כי תשא את ראש בני ישראל
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אותם" (שמות ל, יב). המפקד של בני ישראל מגדיר את מהותם של ישראל ביחסם אל ריבונו של עולם ובינם לבין עצמם. כנסת ישראל איננה קיבוץ פרטים רבים המצטרפים להיות עם אחד, אלא היא אישיות אחת, המתפרטת ליחידים רבים. "כנסת ישראל" כשמה כן היא, היא מהווה כינוס כל נשמות ישראל בכל הדורות, "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג-יד); וכהגדרתו הקולעת של בעל התניא, "שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים" (פרק לב).
השורש המשותף בא לידי ביטוי במניינם. בנוהג שבעולם כשאדם מונה פרטים ומצרפם כאחד מופיע הסיכום לאחרונה; אבל כשאדם לוקח שלמות אחת ופורטה לחלקים, הוא מעמיד את השלמות והכלליות בראש, ורק אח"כ הוא מפרט את חלקיה. מניינם של ישראל קרוי נשיאת ראש, משום שהסכום אינו סיכום היחידים המתחברים ויוצרים גוף אחד, אלא פירוט השלמות הנתונה וקבועה מראש. כשתדע את מניינם, תדע את ראשיתם ולא את אחריתם,"כי תשא את ראש בני ישראל", מן הכלל אל הפרט (פחד יצחק, פסח מאמר לג).
בדומה נקרא האדם "רֵע" ביחסו אל חברו,"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח); ואף הקב"ה נקרא רֵע ביחסו לישראל, שכן את המקרא "רעך ורע אביך אל תעזב" (משלי כז, י), דרשו חז"ל על הקב"ה (שמות רבה כז, א); וכן נקראת אשה ביחס אל בעלה "רעיה". "רע" הוא שבר, חלק מהשלם מלשון "תרעם בשבט ברזל" (תהילים ב, ט). וכן התקיעה היא קו ארוך ושלם לעומת התרועה - שברים. האדם בישראל אינו שלם בפני עצמו, אלא אבר מן הכלל ועל כן הוא "רֵע"; ואשה היא חלק משלמות האדם והיא "רעיה", וישראל והקב"ה חד הוא; הקב"ה הוא ה"רֵע", וישראל הם ה"רעיה" - "פתחי לי אחתי רעיתי" (שיר השירים ה, ב). וע"כ אמרה תורה שכל אחד מישראל נותן רק מחצית השקל במפקד להורות שמציאותו תמיד חלקית, ושלמותו היא בחיבורו עם הכלל. גם הסנהדרין ישבו בחצי גורן עגולה, משום שכנסת ישראל הנה רק מחצית מהכלל, ומשלים אותה הקב"ה, שנאמר (תהילים פב, א) "אלוקים נצב בעדת א-ל" (סנהדרין לו ע"ב).
גם בפרשה הבאה, פרשת הקטורת, מופיע הרעיון של שלמותו של כלל ישראל. אחד עשר סממנים מנויים בפרשת הקטורת, ודרשו בגמרא "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת" (כריתות ו ע"ב). ההבנה השטחית אומרת שפושעי ישראל מצטרפים בדיעבד אל הכלל, ועלינו למזגם בתוכנו; ברם לשון חז"ל מורה על כוונה אחרת, שחסרונו של הפושע גורם שהתענית אינה תענית, משום שהכלל חסר. ודייק מכאן בעל המשך חכמה, "דדבר הפחות בעצמיותו, בכל זאת כשהוא מתערב באגודה כללית הוא מתבשם, ומועיל להוציא ריח ניחוח מן הסממנים האחרים" (הפטרת פרשת דברים). הרי שהחלבנה מועיל למצות מן האחרים את המיטב שבהם. וע"כ בשעה שהם נפרדים, גוער בהם הנביא "לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי... לא אוכל און ועצרה" (ישעיה א, יג), שכן כאשר העצרת והאספה מבוססים על און ורשעות, אין זו אחדות וכל אחד עומד לעצמו. וכך גם החלבנה מפיצה ריח רע כשהיא בפני עצמה, והקטורת היא תועבה. רק כשקיימת אחדות בישראל, מתאחדת החלבנה עם שאר הסממנים ומקטירים ממנה קטורת.
אף שתלמידי החכמים עומדים בראש האומה, עליהם להוקיר את פועלם של השכבות הנמוכות, שכולם אורגניזם אחד, וכשיחסר אבר אחד, ילקה גם הראש.
"גפן ממצרים תסיע" (תהילים פ, ט) אמר רבי שמעון בן לקיש אומה זו (ישראל) כגפן נמשלה... אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ וכו' דשלחו מתם, ליבעי רחמים איתכליא על עליא (לעולם יתפללו האשכולות על העלין), דאילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא (שאלמלא עלין אין אשכולות) (חולין צב ע"א).
וכך כתב הספורנו בפרשת המנורה: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח, ב), "'אל מול פני המנורה' שהוא הקנה האמצעי. וזה כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי, אז יאירו שבעת הנרות וכו'. שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי, שהוא עיקר המנורה. ושכן ראוי שכוונת המימינים - העוסקים בחיי עולם, והמשמאילים - העוסקים בחיי שעה, העוזרים למימינים, כאומרם 'אלמלי עליא לא מתקיימי איתכליא', תהיה להפיק רצון הא-ל יתברך, באופן שיושג מכוונו בין כולם, וירוממו את שמו יחדיו, כמו שקבלו עליהם, כאשר העיד באמרו 'ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה' (שמות יט, ח), כלומר: בין כולנו נשלים כוונתו".