א וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מוֹאָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו׃ ב וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱ‍ֽלִימֶ֡לֶךְ וְשֵׁם֩ אִשְׁתּ֨וֹ נָעֳמִ֜י וְשֵׁ֥ם שְׁנֵֽי־בָנָ֣יו ׀ מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙ אֶפְרָתִ֔ים מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַיָּבֹ֥אוּ שְׂדֵי־מוֹאָ֖ב וַיִּֽהְיוּ־שָֽׁם׃ ג וַיָּ֥מָת אֱלִימֶ֖לֶךְ אִ֣ישׁ נָעֳמִ֑י וַתִּשָּׁאֵ֥ר הִ֖יא וּשְׁנֵ֥י בָנֶֽיהָ׃ ד וַיִּשְׂא֣וּ לָהֶ֗ם נָשִׁים֙ מֹֽאֲבִיּ֔וֹת שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָרְפָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית ר֑וּת וַיֵּ֥שְׁבוּ שָׁ֖ם כְּעֶ֥שֶׂר שָׁנִֽים׃ ה וַיָּמ֥וּתוּ גַם־שְׁנֵיהֶ֖ם מַחְל֣וֹן וְכִלְי֑וֹן וַתִּשָּׁאֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה מִשְּׁנֵ֥י יְלָדֶ֖יהָ וּמֵאִישָֽׁהּ׃ ו וַתָּ֤קָם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שָׁב מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב כִּֽי־פָקַ֤ד יְהוָה֙ אֶת־עַמּ֔וֹ לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם׃ ז וַתֵּצֵ֗א מִן־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר הָיְתָה־שָׁ֔מָּה וּשְׁתֵּ֥י כַלֹּתֶ֖יהָ עִמָּ֑הּ וַתֵּלַ֣כְנָה בַדֶּ֔רֶךְ לָשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה׃ ח וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹּׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ יעשה (יַ֣עַשׂ) יְהוָ֤ה עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם־הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי׃ ט יִתֵּ֤ן יְהוָה֙ לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ וַתִּשַּׁ֣ק לָהֶ֔ן וַתִּשֶּׂ֥אנָה קוֹלָ֖ן וַתִּבְכֶּֽינָה׃ י וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ׃ יא וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַֽעֽוֹד־לִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַאֲנָשִֽׁים׃ יב שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִהְי֣וֹת לְאִ֑ישׁ כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ יֶשׁ־לִ֣י תִקְוָ֔ה גַּ֣ם הָיִ֤יתִי הַלַּ֙יְלָה֙ לְאִ֔ישׁ וְגַ֖ם יָלַ֥דְתִּי בָנִֽים׃ יג הֲלָהֵ֣ן ׀ תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּֽעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱי֣וֹת לְאִ֑ישׁ אַ֣ל בְּנֹתַ֗י כִּֽי־מַר־לִ֤י מְאֹד֙ מִכֶּ֔ם כִּֽי־יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד־יְהוָֽה׃ יד וַתִּשֶּׂ֣נָה קוֹלָ֔ן וַתִּבְכֶּ֖ינָה ע֑וֹד וַתִּשַּׁ֤ק עָרְפָּה֙ לַחֲמוֹתָ֔הּ וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ׃ טו וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּה֙ שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּ֔ךְ אֶל־עַמָּ֖הּ וְאֶל־אֱלֹהֶ֑יהָ שׁ֖וּבִי אַחֲרֵ֥י יְבִמְתֵּֽךְ׃ טז וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל־תִּפְגְּעִי־בִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי׃ יז בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה יְהוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ׃ יח וַתֵּ֕רֶא כִּֽי־מִתְאַמֶּ֥צֶת הִ֖יא לָלֶ֣כֶת אִתָּ֑הּ וַתֶּחְדַּ֖ל לְדַבֵּ֥ר אֵלֶֽיהָ׃ יט וַתֵּלַ֣כְנָה שְׁתֵּיהֶ֔ם עַד־בֹּאָ֖נָה בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיְהִ֗י כְּבֹאָ֙נָה֙ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַתֵּהֹ֤ם כָּל־הָעִיר֙ עֲלֵיהֶ֔ן וַתֹּאמַ֖רְנָה הֲזֹ֥את נָעֳמִֽי׃ כ וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נָעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּי־הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד׃ כא אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְהוָ֑ה לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נָעֳמִ֔י וַֽיהוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי׃ כב וַתָּ֣שָׁב נָעֳמִ֗י וְר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֤ה כַלָּתָהּ֙ עִמָּ֔הּ הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב וְהֵ֗מָּה בָּ֚אוּ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם בִּתְחִלַּ֖ת קְצִ֥יר שְׂעֹרִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אשכול הכופר

אברהם סבע

פסוק א:
ויהי בימי שפוט השופטים ויהי וכו'. הכתוב הודיע לנו שהיה זה הענין בימי שפוט השופטים וכן יודיע לנו שבעבור היות זה זמן השופטים אשר שפטו את ישראל ולא שפטו את עצמם וילכו במועצות רעות כמו גדעון ושמשון באה להם הצרה הזאת כמוזכר במדרש רות ויהי בימי שפוט השופטים אוי לדור ששפטו את שופטיהם ומי היו רב אמר דבורה וברק ר' יהוד' בן לוי אמר שמגר ואהוד היו ר' נחמיה אמר דבורה ויעל וברק היו שפוט א' השופטים שנים הרי ג' וכו' מהו כי זנתה אמם הובישה הרתם א"ל אימתי דברי תורה מתבזין בפני עמי הארץ בשעה שבעליהם מבזים אותם אתא ר' עקיבא בר אביי בשם ר' אחא ועבדא לשמיעה אימתי ד"ת נעשין כזיבות בפני עמי הארץ כו' ר' יוחנן מייתי לה מהכא חכמת המסכן בזויה וכי חכמתו של ר' עקיבא כשהיה מסכן בזויה היתה אלא מהו מסכן בזוי בדבריו כגון שיושב ודורש לא תטה משפט והוא מטה לא תקח שחד והוא לוקח כל אלמנה ויתום לא תענון והוא מענה ותנינא שמשון הלך אחרי עיניו דכתיב אותה קח לי כי ישרה היא בעיני ושפט את ישראל. גדעון הלך אחר ע"ז דכתיב ויעש אותו גדעון לאפוד ושפט את ישראל אוי לדור שמעול במשפט ע"כ. הרי לך מפורש איך השופטים היו מעותים משפט ואת כל הישרה יעקשו עד שלסבת זה הנשפטים היו רשעים כמו הם כמאמר הנביא ויהיו מאשרי העם הזה מתעים ומאושריו מבולעים ולפי שבאותו זמן אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יעשה בסבת השופטים והי' צריך מלך לתקן המעוות כאומרם אשימה עלי מלך והיא אחת מהמצות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ כמאמרם ז"ל בענין שיהיו העם על פיו ויהיה מוראו על פניהם כאומרו ירא אה ה' בני ומלך עד שאמרו הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו ולפי שעכשיו בזמן השופטים ראה השם את הארץ והנה נשחתה לפי שאין מלך ואין שר איש לבצעו מקצהו. רצה השם לתת מלך לישראל יושב על כסאו שישפוט תבל בצדק מישור שבט מלכותו הוא דוד מלך ישראל לכ"א בכאן ויהי בימי שפוט השופטים וילך איש מבית לחם יהודה אל שדה מואב להביא רות המואביה אשר ממנה הושתלה מלכות בית דוד וזה ענין המגלה:
פסוק א:
ואמר ויהי רעב בארץ להורות כי בסבת השופטים שהיו רעים בא רעב לעולם לפי שאין רעב בלי עון ואין פורעניות אלא בשביל ישראל כאומרו ויבז עשו את הבכורה ויהי רעב בארץ להורות שבסבת מה שעשה יעקב בלקיחת הבכורה מעשו בהיותו אנוס ועיף ויגע והולך למות היה רעב בארץ וכן כל מיני עשר רעות שמנו חז"ל בפסוק זה הי' בסיבת עון ולכ"א ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ ולכן אז"ל כל מקום שנאמר ויהי לשון צער הוא והוא כמו נהי נהיה כי צער גדול היא שיהיו השופטי' רעים וחטאים עד שבסבת רעתם מביאין צער אחר לעולם וזהו ויהי רעב בארץ. ואמר וילך איש מבית לחם יהודה להורות על צער אחר כי ראוי היה שאחר שהשופטים הראשונים היו רעים כמו שמשון וגדעון. שאלימלך שהיה ממשפחת רם מזרע המלוכה מן הפרתמים שיעצור בעמו ולא יתפרש מהם בשעת הרעב ויתקן אשר עותו הראשונים ואמר שלא די שלא תקן המעוות אלא שעשה יותר רע מן הראשונים והוסיף צער בעולם ויצא מארץ קדושה ללכת אל ארץ טמאה לשדי מואב ושבר לבות ישראל שהיו נשענים עליו שיסייעם בימי הרעב וזהו וילך איש מבית לחם יהודה לרמוז שאלו הי' הדיוט וקל בין הקלים לא היה תימא אבל אמר שהי' איש מיוחד פרנס הדור מזרע המלוכה ראוי להיות איש קיים בעצמו ולא עשה כן אבל נטה אחר ההבל כאיש שוגה והדיוט ועוד אלו הלך מארץ אחרת שלא הי' ארץ קדושה כמו לחם יהודה וכן שהלך אל ארץ אחרת טובה הימנה לא הי' כ"כ רע אבל אמר שחלק לו מבית לחם יהודה שהיא ארץ קדושה אל שדה מואב שהוא ארץ טמאה כמו שדה אדום העמלקי ולא נכנס ליישוב זה רע גדול.
פסוק א:
ואמר הוא ואשתו ושני בניו לומר שכולם הסכימו בעצה זו ואעפ"י שהיתה נעמי אשת חיל בזה לא לקחה עצה לנפשה כמו שאמרה און בן פלת אשתו הצילתו ואולי אם היתה מוחה ביד בעלה היה שומע לה והיה מציל כל אלו הנפשות ולא עשתה כן אלא היתה בעצה ובהסכמה תחלה ולכ"א הוא ואשתו ושני בניו ואין מוחה ולכן אמרה היא כשחזרה לארצה אל תקראנה לי נעמי לא ביופי ולא במעשים קראן לי מרה כי המר שדי לי כלומר בי בשבילי באה כל הצרה הזאת וזהו המר שדי בשבילי לכל ביתי מאד:
פסוק א:
וכן רמז וילך איש מבית לחם יהודה להורות על דעתו שהי' חסר לחם וברח מן הארץ מחמת הרעב והוא הי' מבית לחם יהודה ארץ אשר שבעה לחם ולא יחסר כל בה והוא לא בטח בעצמו לעמוד בארץ קדושה כזאת ארץ שמנה וטובה הנקראת בית לחם יהודה ומשם יצא לחם ומזון לכל העולם והלך לשדה מואב עד שלזאת הסבה חזר לומר אח"כ פעם אחרת מבית לחם יהודה. וכן רמז וילך איש להורות ג"כ על רעתו שלא עשה זה על צד הקרי וההזדמן אלא אחר עצה והסכמה והוא כמו וילך מנוח אחר עצת אשתו וכן וילך איש מבית לוי אחר עצת בתו וכן בכאן ראה הרעב ולקח עצה לנפשו וחשב לברוח הוא ואשתו ובניו ואחר העצה לא שב ממחשבתו הרעה אלא שעשה הדבר בפועל ויבאו שדה מואב ויהיו שם. ואלו זאת העצה היתה טובה לגופו או לנפשו לא היו כ"כ רע אבל אמר שהיה עצה נבערה שהיה חפשי ומלך ממשפחת המלכים ורצה לעשות עצמו עבד וגר כאורח נטה ללון ולכ"א לגור בשדה מואב ולא אמר לשבת אלא לגור כלומר שהלך איש מיוחד פרנס הצבור מבית לחם יהודה ממשפחת המלכים להיות עבד וגר בשדה מואב וזהו וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדה מואב וזה רע גדול מכל רעות השופטים הראשונים ולכ"א בכאן ג"פ ויהי בימי ויהי רעב וילך איש שהיא כמו ווי ווי ווי להורות שזה היה רע גדול מכולם ממה שעשה שמשון וגדעון אחר דבתלתא זימני הויא חזקה:
פסוק א:
ומכל מה שדרשתי ואמרתי אותו לגנאי אני רוצה לדרוש אותו לשבח שכל זה היה העצה יעוצה מהשם י"ת להשלים דברו אשר דבר בימים הראשונים ולכ"א בכאן וילך איש מבית לחם יהודה וכתיב בעמרם וילך איש מבית לוי מה להלן נולד משה רבינו ע"ה שהביא האור לישראל דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא וכתיב וירא אלהים את האור כי טוב אף במלך המשיח כתיב אור זרוע לצדיק הוא צמח צדיק הנקרא אור וכתיב קומי אורי כי בא אורך וכמו שמשה ע"ה נולד להושיע לישראל כן עתיד מלך המשיח להושיע את ישראל משעבוד מלכיות ולכן אמר בכאן. וילך איש מבית לחם יהודה ומכח זאת ההליכה נולד משיח בן דוד כמ"ש בעמרם וילך איש מבית לוי ומשם נולד משה רבינו ע"ה משיח אלהי ישראל:
פסוק ב:
ואמר ושם האיש אלימלך להורות ג"כ על מה שאמרנו שהי' איש גדול המעלה ממשפחת המלוכה ולפי שיש אנשים ששמותם נאים ומעשיהם נאים ויש אחרים רעים ושמותם רעים וכמו שהוזכר בילמדינו בשמות המרגלים לכ"א שהוא הי' איש גדול מיהודה וכן שמו היה נאה שהיא אלימלך ועכ"ז היו מעשיו רעים וכן שם אשתו נעמי נאה בשמה ונאה במעשיה ועכ"ז הסכימה עם בעלה. והזכיר ג"כ שם שני בניו להורות שהיו מהגדולים אשר בארץ וזהו שתרגם יב"ע מחלון וכליון רבנין ואתי חקל מואב והוו תמן רופילין ר"ל אנשים גדולים כמו מלכא ורופילא שהוא כמו מלך ומשנהו עד שלסבת זה נקראו רופילין לפי שהי' מחלון משנה למלך ונשא רות המואביה בת עגלון מלך מואב וזהו ויבואו שדה מואב ויהיו שם אנשים גדולים עד שלסבת גאותם נשאו נשים נכריות ומתו בקיצר שנים ואולי שע"ז נקראו מחלון וכליון להורות שכמעט מצד מעשיהם נמחו ואבדו מן העולם ונעשה בהם כליון חרוץ לולי שבזכות רות הצדקת אשתו נמחלו עונותיו של מחלון ונשאר לו שם בארץ מצד עובד וכן מצאתי במדרש רות מחלון שנמחה מן העולם כליון שכלה מן העולם ומן החיים. אפרתים א"ר פנחס כל אותה עטרה שעיטר יעקב אבינו את אפרים בשעת פטירתו א"ל ראשי השבטים וראש הישיבה וכל מעלה ומשובח בבנים יהיה נקרא על שמך שנאמר בן תחו בן צוף אפרתי ודוד בן איש אפרתי וכאן אפרתים. ויבאו שדה מואב בתחלה באו להם לעיירות ומצאום מרוחקים מן המים ואח"כ באו לכרכים ומצאום פרוצים בעריות אחר כך חזרו ובאו להם לעיירות ע"כ ואולי יאמר ויהיו שם על כלם וזה לרמוז על רעתם כי אחר שיצאו מארץ קדושה מצד הרעב לא היה ראוי להם להתעכב שם ימים רבים אלא לשוב מיד לארצם ולאלהיהם והם לא עשו כן אלא ויהיו שם ימים רבים עד שקרה להם מה שקרה שמת אלימלך ושני בניו בעון שיצאו חוץ לארץ ונתעכבו שם.
פסוק ב:
ובמדרש רות אמרו שמיד ביציאתם נידונו למיתה הוא ובניו וז"ש ויהי בימי שפוט השופטים כשהקב"ה בא לשפוט גדולי הדור הם נידונים תחלה ואח"כ דן את העולם דכתיב ויהי רעב בארץ ר' יוסי בר יהודה אומר מהכא לעשות משפט עבדו ומשפט עמו. וילך איש ר' יהודה ורבנן דאמרי בזמן שהדין בא לעיר יסלק אדם עצמו שכיון שניתן רשות למשחית כו' ולכן ברח ולא הועיל לו מ"ט רבנן דקיסרי אמרי גדול היה וניכר למעלה וכל מי שיודעים בו מלמעלה הוא נתפס תחלה ר' יהושיע אומר מה כתיב בשונמית בתוך עמי אנכי יושבת מכאן שצריך אדם להכניס ראשו בתוך רבים ולא יהא נרשם לבדו מה כתיב בתחלה וילך איש סתם בתחלה רצה להחבא ולהסתיר עצמו שלא יכירו בו מי הזכירו מדת הדין הזכירו ואמר ושם האיש אלימלך אדם ניכר ונרשם איני ראוי להחבא ולהסתר ולא זה הוא אלימלך פרנס העולם לא זה הוא שהי' סותם עיניו מעניני העם. ר' פרחיה אומר באותו שעה היה הב"ה דן את העולם וב"ד של מעלה עומדין והי' הקב"ה מסתירו ואמר וילך איש סתם עמדה מדת הדין והזכירו ושם האיש אלימלך בפזר גדול מיד נגזר הדין עליו ועל בניו מה כתיב וימת אלימלך וגומר ר' יהודה אומר אלימלך מנא הוה ידע אלא כיון שראה שהדור מבזין לגדוליהם אמר אלך מכאן ולא אהי' נתפס בתוכם. אלימלך גדול הדור הי' והי' יכולת בידו למחות בהם והלך מהם וברח ולפיכך נזכר שמו ונענש ע"כ הרי פי' בכאן טעם ההליכה וטעם העונש ולמה לא נזכר שמו בתחלה ונזכר בסוף וכן פירשו כי לפי שלא מיחה בידם נענש מכח מדה"ד שהזכירו לפי שהדיינים היו מעוותים משפט וכמ"ש ר' יודן במדרש רות. כל דיין שאין מחמיץ הדין אין מחמיצין דינו מלמעלה ומסתלק מן העול' קידם זמנו הה"ד ויש נספה בלא משפט יש מי שדן הדין לאמיתו ונתפס עליו ויש אי שאינו דן הדין לאמתו ואינו נתפס עליו כגון דיין שמדקדק בדקדוקי הדין כדי לזכות הרשע דתניא ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה אלא כדי לעשות סייג לתורה או מפני שהזמן גורם והדיין מסלק עצמו מלהענישו ומבקש לו זכות מן הדין והוא דין אמת וכשהקב"ה דן את העולם אותו הדיין נתפס ומסתלק עליו מן העולם קודם זמנו ואי לאו עליו הכתוב אומר לא נין לו ולא נכד בעמו כשעצמו אינו נתפס נתפס בהאי ויש מי שאינו דן דין אמת לאמיתו ומקבל עליו שכר כגון ר' אבא שראה לאדם א' מחבק אשת איש ומנשקה אפיק לון לקונפין וקטיל לון לאו דבני הריגה נינהו אלא כדי לעשות סייג לתורה דלא יימא דיינא אפיק לון בדין תורה וסגי ליה אלא דיינא דלא עביד סייג לתורה אין לו סייג בעוה"ז ובעה"ב. סייג לא נין לו ולא נכד בעמו ועצור ועזוב בעוה"ז בעוה"ב מעבורין ממנו אותם מעשים שהם לאדם בעולם הבא כי הא דאר' נורי עשו סייג לתורה בגין דתורכון חיים בעה"ז ובעה"ב.
פסוק ב:
וילך איש בכל מקום איש צדיק הדור וכן איש יודע ציד גדול ברשעו. ואלימלך גדול הדור היה וכיון שראה הרעב ברח ונענש א"כ אברהם ויצחק שברחו מפני הרעב מפני מה לא נענשו אלא לפי שאלימלך ברח ממקום תורה וזהו מבית לחם יהודה ממקום סנהדרי גדולה דנביעו דאורייתא תמן דכתיב מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער ואברהם ויצחק ברחו ממקום רשעים לגדל שמם בעולם ע"כ וזה כעין מה שכתבתי למעלה שהיה בבית לחם ועשה עצמו חסר לחם:
פסוק ב:
וכן מ"ש למעלה על מ"ש הוא ואשתו ושני בניו לפי שכולם הסכימו בעצה ואולי אם הוא היתה מוחה הצילה כל אלו הנפשות וכן מה שכתבתי למעלה בהקדמה שבא דוד מבת עגלון מ"מ כדי להיות אכזרי על אומות העולם ולקרקר כל בני שת מצד אמו. ומצד אביו יהודה לרחם על ישראל. האמת בעל הסברא הייתי ומלבי הוצאתי מלין ואח"כ מצאתי רמז לזה במדרש ושמחתי כעל כל הון וז"ש על איש נעמי לפי שאין איש מת אלא לאשתו וכן לומר שמת בחטאתיה לפי שכבר אמרו שהאשה מצווה על הצדקה יותר מהאיש לפי שהיא מצויה בבית וכמו שהוזכר בתעניות במעשה דחוני המעגל שבאו המים מצד אשתו ובכאן אעפ"י שאלימלך הי' צר עין היה לה להשלים מה שחסר הוא וכן אמרו שם ושם שני בניו מחלון וכליון ר' פדת ור' פרחיה אמרו מחלון שמחל לו הקב"ה לאחר זמן לפי שהי' מוחה בידו של אביו ומשתדל על המשפט כליון ע"ש שנכלה מן העולם ר' אחא אמר כשם שהיו הם כך היו נשיהם ערפה על שמה נידונית קשיא קדל דלא בעאת למיהוי לה חולקא בישראל כמד"א כי פני אלי עור"ף ולא פנים רבנן אמרי לפי שהחזירה עורף לחמותה. רות ע"ש תור שראוי לקרבן כך רות כשירה לבא בקהל שכבר נתקיימה הלכה עמוני ולא עמונית וכו' רות שיצא ממנה בן שהרוה לקב"ה בשירות ותשבחות רות אשת מחלון באת בקהל מחלון שמחל לו הקב"ה לבא בישראל ולהיות שמו נזכר. ערפה אשת כליון שכילה אותו הקב"ה לא באת בקהל ולא נזכר שמו בישראל ועל דא נעמי נשמה אלימלך נשמתא לנשמתא. מחלון רוח השכלי רות נפש השכלית כליון רוח הבהמית וע"ז אמר שלמה מי יודע רוח בני האדם כו' רוח האדם דא מחלון רוח הבהמה דא כליון שהוא מסטרא דשמאלא.
פסוק ב:
ויקחו להם נשים מואביות ר' חמא אמר בת עגלון מ"מ היתה ומפני מה זכה עגלון לפי שכשבא אהוד ואמר לו דבר אלהים לי אליך מיד ויקם מעל הכסא אמר לו הקב"ה אתה קמת מכסאך בשביל כבודי חייך ממך יצא מי שיעמוד על כסאי דכתיב וישב שלמה על כסא ה' למלך וכתיב וישימו כסא לאם המלך זאת רות שזכתה לאריכות ימים לפי שהיתה צדקת וראתה שלמה יושב על כסא ה' וז"ש בועז ותהי משכורתך שלמה שלמה כתיב שראתה את שלמה בחייה ובמדרש הגלוי אמרו על פ' המה היוצרים זה בועז ורות ויושבו נטיעום זה המלך שלמה והזקנים וכו' וגדרה אלו הסנהדרין שיושבים לפניו על ע' קתדראות עשוים כגדר. עם המלך במלאכתו עד המלך במלכותו ומנין אתה למד שלא מתה רות עד שראתה בן בנה יושב ודן בדינן של זונות כתיב וישם כסא לאם שלמה זו בת שבע ותשב לימינו זו רות המואביה ע"כ ובמדרש הנעלם אר"י בן כסמא אם מגלה זו ליחס דוד באה לכתוב יחוסו מבועז כשנשא לרות או תולדות פרץ עד ישי ודוד אלא כלה אצטריך בשביל זאת הצדקת שבאת לחסות תחת כנפי השכינה ר' אלעזר ב"ר יוסי אמר להודיע על זרע דוד שהוא כסף צרוף דהא פרץ ועובד כסף צרוף וא"כ מפני מה באו מן האמהות בענין זה אלא כסף מזוקק מתוך סיגים בא וזרע דוד בא מצד זה ומצד זה כתיב ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ביצה"ר וביצ"ט הכל צריך כאחד וזרע דוד הכי איצטריך ר' אושעיא אמר בא וראה מעץ הדעת טוב ורע זרע דוד כההוא גוונא עץ הדעת טוב ורע הי' טוב מצד האבות ורע מן האמהות א"ר חסדאי מצנועות שבהם היתה ונכנסה תחת כנפי השכינה ויצא ממנה דוד והכל צריך מלך מזרע דוד צריך להיות רחמן מצד האב וקשה מצד האם וזה וזה צריך כאחת ולפיכך זרע דוד נוקם ונוטר כנחש ורחמן לישראל ע"כ הרי לך מה שפירשתי למעלה בפ' יושוע לבני אביון מצד אביו וידכא עושק מצד אמו וברוך ה' אשר זיכני למצא מאמר זה מסכים עם מה שכתבתי.
פסוק ג:
אח"כ אמר וימת אלימלך איש נעמי ותשאר היא ושני בניה. וישאו להם נשים מואביות וגו' וימותו גם שניהם מחלון וכליון וגו' אמר שמת אלימלך בגזירת השם על שעזב ארצו ומולדתו וכן על שהי' איש נעמי שהי' לה למחות בידו ולפרוש כפיה לעני כמו שכתבנו. ואמר ותשאר היא ושני בניה ע"ד שאחז"ל ויקצוף על אלעזר ועל איתמר הנותרים דאישתארין לא אישתארין לרמוז שהיו חייבים כאחיהם וכן אמר בכאן שהגזירה נגזרה על אלימלך ועל אשתו ובניו בענין השופטים כמ"ש למעלה וכמו שכתבו ג"כ במדרש רות בזוהר כי לפי שנרשמו אלימלך בשמות דכתיב ושם האיש ושם שני בניו קטרג עליהם השטן עד שהרגו דכתיב וימת אלימלך וכיון שהתחיל בו סיים בבניו וכל זה בעון הדין שאין עונש כעונש הדין שלא יאמר אדם אינו דן אלא בין אדם לחבירו אלא כל עניני העיר מוטלין עליו ולכן אינו נענש לבדו אלא הוא ובניו וכל ביתו נתפסין ואם הדיין סותם עין מעניני העיר הוא נתפס בשבילם ע"כ ולכן לפי שנגזרה גזרה על כולם והיו ראוים למות אמר ותשאר היא ושני בניה אעפ"י שלא הי' ראוי לפי הגזירה ואולי שהשם המתין להם שישובו לארצם וכשראה שנשאו נשים מואביות נתמלאה הסאה ונשלמה הגזירה וזהו וישאו להם נשים מואביות אחר מות אביהם כי בחייו לא נשאו אותם לפי שאלימלך גדול הדור היה וצדיק אבל מאמם לא הי' להם מורא אעפ"י שמיחתה בהם או שלא מיחתה בהם כמו שלא מחתה באלימלך עד שמתו גם שניהם כאביהם מכח הגזירה ולפי שהגזירה נגזרה ג"כ על נעמי אמר פעם אחרת ותשאר האשה משני ילדיה ומאשה אע"פ שלא היה לה להשאר מכח הגזירה הכוללת אלא שרצה השי"ת לתת לה שארית בענין שיתיסד מרות מלכות בית דוד לפי שדבקה נפשה בה ובמדרש רות אמרו ותשאר הוא ושני בניה א"ר חנין בריה דר' אבהו נעשו כשיירי מנחה ותשאר האשה נעשו כשירי שירים א"ר חנינא בר אבא נעשו שברי שברים ע"כ ואמר זה לומר שבראשונה אעפ"י שמת בעלה נשאר לה נחמה בבניה אבל אחר שמתו בניה הי' שבר על שבר:
פסוק ד:
ואמר וישבו שם כעשר שנים אולי שנתביישו על שלקחו נשים מואביות ולא רצו לשוב לארצם לפי שהיו מזרע יהודה והיו שרים ורופילין ולכן נשתהו שם כעשר שנים עד שמתו ואולי אם שבו לארצם ולמולדתם היו מתכפרים בסבת הבשת שיקבלו בזה העולם כאומרו כל המתבייש מוחלין לו על כל עונותיו כדכתיב למען תזכרו ובשת (ברכות י"ב ב') וכתיב בכפרי לך כו' וכתיב והבושת אכלה את יגיע אבותינו לפי שלא נתביישו. וכמו שאמרו בשאול כי לפי שנתבייש ממעשה נוב עיר הכהנים ולא הזכיר אורים ותומים נתכפר דכתיב ומחר אתה ובניך אתי במחיצתי וכן בההוא עובדא דרב עמרם במס' קידושין דאמר נורא בי עמרם אתו כולי עלמא וכו' אמר מוטב שתתביישו ממני בעוה"ז ולא אתבייש לעוה"ב ולפי שהי' יצה"ר רוצה לפתותו באותם הנשים והוא כבש יצרו ורתיחתו במי התורה לכ"א נורא בי עמרם כדי שיביאו מים לכבות הדליקה עד שאמרו שם שראו שיצא ממני כדלקא דנורא רמז ליצה"ר שהוא אש אוכלה ואמר חזו דאנא בשרא והוא נורא כו' לרמוז כי צדיק מושל ביראת אלהים לפי שרצה להתבייש בזה העולם יותר מבעוה"ב ומחלון וכליון לפי שלא רצו להתבייש בעה"ז נתביישו בעה"ב ואע"פ שיש לנו להודות לקבלת חכמים שאמרו שנתגיירו כשנשאום כי לא עלה על הדעת שיעברו על התורה במזיד אחר שהיו גדולים ובני גדולים והיו יודעים התורה עכ"ז נר' שלא הספיק לתקן המעוות ובפרט שהי' ביניהם ערפה שהפכה עורף להקב"ה ולחמותה וחזרה אל עמה ואל אלהיה כ"ש לדעת ר"מ שאמר וישאו להם נשים מואביות שלא נתגיירו תנא בשם ר' מאיר לא גיירום ולא הטבילום ולא הניחו את ההלכה להתחדש שאלו הניחו את ההלכה לחדש לא היו נענשים עליהם עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית כו' ולו הונח שנודה שנתגיירו כדעה הא' שכתבתי היה ראוי לשנות שמם כמוזכר ביתרו וזה לא מצאנוהו מפורש. ועכ"ז מצאתי במדרש רות ששינו שם אשת מחלון ושמו שמה רות וזה שאמרה שאל ר' פדה לר' פדת בנו של ר' יוסי הגלילי איש סוכה. רות כיון שנתגיירה מפני מה לא קראוהו בשם אחר א"ל כך שמעתי דשם אחר היה לה וכשנשאת למחלון קראו שמה רות דהא כשנשאת למחלון נתגיירה וקראו שמה רות ולא לאחר כן וא"ל והא לאחר כן כתיב עמך עמי כו' והרבה התראות עשתה בה נעמי ותנינין כלן קבלה עליה ואם מקודם נתגיירה מה צריך עכשיו כולי האי א"ל ח"ו שנשאה מחלון והיא גויה אלא כשלקחה נתגיירה ובחזקת אימת בעלה עליה עמדה כיון שמתו בעליהם ערפה חזרה לסירחנה דכתיב הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה. ורות דבקה בה במה שהיה בתחלה וכיון שמת בעלה עמדה ברצונה ודבקה בתורה. א"ל שמעת מה שמה בתחלה א"ל גילונית שמה וכשנישאת למחלון קראו שמה רות. ערפה הרפה שמה וחזרה לסורחנה ולשמה דכתיב הנה שבה יבמתך אל עמה להקרא בשמה הראשון ואל אלהים לעבו' ע"ז ע"כ. ואולי שע"ז אחז"ל שנקראו מחלון וכליון מחלון לפי שנמחלו עונותיו בזכות רות וכליון נמחה מן העול' בעבור ערפה וזהו חכמות נשים בנתה ביתה זו רות ואולת בידיה תהרסנו זו ערפה. והנה במכתב הראשון חקרתי לידע על ענין מחלון וכליון מי היה הבכור ועלה בדעתי שכליון היה הבכור ואעפ"י שהוזכר בראשונה מחלון היה נראה לי שהוזכר מפני כבודו וחסידותו כמו שהוזכר בבני נח שם בראשונה דכתיב שם וחם ויפת ושם לא הי' הבכור אלא שהוזכר בראשונה מפני חשיבותו ולכן נראה שכליון נשא אשה בראשונה לפי שהי' הבכור דכתיב וישאו להם נשים מואביות שם האחת ערפה ושם השנית רות וכן תמצא בענין הקנאת בועז נכסי המתים אמר עדים אתם היום כי קניתי כו' ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי נראה בכאן שכליון הי' הבכור. שוב מצאתי במדרש שמחלון הי' הבכור ואמרו שם שאע"פ שמחלון הי' הבכור נשא אשה באחרונה כמ"ש שם האחת ערפה ושם השנית רות שנראה שערפה נשא ראשונה והטעם לפי שמחלון לא הי' רוצה להנשא עם מואביה והי' דעתו לחזור למקום שבא משם וכשראה נשואי אחיו כליון נשא גם הוא את רות וא"כ הזכיר תחלה למחלון לפי שהי' הבכור ולפ' שמחלון הי' צדיק וקנא לבו בחטאים ולמד מאחיו ונשא מואביה פגעה מדת הדין בו בראשונה:
פסוק ה:
ואמר וימותו גם שניהם לומר שאע"פ שהי' מחלון צדיק ולא הי' ראוי למות כאחיו כליון מתו גם שניהם מטעם הגזירה שנגזרה על בית אלימלך או שלמד מאחיו וזהו ותשאר האשה אע"פ שלא היתה ראויה להשאר כפי הגזירה. ולפ"ז הטעם שהזכיר בקנין הנכסים לכליון בראשונה אע"פ שהוא הי' הקטן להודיע לנו סדר הנחלה האיך זכה בועז בנכסים כי כשמת אלימל' ירשו נחלתו מחלון וכליון בנו וכשמ' מחלון יר' אותו כליון אחיו באופן שעכשיו באה הנחלה לבועז מצ' כליון שיר' למחלון וזהו קניתי א' כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון לפי שכליון ירש למחלון ובמדרש אמרו וימותו גם שניהם להורות שקודם שלקו בגופם לקו בממונם וזהו שאמרו שם וימותו גם שניהם ר' נחוניא בשם ר' יהושיע בר אביי ור' זכריה חתניה דר' לוי. לעולם אין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה ממי אתה למד מאיוב ומלאך בא אל איוב וגומר ואח"כ ויקח לו חרש להתגרד בו אף במצרים כך ויך גפנם ותאנתם ואח"כ ויך כל בכור במצרים אף הנגעים הבאים על האדם כך בתחלה באים בבתים אם חזר בו מוטב ואם לאו באים בבגדיו אם חזר בו מוטב ואם לאו באים בגופו כו' אף במחלון וכליון כך בתחלה מתו סוסיהן וחמוריהם וגמליהם ואח"כ וימותו גם שניהם ע"כ ואומרו ותשאר האשה משני ילדיה כלומר כי בראשונה אמר וימת אלימלך להורות שאע"פ שמת אלימלך הי' לה נחמה בבניו אבל אחר שמתו בניו ותשאר היא בלא נחמה מבעלה ומבניה וזהו ותשאר היא בלי נחמה משני ילדיה ומאישה ונשארו כלותיה בביתה להעציבה ולזכור מכותיה שאלו הלכו כלותי' מיד לא היה כ"כ צער אבל עכשיו שנשארה בלא בנים וכלות בבית זה רע גדול כי היום או למחר ישאו בעלים אחרים ויזכרו ראשונות ויהיה זה יותר קשה ממיתת הבנים והיינו דאמרי אינשי יותר קשה לי לשלוח כלתי מביתי ממיתת בני וכן כשמתה בתו ושולח חתנו מביתו.
פסוק ו:
ואמר ותקם היא וכלותיה ותשב משדי מואב כי שמעה וגו' להורות על מה שאמרנו שהיתה מצירה בהן על שנשארו בביתה ולכן ותקם היא וכלותיה לפי שהיתה יודעת שכשתכנס בטורח הדרך שיעזבוה ולכן לא אמרה להן דבר בעודן בבית אלא אחר שהיו בדרך אמרה להן לכנה שובנה אשה לבית אמה ואמר ותשב משדי מואב להורות כי שדי מואב עשה לה כל זה הרע ולכן לא היתה רוצה שילכו עמה נשים מואביות. ואולי ע"ז אמר ותשב משדי מואב ואח"כ כי שמעה בשדה מואב ובראשונה היה לו לומר כי פקד ה' את עמו ואח"כ שבא (כ"ל שצ"ל שובה) אבל אמר ותשב בראשונה להורות ששבה בתשובה ונתחרטה מדעתה לפי שידעה והכירה כי שדה מואב עשה לה כל זה הרע ואחר ששמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם וכולם בשלום והיא נשארה ערומה ושלולה באופן שבזה הכירה הרע הגדול שעשתה רצתה לחזור ולכן אמרו במדרש רות בזהר על פסוק זה בא וראה מי שמעלים עיניו מן הענים בשני בצורת הם יראו בנחמת העולם והוא לא יזכה לראות ע"כ וזהו כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם והיא מתו לה בעלה ובניה ואולי ע"ז שהתה כ"כ שהיתה בושה ללכת ערומה ושלולה ובלי בניה וכמו שאמרה אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה' ולכן אמר ותקם היא לפי שנזדרזה ועמדה וקמה בה רוח אחרת ללכת אעפ"י שתתבייש ואולי היתה בושה להוליך כלותיה עמה לארץ ישראל בענין שלא יראו ערותה ולכן היתה רוצה שישארו בארצם ולא ילכו עמה ולכן שהתה כ"כ כי לא עלה על הדעת ששהה הרעב עשר שנים ומה שאמר כי שמעה בשדי מוא' כי פקד ד' את עמו פירושו כי שמעה בשדי מוא' זה ימים רבים אבל היא שהתה עצמה מפני הבושה וכן כי אולי ביני וביני ילכו כלותיה מעמה והיא בענותונותה לא אמרה להן דבר אלא זרזה עצמה לדרך אולי יאמרו לה דבר וכשראתה שקמו כלותיה עמה דכתיב ותקם היא וכלותיה ותשב משדה מואב שהי' שם כפר אחד והלכה אל כפר אחר לראות אולי ילכו כלותיה וכשראתה שלא הלכו ולא דברו לה דבר ותצא מן המקום הגדול אשר היתה שמה ואולי היה סוף גבול מואב לראות אם ידברו דבר או יעזבוה וזהו ותצא מן המקום ושתי כלותיה עמה לרמוז שבכל זה לא רלו להפרד ממנה ואמר ותלכנה בדרך לרמוז שנכנסו לדרך כדו שיראו ששמה לדרך פעמיה ורוצה לשוב לארצה ולמולדתה ויתפרדו ממנה וכשראתה שכלותיה לא אמרו לה דבר חרה לה מאד לפי שלא היתה רוצה שילכו עמה מפני הבושה ולכן התחילה היא הדבור ותאמר נעמי. ותאמר נעמי לשתי כלותיה לכנה שובנה וגו' ובזה יתישב מ"ש ותקם היא ותשב משדה מואב וכן מ"ש ותצא מן המקום ותלכנה בדרך כי ידוע הוא עד שהוצרכו רז"ל לעשות מדרש ואמרו ותצא מן המקום וכי לא יצא משם אלא היא א"ר שמואל בר' יצחק הגדול בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה כו' וכן ויצא יעקב וכו' וכן אמרו א"ר לוי כל מקום שאתה מוצא שדה עיר. עיר מדינה מדינה הפרכיא. שדה עיר ענתות לך על שדך. עיר מדינה עבור בתוך העיר בתוך ירושלים. מדינה הפרכיא שבע ועשרים ומאה מדינה כו' רצו לומר כי שדה הנאמר בכאן הוא כמו עיר והוא הוא ותצא מן המקום. וכן עשו מדרש ואמרו ותלכנה בדרך שהיתה מהלכת יחפה והי' גופה יעף בדרך. עשו בדרך כמו הנני הולך בדרך כל הארץ שהוא אפיסת הכחות ויתרון החולשה ר' אומר היו עסוקות בהלכות גרים. ע"כ והוא כמו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ולכן אמרו שאמרה בכאן שובנה ג' פעמים לפי שדוחין את הגר ג' פעמים ואח"כ מקבלין אותו:
פסוק ח:
ותאמר נעמי לכלותיה שובנה כו' הנה כשראתה נעמי שלא דברו אליה דבר והיו הולכות עמה והיא אין רצונה בכך כמו שכתבנו להן שישובו אשה לבית אמה לרמוז שהיא היתה חמות ובטבע החמות שונאות לכלות ולכן טוב להם לשוב אצל אמותם שירחמו עליהם מה שלא תעשה היא וזהו אשה לבית אמה ולא אמרה לבית אביה. ולפי דעת רז"ל שאמרו שערפה ורות היו בנות עגלון מלך מואב אמרה לבית אמה לפי שאביהן כבר מת ואמר אשה לבית אמה כי אולי היו משתי נשים שהיה לעגלון.
פסוק ח:
ובמדרש רות אמרו ולמדו מכאן שאין אב לגוי ואמרו שם שאבנימוס הגרדי מתה אמו בערב פסח עלה ר"מ להראות לו פנים מצאו אבל אמר לו כמדומה לי שאמך חביבה עליך יותר מאביך אמר כתיב אשה לבית אמה א"ל יפה אמרת שאין אב לגוי.
פסוק ח:
יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים שנטפלתם בתכריכיהם ועמדי שוותרתם כתובתכם אר' זעירא המגלה הזאת אין בה לא טומאה ולא טהרה לא איסור ולא היתר אלא נכתבה מפני החסד להודיעך כמה מתן שכרם של גומלי חסדים ע"כ ובמדרש הזהר אמרו יעשה ה' עמכם חסד כאשר עשיתם כו' יעש כתיב אמרה להן אם תזכו להכנס תחת כנפי השכינה יעשה ואם לאו יעש חסר ה"א. ולפי הפשט אמרה יעשה ה' עמכם חסד לפי שאולי הן היו רוצות לילך עמה לא מצד אהבתה אלא מצד המועיל לפי שחשבו שיש לה בארץ ישראל נכסים רבים לכסף ולזהב לשדות ולכרמים לכן אמרה להן יעשה ה' עמכם חסד אבל ממני לא תצפו שום גמול שלא נשאר לי מאומה כאשר עשיתם עם המתים שגמלתם להם חסד במה שלא נזדווגתם לבעלים אחרים ועמדי שנתחברתם עמי ועזבתם אמכם ועשיתם עמי חסד לזון אותי לפי שהייתי זקינה ובשכר זה יתן ה' לכם חן וכבוד והון עתק בחסדו הגדול:
פסוק ח:
ומצאן מנוחה בזה אשה בית אישה כאומרם ז"ל חן אשה בעיני בעלה ותשאנה קולן ותבכינה לפי שהיו בנות מלך והי' גנאי להן מה שאמרה שהיו הולכות מצד אהבת המועיל והממון ולא מצד אהבתה ולכן אמרו לה לא תאמר כן אלא אתך נשוב לעמך בשביל אהבתך ועמך ולא בשביל דבר אחר וזהו אתך נשוב. ואחר שזה כן למה חזרה לומר שובנה בנותי למה תלכנה עמי אבל היא השיבה להן תשובת אמת ואמרה להן אולי שמה שבתכם אינה בשביל הנאת הממון אבל אולי תחשבו שיש לי בנים אחרים או קרובים ממשפחתי ועמי או שאקח בעל אחד להוליד בנים וישאו אתכם וזה הבינה מדבריהם שאמרו אתך נשוב לעמך כי הי' די שיאמרו אתך נשוב אבל אמרו לעמך שרצונם לומר בשביל עמך ומשפחתך. לזה השיבה להן ואמרה למה תלכנה עמי לתכלית זה וכי עוד לי בנים במעי ואני מעוברת מן הרוח. ואם תחשבו שאעפ"י שאני זקנה שארצה ליקח בעל חדש והשם יעשה לי נס כמו שעשה לשרה וזהו כי אמרתי יש לי תקוה ואע"פ שיהיה זה כן בדרך נס יהיו לי בנים בזאת הלילה הלהן תשברנה עד אשר יגדלו זה א"א ולו הונח שנודה שתמתינו להם עד אשר יגדלו אולי ילכו למדינת הים ותשארו עגונות כל ימיכם זה דבר נמנע וזהו הלהן תעגינה לבלתי היות לאיש אל בנותי כלומר לא תאמרו או לא תחשבו כן ואע"פ שתהי' לכן עצבון ומרירות מבעליכון והייתם רוצים להדבק במשפחתם. יותר מרירות יש לי מכם לפי שהיו בני וכן יותר מר לי מכם מצד אחר לפי שאני יודעת שיצאה בי יד ה' כלומר שאני הייתי סבה למיתת בעלי לפי שלא מחיתי בידו וכן הייתי סבה למיתת בני לפי שלא מחיתי בידם שלא ישאו נשים מואביות וזהו כי מר לי מאד צר לי על בני ומר לי מאד שבשבילי יד ה' הויה בבעלי ובבני ובמדרשות בזהר אמרו כי מר לי מאד מכם עליכם מיבעי ליה כד"א צר לי עליך אחי מאי מכם א"ר קרוניא א"ר ביזנא עאקו בלבי מכם דאתון גרמתין לבני דימותין כמה דמתרעם מאחרא. רצו לומר שהיתה מצירה בלבה מהם לפי שהם עשו לה כל הרעה הבאה אליה ממיתת בניה וזהו מכם כמו שפרשתי בפי' קהלת טוב ללכת לבית אבל מלכת לבית המשתה וכן טוב כעס כשבא משחוק וכמ"ש אלישע אחר לר' מאיר עקיבא רבך לא כך דרש אלא טוב אחרית דבר כשהוא טוב מראשיתו וכן בכאן פירשו כי צר לי מאד מכם כלומר מצידיכם ולפי שהן הבינו דבריה שאמרה ותשאן קולן ותבכן עוד מבראשונה לפי שאלו הדברים נגעו להם עד הנפש אחר שהם גרמו לה כל הרעה. ואולי יאמר יעשה ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים לרמוז שהאשה עושה חסד עם בעלה המת כשלא נשאת עוד אחר שהיא אינה מצווה על פו"ר ובזה היא עושה נחת רוח למת ונחת רוח לעצמה נחת רוח למת לפי שהאשה שמת בעלה בעל נעורים מתוך חבתם ואהבתם נשאר בהרוח בעלה ומקשקש בתוכה כפעמון כאומרו באות נפשה שאפה רוח ולכן תאנתה ואנחתה מי ישובנה ואם נשאת לבעל אחר לעולה היא זוכרת הראשון עד שלהבת זה היא נאנחה ותשב אחור ולסבה זה כתבו בסתרי תורה שמי שנושא אלמנה הוא כמי שנכנס בים הגדול בלי משוטות לפי שנשאר בקרבה רוחו וכשמתו אליו יאסוף וכשמתחברת עם בעל שני נכנס בקרבה רוח אחר והם לוחמים זה עם זה ולפעמים נוצח הראשון ומוציא ממנה הרוח השני ועת הבעל השני ולפעמים נוצח הרוח השני ומוציא הראשון ולכן אין ראוי לאדם לשום עצמו בסכנת זאת המלחמה ליקח אלמנה וכ"ש אם תתאלמנה שני פעמים שכבר היא מוחזקת בקטלנית לפי שטובים השנים מן האחד וצריך אדם זה זכיות הרבה וכ"ז תמצאהו בארוכה בפרשת משפטים בזהר בפ' אם אחרת יקח לו וכן בס' צרור הכסף כתבתי זה בענין יבום וחליצה ולכן צותה התורה וירקה בפניו כדי להוציא ממנה אותו רוח שנשאר בקרבה בזה העולם ויעלה למעלה במקום הראוי לו בחליצה זו כמו שכתבתי שם באופן שהאשה שמת בעלה ואינה לוקחת בעל אחר עושית טובה גדולה וחסד גדול עם המת להיות שלו ושקט על שמריו ולא יצטרך לעשות מלחמה בכל דור ודור כמלך עתיד לכידור. והאשה עושה נחת רוח לעצמה כשיושבת ושוהה ושוקטת על שמריה באופן שבשעת מיתתה עולה למעלה אל המקום אשר הי' שם אהלה בתחלה ומתרפקת על דודה ומתחברת עם בעלה היא בעלה אשר אהבה לפי שידוע בסתרי התורה כי נפש הבעל והאשה הם באות ממקור אחד כאומרם ז"ל בת פלוני לפלוני וזה מ' יום קודם יצירת הולד ולכן נפש האשה הולכת ודבקה עם בעלה ואישה ואפי' אם נשאת לשני אחרי מותה הולכת ודבקה באישה הראשון כאומרו אלכה ואשיבה אל אישי הראשון ואחר שהיא עתידה לחזור אל בעלה הראשון למה לה ליקח בעל שני לילך מדחי אל דחי מבעל לבעל ולעשות רע לעצמה כי כמו שלוחמים הרוחות בקרבה כך יש בין הבעל השני והאשה מלחמה ערוכה במחשבה או במעשה לפי שהוא חושבת שאינו אוהב אותה כמו הבעל הא' והוא חושב כי ברוחה אשר בקרבה אוהבת הראשון וזוכרת אותו ולכן אמר בכאן יעשה ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים אחר שלא רציתם ליקח בעל אחר. ועמדי שלא ראיתי איש אחר עמכם כי זה קשה לי ממיתת בני וכן עשיתם חסד עמדי כי אחר שבני במנוחה בלי מלחמת רוח אחרת זאת היא מנוחתי עדי עד וזהו עם המתים ועמדי:
פסוק ט:
ואמר יתן ה' לכן ומצאן מנוחה לרמוז שהיתה מתפללת להשי"ת שכמו שעשו חסד עם המתים עד עתה ונתנו להם מנוחה כן יהי רצון מלפניו שיתן מקום וקורות רוח לעמוד בעצמיכם להיות אלמנות עד יום מותכם בענין שבזה תתנו מנוחה לבעליכן ואתם ג"כ תמצאו מנוחה לשוב ולהדבק עם בעליכם אל מקום אשר הי' שם אהליכם וזהו אשה בית אישה כלומר שכל אחת מכם תשוב ותלך אל בעלה הראשון שזה רמז אל המתים כמו שכתבתי למעלה באומרו אלכה ואשובה לאישי הראשון וזהו ומצאן מנוחה אשה בית אישה.
פסוק ט:
ותשק להן כדי לחבבן שישלימו מאמרה ולפי שזה דבר סתר ורמיזה לעתיד ותשאן קולה ותבכנה כמו שאמרו ביעקב וישא את קולו ויבך לפי שראה שאינו עתיד להקבר עמה.
פסוק י:
והן השיבו כי אתך נשוב אל עמך ועמך נשב כל ימי חיינו והיא השיבה למה תלכנה עמי כי איננו יודעת בכם שלא תשבו להיות עגונות כל ימי חייכם. ובמדרש הגלוי אמרו יתן ה' לכם ומצאן מנוחה אמרה להן כל הטובות והברכות והנחמות שעתיד הקב"ה ליתן לשלמה יהיו מכם דכתיב ויתן אלהים לשלמה וכתיב יתן ה' לכם א"ר חנינא בריה דרב אידי ומצאן כתיב אחת מוצאה ושתים אינן מוצאות. אשה בית אישה אר"י מכאן שאין לאשה קורת רוח אלא בבית אישה ע"כ ירמוז למה שכתבתי כי יצאה בי יד ה' ר' אחא בריה דר' חנינא פתר קרא במשה אמר משה לפני הקב"ה רבונו ש"ע בהן קלסתיך דכתיב הן לה' אלהיך בהן הייתי סבור שתתן לי פורקני הלהן תעגונה הוגעתני לפני מלאך המות נפל דיבור וא"ל הן קרבו ימיך למות על שאמרתי לישראל שמעו נא המורים אל בנותי אללי בני בשבילכם בי ובאחי ובאחותי יצאה בי יד ה'. בר קפרא יד תבעו יד פגעה בהם יד תבעו מי יתן מותינו ביד ה' יד פגעה בהם וגם יד ה' היתה בהם:
פסוק יד:
ותשנה קולן ותבכינה כתיב חסר א' תשש כוחן מהלכות ובוכות ע"כ רמזו בזה איך זאת המגלה יש בה דברי סתר וחכמה ולכן דרשו אותה בזהר על הנפש ועל התירה ולכן אמרו בכאן כי משה הי' מתרעם באומרו הלהן תעגינה כלומר בשביל הן שקלסתיך דכתיב הן לה' אלהיך השמים הי' ראוי שתאמר לי הן קרבו ימיך כו' אח"כ אמר ותשק ערפה לחמותה להפרד ממנה ולשוב לשרשה הראשון אבל רות דבקה בה ובאלהיה פנים בפנים אבל ערפה החזירה עורף לחמותה כמאמר חז"ל שהלכה לאחור ולא לפנים כדין העובד ע"ז כאמרו בשבט דן באחרונה יסעו לומר שהלכו לאחור אבל רות דבקה בה כאומרו ואתם הדבקים ב"ה ועכ"ז לצרתה כזהב מזוקק שבעתים חזרה לומר לה הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה. כדי לבחון אותה אמרה לה שעשתה יפה ערפה ששבה בשביל עמה ומשפחתה ואלהיה וכן ראוי לך לעשות בענין שלא תהי' נשארת לבדך בלי אוהב וריע ואז אמרה רות.
פסוק טז:
אל תפגעי בי לעוזבך לשוב מאחריך כלומר אני מחלה פניך שלא תאמרי לי דברים כאלו כי אין לי עם אחר ואלוה אחר אלא עמך ואלהיך וזהו לעזבך לשוב מאחריך כמו שאומרת וכי את מבקשת ממני שאעזוב אלהי ישראל ואלך אחרי ההבל כיבמתי וכן רמז אל תפגעי בי לפי שכבר אמרו חז"ל החושד בכשרים לוקה בצרעת כמו שלמדו ממרע"ה ולכן אמרה לה חלילה לך מחטא לה' לחשוד בכשרים ולומר לי שאשוב אל עמי ואל אלהי כמו ששבה יבמתי אחרי שאני דבקה בה' ולכן השמר לך אל תסתכן בעצמך לקבל שום נזק ופגע רע מצד הדין בשבילי אחר שאת חושדני וזהו אל תפגעי בי כלומר אל תקבל נזק ופגע בשבילי ע"י שאתה חושדני ואומרת לי לעזבך לשוב מאחריך כי בשום ענין לא אשוב לפי שהפורש ממך כפורש מן החיים ומאחרי ה' ואע"פ שאעבור צער וטורח הדרך לילך שכולה וגלמודה וללון במדבר עכ"ז לאשר תלך אלך ובאשר תליני אלין ואקבל הכל בסבר פנים יפות אחר שעמך עמי ואלהיך אלהי והוא יתן לי השכר האמיתי וזה כטעם פת במלח תאכל כו' ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל:
פסוק יז:
ואמרה באשר תמותי אמות כלומר לא די שאחיה חיי צער בשביל כבוד השם אלא אפי' אם יאמרו לי שאמות ואקבר במדבר הכל אקבל בעבור אהבתו וזהו כענין מ"ש במרים ותמת שם מרים ותקבר שם שאמרו שמתה בנשיקה מדכתיב ותמת שם וכתיב ויהי שם עם ה' וכן אמר בכאן ושם אקבר וכן רמז שם שבמקום שמתה מרים שם נקברה ולא הוליכוה למקום אחר לכבדה ע"ד שאמרו במ"ק ולא של נשים לעולם וכמ"ש ברחל ואקברה שם בדרך אפרת כן אמר בכאן ושם אקבר במקום שאמות אע"פ שלא יעשו לי כבוד להוליכוני לעירות אלא שאקבר במדבר ולפי שנראה דבר קשה לשאול המות אמר כה יעשה ה' לי במיתה וכה יוסיף בקבורה וזה ע"ד תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו ולכן אל תבהלוני בחיי הצער ובמיתה כי היא היא הדבר אשר אני מבקש שיגיע אותו עת שהמות יפריד ביני וביניך ואולי אמרה זה לפי שנעמי אמרה לה כדרך שאומרים לגרים למה תרצה להתגייר ולהדבק בישראל הלא אין אומה ולשון שפלה ועניה למבזה ונמס כישראל שהכל דורסין עליהם והורגים בהם כאומרו נחשבנו כצאן טבחה ולכן השיבה היא ואמרה אל תפגעי בי לעזבך בעבור אלו הדברים שאת אומרת כי אע"פ שאני יודעת כל זה אני מקבלת עלי הכל בסבר פנים יפות כי אל אשר תלכי אלך כלומר אעפ"י שתלכי בגלות אלך ע"ד לך לך וכן וילך משם יצחק וכן ביעקב וילך פדנה ארם ולא גלות בלבד אסבול אלא אף למסיר עצמי על קדושת השם וזה באשר תמותי אמות ולזה רמזו ז"ל באומרם כיון ששמעה נעמי כך התחילה סודרת עליה הלכות גרים אמרה לה בתי אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי טרסיאות אלא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואין דרכן לילך יותר מאלפים אמה בשבת אמרה באשר תלך אלך אין דרכן של ישראל ללין בבית שאין בו מזוזה כו' ורש"י פי' שאמרה לה אסור להתייחד זכר עם נקבה שאינה אשתו אמרה לה באשר תליני אלין:
פסוק יח:
ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה לפי שנצחה אותה בדבריה ותחדל לדבר אליה לפי שהיתה לבה שלם לשמים כמוה וזהו ותלכנה שתיהן עד בואנה בית לחם כלומר שתיהם שוות בלב אחד לאביהם שבשמים כאשה אחת וכן וילכו שניהם יחדיו בלב א' כאיש א'. ואולי רמז ותלכנה שתיהן עד בואנה בית לחם במרוצה בלי הפסק עד שהגיעו לבית לחם שהיא מארץ קדושה אבל כל זמן שהלכו בשדה מואב שהיא בחו"ל שהיא ארץ טמאה לא רצו להתעכב ע"ד אין מפסיקין בקללות באופן שהיו הולכות במרוצה כמי שבורח מהקללה וכל זה לפי שידעה נעמי שכל הרע שבא לבעלה ולבניה לא היה אלא בשביל שיצאו לחו"ל כמו שכתבתי למעלה וכמו שאמרו במדרש רות אלימלך ושלמון ואבי בועז ופלוני אלמוני הגואל ואבי נעמי כלם בני נחשון בן עמינדב היו ולא הועיל להם זכות אבות לפי שיצאו חו"ל עד שלסיבת זה אמר הכ' ותלכנה שתיהן בחפזה ובמהירות להכנס לארץ הקדושה וזהו עד בואנה בית לחם וכן רמז עד בואנה בית לחם לפי שהיה מקום תורה ששם מושב הסנהדרין כדכתיב השערה אל הזקנים וזהו ביה לחם רמז על התורה שנקראת לחם דכתיב לכו לחמי בלחמי ולפי שאז נתחברו הסנהדרין להתיר לרות המואביה כאמרם במדרש רות ושחרים הוליד וגו' ושחרים זה בועז ולמה נקרא שמו שחרים שהי' משוחרר מכל עין הוליד בשדה מואב שנשא את רות שהיתה בשדה מואב ויולד מן חדש אשתו שבימיו נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. כתוב א' אומר ותרא הישראלי וכתוב אחר אומר הישמעאלי רבנן אמרי ישראל הי' והי' חוגר עצמו כישמעאל וטען חרב ואמר או להרוג או לקיים את ההלכה לרות עמוני ולא כו' וכל מי שהוא מבטלה בחרב זה אתיז את ראשו שכך מקובלני משמואל הרמתי עמוני ולא כי' ולפי שבבית לחם הי' לנעמי ולרות מטמון גדול והתירה לבא בקהל היו הולכות במרוצה עד בואנה בית לחם:
פסוק יט:
ויהי כבואנה בית לחם ותהום כל העיר וגו' לפי שראו לרות עם נעמי וכבר ידעו שנשאו בניה מואביות וכמו שאמרנו למעלה שהטעם שלא היתה רוצה נעמי שיבאו עמה כלותיה כדי שלא לקבל בושת מהם על שהיו מואביות ולכן עכשיו כשראו לשתיהן רות ונעמי ותהום כל העיר עליהם איך נתחברה נעמי ברית המואביה ולכן אמרו הזאת נעמי הצדקת שיצאה חוצה לארץ ולא די זה אלא שהביאה עמה זרע טמא מבנות מואב והיא השיבה כבר אבדתי זה השם ואין אני נעימה לא ביופי ולא במעשים וקניתי שם אחר שהוא מרה לפי שעשיתי מעשים רעים ומרים עד שבסבתם מצאוני הרעות האלה ואמרה זה לפי שאולי אע"פ שאבדה שם הראשון של נעמי לא קנתה שם אחר לעשות מעשים רעים לזה אמרה שאיני כן אלא שקנתה שם חדש כפי המעשים עד שבסבת זה השם של מרה המר שדי לי כאלו השם גרם מכח מדה"ד של שדי וכנגד אבדת השם אמרה אני מלאה הלכתי כשהייתי נקראת נעמי וריקם השיבני ה' מצד עונותי ועכ"ז היה במדת רחמים של ה' שהשיבני ומן הראוי הי' לפי הגזירה הכוללת שתמות גם היא אבל מצד רחמיו השיבני ה'. וא"כ למה תקראן לי נעמי. כבר אבדתי זה השם אחרי שה' ענה בי והעיד בי שאני חוטאת אחר שבאתי ריקנית וכנגד השם החדש של מרה אמרה ושדי הרע לי מצד עונותי ומצד מדה"ד של שדי ואולי רמז וה' ענה בי ושדי הרע לי שהיתה מתאוננת על חטאתיה כנגד השם ואומרת כי אחר שהיא סבלה צרות רבות בראית בעיניה מיתת בעלה ובניה הלא טוב לה מות מחיים בענין שלא תראה את כל אלה ואלו מתה עם בעלה כבר היתה נשכחת היא ועונותיה אבל עכשיו שנשארה בחיים לא נשארה אלא לזכרון ולעדות שיעידו בה עונותיה ויאמרו כל העם זאת היא המרשעת היוצאת על פני כל הארץ וזהו וה' ענה בי כד"א שקר ענה באחיו וכן ושדי הרע לי כי כבר ידוע שנקרא שדי לפי שהוא שודד המערכות כאומרו באברהם אני אל שדי פרה ורבה כנגד המערכה שמורה שאין אתה ראוי לבנים וזהו אל שדי שודד המערכה בכחו אל וכן בכאן כפי קבלת חז"ל על אלימלך וכל ביתו נגזרה הגזירה והשי"ת רצה לשדד המערכה ולבטל הגזירה ממנה כאומרו ותשאר היא שלא כדין המערכה וכ"ז לפי שרצה השי"ת שיתיסד מרות המואביה מלכות בית דוד ותלך עם נעמי לכ"א בכאן אעפ"י שהשי"ת עשה זה לשבר המערכה ולשדדה לטובת ישראל.
פסוק כ:
שדי הרע לי אחר שנשארתי בחיים לעד ולמופת לכל העולם מצד המכות שבאו עלי וזהו ושדי הרע לי כלומר שם שדי ששדד המערכה שלא אמות הרע לי כי טוב מותי מחיי ולא אראה במות אישי ובני ולא די זה אלא שהבאתי העדות עמי רות המואביה עד שלסבת זה אמר ותהם כל העיר עליהם.
פסוק כ:
ובמדרש רות נתנו טעם למה אמר ותהם כל העיר וכי כל העיר היו סמוכים עד שאמרו שם א"ר שמעון בר נחמני אותם הימים ימי קצירת העומר היו והיו כל הערים הסמוכות מתכנסות לשם דתנן כל העירות הסמוכות לשם מתכנסות כדי שיהי' נקצר בעסק גדול. וי"א אבצן היה משיא בתו ובאו כולם לגמילות חסדים א"ר תנחום בשם ר' עזרי' ור' מנחמא בשם ר' יהושיע בר אבין מאי דכתיב ה' צבאות מי כמוך חסין יה ממציא דברים בעונתן אותו היום מתה אשתו של בועז ועאל כל עמא לגמילות חסדים. נכנסה רות עם נעמי זו יוצאה וזו נכנסת ע"כ ואולי ואמר וה' ענה בי ושדי הרע לי לרמוז בדבריה שכל הרע שבא לבעלה ולבניה היו בסבתה לפי שלא מיחתה ביד בעלה שלא יצא חוץ לארץ וכן שלא מיחתה ביד בניה שלא יקחו נשים מואביות כמו שעשו מכוח ואשתו לשמשון וז"ש וה' ענה בי ענה והכניע לבעלי בעבורי והוא כמו לענות מפני.
פסוק כא:
ושדי הרע לבני בשבילי ויהיה כמו פן יאמרו לי אשה הרגתהו שהוא כמו בשבילי ולכן עשה בכאן ב' חלוקות וה' ענה בי ושדי הרע לי כנגד הבעל והבנים ולכ"א ושדי בבנים לרמוז שאע"פ שאל שדי כחו לפרות ולרבות בנים כאומרו אני אל שדי פרה ורבה בכאן הי' בהיפך כי שם שדי הרע והכריח לבני שלא כמנהג בשבילי ובשביל עונותי. וכן יאמר וה' ענה בי והכניע במדת רחמים של ה' לבעלי ונשארו בני לראות אם ישובו אל ה' ושדי במדת הדין הרע לי והרג בני הנשארים ואולי יאמר וה' ענה בי במדת הדין הרפה וכמו שאמרו ז"ל כ"מ שנאמר וה' הוא ובית דינו כמו וה' הכה כל בכור וכן ה' נתן וה' לקח וכן בכאן וה' הוא ובית דינו ענה בי ושדי הוא מדה"ד הקשה הרע לי ולכן לפי שהיה הוא עם בית דינו ענה בי ליקח את בעלי ונשארו בני אבל כשהי' בית דינו לבד הרע לי בבנים:
פסוק כב:
וחזר לומר ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה להגיד לנו באיזה זמן באו שהוא בתחלת קציר שעורים או שאמר ותשב נעמי לפי שאמרה למעלה וה' ענה בי במדת רחמים לזה סמך ותשב נעמי כלומר אע"פ שנראה שבא לה רע גדול במיתת בעלה ובניה עכ"ז השם במדת רחמיו השיב לנעמי לבית לחם אעפ"י שמן הראוי היה שלא תשוב ותמות עם בעלה כפי הגזירה אבל נשארה לתת שארית לעולם או שיאמר ותשב נעמי ורות המואביה כלומר שלא שבה אלא בזכות רות המואביה כלתה שהיתה צדקת גמורה ועתיד מלכות בית דוד לצאת ממנה ולזאת הסבה שבה נעמי כי באופן אחר כבר נגזרה עליה גזירה ולכ"א ברות השבה משדה מואב לומר שבזכות שהיתה מואביה ושבה בתשובה ונתגיירה ושבה משדה מואב שבה נעמי ואמר והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים לרמוז ג"כ שבזכות התורה הנקראת לחם באו לפי שבתורה יעודים רבים על ענין רות המואביה שעתיד מלך המשיח לצאת ממנה וז"ש בתחלת קציר שעורים שהוא זמן ספירת העומר והבאת העומר ולהורות ע"ז סמך מיד ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל לומר שהוצרכה נעמי לשוב משדי מואב לפי שהי' לה איש גבור חיל קרוב מבעלה והוא ראוי להזדווג עם רות להוציא הגואל ממנה. ולפי שמה' אשה משכלת ולא מכח אדם אמר שאע"פ שבאה נעמי ושבה בזכות רות עכ"ז לא אמרה נעמי לרות לך אל קרובינו בועז אלא השי"ת המסבב כל הסיבות שם בלב רות לילך לשדה בועז להזדווג עמו וזהו ותאמר רות המואביה לנעמי אלכה כא השדה ואלקטה בשבלים וכו' אבל נעמי לא אמרה לה דבר בתחלה באופן שנדע כי מה' היתה זאת וכ"ז כדי להשלים עצת ה' ועצת נביאיו.
פסוק כב:
או יאמר ותשב נעמי ורות המואביה כלתה לפי שאמרה נעמי למעלה אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה' סמך לכאן ותשב נעמי ורות כלתה עמה הטובה לה מעשרה בנים כמו שאמרו לה השכינות לומר שאע"פ שאמרה וריקם השיבני ה' לא שבה ריקם אחר ששבה עם רות המואביה כלתה הטובה לה מעשרה בנים אחר שעתידה להקים לבניה שם בישראל כמאמר התורה ולא ימחה שמו מישראל וזה מצד הייבום. וכן לא שבה ריקם אחר שעתיד מלך המשיח לצאת מבניה ולהושיע את ישראל וללמד להם תורה ומצות כאומרו ומלאה הארץ דעה וזהו והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים שזה רמז על התורה ולזאת הסבה ג"כ נכנס בכאן פסוק ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל שזה רמז על מלך המשיח הנקרא איש חיל רב פעלים.