ועוד כתיב שם כי נתעב דבר המלך את יואב אבל מאחר שדבר המלך היה חזק עליו כדכתיב שם בהדיא קיבל ממנו ועשה שליחותו ואע״ג דלאו שפיר עבוד כדדרשי׳ בפ״ו דסנהדרין דמ״ט כל איש אשר ימרה את פיך וכו׳ יכול אפילו לדברי תורה שאם בא המלך לבטל ד״ת יכול ישמע לו ת״ל רק חזק ואמץ מ״מ הא בהדיא אמרי׳ התם בגמ׳ דיואב לא דריש אכין ורקין וכדעבד נמי גבי אוריה והכא נמי לשיטתיה אזיל. ומה שהק׳ עוד כשפקד העם במלחמת אבשלום וכו׳. מי הגיד לו להרב דהתם מנאם לגולגולת לא כן הדבר חלילה ואי משום דלא כתיב במה מנאם אין צורך לכתבו בפירוש ומ״ש ויפקוד דוד וכו׳ פשיטא דבאיזה דבר מנאם ולא לגולגולת ולא הוצרך הכתוב להודיע זה כמו שלא הודיע גם כן בשאר מקומות דה״נ אשכחן ביהושע במלחמת העי וישכם יהושע בבקר ויפקוד את העם וכו׳ וכמוהו כמה פעמים פקידה סתם ופשיטא דר״ל כדינו המפורש וא״צ לבארו דסתמו כפירושו ומה שכתוב בהדיא בשאול ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים טעם יש בדבר ללמדנו מאי דאי׳ התם בפ״ב דיומא אמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מתעשר מעיקרא כתיב ויפקדם בבזק ולבסוף ויפקדם בטלאים וכל זה ברור ושוב כשזכיתי לס׳ נח״י מצאתי מדברי אלה שם ע״ע:
פסוק יג:זה וכו׳ כמין מטבע וכו׳ הכי אי׳ בירוש׳ פ״ק דשקלים והק׳ הרא״ם אמאי לא הזכירוהו בגמ׳ פ״ג דמנחות דקחשיב ג׳ דברים שנתקשה משה מנורה ור״ח ושרצים. והניחו חלק ע״ש וכבר הק׳ כן התו׳ התם ותירצו דהתם לא חשיב אלא דברים שנתקשה ובהך לא שייך נתקשה אלא לפי שלא היה יודע בשום מנין אם לא היה מראהו ע״כ. ואמנם תירוצם ז״ל דחוק לומר שמשה לא היה יודע בשום מנין דאיברא דגרה אפשר דאכתי לא הוה ידע כמה הויא מכל מקום הו״מ לאגמרה לדידיה במשקל גרעיני שעורה וכיוצא בזה או לאסברה בדדמי כמעות שהיו נוהגים בהם במצרים. ונל״עד דא״הנ דלמאן דדריש דהראהו מטבע של אש היינו נמי לפי שנתקשה כמו אינך דה״נ יש קושי בדקדוק המשקל ומיהו ר״מ הוא דדריש הכי בירוש׳ שהבאתי לעיל ותמן תנינן בפ״ק דשקלים מש׳ ו׳ ואם שקל על ידו ועל יד חבירו חייב בקלבון א׳ רמ״א ב׳ קלבונות ופי׳ שם הר״ב דת״ק סבר הנותן מחצית השקל הכתוב בתורה פטור מן הקלבון דכתיב זה יתנו כזה יתנו ולא יותר ור״מ סבר הנותן מחצית השקל חייב בקלבון ע״ש והשתא ר״מ אייתר ליה תיבת זה דקרא ולכך דריש ביה מלמד שהראהו הק״בה וכו׳ אבל לת״ק לית ליה הך דרשה דזה דריש ליה לכדלעיל וכן העליתי בספרי על המש׳ והוכחתי כן מלישנא דהירוש׳ ע״ע. ומעתה הך סוגייא דמנחות דלא חשיב אלא שלשה דברים אזלא כרבנן דהלכתא כוותייהו. ורש״י הכא נקט דרשה דר״מ לפי שקרובה טפי למשמעות לשון הכתוב מלומר דאתא למעוטי הקלבון הפך דרכו של רש״י להביא בפירושו הדרשה היותר קרובה לפשט הכתוב אפי׳ יהיה נגד ההלכה. וכמ״ש הרא״ם בכמה מקומות:
פסוק יג:עשרים וכו׳ עכשיו פי׳ וכו׳ פי׳ דק״ל לרש״י דהול״ל עשרים גרה הוא ואמאי הדר וכתב השקל ומתרץ דקאי על השקל הנזכר בתורה בשאר מקומות כגון לעיל בפ׳ משפטים דכתיב כסף שלשים שקלים יתן וכו׳ וקאמר דעכשיו פירש לך כמה היא השקל שאמר שם:
פסוק יד:מבן וכו׳ ללמדך כאן וכו׳ פי׳ דק״ל לרש״י דכוליה הך קרא יתירא הוא דהא אין כאן חדוש טפי מקרא דלעיל רק דבר זה דמבן כ׳ שנה ומעלה והך מלתא הו״מ למכתביה בקרא דלעיל דהול״ל זה יתנו כל העובר על הפקודים מבן כ׳ שנה ומעלה מחצית השקל וכו׳ ולשתוק מכוליה הך קרא ומתרץ דאה״נ דקרא יתירא הוא ולדרשה אתי ללמד דפחות מבן כ׳ אינו יוצא וכו׳ דדריש כל העובר על הפקודים העובר למלחמה שדרך לפקוד את העם ההולכים למלחמה אינם אלא מבן כ׳ שנה ומעלה ואלו יתנו תרומה וכו׳. ומ״ש רש״י ונמנה בכלל אנשים נפ״ל מדכתיב לעיל ונתנו איש כופר וכולי משמע שהללו דוקא הם נכלל אנשים. ואע״ג דבחומש הפקודים כתיב קרא אחרינא מבן כ׳ שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל י״ל דתרוייהו צריכי דאי מהך לחוד לא הוה ידעי׳ דהך העובר על הפקודים ר״ל לצבא דה״א הפקודים למנין אבל השתא ניגמריה מדהתם דר״ל פקודים לצבא ואי מהתם לחוד ה״א דתנאי הוא הדבר דתרתי בעי׳ כדי שיהיו בכלל מנין שיהיו בני כ׳ וגם שיהיו יוצאי צבא והיינו דקמ״ל קרא אבל לעולם דפחות מבן כ׳ נמי יוצא לצבא מש״ה אצטריך נמי הך דהכא דקרא יתירא הוא וללמד בא שאין פחות וכו׳:
פסוק טו:לכפר וכו׳ ד״א וכו׳ הוצרך לב׳ פירושים דאילו לפי׳ קמא לחוד ק׳ דלא שייך ל׳ כפרה בזה וטפי הול״ל להציל או להגין ולפי׳ בתרא נמי ק׳ דא״כ אמאי בקרא דבתר הכי כתיב ולקחת את כסף וכו׳ ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל וכו׳ לכפר על נפשותיכם והא התם לא מיירי בתרומת הקרבנות אלא בשל אדנים כדכתיב ונתת אותו על עבודת אהל מועד וכדפירש״י גופיה לקמן ובשלמא לפי׳ קמא ניחא דכל דבר שבמנין שייך ביה ל׳ כפרה שלא ינגפו אבל לפי׳ בתרא הא לא שייך אלא בקרבנות והתם לאו בהכי מיירי ואמאי כתיב התם נמי לכפר לכך מייתי תרווייהו כי לא ידע איזה יכשר. ודע דמ״ש רש״י והשני׳ אף היא ע״י מנין וכו׳ לאו דוקא השנית דהשלישית דבמקרא מיירי בשל קרבנות לפי דברי רש״י דבשלשית הוא דכתיב לכפר אלא דרש״י נקט הנהו תרתי שהם על ידי מנין בהדי הדדי:
פסוק טז:ונתת וכו׳ למדת פי׳ דק״ל דהך מלתא הו״ל לכתוב מיד לעיל יתן תרומת ה׳ לעבודת אהל מועד אם איתא שתרומה זו הוצרכה לאהל מועד ולכך מתרץ דאה״נ שלא היה מן הצורך בה דבתרומת נדבת המשכן איש איש מה שנדבו לבו הוה סגי לכל העבודה והותר אלא שמאחר שהוצרך למנותם קודם בנין המשכן מפני שנכנס בהם מגפה השתא קא״ל הואיל ויש כסף זה של כפורים תתן אותו על עבודת אהל מועד לאדנים ואילו הוה כתיב לעיל יתן וכו׳ לעבודת אהל מועד הוה משתמע שעיקר תכלית המנין הזה היה כדי לאסוף כסף לעשות האדנים והא ליתא דבל״ז היה שם כסף לרוב אלא שעיקר תכלית המנין הזה לפי שנכנס וכו׳ ואלא מיהא השתא קמ״ל דהואיל ואיתיה לכסף זה יוציאהו על עבודת וכו׳ והיה לבני ישראל לזכרון וכו׳. ומ״ש רש״י במשל הצאן להודיע שהיא חביבה וכו׳ והיינו נמי דקאמר ודע כמה נותרו כלו׳ לדידך הוא דיש צורך במנין כדי שתדע כמה נותרו כי לפני הכל גלוי:
פסוק יח:ובין המזבח וכו׳ משוך קמעא וכו׳ דק״ל דהו״לל בין אהל מועד למזבח ומתרץ דאי כתב הכי הוה משמע שהוא בנתים ממש ומפסיק בין המזבח לאהל והא ליתא דבקרא אחרינא כתיב ואת מזבח העולה שם פתח וכו׳ מש״ה כתיב בין ובין לומר שהיה כנגד אויר ההפסק אלא שאינו מפסיק שהיה משוך מן הצד. ומ״ש שהיה לצד דרום מתני׳ היא בפ״ג דמדות ורש״י נקט בזבחים דכל סדר קדשים קרויה זבחים או שחיטת קדשים. וא״ת מנ״ל שהיה לצד דרום דילמא לצד צפון הך מלתא איפשיטא בש״ס פ״ו דזבחים דף נ״ט מקרא דכתיב ושחט אותו וכו׳ צפנה לומר שיהיה צפון פנוי מכלים כדי שיהא מקום מופנה לשחיטת ק״ק:
פסוק יט:את ידיהם וכו׳ בבת אחת וכו׳ דק״ל דהו״ל את ידיהם ורגליהם מאי ואת ומשני דר״ל ועם רגליהם כלו׳ שניהם ביחד:
פסוק כ:בבואם וכו׳ להזות וכו׳ הכרחו הוא דאל״כ תחלה הול״ל בגשתם אל המזבח שהוא לשרת ואחר כך לכתוב בבאם אל אהל דהגם שאינו לשרת אפ״ה מיבעי לקדושי דהוה שפיר בדרך זא״ז אבל השתא הו״ל זו ואצ״ל זו ולכך מתרץ דליתא אלא גם באהל מועד דוקא כשבא לשרת צריך לקדש דהא דכתיב בתר הכי לשרת אתרווייהו קאי ולמעוטי ביאה ריקנית כדאי׳ בזבחים. והא דקאמר ביאה ריקנית לאו דוקא ריקנית ממש דלהא לא אצטריך למעוטי שהרי ביאה ריקנית לא משכחת לה בהיתרא שהרי אסורה היא באהל מועד ולוקים עליה כדאי׳ בפ׳ הקומץ רבה אלא כלו׳ שאינה לעבוד ממש רק להשתחות דלהשתחות שרי ליכנס כדתנן בפ״ז דתמיד וקמ״ל דא״צ לקדש כיון דלאו עבודה היא. ומ״ש רש״י להקטיר שחרית ובין הערבים דמשמע דאע״ג דקידש שחרית צריך לחזור ולקדש בין הערבים היינו דוקא כשיצא או הסיח דעתו דאל״כ סגי בקידוש אחד לכל היום וכדאי׳ שם:
פסוק כ:אל המזבח החיצון וכו׳ כלו׳ וה״ט דשני קרא בדבוריה וכתב או בגשתם אל המזבח ולא כתיב בבואם שאין כאן ביאה דמשמעה בתוך הבית שהרי הוא בחצר:
פסוק כא:ולא ימותו וכו׳ שהמיתה וכו׳ וא״ת לא לכתוב קרא מיתה אלא במזבח ומכ״ש שמעי׳ בהיכל וי״ל דאין עונשין מן הדין:
פסוק כט:וקדשת וכו׳ כל משיחה וכו׳ הא דלא כתב רש״י זה לעיל בדבור ומשחת בו לפי שהביאו עכשיו לחיזוק פירושו שמפ׳ דה״ק קרא משיחה זו מקדשתן וכו׳ דלא נפרש שימשחם וגם יקדשם ולכך מייתי ראיה מן התרגום דמש״ה אינו מפ׳ משיחה כמשמעה אלא שהוא לענין הקדושה דכתיבא בתר הכי:
פסוק לא:לדורותיכם מכאן וכו׳ דאל״כ תיבת זה יתירא והיינו דמסיים רש״י זה גי׳ י״ב וכו׳:
פסוק לב:על בשר וכו׳ מן השמן הזה וכו׳ זה דבר פשוט שלא היה צריך רבינו לבארו שהרי אכתי לא נזכר בקרא אותו האחר במתכונתו ומהיכא תיתי לומר דאזהרת לא ייסך קאי עליה אלא הרי זו כעין הקדמה למה שרוצה לפ׳ אח״כ ואשר יתן ממנו מאותו של משה והתם פשטיה דקרא משמע דעל העשוי במתכונתו קאמר מש״ה הקדים רש״י כאן זה לומר שילמד עונש מהאזהרה דכי היכי דאזהרה פשיטא דלא קאי אלא על של משה ה״נ העונש ולא על העשוי במתכונתו שהרי אין בו אזהרה ואין עונשין אא״כ מזהירין:
פסוק לג:על זר שאינו צורך וכו׳ פי׳ הרא״ם ז״ל דר״ל שגם הכ״ג והמלך אחר המשחן וא״צ להם עוד הו״ל זרים לגביה ואם חוזר ונותן חייב עכ״ל והא דלא כהלכתא דמפלג פליג ביה ר״מ ור״י בפ״ק דכריתות דף ו׳ ופשיטא דהלכה כר״י לגבי ר״מ וכ״פ הרמב״ם בפ״א דה׳ כלי המקדש וא״כ מאי דוחקיה לפ׳ דברי רש״י דלא כהלכתא כ״ש דפשטיה דקרא משמע טפי כר״י דזר מיקרי מי שהוא זר לגמרי לגבי שמן דמעיקרא הו״ל זר לגביה. ואי לישנא דר״שי קשיתיה ממ״ש שא״צ כהונה ומלכות ולא כתב שאינו כהן ומלך וכיוצא בזה הו״מ לפרש לפי ההלכה דהכי כוונתו דאפי׳ הוא כהן שראוי להיות כ״ג כשימות הכ״ג שקדם לו ועומד לשרת תחתיו בכהונה גדולה כגון שהוא בנו וממלא מקומו דודאי הוא יהיה כ״ג אחריו וסד״א דה״ול כאילו כבר נתמנה אפ״ה קמ״ל דהשתא מיהא עדיין אינו צריך לו וחייב. ובמלכות הוה מצי לפ׳ כגון מלך בן מלך שאין מושחים אותו והיינו שאינו צורך מלכות אע״ג דמלכות איכא אלא דא״צ למשיחתו. ואע״ג דעכשיו ראיתי להרב הנח״י דכתב שפיר״שי כר״מ משום דקרא מוכח כוותיה לפי שנשנה בפ׳ שכבר כתיב על בשר אדם לא ייסך ולמה נשנה באמרו ואשר יתן ממנו על זר א״ו לרבות וכו׳ ע״כ אחר המחילה לא נהירא כלל שלא נשנה ולא מידי דהתם אזהרה והכא עונש וכמה כתובים כיוצא בו אלא נר׳ כדכתיבנא:
פסוק לד:ולבונה זכה מכאן וכו׳ דק״ל מ״ט לא כתבה קרא ללבונה בהנך דמיצעי ומשני מכאן למדו רבותינו י״א וכו׳ ואי הוה כתיב לבונה בפרטי הוה מרבים בסמים בתרא שש והו״ל י״ב. וא״ת ומנ״ל דסמים בתרא מרבים ה׳ דילמא ב׳ לבד כסמים קמא כבר תירצו בפ״ק דכריתות דא״כ ליכתוב סמים סמים כי הדדי ואחר כך נטף וכו׳ ואין להק׳ דהשתא נמי נימא דלא מרבי׳ אלא ג׳ כמו נטף ושחלת וחלבנה דסמיכי ליה ליתא דהא ודאי על כרחין אית לך לאקושי נמי סמים בתרא לסמים קמא. והא דשבקיה קרא ללבונה לבסוף טפי מחדא מהנך היינו כדאי׳ התם דלבונה אינו מתמר ועולה משא״כ אינך ואנן בעי׳ לדון בכלל ופרט לאתויי כל דבר שמתמר ועולה דוקא דלשון קטורת הכי משמע:
פסוק לה:ממולח וכו׳ ממולח יהיה וכו׳ כוונת רש״י נל״עד לפי שג׳ דברים הללו לא שייכי גבי הדדי כלל דממולח הוא דבר דשייך אזהרתו דוקא בשעת הפטו׳ שיערב יפה וכשערבו יפה הרי מעורב ועומד ומעת׳ לא שייך תו ביה שום זהירות משא״כ טהור דכל שעתא ושעתא שייכא אזהרה זו ליזהר להבדילו מהטומאה וקדש הוא דבר דלא שייך כלל אלא מעיקרא בשעת לקיחת הסממנים שיקחום ממעות הקדש דהיינו מתרומת הלשכה א״נ אחר הפיטום שלוקחין אותה מן האומנים במעות הקדש מש״ה הוצרך רש״י להאריך לומר ג״פ יהיה לכל חד באפי נפשיה לפי שאין עירובן עולה יפה:
