א וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ ב אַמָּ֨ה אָרְכּ֜וֹ וְאַמָּ֤ה רָחְבּוֹ֙ רָב֣וּעַ יִהְיֶ֔ה וְאַמָּתַ֖יִם קֹמָת֑וֹ מִמֶּ֖נּוּ קַרְנֹתָֽיו׃ ג וְצִפִּיתָ֨ אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר אֶת־גַּגּ֧וֹ וְאֶת־קִירֹתָ֛יו סָבִ֖יב וְאֶת־קַרְנֹתָ֑יו וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃ ד וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב תַּֽעֲשֶׂה־לּ֣וֹ ׀ מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו וְהָיָה֙ לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֵֽמָּה׃ ה וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃ ו וְנָתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה׃ ז וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵיטִיב֛וֹ אֶת־הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה׃ ח וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעֲרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ ט לֹא־תַעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו׃ י וְכִפֶּ֤ר אַהֲרֹן֙ עַל־קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוָֽה׃ יא וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יב כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃ יג זֶ֣ה ׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיהוָֽה׃ יד כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֽה׃ טו הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃ טז וְלָקַחְתָּ֞ אֶת־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃ יז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יח וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרָחְצָ֑ה וְנָתַתָּ֣ אֹת֗וֹ בֵּֽין־אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָֽיִם׃ יט וְרָחֲצ֛וּ אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם׃ כ בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃ כא וְרָחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חָק־עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹרֹתָֽם׃ כב וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כג וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֮ בְּשָׂמִ֣ים רֹאשׁ֒ מָר־דְּרוֹר֙ חֲמֵ֣שׁ מֵא֔וֹת וְקִנְּמָן־בֶּ֥שֶׂם מַחֲצִית֖וֹ חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם וּקְנֵה־בֹ֖שֶׂם חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתָֽיִם׃ כד וְקִדָּ֕ה חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ וְשֶׁ֥מֶן זַ֖יִת הִֽין׃ כה וְעָשִׂ֣יתָ אֹת֗וֹ שֶׁ֚מֶן מִשְׁחַת־קֹ֔דֶשׁ רֹ֥קַח מִרְקַ֖חַת מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑חַ שֶׁ֥מֶן מִשְׁחַת־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶֽה׃ כו וּמָשַׁחְתָּ֥ ב֖וֹ אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֖ת אֲר֥וֹן הָעֵדֻֽת׃ כז וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמְּנֹרָ֖ה וְאֶת־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃ כח וְאֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃ כט וְקִדַּשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהָי֖וּ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֑ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ׃ ל וְאֶת־אַהֲרֹ֥ן וְאֶת־בָּנָ֖יו תִּמְשָׁ֑ח וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֥ן לִֽי׃ לא וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר שֶׁ֠מֶן מִשְׁחַת־קֹ֨דֶשׁ יִהְיֶ֥ה זֶ֛ה לִ֖י לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ לב עַל־בְּשַׂ֤ר אָדָם֙ לֹ֣א יִיסָ֔ךְ וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ כָּמֹ֑הוּ קֹ֣דֶשׁ ה֔וּא קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃ לג אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמֹ֔הוּ וַאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל־זָ֑ר וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃ לד וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה אֶל־מֹשֶׁ֜ה קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים נָטָ֤ף ׀ וּשְׁחֵ֙לֶת֙ וְחֶלְבְּנָ֔ה סַמִּ֖ים וּלְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה בַּ֥ד בְּבַ֖ד יִהְיֶֽה׃ לה וְעָשִׂ֤יתָ אֹתָהּ֙ קְטֹ֔רֶת רֹ֖קַח מַעֲשֵׂ֣ה רוֹקֵ֑חַ מְמֻלָּ֖ח טָה֥וֹר קֹֽדֶשׁ׃ לו וְשָֽׁחַקְתָּ֣ מִמֶּנָּה֮ הָדֵק֒ וְנָתַתָּ֨ה מִמֶּ֜נָּה לִפְנֵ֤י הָעֵדֻת֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָׁ֑מָּה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים תִּהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃ לז וְהַקְּטֹ֙רֶת֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֔ה בְּמַ֨תְכֻּנְתָּ֔הּ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם קֹ֛דֶשׁ תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ לַיהוָֽה׃ לח אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כָמ֖וֹהָ לְהָרִ֣יחַ בָּ֑הּ וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"ועשית מזבח מקטר קטרת" וגו'. לכאורה היה מקום ציוויו צריך להיות למעלה, במחציתה הראשונה של פרשת תרומה, יחד עם כל הכלים. וראה רמב"ן על אתר שכבר שאל כך וכן רש"ר הירש. ועתה ראיתי שגם "אור החיים" הק' דן באריכות בשאלה זו, ראה למעלה (כה, ט בסוף). וראה מה שכתבתי להלן (לה, טו). (פ' תצוה תש"ס)
פסוק א:
והנה יש תשובה בדברי הרב המג"ן (רבי משה בן רבי יהונתן גלאנטי, רבה של ירושלים), המובאים בספר "חכמיהן של ד' ערי הקודש" של ד"ר גיורא פוזיילוב שי' שעל עריכתו אני עובד כעת (ראה שם כרך ב, נספח ב עמ' 85 - מקור הדברים בספרו "קרבן חגיגה", הכולל דרשות למועדי השנה, דף נה ע"א). אי"ה יהיה הספר מוכן כשנקרא פ' תצוה בפעם הבאה. (פ' אמור תש"ס)
פסוק א:
והנה הגיעה שבת פרשת תצוה תשס"ב והספר הובטח לי לשבוע הבא. (פ' תצוה תשס"ב) וכך נאמר שם: רבים בתורה ובראשם הרמב"ן ז"ל נתקשו למה פרשת מזבח הקטורת לא נכתבה עם כל הכלים... והקב"ה... האיר עיני... שכוונת תורתנו הקדושה לרמוז לנו דין אחד - שמזבח הקטורת אינו כמזבח העולה, שאם אין מזבח אין מקריבין קרבן ואפילו נפגם (כמו שהובא בזבחים נט ופסקה הרמב"ם ז"ל בהלכות פסולי המוקדשין ג, כב). אך במזבח הקטורת - מזבח הקטורת שנעקר מקטירין קטורת במקומו, דאינו מעכב המזבח (כמובא שם בגמרא)... ואם־כן מה נעמו סדרי תורתנו הקדושה, דלהכי לא נכתב במקומו - להודיענו שאינו מעכב ומקטירין במקומו. ע"כ. ומעין זה בדברי "משך חכמה" על אתר ד"ה ועשית מזבח מקטר קטורת. ור"ע ספורנו כתב (ל, א ד"ה מזבח מקטר קטרת): ...לא הוזכר זה המזבח עם שאר הכלים בפרשת תרומה: (א) כי לא היתה הכוונה בו להשכין האל יתברך בתוכנו, כמו שהיה הענין בשאר הכלים... (ב) גם לא היה עניינו להוריד מראה כבודו בבית, כענין מעשה הקרבנות... אבל היה ענין זה המזבח לכבד את האל יתברך אחרי בואו, לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב, ולשחר פניו במנחת קטורת, על דרך "הבו לה' כבוד שמו, שאו מנחה ובאו לפניו" (דברי הימים א' טז, כט). וראה דברי ראב"ע (למעלה כה, ב). ורבי אברהם סבע בספרו "צרור המור" כתב: הנה חתם מלאכת המשכן במזבח הקטורת, לפי שהוא הכלי היותר נבחר (זולת הארון שציוה בראשונה), לפי שהוא מכפר ומעשיר ומשמח, כאומרו: "שמן וקטרת ישמח לב" (משלי כז, ט), ותחלת המחשבה סוף המעשה. כי תכלית עשיית המשכן הוא לכפר על מעשה העגל - והתורה היא מכפרת, והקטורת הוא עוצר המגפה ומסלק חרון אף מישראל. וכבר ידעת מאמרם ז"ל - הכל הולך אחר החתום. ולכן חתם כל דברי המשכן במזבח הקטורת, לפי שהוא מקשר כל דברי המשכן... ומזה הטעם בעצמו אנו אומרים הקטורת בכל יום ויום בבקר ובערב אחר כל התפלה. לפי שהקטורת היא חותם הכל וקישור הכל. וחותם התפלה היא הקטורת, שמקשר כל התפלה ועושה ממנה עטרה וקושרה כתר לקונו יתברך. ע"כ. והוסיף הרב איתן שנדורפי שי': בהשמטות ומילואים שבסוף פירוש רמב"ן (מהדורת מוסד הרב קוק עמ' תקעג) מפנה הרב חיים דב שעוועל לספר "קדושת לוי" שם ישנו תירוץ נוסף לקושיה זו. כאן ציוה הקב"ה לעשות את אהרן כהן גדול, ולעשות לו בגדי קודש - בגדי כהונה, ושמא חס וחלילה יהיה קטרוג על זה כאשר היה בסוף מחלוקת קרח על הכהונה של אהרן, לכך ציוה הקב"ה אחר שנמשח אהרן בכהונה לעשות מזבח מקטר קטורת, ועל ידי הקטורת הוברר כי זה הציווי מהקב"ה שאהרן יהיה כהן גדול, כאשר היה באמת בסוף מחלוקת קרח בקטורת. וראה אריכות דברים ב"תורה שלמה" על אתר (אות א).
פסוק ב:
"...אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה" וגו'. שאלני חיים אלישיב שי', לשם מה המלה "רבוע", שהרי היא לכאורה מובנת מאליה. במקום לא ידעתי תשובה והנה יש מעין פסוק זה כבר למעלה (כז, א), במזבח החיצון, שגם שם נראית המלה "רבוע" כמיותרת, ושם מעיר ראב"ע: וטעם רבוע - היות האורך כרוחב, ולכאורה אין זה מיישב את השאלה. רש"ר הירש מפנה אל דברי הגמרא (זבחים סב ע"א): "מדת ארכו ורחבו... אינן מעכבין", אבל ריבוע מעכב, ונראים הדברים. (פ' ויקהל תשס"ג, שבת חתן של אביעד שי' ברמת רחל)
פסוק ג:
וצפית אתו זהב טהור... זר זהב סביב. שוב אני שואל את עצמי, אימתי נאמר בפרשות אלה: זהב טהור, ואימתי: זהב. בדקתי מתחילת פרשת תרומה עד כאן, ולא מצאתי תשובה, וגם לא מצאתי, מי ישאל. (פ' תצוה תשס"ב) וראה מש"כ למעלה (כה, יא)
פסוק ד:
דעת זקנים מבעלי התוספות ד"ה על שני צדיו, ...וצריך לומר דהכא לא היו נושאין אותו כי אם שני בני אדם וכו'. ולא ידעתי למה צריך לומר כך, והרי אפשר שישאוהו מבחוץ, כלומר הנושאין שבצד ימין יחזיקו בבד ביד שמאל, והנושאים שבצד שמאל - ביד ימין. ומה שאומר רש"י לגבי הארון (כה, יב) ד"ה פעמתיו אינו שייך לכאן, שהרי כל דינו של הארון שונה - שהיה אסור להסיר את הבדים, וכפי שבעלי התוספות מדגישים (שם, טו). (פ' תצוה תשמ"ט)
פסוק ד:
רש"י ד"ה לבתים לבדים, לכל בית תהיה הטבעת לַבָּד. דברי "שפתי חכמים" (אות ט) אינם מובנים. ר' אברהם ברלינר משמיט את תיבת "לכל" שברש"י, ולפי זה רש"י מתכוון לומר - כל טבעת תהיה בית לַבָּד, והוא מציין לדברי רש"י למעלה (כה, כז) כראיה לגרסתו. (פ' תצוה תש"ם)
פסוק ד:
ולכאורה היתה הלמ"ד של "לבדים" צריכה להיות פתוחה. (פ' תצוה תשנ"ד)
פסוק ז:
רש"י ד"ה הנרת, לוצי"ש בלעז, וכן כל נרות האמורות במנורה, חוץ ממקום שנאמר שם "העלאה", שהוא לשון הדלקה. ע"כ. ומסתבר שהכוונה לפסוק הבא, שם משמעות "נר" היא הפתילה שאותה "מעלים" - מדליקים, ולא הבזך ששמין בו את השמן והפתילה. (פ' תצוה תשנ"ג)
פסוק יא:
כהקדמה לפרשה זו - פרשת שקלים - יפים דברי רש"ר הירש על אתר: הביטוי הסמלי, שבו מביע כל אחד ואחד את התחייבותו לתרום ולעשות, הוא - מחצית השקל. תרומתו של היחיד - אפילו תהא שלמה בתכלית השלמות - מבחינה אובייקטיבית לעולם לא תוכל להיות דבר שלם. פעולתו של יחיד - לעולם אינה אלא מקצת דבר, וכדי שפעולתו תהא שלמה, יש צורך בהתמסרות אחיו במידה שווה. אכן אין היחיד נדרש לעשות דבר בשלמותו: "לא עליך המלאכה לגמור". אבל הוא נדרש לתרום את שלו למען הדבר השלם. ע"כ. אבל מקומה של פרשה זו בתוך הציווי על עשיית הכלים, קשה לי. שכן אם כסף זה שהצטבר במפקד נועד לשמש עבור עבודת הקרבנות שבמשכן, כמשתמע מן האמור לקמן - "ולקחת את כסף הכפרים מאת בני ישראל ונתת אתו על עבדת אהל מועד" (פסוק טז), מקומה בסוף הציווים, ואם לאו, כלומר הכסף נועד לעשיית האדנים, כמצויין להלן (לח, כה-כח), מקומה אי־שם בתחילת פרשת תרומה. (פ' כי תשא תשמ"ט)
פסוק יג:
רש"י ד"ה זה יתנו, הראה לו כמין מטבע של אש וכו' (תנחומא ט). ודאי שהיה נחוץ להראות בדרך כלשהי את צורת המטבע, שהרי עדיין לא היה לבני ישראל מטבע משלהם כאשר יצאו ממצרים. והנה כבר למעלה (כא, לב) נקבעו להם דינים (ממונות) על־פי שקלים, ומכיון שלפי הגמרא (בכורות מט ע"ב) גם שם מדובר בשקל הקודש, ולכאורה משפטים אלה ניתנו לפני ציווי המשכן ומניין העם הכרוך בו, צריך לשאול, מדוע אין הכתוב מפרט על מהות השקל כבר שם? (פ' כי תשא תשמ"א)
פסוק יג:
ולכאורה יש כאן גם קושי טכני שקשה להתעלם ממנו. הנה הציווי דנן ניתן כדי שיתבצע כאן ועכשיו - "זה יתנו" (ואכן נתנו, כפי שמפורט להלן - לח, כה-כו), אך לפי דברי רש"י־המדרש שצריך היה להראות לו למשה את צורת המטבע (כלומר היה זה מטבע מורכב במידת־מה, שאם לא כן, היה אפשר לתארו בדברים), כיצד הטביעו מאות אלפי מטבעות כאלה בתנאי המדבר? (ויקהל־פקודי תשמ"ז)
פסוק יג:
ואם תאמר שהשקל היה ידוע להם עוד מימי האבות (בראשית כג, טו), וגם היה מצוי להם (ובוודאי לא מדובר שם בשקל הקודש), לשם מה היה צריך להראות מטבע של אש? (פ' כי תשא תשמ"ח)
פסוק יג:
ואם כל הרבותא כאן היא היותו שקל הקודש, היה די בהגדת הערך המוסף של זה, כמובא כאן בפסוק יג. (פ' כי תשא תש"ן)
פסוק יג:
וראה רמב"ן על אתר שאכן מדובר במטבע, אך אינו נדרש לקושי הטכני. וראה "דעת מקרא" שמדובר בחתיכות כסף במשקל ידוע, ולפי זה הכל אתי שפיר, אך זה כמובן מנוגד לדברי המדרש הנזכר, שהראהו מטבע של אש. (פ' כי תשא תשנ"ב) וראה דברי רמב"ן בענין השקל בסוף חיבורו לתורה (כמובא בחומש "תורת חיים" על אתר על־פי דפוס רומי ודפוס ליסבון), וכה דבריו: ברכני השם עד כה שזכיתי ובאתי לעכו ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם - מצדו האחד כעין מקל שקד ומצידו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים, כמו שמוזכר בסנהדרין (כא ע"ב), וקראו מן הצד האחד 'שקל השקלים', ומן הצד השני 'ירושלים הקדושה'. ואומרים כי הצורות - מקלו של אהרן, שקדיה ופרחיה, והצורה השנית - צנצנת המן. ושקלנו אותו בשולחנות ומשקלו עשרה זהב אסטרילינש, והם חצי האוקיא שהזכירה רבנו שלמה. ע"כ.
פסוק יג:
וראה מה שכתבתי למעלה (כא, לב). (פ' כי תשא תש"ס)
פסוק יג:
רש"י ד"ה העבר על הפקדים, דרך המונין - מעבירין את הנמנין זה אחר זה וכו'. כל זה יפה ומציאותי, אך כאן רוצה הכתוב דווקא למנוע דרך מנייה זו, על ידי גביית בקע לגולגולת מכל זכר בן כ' ומעלה, והשימוש בדרך המנייה המקובלת תמוה קצת. (פ' כי תשא תשנ"ט) וראה דברי "הכתב והקבלה" על אתר.
פסוק יג:
רש"י ד"ה מחצית השקל בשקל הקדש, ...כגון שקלים האמורין בפרשת ערכין (ויקרא כז, ג) ושדה אחוזה (שם שם, טז). ע"כ. והרי פרשות אלו עדיין לא נאמרו לו למשה רבנו ע"ה, ומאידך - היה אפשר להזכיר את השקלים של אברהם אבינו ע"ה, או לפחות אלה המוזכרים בפרשת משפטים? ובאשר לציווי על "מחצית השקל" בדווקא (ולא שקל שלם), ראה דבריו היפים של רש"ר הירש המובאים בראש הפרשה. (פ' כי תשא תשמ"ז)
פסוק יד:
רש"י ד"ה מבן עשרים שנה ומעלה, למדך כאן שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא ונמנה בכלל אנשים. ע"כ. בדרך כלל בן י"ג נקרא "איש", אבל כאן - רק מבן עשרים, וזאת כדי למעט את פקודי הלויים הנמנים כבר מבן חודש. כלומר הלויים לא נמנו בכלל "אנשים", אלא נמנו בכלל "שומרי משמרת הקדש", כמבואר ב"באר בשדה". (פ' כי תשא תשנ"ח)
פסוק טו:
רש"י ד"ה לכפר על נפשתיכם, ...דבר אחר, לכפר על נפשתיכם, לפי שרמז להם כאן שלוש תרומות וכו'. והשווה דברי רש"י למעלה, בריש פרשת תרומה (כה, ב ד"ה תקחו את תרומתי), שדבריו כאן משלימים את אלה ששם. (פ' כי תשא תשנ"א)
פסוק טז:
רש"י ד"ה ונתת אתו על עבדת אהל מועד. קשה לי סופו של דיבור זה באשר לשוויון המספרים של שני המפקדים, כי גם אם נקבל את דברי רש"י ששני המניינים התקיימו באותה השנה (באחד בניסן ולאחר מכן באחד באייר) - ואין סיבה שלא לקבלם - הרי מכל מקום עבר זמן בין שניהם, וזהו העיקר, ובזמן כזה לא ייתכן שלא מתו ולא הגיעו לגיל עשרים ועברו את גיל ששים. (פ' כי תשא תשמ"ט) וכן הקשה רמב"ן על אתר. עיי"ש. וראה רא"ם שאין לתמוה על השוואת המניינים, שהרי נעשו לישראל נסים גדולים היוצאים מנוהג העולם, כמו ירידת המן וכל הנסים שעל־ידי ענני הכבוד, ואילו זה שלא מת אדם, אינו יוצא לגמרי מדרך הטבע. והוסיף הגר"א נבנצל שליט"א: גם על כך שאף אחד לא הגיע לגיל עשרים או עבר את גיל ששים במהלך חצי שנה זו שבין המפקדים, אין לתמוה, שכן לפי רש"י לא קבעו אז את גילו של כל אחד לפי תאריך לידתו, אלא לפי ראש השנה. כיוון שלא חל ראש השנה בין המפקדים, הרי שלא נתווספה שנה לאף אחד. ע"כ.
פסוק טז:
דומה שהיה נכון להוסיף לד"ה: "וגו'", שהרי דברי רש"י מוסבים על סיפא דקרא. (פ' כי תשא תשנ"ח)
פסוק יח:
"ועשית כיור נחשת וכנו נחשת" וגו'. גם מקומו של הכיור בסדר הציווים תמוה, ואין רש"י מעיר מאומה, ודברי ראב"ע אינם מובנים לי. ו"אור החיים" הק' המאריך בדבר מקום ציווי מזבח הזהב אינו מעיר כאן כלום. (פ' כי תשא תשמ"ז) וראה מש"כ למעלה (ריש פרשת תרומה - פרקים כה-כח).
פסוק יח:
ומכל מקום קשה, מנין באו מימיו של הכיור בשעת מסעות המדבר? (פ' כי תשא תש"ס) דומה שבאו מימיו מבארה של מרים. וראה דברי ר' זלמן סורוצקין בפירושו "אזניים לתורה" להלן (לח, ח).
פסוק יט:
רש"י ד"ה את ידיהם ואת רגליהם, ...מניח ידו הימנית... וידו השמאלית... ומקדש. ע"כ. לכאורה היה צריך לומר "ומקדש" אחר "ידו הימנית" וכו', שהרי אי־אפשר להניח שתי הידיים על שתי הרגליים ובו זמנית לקדש. (פ' כי תשא תשנ"ב)
פסוק יט:
וראה סדר קידוש ידיים ורגליים אצל ר"ע מברטנורא למסכת זבחים (פ"ב מ"א), זו לשונו: סדר קידוש ידים ורגלים, לא עומד ולא יושב אלא מוטה (פותח את אחד מברזי הכיור והמים שותתים על הרצפה) ומניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומשפשף רגליו בידיו בשעה שהוא מקדש. (פ' כי תשא תשנ"ג)
פסוק כ:
רש"י ד"ה בבאם וגו', ...או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה־זרה. ע"כ. רש"י מביא כאן שני סוגי "שרות", שהיו על המזבח הפנימי: (א) דם פר כהן משיח (ראה ויקרא ד, ה-ז). (ב) שעיר הנקרב על חטא עבודה־זרה (במדבר טו, כב). ואמנם אין מפורש בתורה היכן מזים דמו של שעיר זה, אבל למדו זאת חז"ל מפר העלם דבר של ציבור (ויקרא ד, כ) - ראה זבחים (לט ע"ב). וקשה לי, כלום לא היה פשוט יותר לומר: או לצורך כל קרבן הקרב במזבח החיצון? מדוע בחר רש"י דווקא בדוגמאות יוצאות דופן אלה? (פ' כי תשא תשמ"ז) וראה רמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (ה, טז) המונה חמש חטאות שדמן טעון הזאה על מזבח הזהב (חטאות פנימיות). מלבד השתיים המנויות ברש"י ישנם פר העלם דבר של ציבור, פר יום הכפורים ושעיר יום הכפורים. וראה הערה כא ב"לפשוטו של רש"י" על אתר, שרש"י לא הביא את שתי החטאות האחרונות כי רצונו להביא קרבנות של כל השנה, ובאמרו פר כהן המשיח, אפשר שהוא כולל גם פר העלם דבר, שגם בו נאמר (ויקרא ד, טז) "והביא הכהן המשיח".
פסוק כג:
רש"י ד"ה מחציתו חמשים ומאתים, מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים, נמצא כולו - חמש מאות, כמו שיעור מר דרור. ע"כ. וכך גם לפי טעמי המקרא, וכך גם משמע מן הסיפא - "וקנה בשם חמשים ומאתים" - שאין חובת "מחציתו" מוסבת על מור דרור, כפי שאפשר היה להבין. (פ' כי תשא תשמ"ז)
פסוק כד:
רש"י ד"ה וקדה, שם שורש עשב, ובלשון חכמים - קציעה. ע"כ. וקצת קשה, למה רש"י אינו אומר בפשטות, כמו במקומות רבים: כתרגומו (וקציעתא). (פ' כי תשא תשמ"ו) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: מפני ש"קציעה" שגור בפינו ב"פטום הקטרת".
פסוק כט:
רש"י ד"ה וקדשת אתם, ...כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי... ושאר משיחות... לשון ארמית בהן כלשון עברית. ע"כ. הרי לך דוגמא לערנותו של רש"י לדקויות התרגום שלא היתה מביישת בלשן מודרני. מכל מקום קשה, מה בא הדבר ללמדנו, ומה עניינו של רש"י לבאר לשון ארמית. (פ' כי תשא תשמ"ט, תשנ"ט) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': כוחו הגדול של רש"י כפרשן מתגלה בין היתר בדרך שבה הוא עושה שימוש בארמית: אף על פי שרש"י ידע שהארמית ידועה לקוראיו פחות מן העברית, הוא מצליח לא פעם לפענח משמען של מלים עבריות מתוך התרגום הארמי. כאן תרגם אונקלוס "תִּמְשָׁח" - "תְּרַבֵּי", לשון ריבוי וגדולה. כנגד זאת תרגם "אשר מָשַׁחְתָּ שם מצבה" (בראשית לא, יג) - "דִּמְשַׁחְתָּא תַמָּן". שינוי התרגום התבאר ברש"י כאן כאמור: "כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה כי כן יסד המלך שזה חנוך גדולתן. ושאר משיחות, כגון 'רקיקין משוחין' [בפסוק "ורקיקי מצות מְשֻׁחִים בשמן" (שמות כט, ב) - "דִּמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח"], "ורֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ" (עמוס ו, ו), לשון ארמית בהן כלשון עברית". (אפשר שרש"י בחר במליצת "כי כן יסד המלך" המיוסדת על לשון המגילה - אסתר א, ח - שכן פרשתנו נקראת ברוב השנים בשבת שלאחר פורים). והנה על הפסוק "לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה" (במדבר יח, ח) דרשו חז"ל: אין משחה אלא גדולה שנאמר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו" (ספרי במדבר, קיז). ואף־על־פי שבלשון העברית אין קשר בין מָשְׁחָה לבין גְּדוּלָה, הדרשה מיוסדת על הארמית: הן "משחה" הן "גדולה" הן בארמית רְבוּת, השווה: "מָשְׁחָתָם" (שמות מ, טו) - "רְבוּתְהוֹן", "אֶת גָּדְלְךָ" (דברים ג, כד) - "יָת רְבוּתָךְ", וכך מתקשרים שני חלקי הדרש. (על־פי ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק לב:
רש"י ד"ה לא ייסך... ד"ה על בשר אדם לא ייסך. ושוב רש"י מקדים עסקי לשון - כאן דקדוק - לפירוש המקרא, ושלא כדרכו. ושמא אין כאן שיטה כפי שחשבתי. אבל ראה שני הדיבורים הבאים! (פ' כי תשא תשמ"ט)
פסוק לב:
אמנם הרושם הוא שזוהי שיטה, אך אין כאן עקיבות מוחלטת. ושני הדיבורים שבסוף הפסוק - "ובמתכנתו לא תעשו כמהו" ו"ובמתכנתו" יוכיחו. (פ' כי תשא תשנ"ו)
פסוק לב:
רש"י ד"ה ובמתכנתו לא תעשו כמהו, ...ואף העשוי במתכונתו של זה, אין הסך ממנו חייב, אלא הרוקחו. ע"כ. והנה בפסוק הבא נאמר במפורש "ואשר יתן ממנו על זר", ולכאורה צריך להבחין בין סיכה המותרת ובין נתינה לצורך כהונה ומלכות שהיא אסורה. (פ' כי תשא תשמ"ט) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: נתינה לצורך כהונה ומלכות מן העשוי כמתכונתו אינה אסורה.
פסוק לד:
רש"י ד"ה נטף, הוא צרי וכו'. דהיינו הצרי שבברייתא במסכת כריתות, ואילו שחלת הוא שורשו של בושם שהוא חָלק כצפורן היד, ומצהיר - ומבריק. (פ' כי תשא תשנ"א, ניר עציון)
פסוק לד:
רש"י ד"ה סמים, אחרים. ע"כ. וראה "שפתי חכמים" (אות ס) בדיבור הבא. ומכל מקום קשה לי, מה ראה הכתוב למנות ששה מינים במפורט, ולכלול חמישה במלה אחת? (פ' כי תשא תש"ן)
פסוק לד:
מוטב לשאול כך: מדוע שניים ועוד חמישה מינים לא מפורטים, ורק ארבעה מפורטים? הפירוט שרש"י מביא, הוא מן הברייתא הידועה, אך קשה, כיצד זה שרק שני מינים נשארו בשמם המקורי? ולמה אין רש"י מזכיר את הברייתא, עם או בלי מראה מקום? והרי הוא מזכיר אפילו בורית כרשינה שאין כל הכרח להזכיר כאן. על־כל־פנים, נוסחת רש"י היא: 2(X), 1, 1, 1, 5(X), 1 = 11. (פ' כי תשא תשס"ו, ניר עציון) וראה "אזניים לתורה" שכתב: נפלא הדבר, שבקטורת הקבלה מרובה על הכתב, שלא נאמר בתורה מפורש, אלא ד' סממנים, וחז"ל קבלו י"א סממנים. וכן לא נאמר בארבעה אלו אפילו המשקל, ורק בקבלה יש מדה ומשקל לכל י"א הסממנים. ואילו בשמן המשחה נאמר בתורה במפורש המשקל של כל אחד מהבשמים. נראה לי כי טעם הדבר הוא שבשמן המשחה אין כמעט חשש, שמא יעשה מישהו כמתכונתו (אף שהזהירה תורה על זה), שהרי בלא נס, לא יצא מאומה ממרקחת של שמן הין עם העקרים האמורים בתורה, ולפיכך נתפרשו שמותיהם ומשקלם. אבל בקטורת, שבהכנתה אין שום נס, קיים חשש גדול, שאנשים שאינם מהוגנים ילכו ויעשו כמתכונתה, לא רק כדי להריח בה, אלא אפילו לעבודה־זרה. מטעם זה לא רצו בית אבטינס ללמד על מעשה הקטורת (יומא לח ע"א). ולפיכך לא נאמרו בתורה, לא כל הסממנים ולא משקלם, רק נמסרו בעל־פה, ונשארו בסוד מאנשים שאינם מהוגנים. ע"כ.
פסוק לח:
רש"י ד"ה להריח בה, אבל עושה אתה במתכנתה, משלך, כדי למסרה לצבור. ע"כ. כלומר חיוב הכרת הוא דווקא על עשיית קטורת לעצמו כדי להריח בה, אבל אם עשאה כדי למוסרה לציבור - מותר. ולא ברור לי, לשם מה ימסרה לציבור. וראה רא"ם שהכוונה למוסרה להקדש להקטיר ממנה על המזבח הפנימי בכל יום. וראה "תורה תמימה" לפסוק לז (הערה עב) שכתב: טעם הדבר משום דעיקר האיסור הוא תכלית הדבר שעושין בה להריח להנאתו והוי כמו חלול קדשים, מה שאין כן המוסרה לצבור הוא כבוד קדשים, שמתכבד להוציא מעותיו לצרכי צבור בעבודת קודש. (פ' כי תשא תש"ס)