פסוק א:וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ בעקבות מחסור בגשמים, ובעקבותיו – וַיֵּלֶךְ אִישׁ בעל נכסים ובעל עמדה מִבֵּית לֶחֶם שבנחלת יְהוּדָה העיר הסמוכה לירושלים, שנקראה כך כדי להבחין בינה לבין בית-לחם שבגליל, לָגוּר באופן ארעי בִּשְׂדֵי מוֹאָב, שכן שם שרר מצב נוח יותר, הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו.
פסוק ב:וְשֵׁם הָאִישׁ היה אֱלִימֶלֶךְ, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי, וְשֵׁם שְׁנֵי־בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים, ממשפחת אפרתה שהיה מצאצאי חוּר, שעל שמו נקרא האזור הסמוך לבית-לחם, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וַיָּבֹאוּ לשְׂדֵי־מוֹאָב וַיִּהְיוּ־שָׁם במשך זמן מה.
פסוק ג:וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ, בעלה של נָעֳמִי בזמן ששהו במקום, וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ בשדה מואב.
פסוק ד:וַיִּשְׂאוּ לָהֶם שני הבנים נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת, בנות המקום. שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים.
פסוק ה:וַיָּמֻתוּ גַם־שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן בלא ילדים, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה, נעמי לבדה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ.
פסוק ו:וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב, לא רק מפני שאיבדה את בעלה ובניה, אלא גם כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי־פָקַד ה' אֶת־עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם. בינתיים הסתיימה הבצורת, והחיים בארץ יהודה חזרו לתיקונם.
פסוק ז:וַתֵּצֵא מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה־שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, שרק הן נשארו מהמשפחה, עִמָּהּ, וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל־אֶרֶץ יְהוּדָה.
פסוק ח:וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ: אני שבה לביתי ולעמי, ואתן – לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ, כל אחת מכן תשוב אל משפחתה. ובחיבה רבה הוסיפה: יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד ויעזור לכן כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם־הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.
פסוק ט:יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ. אני מברכת כל אחת מכן שתתחתן שוב ותחיה בשלווה עם בעלה החדש. מהקשר המשפחתי בינינו לא נותר דבר, ועל כן אל לכן לבוא אתי. נעמי רצתה לנהוג בהגינות כלפי שתי הנשים הללו – שהיו כנראה צעירות יחסית, שהרי התחתנו שנים מעטות קודם לכן. לכן עודדה אותן להמשיך בחייהן. וַתִּשַּׁק לָהֶן נעמי נשיקת פרידה, וַתִּשֶּׂאנָה את קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה אולי כולן. הבכי המשותף הזה מעיד על עומק הקשר שהיה ביניהן, אף שלא היו בנות עמה.
פסוק י:וַתֹּאמַרְנָה־לָּהּ: לא, כִּי־אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ ונחיה בתוכו. היינו משפחה ונמשיך להיות משפחה.
פסוק יא:וַתֹּאמֶר נָעֳמִי: שֹׁבְנָה, בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי?! אין טעם בכך. הַעוֹד־לִי בָנִים בְּמֵעַי, בתוך גופי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים?! האם יש לי סיכוי ללדת ילדים שיוכלו לשאתכן לנשים ולהעמיד מכן תולדות?!
פסוק יב:יתרה מזו, שֹׁבְנָה, בְנֹתַי, לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ. אני זקנה מלהתחתן בשנית. גם אם אחשוב מחשבה בלתי ראלית לחלוטין – גם כִּי אָמַרְתִּי: יֶשׁ־לִי תִקְוָה, גַּם אילו הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם אילו יָלַדְתִּי בָנִים –
פסוק יג:האם לָהֵן, לבנים הדמיוניים האלה תְּשַׂבֵּרְנָה, תמתינו, תייחלו עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ? הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, תרותקו, תעצרו את חייכן לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ ולא תתחתנו?! אין זו התנהגות סבירה. אַל, בְּנֹתַי, כִּי־מַר־לִי מְאֹד מִכֶּם, מפני שאינני יכולה לעזור לכן או להעניק לכן דבר, כִּי־יָצְאָה, פגעה בִי יַד־ה'. נותרתי מסכנה וחסרת ישע. נראה שגם אם היה למשפחה רכוש כלשהו, הוא אבד במשך השנים.
פסוק יד:וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד. וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ לשלום, מפני שהשתכנעה מדבריה והחליטה לחזור לביתה, וְאילו רוּת דָּבְקָה בָּהּ, ולא הסכימה להיפרד ממנה.
פסוק טו:וַתֹּאמֶר אליה נעמי: הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, גיסתך אֶל־עַמָּהּ וְאֶל־אֱלֹהֶיהָ. שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.
פסוק טז:וַתֹּאמֶר רוּת: אַל־תִּפְגְּעִי, תפצירי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, לעזוב אותך, כִּי אֶל־אֲשֶׁר תֵּלְכִי – אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי, במקום שבו תלוני – אָלִין. יותר מכך – עַמֵּךְ הוא עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. אמרת שערפה שבה אל עמה ואל אלוהיה, אבל מואב כבר אינו עמי, ואלוהי מואב כבר אינם אלוהי. הקשר שלי למשפחתך ולאורח חייה לא היה מקרי. כבר אינני חשה זיקה לעם המואבי ולאמונתו.
פסוק יז:בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי – אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר. אצמד אלייך עד מוות ואקבר במקום קבורתך. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יוֹסִיף, אני נשבעת – בשם ה' דווקא – כִּי רק הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.
פסוק יח:וַתֵּרֶא נעמי כִּי־מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ, וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ, אחרי שעשתה ככל יכולתה לשכנע את רות שכדאי לה לחזור לביתה.
פסוק יט:וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד־בּוֹאָנָה, שבאו אל בֵּית לָחֶם. בית-לחם אינה רחוקה מאוד ממואב, ויש להניח שהן הלכו כמה ימים. וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם, רעשה כָּל־הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה: הֲזֹאת נָעֳמִי? את רות איש לא הכיר, אך את נעמי, שהייתה גבירה נכבדת, הכירו הכול בעיר הקטנה. והנה עתה לא רק התבגרה בגופה, אלא לבושה ופניה השתנו, ופגעי החיים ניכרו בהם.
פסוק כ:וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן: אַל־תִּקְרֶאנָה לִּי נָעֳמִי, מלשון נועם, שהרי לא הייתה כל נעימות בחיי; קְרֶאןָ לִּי מָרָא, מרה. כך ראוי יותר, כִּי־הֵמַר, הביא עלי מרירות וסבל שַׁדַּי, ה' לִי מְאֹד.
פסוק כא:אֲנִי מְלֵאָה בבעל, ילדים ורכוש הָלַכְתִּי, יצאתי; וְרֵיקָם, חסרת כול הֱשִׁיבַנִי ה'. לָמָּה תִקְרֶאנָה לִּי נָעֳמִי, וַהרי ה' עָנָה, העיד בִי, הוכיח את חטאי. או: התרה בי, וְשַׁדַּי הֵרַע־לִי.
פסוק כב:וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב, וְהֵמָּה, הן בָּאוּ לבֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים בתקופה שאחרי חג הפסח, שבה מתחילים לקצור את השעורים, ועל כן קל בה יותר למצוא אוכל.
