פסוק יב:כי תשא, לשון קבלה נראה דהכוונה שלא נפרש כפירוש שנמצא בגמרא פרק קמא דבבא בתרא (דף י') אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולה במה תרום קרנה של ישראל א"ל בכי תשא את ראש, פירש"י אם באת לשאת את ראשם בהגבהה קח מהם צדקה, ולפי זה אין בפסוק הזה שום רמז מנין אלא הוראה במה תלוי נשיאותם של ישראל, וזהו דרך דרש, אבל פשוטו כתרגומו לשון קבלה ומיירי במנין בני ישראל היאך יהיה, ואח"כ אמר רש"י שאף לפירוש זה דאמנין קאי יש מקום לטעות ולפרש דימנה אותם עצמם בגלגולת ואח"כ יתנו כ"א מחצית השקל וזה יהיה להגנה מן הננף. וכן משמע לכאורה לשון הגמרא פרק בתרא דברכות (דף ס"ב) דאמר שם על פסוק אם ה' הסיתך בי א"ר אלעזר אמר הקב"ה לדוד מסית קרית לי הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו מיד ויעמוד שטן על ישראל וכתיב ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל וכיון דמנינהו לא שקיל מינייהו כופר דכתיב ויתן ה' דבר בישראל וגו', משמע הלשון דכיון דמנינהו תחילה ע"פ הגלגולת היה לו ליטול אח"כ, מהם כופר והוא לא עשה כן, ש"מ דכי שקיל אח"כ כופר לית לן בה, והאמת אינו כן אלא עיקר המנין בעצמו אסור על ידי גלגולת ולא מהני כופר דאח"כ אלא הכופר הוא עצמו המנין) ומ"ש בגמרא וכיון דמנינהו לא שקיל כופר פירושו דלא שקיל הכופר למנין אלאשהמנין היה ע"י עצמם בגלגולת, ובזה התנצלות לדוד היאך לא ידע פסוק מפורש בתורה אלא דעל הפירוש קאי שהיה נכשל בפירוש הפסוק נגד האמת:
פסוק יב:כשתחפוץ לקבל סכום מנינם. משמע לשון רשות ובאמת יש כאן חוב בקבלת מחצית השקל כמ"ש רש"י אח"כ בג' תרומות, ומפורש בפסוק ונתת אותו על עבודת אהל מועד ותו יתור לשון סכום מניינם והיה די לומר מניינם לחוד, וכן מה שהוסיף לומר לדעת כמה הם, נראה פירושו דודאי הכרח שיתן כל אחד מחצית השקל אלא שאפשר שיביאו כל אחד מחצית השקל ומשה יקבלם אבל א"צ שמשה ימנה סך הכל אלא יעשה בה מה שיעשה בלי ידיעת מספר, כי ידיעת המספר הוא רשות בודאי, ע"כ אמר כשתחפוץ לידע סכום של אותו המנין שיבא לידך אל תהיה הידיעה מכח גלגולת ובזה היה די כשיתן כל אחד אפילו איזה דבר בעלמא וימנו אותו הדבר אלא שהציווי בא כאן שיהיה ע"י מחצית השקל שהנתינה ההיא בלאו הכי היא חיוב, ועל ידי זה תדע ג"כ המנין. כן נראה לכאורה, אלא דרש"י כתב לקמן למדת שנצטוה למנותם כו', וע"כ צ"ל דמ"ש כשתחפוץ לקבל ר"ל של"ת שתחילה ימנה אותם ואחר כך יתנו כל אחד, מחצית השקל, ע"כ אמר תיכף כשתחפוץ לקבל ועדיין לא קבלת אז יתנו. והקשה הרא"ם כשפקד דוד את העם ושלח השליש ביד יואב והשליש ביד אבישי והשליש ביד אתי הגיתי למה לא היה בהם מגפה אבל אדרבה הצליחו ושמא יש לומר דאין מגפה אלא כשמונה כל ישראל בכלל כו' ע"כ. ולא דק, דאמרינן בפ"ב דיומא (דף כ"ב) הממונה א"ל הצביעו פירוש הוציאו אצבעותיכם למנין וימנו אותם מסייע לרבי יצחק דאמר אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב ויפקדם בטלאים, הרי אפי' שלא כל ישראל בכלל אסור וקושיא מעיקרא ליתא דדוד היה מונה תחלה כל המשולחים למלחמה על ידי דבר אחר כמו בשאול שמנה ישראל על ידי טלאים והפקיד עליהם ראשים ואח"כ כשחלקם מנאם על ידי ראשים שלהם שהיה ידוע כמה יש תחת ראש זה ותחת ראש זה וע"י זה חלקם לג' חלקים אח"כ. וראיתי מי שהקשה למה לא הביא ר' יצחק ראיה מן התורה דהיינו כי תשא דכאן. ולפי מה שכתבתי לק"מ דאפשר לומר דכאן אין מצוה במנין עצמו רק בהבאת חצאי שקלים והמנין לדעת כמה הם היא רשות כמ"ש רש"י כשתחפוץ כו' ע"כ מביא ראיה משאול דכתיב ויפקדם בטלאים ושם היה המנין של מצוה לדעת כמה יצאו למלחמה של מצוה:
פסוק יג:זה יתנו, הראה לו כמין מטבע של אש, הרא"ם וג"א האריכו בענין למה לא חשבו בגמ' ובמדרשים מטבע זו כמו שמכר מנורה וחודש ושרצים דכתיב בהו זה. ולעד"נ דשם לא מנו אלא דברים שנתקשה משה להבינם כי יש הרבה פרטיים בהם, ע"כ הוכרח הקב"ה להראותם באצבע, אבל כאן לא היה קושי במטבע של מחצית השקל ומה שהראה לו הש"י כאן נראה דרמז לו דקדושה גדולה יהיה במטבע שיתנו דהיא עצמה המטבע של אש שבאה מתחת כסא הכבוד, וע"ז אמר זה יתנו כלומר דבר זה עצמו ויוסיפו קדושה למעלה ע"י נתינת מטבע של כסף שלהם:
פסוק טז:ונתת אותו על עבודת אהל מועד כו', אבל שנות האנשים בשנה אחת נמנו. הרמב"ן כתב ע"ז ואני תמה איך יתכן שיהיה קהל גדול כמוהו ולא ימותו בחצי שנה למאות ולאלפים, והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד וכתיב ויהי אנשים טמאים לנפש אדם עכ"ל. ותירץ הרא"ם על קושיא ראשונה שהרי הרבה נסים היו שם והאריך להזכירם וסיים וכיון שכן איך יתמה על דור המדבר שכל עניניהם היו שלא כמנהג העולם, ותמהתי שא"כ אין קושיית רש"י מעיקרא קושיא דמה הקשה איך אפשר שבשני המניינים היו שוים דשמא כך היה הדבר ע"פ השגחת אלהי שיזדמן כך. ותו דאע"פ שהיו בני י"ט, ונעשו בני עשרים בינתיים מ"מ לא באו אלא למילוי לאותן שמתו באותו פרק, אלא ודאי דבתר הטבע אזלינן דאי אפשר שיזדמן כך שיהיו סך הנתרבים כסך שמתו ממש, אבל באמת דברי רש"י הם בנויים על יסוד אחר, ויש לו הוכחה גמורה דהיינו מה דאיתא במדרש רבה פרשת במדבר וז"ל, ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף וגו', אתה מוצא המנין הזה שוה למנין שנמנו ישראל במלאכת המשכן שנאמר, וכסף פקודי העדה וכו' והוא היה בשנה ראשונה, שהרי כשקבלו עשרת הדברות מיד עלה משה לקבל הלוחות וחטאו על מעשה העגל מיד עשו המשכן והוקם באחד בניסן בשנה שניה שנאמר ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן, ואימתי היה המשכן הזה באחד באייר בשנה שניה שנאמר ואת כל העדה הקהילו וגו') באותו מנין שמנאן כשיצאו ישראל ממצרים בחמשה עשר בניסן כמה היו ת"ר אלף רגלי הגברים לבד מטף וכשבא למנותם בשנה שנייה באחד לחודש השני היה מוצא אותן יתרים שלשת. אלפים וחמש מאות וחמשים ואין אנו יודעים אלו היתרים אם מונה להם עשרים מר"ח ניסן של שנה שניה ליציאת מצרים או אם מונה להם עשרים מראש השנה שהוא ר"ח תשרי והוא שנה ראשונה ליציאת מצרים צא ולמד מן האדנים שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' בקע לגלגולת מחצית השקלאימתי הביאו השקלים ממחרת יוה"כ כו' אם אתה אומר שלא מנו לאותן שיצאו ממצרים שהיו פחות מבן עשרים לא מנו להם עשרים שנה עד חודש ניסן של שנה שניה א"כ אתה מוצא בשקלים שלשת אלפים וארבע מאות וחמשים שקלים יתרים, אלא מה יש לך לומר מתשרי מנו להם עשרים שהוא ר"ה לברייתו של אדם הראשון, ולכך כלל כל החשבון כך להודיענו שהרי נכנסו חודש אחד בשנה שניה לצאתם ממצרים ונתוספו אותן של עשרים שנה במנינן על אותן שנתנו לאדני המשכן לומר לך שאין מונין להם מניסן אלא מתשרי עכ"ל. הרי שאין שום צד בעולם לומר שמונין השנים מן מעת לעת מיום הולדו, אלא שיש ספק אי מניסן אי מתשרי, ובזה הוכיח דמתשרי מונין, דאילו מניסן ממילא נשלם שנה ראשונה קודם המנין של אייר בשנה שניה, וא"כ קשה כיון דביציאת מצרים היו ת"ר אלף גברים, ובמנין הראשון שהוא בתשרי אחר יוה"כ היו שלשת אלפים ותק"ן יותר והיאך בא היתרון בשנה אחת שהרי מן יציאת מצרים עד תשרי הכל שנה אחת, אלא ודאי דמתשרי מנינן שנות האדם ממילא קודם תשרי נשלם שנה ראשונה וכשמתחיל שנה שניה היו בו שני מנינים שוים וניתוסף בהם על שנה ראשונה שלשת אלפים ותק"נ, והרמב"ן תפס הדרך שזכרנו שבעל המדרש היה פשוט בעיניו שאינו דהיינו דחשבינן שנות, האדם מעת לעת מיום הולדו, וז"ל כמו שאמרו בערכין שנה האמורה בקדשים ובבתי ערי חומה ושתי שנים שבשדה אחוזה ושש שבעבד עברי ושבבן ושבבת כולן נמנין מעת לעת, ומביא על כל אחד פסוק ומפרש שם שבבן ובת למאי הלכתא א"ר גידל לערכין והטעם מפני שכתוב בהם ומעלה ובכל מניני מדבר כך כתוב בהם ג"כ ומעלה ומנין המדבר כמנין הערכין בכל דבר כמ"ש בב"ב (דף קכ"א) גמר מעלה מעלה מערכין, א"כ כל הנולדים מתשרי עד אייר השלימו שנה בינתיים עכ"ל. והנה מ"ש והטעם מפני שכתוב בהם ומעלה ולכאורה אי לאו ט"ס הוא בודאי אגב חורפיה לא עיין שפיר בגמ', דענין זה דאזלינן בתר הלידה ילפינן להו מפסוקים כל אחד בפני עצמו וטעם דכתיב בהו מעלה אינו ענין לזה, אלא לעיל מביאו במשנה לענין שנת כ' כלמטה ודבר זה אינו תלוי באם אזלינן בתר לידה או בתר שנות עולם. וזה כתב גם הרא"ם אלא שגם הוא לא עיין שם שפיר בגמ' שכתב וא"ת דערכין מנלן דאזלינן בתר לידה ותירץ דהלכתא גמירי לה כו' ולדידיה קשה דא"כ הו"ל לתלמודא לומר שם דבר זה כיון שנותן שם טעם על כל אחד ונקט לימוד על כל אחד והו"ל לומר דערכין הלכתא היא ובתוס' דערכין סוף פרק השג יד (דף י"ט) כתבו טעם לערכין וזה לשונם דילפינן ליה מבן חודש דכי היכי דאינו, נערך מבן חודש אא"כ יש לו חודש שלם דלא שייך לומר דאזלינן בתר חודש העולם ה"נ לכל השאר בן חמש ובן עשרים עכ"ל פירוש דאזלינן בהו בתר לידה, ואשתמיטתיה להרא"ם תוס' אלו. אבל מ"מ יש לי תימה רבה על התוס' האלו, דא"כ למה הוצרך התנא דמשני שם לומר יום שלשים כלמטה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה שנאמר ואם מבן ששים שנה ומעלה הרי אנו למדין כולן משנת ששים, מה שנת ששים כלמטה אף חמש ועשרים כלמטה, אם עשה שנת ששים כלמטה להחמיר נעשה שנת חמש ועשרים כלמטה להקל בתמיה ת"ל שנה שנה לג"ש, וקשה ע"ז דכיון דילפינן שנת חמש ועשרים וששים שצריך מעת לעת, לפי התוס' מיום שלשים, ממילא ידעינן דשנת חמש ועשרים כלמטה וכמו שנכתוב אח"כ בשם רש"י דהא בעינן מעת לעת דוקא ולא צריך כלל ללימוד מן ומעלה וגם הג"ש דשנה שנה אינה צריכה. ואחר העיון נראה דדברי הרמב"ן צודקים בענין זה, דאיתא בפירש"י ס"פ יוצא דופן שכתב וז"ל ולערכין דהיכא דכתיב מבן ששים שנה ומעלה פשיטא לן דשנת ששים כלמטה דהא ומעלה כתיב אבל בן חמש דלא כתיב אלא מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה ולא כתיב חמש שנים ומעלה אי לא שמעינן הכא מעת לעת הו"א שנת חמש כלמעלה להכי אשמעינן הכא דבעינן חמש שנים מלאות בכלל ערך הראשון שהוא מועט עכ"ל. הרי לפנינו דעכשיו אנו עסוקים דבעינן מעת לעת מיום הלידה, ורש"י מייתי לענין דאם יהיה שנת חמש כלמטה דנלמד מן ומעלה, אלא ע"כ דחד טעמא הוא, כי היכי דילפינן מן ומעלה דשנת חמש כלמטה, אלא בעינן חמש שנים גמורות ומלאות ה"נ לענין דבעינן מעת לעת מיום הלידה ולא ניזיל בתר שנות העולם, ויש הוכחה לרש"י בזה דא"ת דמעת לעת צריך לימוד בפני עצמו הו"ל לגמרא לומר ילפותא לערכין מהיכן נלמד אותו דבר כמו שמפרש בשאר דברים אלא ע"כ דנלמד מכח ומעלה, וע"כ לא הוצרך להזכירו דכבר הוזכר זה במשנה שם לענין חמש כלמטה, וה"ה לענין מעת לעת, וזהו נמי דברי הרמב"ן שכתב כאן, והטעם מפני שכתוב בהם ומעלה. ודברי התוספות צ"ע רב ליישבם דהם המציאו לימוד מחודש, ובזה ודאי קשה ניליף גם זה מחודש דכי היכא דבחודש הוה מעת לעת ויום שלשים כלמטה, ה"נ בשנת חמש בעינן חמש מעת לעת ולא ארבע מעת לעת, ותו ק"ל דבגמ' אמרינן בס"פ השג יד (דף י"ח) דלרבי הוי ראשון בכלל וע"כ הוה מבן חודש עד חמש שנים חמש כלמעלה אי לאו ג"ש דשנה שנה, וא"כ גבי מבן חודש דליכא ג"ש אמאי לא נימא דיום שלשים כלמעלה ממש כמו ראשון בכלל דגבי חמץ לרבי אלאפשוט דלגבי חודש פשיטא דיום שלשים כלמטה דלא כתיב שם ימים אלא חודש דזה מורה על חידוש לבנה והיינו אחר שלשים יום והוה כמפורש אחר שלשים יום ואין משם לימוד לאותן שנאמר בם מספר ימים או שנים וזה שלא כדברי התוס' שעשו לימוד מחודש לענין מעת לעת. ולענין מחלוקת רש"י ורמב"ן לענין בן עשרים דמדבר שיוצא בצבא אם חשבינן לשנות העולם כדעת רש"י או מיום לידה כדעת רמב"ן, נראה הנכון כרש"י, דאי כרמב"ן קשה למה לא חשב בערכין שם גם לענין יוצא לצבא דאזלינן בתר לידה מעת לעת כמו דחשב שם בתי ערי חומה ועבד עברי וערכין, ומה שכתב הרמב"ן דילפינן מעלה מעלה בב"ב, היינו מה דאיתא בפרק יש נוחלין (דף קכ"א) דלא נגזרה גזירת מרגלים לא על פחות מעשרים ולא על יתר מבן ששים דגמר מעלה מעלה מערכין מה בערכין דיתר מס' כפחות מעשרים ה"נ במרגלים ואין זה ענין ליוצא צבא במדבר לענין מעת לעת דבזה לא נתקבלה ג"ש. ותו דבמדרש שזכרנו מבורר בהדיא כרש"י. ובג"א האריך לומר דהמנין דכאן הוא עצמו המנין של חומש הפקודים דלא כרש"י, והביא ראיה מתנחומא דאמר עשר פעמים נמנו ישראל וחשב התם אחד בירידתן למצרים ואחד בעלותם משם דכתיב ויסעו בני ישראל מרעמסס כשש מאות אלף בחומש הפקודים כו', הרי שלא מנה אותו של כי תשא וכמשמעות הכתוב שלא נאמר בו מנין כו' ולא קשיא מידי ממדרש זה דשם לא מנה אלא מה שבכל מנין היה בו שינוי ממנינים אחרים, משא"כ במנין דכי תשא דהיה בו ממש כמנין חומש הפקודים כחד חשיבי. עוד הקשה הרמב"ן שהרי כאן נמנו גם הלוים עם ישראל שלא נבדל שבט לוי מהם עד מנין חומש הפקודים ששם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד מכלל דעד הנה היו בכלל ישראל, וא"כ איך יתכן שיהיו כאן שני מניינים בשנה אחת דהיינו תחלה היו ג' אלפים ותק"נ יתרים עם הלוים ואת"כ באותה שנה היו כן בלא הלוים והרא"ם וג"א תירצו דגם בתחלת השנה היה המנין כן בלא הלוים ונדחקו מאוד בזה. ולי נראה דודאי היה תחלה עם הלוים דגם הם בכלל נותני שקלים כדאיתא ריש שקלים והרמב"ן מביאו אמר ר"י בן זכאי כל כהן שאינו שוקל חוטא, וכתב שם רמב"ן רמז זה יתנו ז"ה בגימטריא י"ב שי"ב, שבטים נתנו לזה, מוכח מזה דמחצית השקל דכאן היינו שקלים של של כל שנה, ולא כהרא"ם שכתב כאן דשקלים דכאן אינן אלא מצד המנין שהיו צריכים לכך ואינם ענין לשקלים דכל שנה, ולא עיין שם שפיר, אלא דמנין. הלוים לא היה מן שנות העולם כמו ישראל אלא היה מעת הולדם אפי' לרש"י, ויש טעם לזה ממ"ש רש"י בפר' במדבר אמר ר' יהודה בר שלום למוד הוא אותו שבט להיות נמנה מן הבטן שנאמר אשר ילדה אותו ללוי במצרים כו', וכאן שנזכר המנין תר"ג אלפים ותק"נ היינו ישראל שהיה מניינם מן שנות עולם וזהו ג"כ המנין של ישראל בלא הלוים בפרשת במדבר. וכאן לא נתן סכום מנין של לוים שזה נדע בחומש הפקודים אלא של ישראל לחוד שמן מחצית שקל שלהם נעשה האדנים ומשל לוים נעשה שאר מצות כמו קיץ המזבח, ויש טעם לזה, דמה ששייך למשכן היה על מעשה עגל והלוים לא חטאו בעגל, אבל בחומש הפקודים שהוא לקרבנות צבור ודאי הלוים היו ג"כ צריכים לזה כמו ישראל ע"כ זכר שם מנין הלוים בפירוש (כנלע"ד):
פסוק כג:וקנמן בשם, לפי שהקנמון קליפת עץ כו' דקנמון הוא שם פרטי והיינו קליפת עץ מיוחד אלא שיש חילוק בהם לענין טיבותא לכך פרט הכתוב אותו שהוא טוב אבל גבי קנים הוא שם כולל להרבה קנים הן שהם בושם או אינם בושם לפיכך אמר קנה בושם:
פסוק כג:חמשים ומאתים, סך משקל כולו. בכריתות (דף ה') פריך ואימא אף קנה בושם מחציתו ר"נ, ומשני א"כ נימא קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה ר"נ, פירוש דמש"ה הפסיק במחציתו בין קנמון לקנה בושם דלא קאי רק על קנמון:
פסוק לא:זה, בגימטריא תריסר כו'. הך זה קאי על לדורותיכם פירוש לדורותיכם יהיו כל הי"ב לוגין קיימין:
פסוק לב:ובמתכנתו כו' אין הסך ממנו חייב. לכאורה פירושו כרת אינו חייב אלא הרוקח שהוא המפטם אבל לאו דלא יוסך עובר הסך אבל זה אינו דלא ייסך קאי על אותו של משה דסמיך ליה אבל אחר שמפטם אין בו אלא משום ובמתכנתו לא תעשו ומשום ואשר ירקח אבל הסך ממנו אחר שהורקח אין בו אפילו איסור, והא דאמר אינו חייב כו' משום הרוקחו דיש בו חיוב כרת:
פסוק לד:ולבונה זכה כו', לרבות עוד כמו אלו בגמ' פריך דילמא סמים בתרא כסמים קדמאי תרין, א"כ נכתוב סמים סמים בהדי הדדי ואח"כ נכתב נטף ושחלת וחלבנה:
פסוק לד:הקנה הקנמון, מלת הקנה היא ט"ס:
פסוק לה:ממלח טהור קדש, ממולח יהיה. כי הני תלת תיבות ממולח טהור קדש אין להם דביקות עם ועשית, דא"כ היה לו לומר והמלחתו דכן ראוי לומר אם נפרש שאתה תמלחנו וגם הם עצמם אין להם דביקות כי אין שייכות להמלחה והטהרה בהדדי וכן לענין קדושה, ע"כ מוסיף תיבת יהיה לכל אחד דכל אחד הוא נפרד מחבירו: