לפרק א'

ייחוס של מלך

נוהגים לקרוא מגילת רות בשבועות. הספרדים נוהגים לקרוא אותה ב"תיקון ליל שבועות" מתוך סידור, בלי ברכה. מי שלא קרא בלילה, קורא בתפילת הבוקר אחרי האזהרות. האשכנזים קוראים אותה מתוך מגילת קלף, ויש שנהגו לברך "על מקרא מגילה" (משנה ברורה תצד יט).

החיד"א (ברכי יוסף תצד יא) הביא כמה טעמים לקריאת מגילת רות בשבועות. בתלמוד הירושלמי (ביצה פ"ב ה"ד) אמרו שדוד המלך עליו השלום נפטר בחג השבועות, והקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים, ואם כן בוודאי גם נולד באותו יום. כל מגילת רות עוסקת בייחוס של דוד המלך.

סוגיית המלכות החסרה

וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מוֹאָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו׃
וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱ‍ֽלִימֶ֡לֶךְ וְשֵׁם֩ אִשְׁתּ֨וֹ נָעֳמִ֜י וְשֵׁ֥ם שְׁנֵֽי־בָנָ֣יו ׀ מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙ אֶפְרָתִ֔ים מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַיָּבֹ֥אוּ שְׂדֵי־מוֹאָ֖ב וַיִּֽהְיוּ־שָֽׁם׃
(רות א א-ב)

שמו של דוד המלך נכתב רק בסוף המגילה. אף על פי כן המגילה כולה עוסקת במלכות שחסרה כל כך בעם ישראל, ובמיוחד בשבט יהודה, שהיה ראוי כי ינהיג את עם ישראל בעת צרה. כך מובא בגמרא:

ואמר ר' יוחנן מאי דכתיב (=מהו שכתוב): "וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים"(רות א א) – דור ששופט את שופטיו; אמר לו, טול קיסם מבין עיניך, אמר לו, טול קורה מבין עיניך; אמר לו, "כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים"(ישעיה א כב), אמר לו, "סָבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם׃"(שם).

מסביר רש"י (שם):

שהיו השופטים עצמם מקולקלים, והיה פתחון פה לנשפט להוכיח את מוכיחו, שאם אמר לו השופט: טול קיסם מבין עיניך, הסתלק ופרוש מעבירה קטנה שבידך, יכול זה לומר, טול קורה מבין עיניך, פרוש מעבירה חמורה שבידך.

הבעיה של המנהיגים, שלא היו דוגמא אישית, גררה אחריה קלקול לעם כולו.

אלימלך הוא דוגמא מעשית למשבר המנהיגות. במדרש:

למה נענש אלימלך? על ידי שהפיל לבן של ישראל עליהם (משל למה הדבר דומה?) לבוליטין (עשיר גדול) שהיה שרוי במדינה, והיו בני המדינה סבורים עליו ואומרים שאם יבואו שני בצורת והוא יכול לספק את המדינה עשר שנים מזון.
כיוון שבאת שנת בצורת יצתה (=יצאה) לה שפחתו מעילת בסידקי (נכנסת לחנות) וקופתה בידה. והיו בני המדינה אומרים זהו שהיינו בטוחים עליו שאם תבוא בצורת הוא יכול לפרנס אותנו עשר שנים? והרי שפחתו עומדת בסידקי וקופתה בידה. כך אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר, עכשיו כל ישראל מסבבים פתחו זה בקופתו וזה בקופתו (באים לקנות או לבקש ממנו צדקה) עמד וברח לו מפניהם. הדא (=זה) הוא דכתיב "וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה".
(רות רבה א ד)

דוד מתקן קלקולם של גדולי הדור

וַיָּ֥מָת אֱלִימֶ֖לֶךְ אִ֣ישׁ נָעֳמִ֑י וַתִּשָּׁאֵ֥ר הִ֖יא וּשְׁנֵ֥י בָנֶֽיהָ׃
וַיִּשְׂא֣וּ לָהֶ֗ם נָשִׁים֙ מֹֽאֲבִיּ֔וֹת שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָרְפָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית ר֑וּת וַיֵּ֥שְׁבוּ שָׁ֖ם כְּעֶ֥שֶׂר שָׁנִֽים׃
(רות א ג-ד)

מפורסמים דברי הרמב"ם:

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן הגויים ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ – אסור, אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שווה דינר חיטים בשני דינרים – במה דברים אמורים? כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר. אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס – יצא לכל מקום שימצא בו רווח. ואף על פי שמותר לצאת אינה מידת חסידות שהרי מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙, שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כלייה למקום.
(משנה תורה מלכים ה ט)

לא רק אלימלך היה מנהיג שעיני הציבור היו נשואות אליו ונכשל, גם "מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙, שני גדולי הדור היו"! ובגלל שעזבו את הארץ בגלל צרה גדולה, הם נתחייבו כליה למקום.

הכתוב גם אומר שהם נשאו נשים מואביות. אף שמן הסתם הן התגיירו (אבן עזרא רות א א) הן נקראות מואביות או בגלל שהותם בחו"ל או בגלל שהגיור לא היה מספק. כך מסופר בגמרא  על אדם אחד שאחיו נשא אישה בחוזאה ונפטר בלא בנים, והיה צריך האח שגר בארץ ישראל לייבם את אשת אחיו שגר בחו"ל. שאלו את רבי חנינא האם מותר לו לצאת לחו"ל לצורך הייבום. "אמר ליה (=אמר לו), אחיו נשא כותית (=גויה) ומת – ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו?"(כתובות קיא.).

מסביר המהרש"א (שם), שבוודאי לא מדובר באדם שנשא גויה. שאם כן בוודאי לא היה חל עליה שום ייבום. מדובר כאן באדם שנשא יהודייה כשרה בחו"ל, וזה נחשב לו כאילו נשא גויה. על-פי מה שנאמר לעיל, כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים, והיינו גויה. ואמר "ברוך המקום שהרגו", דהיינו שמת בלא זמנו בלי זרע.

ומניין לומדים שכל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים? מדוד המלך, שהוא זה שמגדיר את חו"ל כמו עבודת כוכבים. כך אומרת הגמרא:

תָּנוּ רַבָּנָן, לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ עוֹבְדֵי כוֹכָבִים. וְאַל יָדוּר בְּחוּץ לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּה יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכָל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר "לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵא-לֹהִֽים׃"(ויקרא כה לח). וְכִי כָּל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ אֵין לוֹ אֱ-לוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר, "כִּֽי־גֵרְשׁ֣וּנִי הַיּ֗וֹם מֵהִסְתַּפֵּ֜חַ בְּנַחֲלַ֤ת יְ-הוָה֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֥ךְ עֲבֹ֖ד אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃"(שמואל א כו יט). וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד, "לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים"? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.
(כתובות קי:)

דוד המלך מתקן אפוא את הקלקול של אֱ‍ֽלִימֶ֡לֶךְ, מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙, לא רק בצד של המנהיג המתוקן מול המנהיגים המקולקלים, אלא גם ביחס הנכון להבין מה ערכה הרוחני של ארץ ישראל.

סופה מעיד על תחילתה

וַתָּ֤קָם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שָׁב מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב כִּֽי־פָקַ֤ד יְ-הוָה֙ אֶת־עַמּ֔וֹ לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם׃
וַתֵּצֵ֗א מִן־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר הָיְתָה־שָׁ֔מָּה וּשְׁתֵּ֥י כַלֹּתֶ֖יהָ עִמָּ֑הּ וַתֵּלַ֣כְנָה בַדֶּ֔רֶךְ לָשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה׃ 
(רות א ו-ז)

חכמינו אמרו על יעקב אבינו כי "יציאת צדיק מן המקום ניכרת ועושה רושם, פנה זיוה, פנה הדרה, פנה שבחה של עיר". כך היה גם עם נעמי. יציאתה משדה מואב עשתה רושם ניכר על התושבים, למרות היותם נכרים מואבים שלא יבואו בקהל ה' (רש"י).

אף על פי שנעמי נקראת צדיקה, היא נשארה במואב זמן רב אחרי מות בעלה, אולי בגלל שני בניה. רק לאחר שהיא שומעת שנגמר הרעב בארץ ישראל היא חוזרת. כל הדברים הללו לא מונעים מחכמינו לקרוא לה צדיקה, שסופה מעיד על תחילתה, או בגלל שהקלקול לא התחיל ממנה והיא הייתה כאנוסה, או בגלל שחזרה בתשובה.

גֵּרות בלי צדק

וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹּׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ יעשה (יַ֣עַשׂ) יְ-הוָ֤ה עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם־הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי׃
יִתֵּ֤ן יְ-הוָה֙ לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ וַתִּשַּׁ֣ק לָהֶ֔ן וַתִּשֶּׂ֥אנָה קוֹלָ֖ן וַתִּבְכֶּֽינָה׃
וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ׃
וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַֽעֽוֹד־לִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַאֲנָשִֽׁים׃
שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִהְי֣וֹת לְאִ֑ישׁ כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ יֶשׁ־לִ֣י תִקְוָ֔ה גַּ֣ם הָיִ֤יתִי הַלַּ֙יְלָה֙ לְאִ֔ישׁ וְגַ֖ם יָלַ֥דְתִּי בָנִֽים׃
הֲלָהֵ֣ן ׀ תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּֽעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱי֣וֹת לְאִ֑ישׁ אַ֣ל בְּנֹתַ֗י כִּֽי־מַר־לִ֤י מְאֹד֙ מִכֶּ֔ם כִּֽי־יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד־יְ-הוָֽה׃ 
וַתִּשֶּׂ֣נָה קוֹלָ֔ן וַתִּבְכֶּ֖ינָה ע֑וֹד וַתִּשַּׁ֤ק עָרְפָּה֙ לַחֲמוֹתָ֔הּ וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ׃
(רות א ח-יד)

המלבי"ם אומר בשם המדרש, שרות וערפה לא התגיירו, ואילו לדעת אבן-עזרא הן התגיירו.

לפי המלבי"ם מובן למה נעמי משדלת אותן לחזור למואב. אבל לפי האבן-עזרא הדבר תמוה, שהרי הן יהודיות ובמואב הן בוודאי לא ישמרו תורה ומצוות.

מאידך, על המלבי"ם קשה מה שכתב הרמב"ם, שמַחְלוֹן וְכִלְיוֹן֙ היו גדולי הדור. שאם כך, איך נשאו נכריות? [אולי כוונתו של הרמב"ם "גדולי הדור" במשמעות של השפעה ציבורית ולא במובן של שמירת תורה ומצוות, כפי שמסתבר מהעונש הקשה שהם קיבלו אחר כך.]

ההסבר לשאלה זו מצוי בדברי הרמב"ם (משנה תורה איסורי ביאה יג יד) שכותב על שמשון ושלמה, כי הכתוב מעיד עליהם שנשאו נשים נכריות; "אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה' נשאו נשים נכריות בגיותן". ואם כן למה נקראו נכריות? כי הגרות שלהן לא הייתה אמיתית. שהתגיירו "בגלל ממון שיטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא להכנס לדת". על כן בודקים כל גר אם התגייר בגלל אישה יהודיה שרוצה להתחתן איתה. ובודקים גיורת אם בגלל איש היא מתגיירת. הנשים שגייר שלמה, או הנשים הפלישתיות שגייר שמשון, התגיירו בגלל סיבה חיצונית ולא בגלל אהבת ה'. הן גם לא התגיירו על דעת בית-הדין, אלא בבתי-דין של הדיוטות. על כן "חשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדים, ועוד שהוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות כוכבים ומזלות שלהן...".

גיור לחומרה

וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּה֙ שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּ֔ךְ אֶל־עַמָּ֖הּ וְאֶל־אֱלֹהֶ֑יהָ שׁ֖וּבִי אַחֲרֵ֥י יְבִמְתֵּֽךְ׃
וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל־תִּפְגְּעִי־בִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵא-לֹהַ֖יִךְ אֱ-לֹהָֽי׃ 
בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה יְ-הוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ׃
וַתֵּ֕רֶא כִּֽי־מִתְאַמֶּ֥צֶת הִ֖יא לָלֶ֣כֶת אִתָּ֑הּ וַתֶּחְדַּ֖ל לְדַבֵּ֥ר אֵלֶֽיהָ׃
וַתֵּלַ֣כְנָה שְׁתֵּיהֶ֔ם עַד־בֹּאָ֖נָה בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיְהִ֗י כְּבֹאָ֙נָה֙ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַתֵּהֹ֤ם כָּל־הָעִיר֙ עֲלֵיהֶ֔ן וַתֹּאמַ֖רְנָה הֲזֹ֥את נָעֳמִֽי׃
(רות א טו-יט)

הנשים שהתגיירו בשביל בעל בבית-דין של הדיוטות נחשבות כביכול נכריות מצד אחד, ומצד שני הן יהודיות. ההלכה היא שלא מגיירים אישה לשם איש, ולהיפך. ואם גיירו – הגיור חל. כך כותב הרמב"ם:

גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות--הרי זה גר. ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר--הואיל ומל וטבל, יצא מכלל הגויים; וחוששין לו, עד שיתבאר צדקותו. אפילו חזר ועבד עבודה זרה--הרי הוא כישראל משומד, שקידושיו קידושין; ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיים שמשון ושלמה נשותיהן, ואף על פי שנגלה סודן. ומפני זה אמרו חכמים, קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת--שרובן חוזר בשביל דבר, ומטעין את ישראל; וקשה הדבר לפרוש מהם, אחר שנתגיירו. צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל, ובקברות התאווה; וכן רוב הנסיונות, האספסוף היו בהן תחילה.
(משנה תורה איסורי ביאה יג יז-יח)

על כן עוברת רות גיור נוסף, והרבה מהלכות גיור נלמדות מהגיור השני של רות, כמו שאומר הרמב"ם כאן כי אף שלא נמצאת סיבה שבגללה רוצה המתגייר להתגייר – "מודיעים אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו; אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה--מקבלים אותן, שנאמר 'וַתֵּ֕רֶא כִּֽי־מִתְאַמֶּ֥צֶת הִ֖יא לָלֶ֣כֶת אִתָּ֑הּ וַתֶּחְדַּ֖ל לְדַבֵּ֥ר אֵלֶֽיהָ׃' ".

טוב שם טוב

וַתֵּלַ֣כְנָה שְׁתֵּיהֶ֔ם עַד־בֹּאָ֖נָה בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיְהִ֗י כְּבֹאָ֙נָה֙ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַתֵּהֹ֤ם כָּל־הָעִיר֙ עֲלֵיהֶ֔ן וַתֹּאמַ֖רְנָה הֲזֹ֥את נָעֳמִֽי׃
וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נָעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּי־הֵמַ֥ר שַׁ-דַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד׃
אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְ-הוָ֑ה לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נָעֳמִ֔י וַֽי-הוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשׁ-ַדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי׃
וַתָּ֣שָׁב נָעֳמִ֗י וְר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֤ה כַלָּתָהּ֙ עִמָּ֔הּ הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב וְהֵ֗מָּה בָּ֚אוּ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם בִּתְחִלַּ֖ת קְצִ֥יר שְׂעֹרִֽים׃
(רות א יט-כב)

כל השמות במגילת רות הם בעלי משמעות:

מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙ – על שם מה שקרה להם בסופם.

אֱ‍ֽלִימֶ֡לֶךְ – ממשפחת המלוכה.

נָעֳמִ֑י – על שם מעשיה.

עָרְפָּה֙ – על שם שהפנתה עורף לנעמי.

בֹּֽעַז – על שם גבורתו והעוז החיובי שלו.

גם "פלוני אלמוני" הוא שם של אדם שלא גאל את רות, אף שהיה קרוב יותר, והיה יכול להיות אבי מלכות ישראל, אבל נשאר איש אלמוני, בגלל הפחדנות היתירה שלו.

הגמרא שואלת מה המשמעות של השם רות? "אמר ר' יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריווהו להקב"ה בשירות ותשבחות. מנא לן דשמא גרים (=מהיכן לנו שהשם גורם)? – אמר רבי אליעזר דאמר קרא (=שאמר הכתוב) 'לְֽכוּ־חֲ֭זוּ מִפְעֲל֣וֹת יְ-הוָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֖ם שַׁמּ֣וֹת בָּאָֽרֶץ׃'(תהלים מו ט) אל תקרי 'שַׁמּ֣וֹת' אלא 'שֵׁמוֹת' "(ברכות ז:).

על רקע זה מובן למה אומרת נעמי כי השם הראוי לה הוא "מרא"; על שם המרירות ולא על שם הנעימות. אף-על-פי-כן נשאר שמה נעמי, כי בסופו של דבר השם הזה הוא השם הקובע.