פרשנים על הפרק
📜
תרגוםרבותינו זכרונם לברכה22 פסוקים📜
רש"ירש״י25 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא29 פסוקים📜
רלב"גרלב"ג12 פסוקים📜
אשכול הכופראברהם סבע31 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי10 פסוקים📜
עיני משהאלשיך46 פסוקים📜
אגרת שמואלר' שמואל די אוזידה215 פסוקים📜
נחל אשכולר' חיים יוסף דוד אזולאי10 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי12 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם25 פסוקים📜
תורה תמימההרב ברוך הלוי אפשטיין65 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ22 פסוקיםמאמרים על הפרק
אגרת שמואל
ר' שמואל די אוזידה
פסוק א:
ויהי בימי שפוט השופטים הגם כי רז"ל דרשו אותו לגנאי או שהי' שופטיו צריכין להשפט או שהיה שופטים את שופטיהם בהיות שלעולם השי"ת רוצה שיספרו בשבחן של ישראל ורצה הקב"ה לזכות את ישראל לכן כל מאי דמצינין למדרשי' לשבח דרשינן ליה וזה שמצינו שארז"ל שהרעב שהי' בימי דוד היה ראוי לבוא בית שאול רק בהיות שדוד ודורו היה ראוים לעמוד בנסיון הרעב ולא יבעטו בארץ חמדה לצאת ולברוח מארץ ישראל לכן הביאו בימי דוד וכן אפשר לומר שזה הרעב שהביא השי"ת עתה בשביל דור הצדיקים ראויים לעמוד בנסיון הרעב שלא לבעוט בארץ חמדה ולא הי' דור שכל אחד עושה דין לעצמו וכל דאלים גבר רק הי' נשמעים לשופטים והם היו עושים המשפט ואין מוחה בידם כי על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע רצה לומר ויהי בימי שפוט השופטים שהשופטים היו דנין וכל העם נשמעים עליהם אז ויהי רעב בארץ והביא בימיהם הרעב לפי שידע השי"ת שיעמדו בנסיון ולא יברחו ויבעטו בארץ חמדה וכן היה שכולם עמדו ולא יצאו מארץ ישראל רק אחד היה ופרסמו הכתוב וז"ש וילך איש אחד לבד הלא הוא אלימלך. וראוי להבין למה הפסיק בהזכרת המקום בין הזכרת הנפשות וכך הל"ל וילך איש ואשתו ושני בניו מבית לחם יהודה וגו' ובזה לא היה צריך לחזור ולומר מלת הוא או הל"ל וילך מבית לחם יהודה איש ואשתו ושני בניו וגו' ולמה הפסיק במבית לחם יהודה בנתיים ואפשר לומר כי יציאתם מארץ חמדה לא היה בעצת אשתו ובניו כי אנוסים היו בזה מאביהם הזקן וברע היה בעיניהם המעשה לפי שביציאתו היה מפיל לבן של ישראל ולכן בהזכיר ההליכה מבית לחם לא הזכיר רק לו לבדו לפי שהוא היה המוליכן מארץ חמדה ועל כרחם היו נגררים אחריו וז"ש וילך איש מבית לחם יהודה ולכן בבחינת היציאה מבית לחם לא הוזכר אלא הוא לבדו אמנם בבחינת המקום אשר הלכו אליו כיון שראו אשתו ובניו שהיו מוכרחים ללכת עמו ולצאת מא"י אז נתיעצו כולם כאחד לאיזה מקום ילכו ובזה כולם הושוו לעצה אחת ללכת לגור בשדה מואב הוא ואשתו ושני בניו שכולם נתייעצו והושוו בעצה זו לפי שראו שאיזה אומה ולשון אשר ילכו לגור שם יהיו לבושת וגם לחרפה וגם ללעג וקלס לסביבותם באמרם איך נתאכזר אכזריות גדול עם בני עמו להפיל לבן בהיות האיש ההוא גדול מכל בני קדם ובידו יכולת לזון את עמו עשר שני' ותיכף בבוא שנת הרעב ברח מפני העניי' והאביוני' המבקשים לחם ואין ולכך נתייעצו ובחרו ללכת לגור בשדה מואב שהם צרי עין כמו שאמר הכתוב על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ובוודאי אל ירע בעיניהם מה שעשה אלימלך וא"כ אף אם בבחינת יציאתם מבית לחם אשתו ובניו לא הושוו בעצתם אבל בבחינת הליכתם לגור בשדה מואב בזה הושוו הוא ואשתו ושני בניו:
פסוק א:
בעל המסורה אמר שיש שני וילך איש הא' וילך איש מבית לוי והב' הוא וילך איש מבית לחם יהודה והכוונה להשמיענו שעמרם ואלימלך מנגדים זה לזה כי כל אחד תפש בקצה אחד וזה שהרי עמרם פירש מאשתו אפילו בזמן שהי' מצוה להדבק בה אלא שאח"כ בעצת בתו החזירה כמו שארז"ל במה שאמר וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי דהיינו שהחזירה אמנם אלימלך היה להפך שאפילו בזמן הרעב שהיה מצוה לפרוש מאשתו וכאמרם ז"ל בפסוק וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב מכאן שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון אף בזמן הזה אלימלך לא פי' מאשתו וזה שאמר וילך איש וגו' הוא ואשתו ושני בניו ואלו פירש מאשתו הכי הל"ל הוא ובניו ואשתו וכמו שמצינו בנח בכניסתו אל התיבה נאמר בא אתה ובניך ואשתך ונשי בניך וגו' מכאן שנאסר בתשמיש המטה וביציאתו נאמר צא אתה מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך וגו' מכאן שהותרו בתשמיש המטה ואם כן בנידון דידן דאלימלך כיון שאמר הוא ואשתו סמוכה אליו ולא הפסיק במלת בניו בנתים נראה דלא פירש מאשתו הפך וילך איש מבית לוי כדאמרן. ובמדרש אמר ר' פרחי' באותה שעה היה קב"ה דן את העולם וב"ד שלמעל' עומדין והקב"ה מסתירו שנאמר וילך איש עמדה מדת דין והזכירו שנאמר ושם האיש אלימלך מיד נגזר עליו ועל בניו מה כתיב בתרי' וימת אלימלך וגו' ע"כ הוקשה להם כפל הפסוק כי כן הל"ל וילך אלימלך מבית לחם יהודה ונעמי אשתו ומחלון וכליון בניו ולמה תני והדר מפרש על כן אמרו כי הפסוק הראשון הם דברי מדות הרחמים המלמדת עליו זכות ומסתירו והכתוב השני דברי מדות הדין המקטרגות עליו ומזכירו:
פסוק א:
ועל פי דרכם ז"ל אפשר שיפורשו הכתוב כן התחיל ואמר כי זה המאורע אשר בא להודיענו היה כן כי היו ב"ד של מעלה עומדין לדון את העולם וזהו ויהי בימי שפוט השופטים על ב"ד של מעלה אמר השופטים או שב"ד של מעלה היו דנין את השופטים על שלא היה נוהגין כשורה ויצא דבר מלכות מלפני ב"ד של מעלה ונגזרה גזירה על רוב פשעיהם וז"ש ויהי רעב בארץ ומדת רחמים למדה זכות על יציאת אלימלך ועל כן אמרה וילך איש מבית לחם יהודה לומר כי איש אחד היה ההולך משם לבדו והוא איש כשאר אנשי הארץ וכמו שאין ראוי לתפוס באחד משאר יושבי הארץ אם יצאו ממנו בסיבת הרעב גם אין לתפוס לזה כי רעב בעיר פזר רגליך ואף כי ארבעה היו ולא איש אחר אין ראוי לתת לב גם לזה כי שלשתן נגררים אחר הגדול שבהם זה שאמר הוא ואשתו הנגררת אחר בעלה כי הוא ימשול בך כתיב וגם שני בניו נופלים אליו ומחוייבים ללכת אחר עצמו ולשמוע בקולו ואין ראוים לעונש כלל ובזה מדוייק מה שחזר לומר מלת הוא ומה גם עוד טענ' אחרת שאינם ראויים לעונש לא הוא ולא הם שלא הלך להשתקע אלא לגור שם כגר בארץ והיה כמשלש חדשים ישוב אל ביתו ואל מקומו הראשון ולא יתיישב בחוצה לארץ עמדה מדת הדין וקטרגה עליו ונתוכחה עם מדת רחמים ואמרה לכו נא ונוכחה למה אמרת וילך איש כאילו הוא אחד העם ואחד הריקים ושם האיש שאמרת וילך איש אלימלך שמו שהוא גדול הדור האומר אני ואפסי עוד ואין כמוני עשיר בכל הארץ עד שעל כן נקרא שמו אלימלך שהיה אומר חלי מלכות ולי נאה להיות מלך על רוב חשיבותי ועושרי והיה ראוי לאיש כמוהו לפרנס כל יושבי עירו ולא להפיל לבם וראוי להענישו להיותו אדם חשוב וגם האשה אשר אמרת כי אשתו היא ונגררת אחריו והיא גם היא ראוי' לעונש גדול כי שם אשתו נעמי ונקראת שמה כן על שם שהיא נעימה במעשיה כמאמרם ז"ל ולכן כיון שאשה יראת ד' וצדקת גמורה היא ראוי לדקדק עמה כחוט השערה כד"א וסביביו נשערה מאד והי' לה לפתותו בדברי' אולי יפותה ותוכל לו לעכב בידו ולא עשתה והבנים אשר אמרת כי שמעו בקול אביהם כי הם טפלים אליו גם עליהם יהיה הקצף כי שם שני בניו מחלון וכליון וכל אחד חשוב בפני עצמו ולו שם בגדולים אשר בארץ המה וז"ש אפרתים ותרגום יונתן רופילין שהיו גדולי הדור ולא היתה מעלתם וגדולתם אחרי צאתם מארצם אלא אפרתים היו מבית לחם יהודה מאז בהיותם בבית לחם היו גדולים וחשובים אם כן גם המה היו יכולים למחו' ולא מיחו ולהורות על מה שאמרנו חזר פעם שנית לומר מבית לחם יהודה אחרי אומרו וילך איש מבית לחם יהודה כי גדולים וחשובים מזמן היותם בבית לחם ולא מקרוב נתגדלו וגם אשר אמרת כי גר כארץ הוא וישב עוד לביתו ואל מקום משכן כבודו הנה הנם יושבים ומתיישבים שמה וז"ש ויבואו שדי מואב ויהיו שם כי עשו מושבם והוייתם וקבעו דירתם בשדי מואב ועל כל זה לא אפקוד ולא מתקנם נפשי:
פסוק א:
אי נמי אמרה ויבאו שדי מואב דרך תימה כמקטרגת שלא היו ראויים לבא בשלום ער מחוז חפצם וז"ש וכי ראוי היה שיבאו עד שדי מואב ולא מתו בדרך ולא די שבאו בשלום אין שטן ואין רע אלא שהם בהויה וקיום כי ראוי היה לאנשים הללו להיו' עדיין בעולם מיד בבואם היה ראוי לקוברם מיד נגזרה גזירה על כולם עליו ועל בניו וימת אלימלך וברוב רחמיו וחסדיו ית' נשארה היא ושני בניה אף כי היו ראויים למיתה כולם כאחד נשארו ליתר הפלטה ואפשר שזה כיון ר' חנינא שאחר נעשית היא שיירי מנחות וכמו שארז"ל על שני בני אהרן הנותרים שגם הם חייבים מיתה רק שנותרו וכן אמר בכאן ותשאר היא ושני בניה כי נשארו לשארית וליתר הפליטה אולי ישובו בתשובה ולא שבו מדרכם הרעה ויוסיפו עוד לחטא לו וישאו להם נשים וגו' וישבו שם עד עשר שנים ולא זכרו אל ארץ חמדה לשוב להם חזרה מדת הדין וקטרגה פעם שנית וימותו גם שניהם ותשאר היא ברחמים גדולים נשארה גם בפעם הזאת כי לא הוכיחה את בניה לשובם לאדמתם באופן כי מב' קטרוגין נשארה ונשתיירה לשיורים וליתר הפלטה האחד במות אישה ג"כ מדות הדין היתה מתוחה ג"כ עליה ותשאר ואפשר שזו כוונת ר' חנינא שאמר ותשאר האשה נעשתה שייר שיירים ובזה דייק שפיר מה שחזר עתה לו' ומאישה ועתה נתנה בלבה כי ח"ו בפעם השלישית הקצף יהיה עליה וז"ש על כן ותקם היא וכלותי' וגו':
פסוק א:
אי נמי אמר ויהי בימי שפוט השופטים לפי שאחרי מות יהושיע עמדו שופטים על ישראל ככתוב בספר שופטים והיה עם בני ישראל יראים את ד' כל ימי השופט הרועה אותם ושמעו לקולו שהיה מדריכם בדרך ישרה ובמות השופט היו מכעיסים לפניו ית' ואיש כל הישר בעיניו יעשה כצאן אשר אין להם רועה ובמעלם אשר היו מועלם בו ית' היה מוסר אותם לחרב ביד אויביהם עמון ומואב ופלישתים וסיסרא וגו' ובצר להם ושבים אליו ית' וישלח מלאך ויושיעם והיה מנהיג אותם וגם כל ימי השופט ההוא המושיע אות' היו הולכים בדרכי השופט שהיה מנהיג בדרך ד' עד מות השופט ההוא באופן שלא היו סרים מאחריו ית' אלא בין שופט לשופט להיותם משולחים מבלי רועה אבל בהיות השופט עליהם לא יטו מני דרך וכן אמר שם ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ד' ואהוד מת לומר כי מיתת אהוד מושיעם המורה לכם את הדרך ילכו בה זאת היתה נסיבה לרעתם ועל כן היה מביא עליהם חרב ונותן אותם ביד אויביהם עד כי בצר להם ישחרוהו ולא כן היה בימים הללו כי ווי ונהי והגא וקינים היה דרכם ומעללים אף בימי השופטים עצמן והרעו לעשות בימי שופטיהם ולא היו בושים מהם ולא ישמעו לקולם ועל כן הוכפל עונשם ויהי רעב בארץ ולא חרב כי מכה קלה היא מן הרעב כי טובים היה חללי חרב מחללי רעב:
פסוק א:
א"נ לפי שצריך אדם לסלק עצמו מן הדין עד שיתיישב דעתו עליו כי הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח ורבים חללי' הפילה וגו' ע"כ אמר ויהי בימי שפוט השופטים כלומר כי רבו דיינים בלתי הגונים בכל עבר ובכל פינה ע"כ באה עליהם הצרה הזאת ויהי רעב בארץ:
פסוק א:
א"נ רז"ל אמרו דור ששופטיו צריכין להשפט הדיין אומר לאדם טול קיסם מבין שיניך והוא אומר לו טול קורה מבין עיניך וכוונו לתרץ מלת שפוט יתירא ולפי דרכם אפשר לדקדק מאי ויהי ויהי שני פעמים כי כשהדיין והשופט אשר יהי' בימי' ההם ראוי והגון צדיק מושל ביראת אלקים והקב"ה גוזר והוא עומד בפרץ לפניו ית' להשיב חמתו מעל עמו ומבטל הגזירה ואם היה השופטים בזמן הרעב ההוא אנשי אמונה היו באים בכח מעשיהם ודוחי' מעליהם את הגזירה ההיא כי טרם יקראו היו נענים ויודעים לעתר ולרצות אבל ווי ונהי היה בימי שהשופטים עצמן צריכין להשפט ולא נהגו כשורה כי מזה נמשך כי היתה מקום והויה לגזרת הרעב להתקיי' שלא נמצא מכולם שיהי' ראוי שבזכותו יתבטל הגזרה וזהו שחזר לומר ויהי רעב שהיתה הויה לה שאיש אין בארץ לדחות הגזרה ההיא מעליהם:
פסוק א:
א"נ לפי' המתרגם שהרעב הזה לא היה כי אם בארץ ישראל בלבד אפשר שנמדד להם מדה כנגד מדה כי אע"פ שכל השפע והטובה הבאה לזה העולם בתחלה היא באה בארץ ומשם יפרד חוצה לארץ ושם נאמר הנותן מטר על פני ארץ זה א"י והדר ושולח מים על פני חוצות ואם בארץ ישראל לא ירד השפע עם היות כי עיני ד' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה כ"ש שלא ירד לחוצה לארץ ויהי בכל הארץ משפטיו שאם גבירה לוקה שפחה לא כ"ש ולפי זה היה ראוי להיות רעב כבד בכל הארצות ועל שהוסג אחור משפט עד כי השופטי' הוצרכו להשפט ומקום המשפט שמה הרשע תחת זה ויהי רעב בארץ בדייקא היינו בארץ הידיעה והיא ארץ ישראל כי בפת"ח הבית מובלעות הא הידיעה ובכל הארצות היה לחם ומקים הברכה שמה צוה ד' את הקללה ובמקום הטומאה חיים עד עולם:
פסוק א:
ועוד דרשו רז'"ל דור ששופטים את שופטיו היה אחד מישראל עובד ע"ז והדיין מבקש להעביר עליו מדת הדין היה הוא בא ומלק' את הדיין אמר מה שביקש לעשות לי עשיתי לו וגם אלו דרשו מלת שפוט יתירא ולפי דרכם אפשר שבא הכתוב ליתן טוב טעם והתנצלות ליציאת אבימלך מארץ ישראל כי אחרי ראותו כי אף גם בהיותם שלוים ושקטים ולא שבט אלוה עליהם בתיהם מלאים כל טוב איש כל הישר בעיניו יעשה ואין מוחה בידם כי אם יבא הדיין למחות בידם יכו אותו על הלחי והם ישפטוהו במשפטי נקמות כ"ש בבוא עליהם צרה וצוקה מכת רעבון שעין כל ברי' צרה בחברת' שאם יקומו אנשים בני בליעל בצר רוחם ובמר נפשם גנבים ושודדי לילה הלא יגנבו כל אשר לו ולא ישארו גם צרורו ומי יאמר להם מה תעש' כי הדיין ירא וחרד מפחדם פן על פניו יוכיחוהו ועל כן בראותו הרעב בארץ מיד וילך איש וגו', חלף הלך לו, ובורח מביניהם פן יקחו את ממונו מידו כי הכירוהו מתמול שלשום לאיש חיל והון רב ומיד בהצר להם ילכו ויבואו בביתו לחפש בנרות ולא ישארו עוללות ובמה שחזר לומר פעם שנית ויהי הודיעני כי בלכתו משם עשה הויה הרעב בארץ עד עתה היו ישראל בטוחים עליו אשר אמרו בצלו נחיה שיכול לפרנס המדינה עשר שנים ועתה כשראו אותו הולך ובורח יצא לבם מחרדו איש אל אחיו ויכבד הרעב בעיניהם ולזה הפירוש וילך איש וגו' דקאמר הוא סבה לויהי רעב בארץ דקאמר כי בסיבת הליכתו נעשה הויה חדשה לרעב בארץ:
פסוק א:
א"נ הודיעני רעת האיש הזה וחטאתו כי כבדה מאוד כי לכבוד השי"ת לא הלך לו מתוך ההפיכה האנשים החטאים ההמה בנפשותם שהיה שופטים את שופטיהם וגם ששופטיו צריכין להשפט ולכבוד עצמו ישיש כגבור לרוץ אורח חלף הלך לו מפני זלעפות רעב וכמו שהיה ענין פלגש בגבעה כי אף שהיו כל בני ישראל מדן ועד באר שבע הולכין על דבר אמת וענוה צדק על כי נבלה עשו בני בנימין וכן לא יעשה אף גם זאת נפלו לפני לפני בנימין עד השלישית ואולם בעבור זאת כי לכבוד בשר ודם מיחו ויקהלו מיד עליהם ולכבוד המקו' לא מיחו ולא עשו ככל החרדה הזאת בענין פסל מיכה וכמו שאמרו ז"ל שלא עמדו להתם הפושעים בפסל ההוא ושם עמדו בפרץ בעון שבין אדם לחברו ועל כן לא נתנם ד' בידם עד הפעם השלישי' ואל זה כיון הכתוב באומרו ויהי ווי ונהי תאניה ואניה היה בדרכם ובמעלליהם בימים ההמה עד כי שופטיו צריכין להשפט וכו' והחוטא הי' שופט ומלקה אל הדיין ואלימלך לא סר מעל אלהי האנשים ההמה ולא ברח מחברת פריצים וישב בתוך עם טמא שפתים ולא גמל חסד לנפשו כי רעה גדולה הוא לו היותו בין רגשת פועלי און בהתחברך לרשע פרץ ד' מעשיך אבל בבא עליו צרה וצוקה הנוגע אל הגוף כי בא רפב בארץ מיד ויקץ כישן וילך לו מבית לחם יהודה:
פסוק א:
ואמר, וילך איש מבית לחם יהודה לגור וגו' ראוי לדקדק למה לא אמר כמו שנאמר ביעקב ונזכרה היציאה וההליכה דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע ואח"כ הזכיר ההליכה אל המקום אשר היה הולך באומרו וילך חרנה וכן הוה ליה למכתב ויצא איש מבית לחם יהודה וילך לגור בשדה מואב ולמה כללה במלת וילך תרויייהו המקום שממנו יצא והמקום אשר אליו הלך ואפשר לומר שיתורץ עם מ"ש ז"ל ויצא יעקב וכי הוא לבדו יצא והלא כמה חמרים וכמה גמלים יצאו אלא בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה זיוה פנה הדרה ועשה יציאתו רושם בעיר ובודאי שיציאת יעקב מבאר שבע שלא היה באותו יציאה נידנוד עבירה עשתה רושם יציאת אותו הצדיק מהעיר וכאילו בצאתו יצא כל הדר העיר אמנם באלימלך שיציאה זו היתה עבירה בידו אחת שהם שתיים יוצא מארץ ישראל ובורח מלפרנס לעניים זאת היציאה אינו דומה ליציאת הצדיק מן העיר ולא עשתה רושם בהדר ובזיו העיר כי לא היה הוא זיו העיר כיון שנכשל במה שנכשל ולכן דילג מלת ויצא לרמוז שלא פשתה יציאתו רושם לזיו העיר וכלל יציאתו מבית לחם והליכתו לגור בשדה מואב תרוייהו במלת וילך אח"כ מצאתי קרוב לזה בשורש ישי:
פסוק א:
ועוד אפשר לומר דתרוייהו בחדא מחתא מחתינהו להיקשן זו לזו כי שתים רעות עשה האחד יציאתו מבית לחם יהודה שהיא ארץ ישראל הרי חטא אחד בבחינות מה שממנו ועוד חטא שני בבחינת מה שאליו והוא המקום אשר הלך אליו והוא במה שהלך לגור בשדה מואב שאילו הי' הולך אל מקום אחר לא היה נחשב לו לחטא כפול אבל עתה סיפר בגנותו בהודיענו המקום אשר הלך אליו והוא לגור בשדה מואב אשר הש"י שנא אותם וציונו לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד' עד עולם וסיים בפרשה לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם והוא הלך לדור אצלם אשר בבוקר ובערב מקדים להם שלום או לפחות מחזיר להם שלום משום איבה באופן כי שתי עבירות בידו אחת ממה שממנו ואחד למה שאליו כדאמרן ולהקישן ששקולה זו כזו כלל תרוייהו במלת וילך:
פסוק א:
אמר עוד הוא ואשתו ושני בניו הוסיף עוד לספר בגנותו של אבימלך כי אף אם נקטינין רעב בעיר פזר רגליך עם כל זה היה לו לראות כי לא היה לו טיפול רב מבנים ובנות ונשי בניו ובני בנים כאשר בא יעקב מצרים בשבעים נפש או כאבצן זה בועז שהיה שם בבית לחם יהודה והיו לו שלשים בנים ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ באופן שהטיפול שלו רב והרעב כבד בארץ ועם כל זה לא מאס בארץ חמדה ואלימלך הלך לו עם היות שלא היה לו טיפול רב רק הוא ואשתו ושני בניו בלתי נשואים בחורים ורווקים ועל זה ברח מארץ ישראל וכל זה גנאי הוא לו לאלימלך:
פסוק א:
ואפשר עוד לומר שהשמיענו במ"ש ושם האיש אלימלך וגו' שאעפ"י שהלך לגור עם זדים ארורים בלא יבואו בקהל לך לא למד ממעשיהם ולא נטמע בהם רק כשמו כן הוא ולא שינו את שמותם רצונ' לומר שכל מה שהיה מורה שמותם עד עתה כן הוא עכשיו וז"ש ושם האיש אלימלך רצה לומר ראוי להקרא אלימלך כמו שהוא היה אומר אלי תבוא מלכות ושם אשתו ג"כ עתה נעמי רצה לומר נעימה במעש' ולא למדה כלל ממעשיהם וכן שני בניו מחלון וכליון אפרתי' מבית לחם יהודה רצה לומר שהיה ניכרים בשם יהודים כי הם זרע ברך ד' והיה קוראים אותם על שם מקומם שהיו מבית לחם יהודה ובזה לא קשה מידי אמאי חזר ואמר שהיו מבית לחם יהודה ואת כל זה היה בתחילת ביאתם אמנם אח"כ למדו ממעשיה' בהמשך הזמן לכך אמר ויבואו שדה מואב ויהיו שם רצה לומר כל זה היה אחר ביאתם לשדה מואב והיותם שם בהויה גמורה ועם כל זה לא נטמעו בהם כלל ועיקר ולא שינו את מעשיה' הטובים,
פסוק א:
ואגב חדא הודיעני תרתי והשמיענו מעלת הרחמנות על עניי ישראל ופחיתות האכזריות כי להיות שנתאכזר על עניי ישראל והפיל לבן במה שהלך לו כל זכיותיו לא עמדו לו כנגד העון הזה ולקה בגופו ובממונו כמסופר לקמן:
פסוק א:
ואפשר לומר שנכתב שפוט חסר וא"ו להורות כי הוסג אחור משפט והיו שופטיו צריכין להשפט כי היו דנין דין מעוקל ומעוות ולכן שפט הוא חסר כי הדין והמשפט שהיו דנין היה חסר וגרוע ולכן גם גם להם קראה שפטי' חסרים כי גם השפטים דכתוב הוא חסר וא"ו והם ודייניהם חסרים:
פסוק א:
ועוד אפשר לפרש מה שנכתבו חסרים עם מה שארז"ל במדרש אוי לדור שמקולקל במדה תני ר' חייא לא תעשו עול במשפט אם לדין כבר אמר הדין א"כ למה נאמר במדה ובמשקל ובמשורה אלא מלמד שהמודד נקרא דיין ע"כ וראוי לדייק מאי קאמר בהנחתו הראשונה דקאמר לא תעשו עול במשפט בדין כי מי לא ידע כי פירושו של משפט הוא דין וכך הל"ל לא תעשו עול במשפט אם לדין כבר אמור הדין וכו' גם צריך לפרש כוונת אומרו כבר אמר הדין וכו' עוד מאי קאמר א"כ למה נאמר במדה במשקל ובמשורה דמאי א"כ דקאמר דנראה שזאת הקושיא נולדה מדבריו שאמר לעיל ועוד מה קא מקשה למה נא' במד' במשקל להזהיר על המדות ועל המשקלים:
פסוק א:
ואפשר דכוונת הברייתא הוא דמעיקרא מפני הקושיא שיש בפסוק שאם בא להזהירנו על הדיין שלא יעשה הדיין עוות הדין הרי כבר אמר במקום אחר לא תטה משפט וגו' והייתי אומר מפני קושיא זו כי מ"ש הכר משפט לאו על הדיינות קאמר לה אלא על ענין ההריגה והמשפט ונקמה הנעשים למומתים שלא יעשו עול או להקל מעליו ממשפט וממיתה חמורה לקלה או להפך ופירש משפט דקאמר הכא היא המיתה וחבירו כי כאשר משפטיך לארץ וגו' באופן שבאזהרה זו נכנעים ההורגים ובלעז גילינט שלא ישנו את תפקידם לעשות עולה באותה המיתה או להורגם באכזריות חימה ושטף אף לאותם שלא מצאו חן בעיניהם ולהפך למוצאם חן רק יהיה דבר השוה לכל נפש ובזה לא הוה קשה אם לדין הרי הגר אמר לכן ר' חייא הניח הנחה ראשונה ואמר לא תעשו עול במשפט בדין כלומר אין לשנות קרא מפשטיה ופשטי' דקרא בדין משתעי ועתה בפירוש זה קשה אם לדין והוא אזהרה לדיין הרי כבר אמר הדין בדרך סתם ובדרך כולל לכל הדינים שבעולם א"כ למה נאמר במדה במשקל ובמשורה כלומר כי כפי פירוש זה שהכתוב מדבר על הדין א"כ פי' הכתוב יהיה כך כי כאשר יביאו לפניו תובע ונתבע על תביעה שמדד או שקל לו חסר לא יעשה הדיין עול אלא ידין ביניהם כפי הדין האמיתי אם כן למה פרט בפרטות ענין תביעה זו שהרי לדין כבר אמר בסתם בכולל לא תטה משפט דהוא כולל לכל התביעות א"כ למה נאמר במדה במשקל ובמשורה ואין לומר דשתי אזהרות הן אחד לדיין במ"ש לא תעשו עול במשפט ואחד למודדים ולשוקלים שלא ימדדו חסר ובזה לא הוה קשיא אלא הקושיא הא' אם לדין הרי כבר אמור דאם כן הוה לי' למימר ובמדה בוא"ו אלא לאו דחדא אזהרה היא ואם כן הדרא קושיין לדוכתא א"כ למה נאמר במד' במשקל וגו' ותירץ אלא מלמד שהמודד נקרא דיין וכולה חדא אזהרה היא ובמודד משתעי קרא ומה שלא אמר לא תעשו עול במדה במשקל וגו' והזכיר מלת משפט הכוונה להודיענו שהמודד נקרא דיין ודי בזה לביאור דברי המאמר והכלל העולה מזה המאמר וגם ממאמרים אחרים שמביא שם במדרש שהעון שהיה בימי שפוט השופטים היה שהמודר והשוקל שנקרא שופט היה מודד חסר ואפשר דלהורות דבמודרים חסר משתעי קרא כתב להו חסרים ואפשר דדייק עוד לכך שהשופטים או המודדים הם שלשה או במדה או במשקל או במשורה וזה רמוז בפסוק באומרו שפוט חד השופטים תרי הרי שלשה:
פסוק א:
ואפשר עוד שסיפר לנו הרעות אשר היו לאבותינו לפני מלוך מלך לבני ישראל ולא היה להם אלא שופטים לבד לסיבה זו הי' להם זה שאלו היה להם מלך לא היה להם שום דבר מזה ראשונה אמר ויהי בימי שפוט כלומר כי לסיבות היות הדור מתפרנס ע"י שופטים היה ווי ונהי לכל הדור וזה במה שראינו בספר שופטים כי היו משועבדים זמן רב תחת הגוים אשר סביבותיה' ובכל עת ובכל רגע היה לוחצים אותם והסיבה היתה אם בדרך טבע שלא הי' להם מלך א' אשר יצא לפניהם ללחום מלחמותיהם ולהכרית את כולם לצאת למלחמה כולם אחוזי חרב וגם לסיבה אחרת תורנית הלא היא כי בימים ההם אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יעשה ואם היה להם מלך כאשר האדם היה עובר עבירה היה המלך מייסר אותו בשוטים ועקרבים בהרמנותא דמלכא וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד ואז היה השי"ת מתרצה ברחמים עליהם ועל זרעם להפיל פחדם על כל העמים ולא היו נמכרים ביד אדונים קשים כאשר נמכרו עתה ביד סיסרא ושאר אדונים קשים וכל הנהי והנהיה הזאת היתה בימי שפוט השופטים על בלתי היות מלך בישראל ועוד שנית רעה חולה כי על היות בזמן שפוט השופטים ולא היה מלך בישראל זה היה סיבה שהיתה הויה וקיו' לאותו הרעב שבא ותכבד ותחזק הרעב בארץ וזה שחזר לומר מלת ויהי כלומר שהיה לה הויה וקיום ואם היה מלך בישראל בוודאי שהיה יכול להקל מעליהם הרעב מעט וזה במה שהיה מכריח לבעלי האוצרות האוצרים חמשת מיני דגן וכל אוכל בשנים הטובות שיפתחו את אוצרותיהם וישברו לכל עם הארץ והמלך היה משים וקוצב להם את השער ושלא יהיו רשאים להפקיע שערים אמנם עתה שהי' בימי שפוט השופטים שמתפרנסים על ידם לא הי' כח בידם להכריחם לפתוח האוצרות וכולם מייקרים את השערים כרצונם וחפצם אין דובר להם דבר ולכן ויהי רעב בארץ והיתה הויה לרעב ועוד שלישית שאם היה בזמן מלוך מלך בישראל כאשר רוצה אלימלך לצאת ולברוח מן הארץ בעושרו הגדול בוודאי שלא היה מניחו כי היא היה כדאי לפרנס את בני עירו עשר שנים אמנם עתה לסיב' היות לפני מלוך מלך רק בימי שפוט השופטים וילך איש מבית לחם יהודה ואין דובר אליו דבר כי אין מי שהיה כח בידו לעכבו לא כן היה אם הי' מלך בישראל ובשלשתן רמוז לשון ווי כראשונה ויהי בימי הרי ווי א' הב' ויהי רעב הרי ווי שני השלישי וילך הרי גם כן מתחיל בווי כי ווי היה בהליכתו שלא היו יכולים לעכבו ובהיות שמו אלימלך מורה ששום אדם לא היה יכול לעכבו כי הוא הי' אומר אלי תבא מלכות אמנם אם היה מלוך מלך עליו והוא משועבד תחת ידו בודאי שלא היה הולך ולזה סמך ואמר ושם האיש אלימלך וגו':
פסוק א:
ובמה שאמר ויהי תרי זמני אפשר שרצ' לספר קצת מה בשבח אלימלך ולמעט הגנאי שלא יצא וברח תיכף בתחילת הרעב רק אחר זמן שהכביד הרעב בארץ והי' לרעב הויה וקיום וזהו ויהי רעב דקאמר אז וילך איש ולא קודם לכן אפי' שכבר התחיל הרעב לבא ואפשר שלזה כיון המתרגם דקאמר והוה כפן תקיף בארעא והיותו תקיף מי אמרו לו אם לא דדריש מלת ויהי יתירא וכן בסיום דבריו אמר וכד הוה כפנא הדין תקיף בארעא דישראל נפק גברא רבא וכו' משמע דכד הוה תקיף נפק הא עד דלא הוה תקיף לא נפק והוא שבח קצת לאלימלך:
פסוק א:
ושם האיש אלימלך וגו', אפשר לומר עוד שהודיענו ורמז לנו כי שמא גרם ומורה על מה שיארע להם והנה האיש שמו אלימלך והכוונה שהיה מתגאה בעצמו ומתהלל הפך יהללך זר ולא פיך והוא היה אומר על עצמו אלי תבוא המלכות ונתגאה וזה סיוע לבל ינצל אמנם אשתו שמה נעמי שהיתה נעימה במעשיה צדקת גמורה ולכך ניצולה ושם שני בניו כשמם כן בא להם כי שם האחד מחלון וכן נימוח מן העולם ושם האחד כליון ובא כליון חרוץ עליו ומתו גם שניהם באופן דנקטינן דשמא גרם ולכך הודיענו את שמותיהם וקרוב לזה נמצא ברז"ל:
פסוק א:
והנה רז"ל אמרו, עשרה מיני רעבון באו לעולם אחד בימי אדם הראשון א' בימי למך וא' בימי אברהם ואחד בימי יצחק ואחד בימי יעקב וכו' ומונה והולך גם אחד בימי שפוט השופטים. והנה כל הראיות שמביא בכולם הם ברורות לפי שמצינו שבכולם הוזכרה הרעב בפי' אמנם בימי אדם מנלן כי הראיה שמביא בעל המאמר דהיינו ארורה האדמה בעבורך נראה מפשטיה דקרא דלא קאמר על רעב שנגזר בזמנו בלבד אלא במשל שאם היה מטבע בריאת העולם להוציא הארץ תבואה רבה ועצומה במשל אלף חטים מחטה אחת נתאררה שלא יוציא כל כך וזאת הקללה היא נמשכת לכל הדורות כקללות בזעת אפך תאכל לחם כי היא קללה תמידית לו ולדורות וכן כי עפר אתה ואל עפר תשוב כי היא קללה תמידית וגם אפשר שהיתה הקללה באיכות גודל התבואה כי אפשר שהיתה כל חטה וחטה גדולה ככוליא כמו שעתיד היות לעתיד לבוא כמו שאמר הכתוב עם חלב כליות חטה וכאשר נתקללה נתמעטה החטה ונשאר' בקטנותה שהוא עתה והיה זהו לו ולדורות ולפי פי' זה גם כן הראיה שמביא בעל המאמר א' בימי למך שנאמר מן האדמה אשר אררה ה' היא בזמן אדה"ר שנאמר ארורה אדמה וגו':
פסוק א:
ואפשר לומר דבעל המאמר סובר הכרח לענין זה וזה מהראיה שמביא מהרעב שהי' בימי יצחק דקאמר קרא ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם שראוי לדייק למה האריך ודי שיאמר מלבד הרעב הראשון ומדקא' הראשון ופי' איזה ראשון ואמר אשר היה בימי אברהם מכלל דראשון אחר איכא שלא היה בימי אברהם ובוודאי שבכאן גילה לנו כי מ"ש ארורה האדמה וגומר נאמר על הרעב דאל"כ מאי רעב היה בימי אברהם יתירא דקאמר אלא לאו מכלל דאיכא ראשון אחר שלא היה בימי אברהם אלא בימי אדם הראשון וכיון שהארורה דקאמר באדם בהכרח הוא שהוא רעב גם מה שנא' בלמך אשר אררה ה' על רעב קאמר והענין מבואר כדאמרן:
פסוק א:
ומצאתי כתוב בביאור רות לרב אחרון לא ידעתי אכנהו והביא מה שאמרז"ל ששופטין צריכין להשפט ולא קיימו מה שכ' ז"ל פ' חזקת הבתים התקושושו וקושי קשט עצמך ואח"כ קשט את אחרים וכן אז"ל בר' בנאה דהוה כתיב אבבא דאבולא כל דיין דמתקרי לדין לאו דיינא הוא א"ל אלא מעתה אתא איניש דעלמא ומזמין ליה לדינא פסליה אלא כל דיין דמתקרי לדינא ומפקי מיניה ממונא בדינא לאו שמיה דיינא כתבו הכי ברם סבי דיהודאי אמרי וכו' ואעפ"י דר' בנאה הגיה בדבריהם עם כל זה הניחו את שלהם ולא מחקוהו אם מפני כבודם ואם שדעתם לומר דלא מבעיא דבענין דיין דלא לפקו מיניה ממונא בדינא אלא בעינן נמי דכולי עלמא להוו מפוייסין מיניה בענין הממון ואפילו תביעה של חנם לא ליפוק עלי' וזה לרוב הסלסול הצריך להיות שופט:
פסוק א:
או ירצה בימים שהשופטים היו נוהגים עצמם במשפט ולא היו עושים לפנים משורת הדין לעשות חסד כלל וכן אמרו ז"ל אלופינו מסובלים בשעה שהגדולים סובלים לקטנים אין פרץ ואין יוצאת:
פסוק א:
וכיוצא בזה כתב בשורש ישי בשם החסיד הר' יעבץ זלה"ה שפו' השופטי' ע"ד הא דאמר רבנן לא חרבה ירושלים אלא מפני שדנו בה דין תורה ואסיקנא שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים מן השורה ובהיותם שופטים בארץ יקוב הדין את ההר ויהי רעב וגו' עכ"ל, ודקדק הכתוב לומר וילך איש להודיע כי גדול הדור היה ונקרא בשם איש:
פסוק א:
ודקדק עוד הרב והגביל דעת אלימלך בג' בחינו' הא' שהלך מבית לחם יהודה ארץ ממנה יצא לחם דבדקינן בשמא וכדר' מאיר בפ"ק דברכות מאי רות אמר ר' יוחנן שזכתה ויצא' ממנה דוד שרווהו להקב"ה בשירות ותשבחות ומנא לן דשמא גרים א"ר אליעזר דאמר קרא לכו חזו מפעלו' אלהים אשר שם שמות בארץ וגומר הב' לגור בשדה מואב גוי חוטא אשר לא קדמו ישראל כלחם ובמים וזה הלך שם להנצל מן הרעב. הג' שהנך הוא וביתו עמו בלבד ולא הוליך עמו אביוני עמו ובזה הודיע שכיוון במחשבתו מחשבה רעה לברוח מעשות חסד באופן שכלל הכתוב שגנהו בבחינת המעשה במה שהלך מבית לחם יהודה לגור בשדה מואב וגו' ובבחינת המחשבה במ"ש הוא ואשתו ושני בניו יחידי ולבדם כנזכרים:
פסוק ב:
ושם האיש וגו' הזכיר שמות כולם להודיע גדולתם כי כולם חשובים בפני עצמם נזכרים וניכרים בשמותם וזה הגדיל בחטא כי החטא הקל לאיש נכבד גדול יחשב עכ"ל:
פסוק ב:
והרשב"א הלוי כתב בביאורו בספרו שורש ישי זה לשונו ויהי בימי שפוט השופטים וגו' איתא בפ"ק דמגילה א"ר לוי ואי תימא ר' יוחנן דבר זה מסורת בידנו מאבותינו מאנשי כנסת גדולה שכל מקים שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער וגו' והוינין ושקלינן וטרינן בקראי אחרינא ומסיק רב אשי ויהי איכא הכי ואיכא הכי ויהי בימי ודאי לשון צער ע"כ בגמ' ובב"ר פמ"א וביקרא רבה פי"א אתא רבי שמואל בר נחמן ועבד פלגא בכל מקום שנאמר ויהי משמע צרה והיה שמחה ע"כ וידוע היות תיבת ויהי נחלקת לשנים א וי הי ושניהם לשון הוי:
פסוק ב:
וסברת ר' שמואל בר נחמן נ"ל דהכי פירושו אחר שתיבת ויהי היא מלה מהופכת מעתיד לעבר כי יהי הוא עתיד זה והוא"ו מהפכו לעבר אין זה ספק כי ודאי מורה צער אחר שמה שהיה עתיד אמרו עלי' שכבר היה וההפך בתיבת והיה כי היה הוא עבר והוא"ו מהפכו לעתיד זה יורה על שמחה והוא מבואר עכ"ל:
פסוק ב:
ואני אומר שגם אפשר לי לומר טעם אחר והוא כי ידוע שהצדיקים לעולם תחילתן יסורין וסופן שלוה והיה ראשיתם מצער ואחריתם ישגא מאד וכאשר עברו היסורין והצרות חלפו למו אז באים לעתיד גילות ושמחות ולכן כל השמחות כותבן בלשון והיה שהוא לשון עתיד כי הוא מהפכו לעתיד ועוד נוכל לדקדק שכן השמחה העתידה לבוא על הצדיק הוא ע"י היפוך שכל היגונות שהי' לו לשעבר נהפכו לו לשמחות לעתיד אמנם הצער כיון שבא בתחלה וברגע חלף ועבר לכן נקט לה בלשון עבר דהיינו ויהי שהוא לשון עבר כי הוא"ו מהפכו לעבר וגם בזה נוכל לדקדק עוד כי רמז בהיות העבר נאמר ע"י היפוך הוא"ו כי מלת יהי הוא עתיד להורות כי השי"ת הוא רב חסד מטה כלפי חסד בעל רחמים ואף אם כפי הראוי והדין היה עתיד עוד לבוא על האדם הזה צרה וצוקה הקב"ה מהפכו לשעבר כאלו כבר בא ועבר עליו ואינו מביא עליו יסורין עוד ואפשר לדקדק שהוא"ו שהוא אות אחת משמו ית' שם הרחמים מרחם על זה ומהפכו לשעבר כדאמרן ומה גם אם אותו האדם הוא שלם שלא פגם כלל במקום שרומז הוא"ו כי אז הוא מהפכו לשעבר כדאמרן:
פסוק ב:
ועוד אפשר לומר טעם אחר כי ידוע הוא שאם ח"ו השי"ת גוזר שיבא רעה על האדם אפילו אחר גזר דין אפשר שלא תבא שאם יעשה תשובה או ע"י תפלה אפשר שתבטל הגזרה ולא תבא כי ינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לכן אין שום רעה ודאית לאדם אלא הרעה שכבר באה ונהיתה לא העתידה ולכן לעולם הרעה מכנה אותה במלת ויהי שהוא לשון עבר ולא במלת עתיד אמנם אם השי"ת גוזר איזו טובה שתבא על האדם לעולם לא יחל דברו והוא יקיימנה אפילו שהאדם לא יהי' ראוי אליה ואינו מתחרט כלל מהשמחה העתידה לבא כי אפילו העתידה היא ודאית ולכן נקט לה בלשון עתיד שהיא לשון והיה שהוא עתיד כי ודאי הוא שתהיה ותתקיים לעתיד והנה הצגתי לפניך שתי טעמים לסברת ר' שמואל כר נחמן כי שניהם נכונים:
פסוק ב:
ובענין מ"ש הכתוב תרי ויהי אפשר לי לומר ששמואל הנביא שכתב המגלה הזאת רמז לנו ברמז הקבלה שמסרו לנו אנשי כנסת הגדולה כפי סברת רבי לוי או כפי ר' יוחנן שכל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער וכן סברת רבי שמואל בר נחמן כדאייתינן לעיל ואף אם ר' אשי מסיק כי ויהי גרידתא איכא הכי ואיכא הכי אבל כל ויהי בימי ודאי לשון צער הם והנה הכא הצער הוא ברור שהיה הרעב ולכן נקט הכתוב ויהי בימי וגם חזר ונקט ויהי גרידתא הם כאלו עתה מתחיל לדבר במלת ויהי גרידתא להורות כי בין ויהי בימי ובין ויהי גרידתא כולם לשון צער הם והר' שמרי' האיקרטי ז"ל כתב כי טעם שפוט השופטים גדול השופטים ועל משקלו כי יתואר הדין במשפט על משקל שוטר ועל משקל גדול כמו שפוט השופטים כמו אלהי האלהים ואדוני האדונים עכ"ל. וכדומה כתב הראב"ע בשם מדקדק אחד והמתרגם נראה שכן כונתו שכתוב והוה ביומי נגיד נגידייא:
פסוק ב:
והר"ר יוסף יחייא ע"ה כתב ובימי אבצן והוא בועז קרובו מאלימלך היה המאורע הלז ולא רצה הכתוב לגלותו פה אצל החטא והעונש מאלימלך לכבודו כי זכר צדיק לברכה ולא יזכרו הצדיקים רק במקום הישועה כאשר הזכירו אח"כ כאשר שבה נעמי אל אדמתו הקודש עכ"ל ונכון הוא. ובמדרש אמרו והא תניא בשעת דבר כנס רגליך בשעת רעב פזר רגלך ולמה נענש לפי שהפיל לבן של ישראל משל לבוליטוס של מלך וכו' כך אלימלך מגדול הדור היה ומפרנסי הדור היה וכיון שבאו שני רעבון אמר עכשיו יהיו כל ישראל מסובין בקופתן על פתחו וזה בא בקופתו מה עשה עמד וברח מפניהם הדא גרמא ליה שנא' וילך איש מבית לחם יהודה ע"כ:
פסוק ב:
וראיתי לרשב"א הלוי שהקשה וז"ל הן אמת לא שמענו מהמקרא שתהיה זאת עצתו על שנאמר וילך איש ואולי הלך לקיים אומרם ז"ל רעב בעיר פזר רגליך והדרא קושיא לדוכתא עכ"ל. והנה הוא הלך בשיטא אחרת בתירץ קושיא זו. ולדידי אין כאן קושיא כי העונש יוכיח כי לא עליו נאמר רעב בעיר פזר רגליך והוא גם הוא ידע שלא עליו נאמר ומה שהלך לא היה אלא בורח מפני העניים שזה כא בקופתו וגו' כי צדיק וישר הוא ית' דאי לא תימא הכי למה נענש נמצא שהעונש הוא ההכרח שלזה נתכוון ועוד שכיון שהי' מגדולי הדור שהיה כ"כ עשיר אשר לכך נקרא אלימלך כלומר אלי תבוא מלכות א"כ ודאי כי לדידיה לא היה מעלה ומוריד הרעב רק ברח מן העניים:
פסוק ב:
ועוד אפשר לומר כי ממה שאמר הכתוב וילך איש קא דרשי זה וכן אמרו הדא גרמא ליה שנאמר וילך איש וגו' וזה יובן במה שאמר ר' אבוהו להלן במדרש כתיב להלן סוסיהם וחמוריהם וגמליהם ברם הכא וילך איש גרדום ע"כ והנה אם היה יוצא כפי מ"ש המקשה רעב בעיר פזר רגליך ועל פי הדין יצא למה הזכירו וילך איש גרדום ולא הגיד העתק האיש הזה מקנינו וכל אשר לו כי בוודאי צאן ובקר עבדים ושפחות היו לו אלא וודאי לפי שהיציאה היתה בעבירה והוא במה שהפיל לבן של ישראל ואמר עכשיו יהיו כל ישראל מסובין בקופתן ולכן ברח מפניהם לכן הזכירו יחידי כאחד הפחותי' ולזה כיוונו רז"ל במ"ש הדא גרמה ליה שנאמר וילך איש וגו' ולכן אפשר שהקדימו ז"ל בדבריהם ואמרו שאלימלך מגדולי הדור ומפרנסי הדור היה להורות לנו ההכרח שלהם כי לכן לא היה ראוי להזכירו כאחד הפחותים אלא וודאי לא הזכירו כך אלא לפי שהפיל לבן של בני ישראל וגומר:
פסוק ב:
והר"ר יוסף גאקין ז"ל כתב לגור בשדה מואב אמר שלא יצא להשתקע אלא לגור שם וזה הוראה וסיוע לאומרם ז"ל כי יצא להיות עינו צרה בעניים ואולי כי לזה לא בא לאחד מערי המבצר וידעו מקומו וילכו העניים אחריו כי אם באחת ערי השדה או שנטה אהלו בשדי מואב ממש כ"ל וכתב הרש"א הלוי ז"ל דלפי דבריו לכך נכתוב בשדה ביוד כי מפחדתו מן העניים היה הולך ממקום למקום עכ"ל ובמדרש ויבואו שדי מואב ויהיו שם בתחלה באו להם בעיירות מצאו אותם פרוצים בעבירות אח"כ באו להם בכרכים מצאו אותם מרוחקים במים ואח"כ חזרו להם בעיירות ע"כ וראוי להבין מי אמר להם לרז"ל שלא נתיישבו במקום תחנותם בתחילת ביאתם ואפשר דדייקי מ"ש ויהיו שם שהוא מיותר דבוודאי כיון שבאו שם שהיו שם כל זמן שעדיין לא הודיענו הכתוב נסיעתם ועוד דלקמן הודיענו הכתוב בפירוש וישבו שם כעשר שנים וא"כ ויהיו שם למה לי אלא מדקאמר ויהיו שם מכלל דאיכ' ביאה אחרינ' שבאו שדי מואב ולא היו שם ולא נתיישבו שם לפי שהיו מחזרים משדות לכרכים עד שעתה בביאה שניה ויבואו וגו' ויהיו שם ונתיישבו שם ולפי דרכם ז"ל דייק נמי מאי דנקט שדי ביו"ד ולא בה"א:
פסוק ב:
ואומרו, הוא ואשתו ושני בניו. אמרז"ל במדרש שהכוונה לחייב את כולם כי הכל סג סרו מהר מהדרך הטובה אין אומר השב וכן אומרו בפסוק ושם האיש אלימלך שלא עיכב אחד על חבירו ולכן חלה הגזירה עליהם ע"כ והר' יוסף דקדק כן מדלא קאמר ויקח את נעמי כמו שאמר הכתוב ויקח אברהם את שרי אשתו. או מכפל הוא ואשתו אחר שאמר וילך איש למה עוד הוא אלא שמורה שכולם לדבר אחד נתכוונו עכ"ל:
פסוק ב:
והרשב"א הלוי ז"ל כתוב אם נתן רשות לספר בגנותן אחר שמאסו בארץ חמדה אומר כי אלימלך לא שמע לקול תופסי התורה שאמרו אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת רעב והנה ר' יוחנן דרש פ"ק דתענית שנאסרו נח ובניו בתשמיש המטה בכניסתם לתיבה מדלא קאמר ובאת אל התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך כדקאמר ביציאה אלא הזכיר הזכרים כולם ביחד ואחרי כן הנקיבות ואם כן פה שראינו שסמך אשתו אליו הוא ואשתו משמע שלא נצטער בצער הציבור ולכן לא ראה בטובה כמשפט הפורשים מן הציבור בעת צרתם עכ"ל:
פסוק ב:
ושם שני בניו. בנימוקי החסיד הר"ר יוסף יעבץ זצ"ל כתוב היה די ושם בניו אולי רמז כי לח היו שומעין זה לזה כיוצא בו שני בני אהרן ואמרו ז"ל מלמד שלא נטלו עצה זה מזה ע"כ והרשב"א הלוי ז"ל כתוב ואני אומר להורות כי שניכם שוים בגדולה עכ"ל:
פסוק ב:
ואני אומר שהנה הרב ר' יוסף ז"ל לא הרגיש הייתור של שני אלא בזה הפסוק דקאמר ושם שני בניו מחלון וכליון והוא לפי שכיון שהוזכר שמם ואמר מחלון וכליון לימא ושם בניו מחלון וכליון ואנא ידענ' דתרי נינהו אבל בפסוק דלעיל שלא הזכיר שמם אלא אמר ושם בניו לא קשה מידי דאיך יאמר ובניו ולא ידענ' כמה הם לכן הזכיר לעיל מניינ' דשני אמנם בפסוק השני הוקשה לו ז"ל ועם זה יצא לי תירוץ נאה אחר לקושייתו שכיון שידענו נאמנה שדברי הפסוק הראשון היו דברי מדות הרחמים ודברי הפסוק השני הם של מדות הדין שעמדה להתווכח ולסתור כל דברי מלות רחמים אחד לאחד למצוא חשבון וכדכתיבנ' לעיל בשם רז"ל אם כן כל דברי מדות הדין היו דנקט להו לכל דברי מדות הרחמים ומשיג השגה עליהם לסותרם ועלייהו קאי וכך אמר לה למדות הרחמים ושם האש דקאמרת וילך איש סתם שמו אלימלך ושם אשתו דקאמרת הוא ואשתו סתם נעמי שמה וכדכתיבנ' פירוש' דמילת' לעיל וכן נמי תפסה בדברי מדות רחמים שאמרה לעיל ושני בניו ושם לא קשה כלל אמאי קאמר שני כדאמרן וכך אמרה לה ושם שני בניו דקאמרת לעיל ושני בניו סתם ולא פירשת את שמם אני אפרשם והם מחלון וכליון אפרתים מבית לחם יהוד' וכדפרישנ' לעיל כוונת מדת הדין הם הדברים שאמרה מדות הרחמים לעיל:
פסוק ב:
וה"ר יוסף גאקין זלה"ה כתוב אומרו אפרתים מבית לחם יהודה אחשוב שבא להודיענו ייחוסן שהיו מבני יהודה הדרים בבית לחם יהודה מאותם שבאו ממשפחת מרים הנביאה הנקראת אפרתה אשר הבטיחה האל ית' לעשות לה בית מלכות כמ"ש ז"ל ויעש להם בתים וגו' ובני יהודה אחרים יושבים בבית לחם שאינם מזרע מרים כי אם מאותם אשר נשאו נשים משבטי' אחרים ולכן נקראו כאן אפרתים כי הם היותר מיוחסים מכל שבט וברוך אלוהי אמת שנתן בפי דבר אמת כי אח"כ מצאתי בפסוק ודוד בן איש אפרת שאז"ל שהיה בא מזרע מרים הנקרא' אפרתה עכ"ל:
פסוק ב:
והר"ר יוסף יחייא ז"ל כתב אומרו אפרתים מבית לחם יהודה הנראה לי בזה הוא כי בארץ ישראל היו מקומות הרבה נקראים בשם אחד כמנהג בכל העולם וכן היו נמצאים בכל מקומות משתנים הנקראים בשם בית לחם ולהיות בית לחם יהודא הנכבד מהם להיות כי יהודה גבר כאחיו לכן תארו הבית לחם שלו בתואר אפרתה כאומרו ואתה בית לחם אפרתה ראש ועלוי וכאשר אמר להלן ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם וז"א אפרת שר"ל מיוחסים מבית לחם יהודה שהוא הבית לחם המיוחסים והנעלה עכ"ל:
פסוק ב:
ואני שמעתי פה צפת תו"בב מפי מגידי אמת דתרי בית לחם איכא וכן העיד הרשב"א הלוי ז"ל בספרו שכתוב ודבריו כנים כי בלכתי להשתטח אל קבר הצדיקים עליתי אל הר הכרמל וכאשר ירדתי ממקום המזבח ללכת אל צפורי מקום קבר איש האלהים רבנו הקדוש ע"ה פגעתי בעיר אחת ושמה בית לחם וזו היא בגליל והנכתבת על יד הנביא שמואל ע"ה היא בארץ יהודה מקום קבורת רחל ראו עיני ושמח לבי עכ"ל.
פסוק ב:
ואומרו ויהיו שם כתב הרשב"א הלוי ז"ל בספרו בשם אביו כי כבואם שמה היתה להם הויה חדשה כי גם הם צרי עין כמואב על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים:
פסוק ב:
ובנימוקי החסיד הר"ר יוסף יעבץ ז"ל כתוב ויהיו שם לא אמרו וישבו שם כמו להלן להגיד כי הויה היה להם שם ולא היו דואגים על צאתם מארץ ישראל כיוצא בו והיה לפיכך מתו עכ"ל:
פסוק ב:
והר"ר יוסף יחייא ז"ל כתב סיפר הכתוב אשר עליו נחתם גזר דינם והוא כי המעשה היה יותר רע מהמחשבה כי מחשבתם בצאתם מארץ הקדושה היתה לגור בשדי מואב וכאשר באו שמה לא עשו כן כי נתיישבו ויאחזו בה והוא אומרו ויהיו שם לשון הויה כאשר ראינו שישבו שם כעשר שנים עכ"ל. וכיוצא בזה כתב הר' יהודה נתן פרובינצאל והטיבו את אשר דברו עכ"ל. ואני אומר טעם למה בכאן אמר ויהיו ולא אמר וישבו כמו שאמר למטה ואפשר שרצה הכתוב לרמז לנו תירץ לקושיא אחרת שיש להקשות במה שאמר וימת אלימלך איש נעמי שהרי קיימא לן שאין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה וכמו שמצינו באיוב כי מתחלה הוכה בכל ממון וכאשר תם הכסף וכל אשר לו ספו תמו מן בלהות אז הוכה את גופו בשחין רע וקשה דבאלימלך לא התנהג כך אלא בתחלה הוכה בגופו וימת אלימלך וגו' אבל עם מ"ש ויהיו שם לא וישבו יתורץ כי נקטינין כי כל לשון ויהי לשון צער וצרה ובהכרח כן תהי' מלת ויהיו לרבים ולכן אמר בכאן ויהיו שם לרמוז כי בתחלה הוכו כולם בנהי ונהי' במה שנתרוששו ונדלדלו וכל עשרה חלף הלך ועכ"ז לא נתנו לב לחזור לארץ ישראל ולכן אותם הוכו אח"כ בגופו וימת אלימלך איש נעמי:
פסוק ג:
וימת אלימלך איש נעמי. אפשר לומר שסיפר בשבח אלימלך כי אף גם זאת בהיותו בארץ טמאה ובתוך עם שטופי זמה וזרמת סוסים זרמתם וכל בנותיהן פרוצות בעריות ויפפיות אשר על כן סרו מאחריו ית' עם בני ישראל ויחל העם לזנות את בנות מואב וזמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני טבע ביון מצולה מאהבתו אותן והאיש הלזה הולך בישרו העביר עיניו מראות ברע ומהסתכל בהן ואחרי עיניו לא הלך לבו ועד יום מותו לא היה אלא איש לנעמי ולא לאחרת ולא נשא אשה אחרת עליה וז"ש וימת אלימלך איש נעמי כי עד עת מותו לא נתייחס אליו אלא איש נעמי לבד והיא גם היא גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חיי' ולא נשאת לאחר ולא נזדווג' לשום אדם אחרי מותו וזהו ותשאר הוא ושני בניה כי לא היה לה חברה אחרת לבד בני':
פסוק ג:
א"נ אמר כי בעוד אביהם אלימלך חי אף גם זאת בהיותם בני י"ח לחופה ראוים לישא אשה אפי' הכי אלימלך ונעמי שניהם לא הניחו לשני בניהם לינשא למואביות כי היה בידם כח למחות בהם להיותם שנים כנגד שנים אבל במות אלימלך איש נעמי כלומר ההולך בעצתם כי שניהם היו בעצה אחת שלא להניחם לישא נשים מואביות ולכן ייחס אותו לאיש נעמי ותשאר היא ושני בניה כלומר שנשארה אחד כנגד שנים לא היתה כח בידה למחות בידה כי טובים השנים מן האחד ולכן נקט ושני בניה ולא אמר ובני' להורות על האמור ואז וישאו להם נשים מואביות וזה להם דקאמר להורות על שהיו בבחירתם ולקחו נגד רצון אמם כח לא נשארה בה למחות בהם:
פסוק ג:
א"נ אפשר שסיפר בגנות נעמי שלא נתנה לב אל מאמרם ז"ל אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו ויען כי מדת רחמים ית' ליתן יד לפושעים ולאט לו לאיש המוכה הקל הקל תחלה אולי יעור משנתו אחר כי כן נעשה לה ולא שתה לבה גם לזאת בתחלה וימת אלימלך ולא חשבה מחשבה כי הרעה הבאה עלי' על צאתם מארץ חמדה היתה ותתן לב לשוב אלא מאנה קחת מוסר ותשאר היא ושני בניה נשארו שם ולא שמעו ולא הטו את אזנם לשוב אל ארץ חמדה ואין אחד מהם שם על לב כי על היותם בחוצה לארץ באה עליהם הצרה הזאת ולא די שנתיישבו שם אלא הרעו לעשות עוד וישאו להם נשים מואביות וגו' ועל כן וימותו גם שניהם להתרות בה פעם שנית על רעתה כי גדולה וחטאתה כי כבדה מאוד על היותה בארץ העמים ולא שתה גם לזאת ותשאר האשה שם במקום ההוא אחר שהתרו בה בשתי התראות אחת מפני ילדיה במות שני בניה והתראה אחרה מאישה במות אישה וגם אחר כן כי קמה היא וכלותי' ותשב משדי מואב לא כוונה לשמים לשוב אל ארץ ישראל כי לא שבה כי אם כאשר שמעה בשדי מואב כי פקד ד' את עמו לתת להם לחם וקודם שתשמע זה לא שבה ועודנה מחזקת בדרכה וז"ש כי שמעה כמו כאשר שמעה כי פקד אז שבה ואם לא שמעה לא שבה:
פסוק ג:
ואפשר עוד לומר וידוייק כי בכאן אמר ותשאר היא ולקמן אמר ותשאר האש' והכוונ' כי במות אלימלך לא חסר ממנה כי אם בעל לבד וזה שאמר איש נעמי כי לא חסר ממנה כי אם בעל לבד וזה שאמר איש נעמי כי לא חסר ממנה אלא בחינות היות לה איש ובעל אמנם עדיין כל כבודה במקומה ותשאר היא בהויתה בכל עשרה אבל אחרי כן ירדה מנכסיה וקיא קלון על כבודה עד שלא נשארה בהויתה כי אם כאשה עזוב' ועצובת רוח וזהו ותשאר האשה כאילו היא אשה אחרת זרה ונכריה מרת נפש:
פסוק ג:
אי נמי אפשר שבא להודיענו גדול עונש המתאכזר עם העניים ואביונים המבקשים לחם ואין שהרי נעמי שהיתה צדקת וחסידה ונעימה במעשיה ועם כל זה לא עמדה זכותה לאלימלך אישה להצילו מהמות וכמו שראינו שרחב הזונה הצילה את כל משפחתה וגם אם במות אלימלך נתאלמנה נעמי והגיע עליה נזק מזה והי' ראוי שזכותה תעמוד לה לשלא תתאלמן עם כל זה על שהפיל לבן של ישראל בברחו מבית לחם יהודה על כן באה עליו הצרה הזאת וימת אלימלך עם היותו איש נעמי והלואי שתספיק זכותה להתנצל היא ושני בניה וזה שאמר ותשאר היא ושני בני'. ודייק עוד ששני בני' היו ראוים לעונש על שחלק לבם ולזה אמר ושני בני' שהי' די שיאמר ובניה כי כבר ידענו שהם שנים אלא רמז לנו כי לא הי' אחדות ואהבה ביניהם אלא לעולם היו שנים בחילוק הלבבות ולא ניצולו אלא בזכותה ולזה אמר ושני בניה כלומר על היותם בני' ניצולו וגם אפשר דדייק מה שאמר ושני לפי שרז"ל אמרו בפסוק אני מלאה הלכתי שנעמי הלכה מעוברת והודיענו שגם אותו העובר מת חלף הלך לו ולא נשארה אלא היא והשנים לבד:
פסוק ג:
א"נ עם מה שפרשנו לעיל בשם הרשב"א הלוי אצל הוא ואשתו שלא פירש מאשתו בשני רעבון שאסור בתשמיש המטה אפשר לומר שאמר הפסוק בכאן כי זאת היתה סיבה למותו וז"ש וימת אלימלך איש נעמי לומר כי סיבות מיתתו היתה להיותו איש נעמי ובא עליה אף בשני רעבון. א"נ לפי' המפרשים שפירשו שגיירם ולא בשלימות כי מת אלימלך ולא היו ב"ד שלשה לגיירם כראוי וכהלכה אפשר שזהו שאמר וימת אלימלך כלומר שאם בחיי אביהם היו נושאים אותם היו יכולים לגיירם כדין שהיו שלשה אבל אחרי מותו ותשאר היא ושני בניה כלומר כאשה אחת ושני אנשים היו שלשה ואין האשה ראוי להמנות במנין ב"ד ועל כן כשנשאום אע"פ שגיירום עדיין נשי' מואביות הן שאי אפשר להם לגיירם כראוי לפי שלא נשארה רק היא ושני בניה ולא היה שם ב"ד של שלשה אנשים:
פסוק ד:
וישאו להם נשים מואביות. אמר כי אף גם זאת בהיותם בידם עון אחר לא נחתם גזר דינם אלא על מאסם בארץ חמדה וזה שאמר וישאו להם כי אף שגיירם כדת וכהלכה מואביות היו ועדיין היו בכלל לא יבוא עמוני ומואבי לפי שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית והם לא ידעו זה ולאסורה מיהא איכוונו אעפ"י שלבסוף נתחדשה הלכה באופן שלא חטאו למפרע מ"מ בעת שנשאום ע"מ כך נשאום אף אם יהיו אסורות לבוא בקהל וזהו להם מיותר דקאמר כי אצלם בעת לקיחתם אותנה נשים מואביות ואסורות היו ואעפ"כ לא היו נענשים אלא על שישבו ונתעכבו שם כעשר שנים וז"ש לקמן וימותו גם שניהם לרבות כדומה מיתה דומה למיתת אביה' וכשם שמיתת אביהם היה על הדבר הזה כן מיתת הבנים היתה על מאסם בארץ חמדה כדאמרן:
פסוק ד:
ובמדרש, וימת אלימלך איש נעמי. תניא הכל למות והכל למיתה ואשרי לאדם שיצא בשם טוב מן העולם מת האיש מי מחסרו אלא אשתו שנאמר וימת אלימלך איש נעמי. ע"כ מאוד תמהתי מאי דקאמר הכל למות והכל למיתה שהכל דבר אחד ונראה שהוא כפל ענין במלות שונות ועוד קשה שהוא במלות שונות למות היינו למיתה ולמה שינה ואפשר לומר שהכוונה על שתי מיתות שכל אדם עומד ומעותד אליהם האחד הוא המיתה שמת ונפטר מן העולם ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו ועל זה אמר הכל למות רצה לו' ולהפטר מן העולם ואמרו והכל למיתה היא על מיתה העתידה בעה"ב כי אפילו הצדיקים בגיהנם יש להם חלק בה וקראה בשם התואר ואמר והכל למיתה כי שם אינו מת האדם שאילו היה מת בגיהנם איך אמרו משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש והלא בשעה אחת שישרף ימות אלא הענין הוא שמתדבק אל המיתה לטעום בכל עת טעם מיתה אבל תיכף חוזרים בוראם אותו בריה חדשה כדי שיחזור ויטעום טעם מיתה ולכן אמר הכל למיתה ולא למות כי לעולם אינו מת וגם הצדיק יש לו חלק בזאת המית' ולכך אמר והכל למיתה אלא שאם זכה ניצול ונוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע והרשע נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנם ולכן אמרו ואשריו לאדם שיצא בשם טוב מן העולם:
פסוק ד:
או אפשר שהכוונה עם מה שאמרו ז"ל במקום אחר סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים ע"כ והכוונה בכאן היא זאת מה שאמר הכל למות היינו מה שאמר דסוף אדם למות והכוונה היא דסוף סוף אפילו שיאריך ימים כימי מתושלח סופו למות ועוד רעה חולה כי לא ידע האדם כמה יחיה ולא ידע מה יולד יום כי בכל שעה ושעה הוא מעותד ועומד אל המיתה והמות בחדריו וזה שאמר והכל למיתה הן עומדים ואל זה כיוונו רז"ל בכאן במ"ש והכל למיתה כלומר מעותד אל המיתה אף אם לא ימות הוא מעותד אליה ולכן צריך שישוב היום שמא ימות למחר ולכן סיים דבריו ואמר ואשריו לאדם שיצא בשם טוב מן העולם ואפשר שכוונת המאמר בזה לומר ולגנות לאלימלך שלא יצא בשם טוב מן העולם על אשר לא זכר עשות חסד וברח והפיל לבן של ישראל ואפשר שלזה סמך ואמר מת האיש מי מחסרו אלא אשתו והכוונה כי סתם כל איש אשר ימות אינו מחסרו אלא אשמו כי היא לבדה מרגשת בחסרונו ובמיתתו ולא אחר לא כן מי שהוא צדיק גמור כי כל הדור מחסרו כי הצדיק אבד לדורו אבד ובזה אפשר שהודיענו הכתוב שגם אלימלך מת כאחד העם שלא הרגיש בחסרונו ולא חסרתו אלא אשתו ולא עשה רושם מיתתו כלל בישראל ולאו לדורו אבד וזה לפי שבחטאו מת על שמאס בארץ חמדה וגם שלא חמל על עניי עמו וז"ש וימת אלימלך איש נעמי כלומר שלא מת אלא לנעמי ואפילו בניו הקרובים אליו לא הרגישו בחסרונו לפי שנשארו נחסים תחת צל כנפי נעמי אמם וז"ש ותשאר היא ושני בניה עמה כלומר עמה נחסים בצילה אמנם נעמי היתה נחסת בצל כנפי אישה ועתה במותו סר צילה מעליה ולהודיענו זה אמר הכתוב איש נעמי יתירא אחר כך מצאתי ברשב"א הלוי ז"ל שכ' בפירוש הכ' כדפרישי':
פסוק ד:
ובמהש"כ וישאו להם נשים מואביות אפשר לומר שאמר וישאו ולא אמר ויקחו לפי שהאמת כמאמרם ז"ל שלא גיירם כי אין קיחה אלא בכסף קדושין כמו שאמר הכתוב כי יקח איש אשה והכי גמרינן לה במסכ' קדושין אין קיחה אלא בכסף וגמר לה קיחה קיחה משדי עפרון ובגוים לא שייך כה קדושין לזה לא אמר ויקחו ואמר מלת להם שהוא מיותר להודיענו שלא היה הזווג הזה לשם שמים רק להנאתם ולטובתם להתענג ולהתעדן בהם ולא לקיום המין שהרי ידוע הוא כי בנך הבא מן הגוי אינו קרוי בנך אלא בנה ובודאי שלא להם יהיה הזרע ולא היתה כוונת זווגם אלא לתאות המשגל לבד ויוכיח שזו היתה כוונתם לפי שהיו נושאי' נשים מואביות וגויות גמורות וכדאמרן ואמר שם האחת ערפה וגומר לפי שהדרך מי שמתגייר משנה את שמו ממה שהיה ויקרא שמו בישראל שם חדש כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואלו הנשים בהיות שלא נתגיירו לא שינו את שמם רק שם האחת ערפה וגומר וכיון שלא גיירם זאת היתה לסיבה שישבו שם כעשר שנים שכיון שהיו גויות לא היה רוצות להפרד אשה מבית עמה. ועל שעשו כל זה נגזר עליהם מיתה וזה שאמר וימותו גם שניהם וגו':
פסוק ד:
מצאתי כתוב לרב אחרון זה לשונו וימת אלימלך שלעולם היה איש נעמי ובא ללמד שנעמי שוב לא נשאת כלל שישכח שם אלימלך מהיות אישה אלא לעולם היה אלימלך אף כי אחרי מותו איש נעמי והוא על דרך מה שאמר שלמה על אשת חיל גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה ואמרו רז"ל וכי אפשר לאשה לגמול טוב כל ימי חייה והלא אם הוא מת אינה גומלת אותו כל ימי חייה אלא זאת האשה שמת בעלה ואינה רוצה להזדוג עם אחר אבל נראת כאילו היא נשואה לעולם עמו:
פסוק ד:
ותשאר היא ושני בניה. אפשר שבא להודיע צדקת מחלון וכליון שאף שמת אביה' לא נתגאו להתנכר לאמם ולהסירה מגבירה רק לעולם היא היתה בהוייתה והם נכנעים אליה כשני בנים עכ"ל ולשינוי ששינה דלעיל קאמר ויהיו שם וכאן כתיב וישבו שם כבר כתבתי בו בפסוק דלעיל ואפשר לומר עוד טעם אחר והוא שאלימלך מה שנענש ומת היה על יציאתו מארץ חמדה והוא המוציא את כולם כי אשתו ובניו טפלי' אליו ולכן כיון שהעונש היה על היציאה תיכף בהגיעו אל שדה מואב בהגיעם ובהיותם שם תיכף וימת אלימלך וזה שאמר ויהיו שם כלומר כיון שיהיו והגיעו שם תיכף וימת וגו' אבל בניו לא היו נענשים על היציאה כי לא היה בידם למחות שהיו טפלים אליו ולא נענשו אלא על העכבה שנתעכבו ולא חזרו לארץ חמדה ולז"א וישבו שם כעשר שנים מלשון ותשבו בקדש ימים רכים שהוא לשון עיכוב כן אלו כאשר ישבו ונתעכבו כעשר שנים אז נתמלאת סאתם וימותו גם שניהם:
פסוק ד:
ובביאור לרב אחרון כתוב ז"ל וישאו להם נשים וגומר במדרש ר"מ אומר לא גיירום ולא הטבילום ולא היתה הלכה להתחדש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואביות ולא היו נענשין עליהם ולמדו כן מדדייק קרא וכתב נשים מואביות כלומר אף בשעה שנשאום מואביות היו ומקרא מסייע דאי נתגיירו בתחילה איך היתה נעמי דוחה אותן לשוב לסורן גם מה טעם לרות לומר עמך עמי ואלהיך אלהי גם בועז אמר ומלכי אל עם אשר לא ידעת וגומר אשר באת לחסות וגומר עם שאפשר שגיירום ועם כל זה חשבה נעמי שנתגיירו לאהבת בעליהן ואהבה תלי' בדבר תבטל בהבטל הדבר לאחרי מות בעליהן לא יהיה לבן שלם ולכן היתה אומרת להן שתשובנה גם זה טעם עמך עמי ושבח בועז כאשר אזכיר בע"ה. רז"ל דרשו שם האחת ערפה שהפכה עורף לחמותה ושם השנית רות שראתה בדברי חמותה רצו לומר שבא הכתוב להודיענו העתיד ולזה הזכיר שמותם להודיע כי היו ניכרות לעולם בשמותיהן להיותן בנות מלכים עוד כתב במה שאמר וישבו שם כעשר שנים והוא קרוב למה שכתבתי לעיל וזה לשונו וישבו שם כעשר שנים אמחלון וכליון קאי וקאמר אחרי מות אביהם ישבו שם עשר שנים ולפי שנתעכבו שם עשר שנים נענשו הם על אשר היו אז בבחירתם היו יכולין לחזור ולא עלתה להם ישיבות ח"ל לישיבה כדי שיענשו עליה אלא בתשלום עשר שנים וכדאמרו ז"ל על פסוק מקץ עשר שנים לשבת אברם וגו' ולפי דרך זה אומר אני שגיירו את הנשים ובקדושה נשאום ולא נענשו על הנשים רק על העכבה והכתוב סיפר סדר הענין ואמר שלהיות שנשאו נשים מבנות מואב כשגיירם והטבילם וגם קראו להם שמות והיינו דכתיב שם האחת ערפה וגו' ולזה הוכרחו להתעכב שם ולהשתקע וישבו זמן ראוי להקרא ישיבה ולזה נענשו אבל אם היו נושאים הנשים והולכים להם אל ארץ מולדתם לא היו נענשים והיינו דסמך ואמר וימותו גם שניהם וגו' כלומר וישבו שם ולכך וימותו גם שניהם עכ"ל:
פסוק ד:
והחסיד הר"ר יוסף יעבץ זלה"ה כתוב בנימוקיו איש נעמי כי הי' חשיב בהצטרפו אליה וז"ש איש נעמי ולא נזכרה בשום מקום אשת אלימלך ולחשיבותה כאילו לא מת כי נשארה היא בחשיבותה עכ"ל. עוד כתב בנימוקיו וישאו ולא ויקחו כי הלקיחה מורה על שתהיה משעבדת אמנם כאן נשאום כי היו חשובות מאד ואמר להם כלומר לא בעצת אמם אלא לתענוגם מואביות כי לנשיאותם לא הוכרחו להתגייר עכ"ל. וע"ד זה אפשר לי לומר ולדייק מ"ש וישאו ומ"ש להם שהכוונה שלא קיימו מה שאמרו ז"ל חות דרגא וסב איתתא אלא אילו נשאו נשים כלומר שהיו נשים חשובות ונשיאות מהם לפי שהיו בנות עגלון מלך מואב וז"ש וישאו להם:
פסוק ד:
ולענין אם גיירום אם לאו הם אמת ודבריהם אמת דתניא ר' מאיר אומר לא גיירום ולא הטבילוה ולא הניחו הלכה להתחדש עמוני ולא עמונית ע"כ באופן דשתים רעות עשו אחד במה שלא גיירום ועוד דאפילו היו מגיירים אותן עדיין איכא לאו דלא יבא עמוני כי לא נתחדשה ההלכ' עדיין וכן במד' לקח טוב מואביות בדתם הניחם ולא גיירום ולא הטבילום ע"כ והראב"ע כתב לא יתכן שיקחו מחלון וכליון אלו הנשים עד שנתגיירו והעד אל עמה ואל אלהי' ודברים בטלים לגבי דברי רז"ל ועוד שעד שקר העד שהביא כי מ"ש שמה יבמתך הכוונה לפי שהוא גם היא אמר' כי אתך נשוב לעמך כנראה שבמחשבת' היה להתגיי' ובערך זה יאמ' שכבר במחשבת' ניתקה מעמה ומאלוהיה ועתה חזרה בה ושבה כבתחיל' אל עמה ואל אלוהיה:
פסוק ד:
והר"ר יוסף גאקין רצה לפשר פשרה שנשאו' באיסור ואח"כ גיירום והעד כי רות בתורת יבמה נשאה בועז עכ"ל. וכתב הרשב"א הלוי על דבריו ז"ל כבודו במקומו מונח כי עד מוכחש הוא ואין כאן ייבום כי בועז ומחלון לא היו אחים אבל היו שני בשני כנודע ומנין בועז אפרש במקומו בע"כ דבר נאה ומתקבל עכ"ל. ומ"ש כעשר שנים בכף ולא אמר עשר שנים אפשר שלא הי' עשר שנים שלימים כי אפשר חסרו מהם ב' או ג' חדשים והוא על דרך כמשלש חדשים ואפשר שלזה כוונו רז"ל במדרש שאמרו וישבו שם כעשר שנים כשלשים כארבעים או חסר או יתר ע"כ וראוי להבין מאי קאמר כשלשים כארבעים והיה די שיאמר כעשר שנים או חסר או יתר והיה מובן שבא לדרוש הכף דכעשר שנים דלא כתיב עשר שנים ואמאי נקט כשלשים כארבעים ועוד אמאי דילג מנין עשרים ולא אמר כעשרים כשלשים אלא פשיטא דכוונת בעל המאמר שהרגיש קושי' הכף ובא לתרץ שלא היו עשר ממש אלא או חסר או יתיר ולא קפיד קרא למנקט הענין בדקדוק כמה היא כיון שההפרש הוא בפחות ויתר מעט מסכום העשר נקט לה הכי ואמר כעשר שנים ואין זה מן התימה שכן דרך המקרא ועל פי שנים עדים יקום דבר הלא הם כי פסוק א' כתי' כשלשים בכף והוא מ"ש הכתוב וכשלשים וששה איש ועוד כתיב כארבעים בכף כמ"ש הכתוב כארבעים אלף חלוצי צבא ודרך המקרא למנקט מנין גדול אעפ"י שהיה חסר או יתיר:
פסוק ה:
וימותו גם שניהם וכבר פירשתי אותו עם ההפסוקי' דלעיל ועכ"ז אשיב ידי שנית עליו ואומר כי מלת גם ועוד חזר והזכיר עתה מיתות אישה באומרו ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה ומיתות אישה כבר נאמרה בפסוק וימת אלימלך וגומר אלא הודיענו שגם עתה מת אלימלך מיתה שניה שמתו בניו בחורים ולא נשאר לו לא נין ולא נכד בעמו ובזה הוה לי' כאילו עתה מת אישה ואל זה כיון במלת גם לרבות אלימלך דהוה ליה כאילו חזר עתה ומת פעם שניה ולז"א האשה משני ילדיה ומאישה כי הוה ליה כאילו שלשתם כאחד מתו ביחד ואפשר עוד לומר שהודיענו שעם היות שעיקר עונשם שנענשו היה על שישבו שם כעשר שנים ומאסם בארץ חמדה עם כל זה גם סייע להענישם חילוק הלבבות ולכן יאשמו וז"ש וימותו גם שניהם כלומר גם לסיבות היותם לעולם שנים מחולקים ולא היו באהבה ואחדות גם על זה מתו:
פסוק ה:
וגם אפשר דרבי במלת גם לעוברה שבאה נעמי מעוברת כמו שאמרו ז"ל בפסוק אני מלאה הלכתי וריבה במלת גם לאותו הולד שגם הוא אחרי שילדה אותו מת גם כן. ואחר שאמר מלת שניהם חזר ואמר מחלון וכליון לומר שנתקיים בהם הוראת שמם מחלון מלשון נימוח וכליון מלשון כליה נימוחו וכלו כעשן כלו ושמא גרם. ואמר ותשאר האשה וגומר לספר בשבח ערפה ורות כלותיה שלא עזבוה לשוב אל בית אביהן כנעוריהן ולא עשו עמה כדרך כלה בחמותה כי שם עמדו ותשאר האשה מלבד חברת שני ילדיה ואישה אבל ערפה ורות לא הלכו מעמה ויתצב שם עד קומה לשוב אל ארץ יהודה וקמו גם המה ללכת עמה ותקם היא וכלותיה ובמדרש רבי חנניא ורבי יהושיע בר אבין ור' זכריה חתניה דר' לוי לעולם אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחלה ממי אתה למד מאיוב שנאמר ומלאך בא אל איוב ויאמר הבקר היו חורשות וגו' ואח"כ ויקח לו חרש להתגרד בו אף במצרים כך הי' ויך גפנם ותאנתם ואח"כ ויסגר לברד בעירם ואח"כ ויך כל בכור ואף בנגעים כן בתחלה הם באים על ביתו וגומר ואף במחלון וכליון כך היה בתחילה מתו סוסיהם חמוריהם גמליהם ואח"כ וימת אלימלך ואח"כ וימותו גם שניהם ע"כ. ראה גם ראה שהראיות שמביא שהביא ראיה איוב בראשונה והיא מדברי קבלה ואיחור את הראיות הכתובות בתורה לפי שהראיות איוב היא יותר ברורה ומחודשת שאפילו ייסורי הגוף אשר אין בהם מיתות הנפש דהיינו ליקח לו חרש להתגרד בו אפילו זה לא התחיל בו תחלה, ואח"כ הביא ראיות מצרים לפי שאינ' ראיה חזקה כראיות איוב לפי שהרי מצינו שהביא עליהם ועל גופם ייסורין קודם שהביא הברד שהרי מכות צפרדעים היו נכנסים בגופם והשחין גם כן היה בגופם ובאיוב איחר אותו ובמצרים הקדימו ואין ראיה ממצרים רק ממה שאיחור מכות בכורים וטעם השינוי הזה מאיוב למצרים הוא לפי שיסורי איוב היו על צד הנסיון כי תם וישר היה על כן אפילו השחין שהוא ייסורי הגוף איחר אותו אמנם במצרים שהיה הענין על צד הנקמה לנקום נקמות בני ישראל וכמו שאמר הכתוב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי די להם שירחם להם בנפשו' בלבד ויאחר מכות בכורים וענין הנגעים שהיו באים על ישראל ובאים תחלה על ביתו ואחר כך בבגד ואחר כך בבשר והיו באים על עון אחר חטא עם כל זה לא דמי לענין המצרים לפי שבמצרים היה הדבר להנקם כדאמרן אמנם בנגעים שבאים על החוטא לא היתה כוונתו ית' להנקם מהחוטא רק לעוררו שישוב בתשובה על כן גם עליהם היו מרחמי' שלא להביא הנגע בגופו תחלה אף אם לא היו בזה סכנת נפשות אכל במצרים די להם במה שאיחר להם מכת הנפש באופן שבזה הושוו שלשתן שאין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה ולזה לא אמר אין בעל הרחמים נפרע מאדם תחלה לפי שראיית מצרים לא הושוה בה ומה שאיחר ראיות הנגעים לבסוף עם היותה שוה לראיות איוב לפי שאינה ברורה בתורה שבתורה הסדר הוא בהפך כי בתחלה כתיב נגעי אדם ואין הכרח כי גם בנגעים היה כן אלא על פי השתי ראיות מאיוב וממצרים ועל פי שנים עדים יקום דבר לכן הקדים אותם וטעם למקרא למה היפוך אותם היפך המאורע אדם בגדים בתים יתבאר לקמן בעה"י ואחר הכל הביא ראיות מחלון וכליון לפי שאינה ברורה כי היא באה מרבויי' דגם, ומהראיה שמביא מאיוב יש לדקדק איך רחמיו ית' הם רחמים פשוטים שאפילו כשמביא המנה בממון האדם מביא אותה מן המיעוט אל המרובה שכן מצינו שבתחלה באה בבקר ובאתונות שהיו המעט מן הכל ואח"כ בצאן שהיו שבעת אלפי צאן ואח"כ בשלשת אלפי גמלים שהם שוים ממון רב ואח"כ בנפשות בניו ואח"כ בו ויקח לו חרש להתגרד בו ע"כ הביא אותה בראשונה, וגם אפשר לדקדק זה בדברי המאמר דקאמר ואף במחלון וכליון כך בתחלה מתו סוסיהם חמוריהם גמליהם ומדנקט להו כסדר הזה נראה דבסדר הזה מתו והסוס אינו למשא ולעבודה אלא סתם סוס הוא לרכיבה ועל הסתם היה לכל אחד מהם סוס אחד או שנים לרכוב עליהם שהוא דבר מועט ולכן התחיל בהם שהוא המעט ומתו סוסיהם שהיו רוכבים עליהם ואח"כ מתו חמוריהם שעל הסתם היו רבים לפי שהם לעבוד ולמשא ואח"כ מתו גמליהם שהם יותר חשובים ולפי זה מן הראוי היה שיאמר בעל המאמר ואח"כ מתו חמוריהם ואח"כ מתו גמליהם חלא במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך וקיצר במובן:
פסוק ה:
הרשב"א הלוי ז"ל כתב במאמר שמבי' בויקרא רנה והוא קרוב לזה שהוא במדרש רות וזה לשונו לפי שהיסורין הבאים לעולם יתחלקו שלשה חלקים הגיא ראיה על כל אחד מהם כנגד הבאים לנסיון הביא ייסורי איוב אשר באו על זה הדרך וכמו שאמר אליפז הנסה דבר וגו' וכנגד הבאים לנקמה הביא מכות מצרים ותחלואיה כנודע כי זה היה להנקם מהם וכנגד תוכחות על עון זה תחלק לשנים על עון שבין אדם לחבירו הביא ענין הנגעים הבאים רובם על זהו הדרך זאת תהי' תורת המצורע המוציא שם רע ובא אשר לו הכית מי שמייחד ביתו לו כדאיתא פרק יש בערכין וכנגד עון שבינו לקונו הביא דבר שניהם בני אלימלך כי על שנשאו נשים נכריות מתו וכמו שתרגו' המתרגם והנה אפשר שלקו מתחלה בעושר כמאמרם ז"ל וגם לקו בכבוד כי כבודם בקלון הומר וזה נא' באומרו מחלון וכליון בלבד כי כבר הזמן כבודם מעליהם הפשיט ולא נקראו בשם גדולים רק כשם מחלון וכליון ואחרי כל זה קצרות ימיהם כדברי המתרגם ונראה שדרש זה ממאמר משני ילדיה נרא' שעדין היו ילדים עכ"ל:
פסוק ה:
והנה נ"ל שעדיין ראוי לתור ולהבין ולתת לב לענין הראיה שמביא מנגעים שאמר שבתחלה באים על ביתו ואח"כ על בגדו ואח"כ על גופו קשה לזה שגם אם האמת יהי' כן למה בתורה לא נקט להו כסדר הזה אלא נקט להו מן המאוחר אל הקודם והמאוחר שהוא האדם בו התחיל ואמר זאת תהי' תורת המצורע והבית שהוא ראשונה בהכאה נקט לה באחרונה. ואפשר לומר שכוונת התורה במה שהקדים צרעת האדם הוא להדריך ולהיישיר את האדם שישוב בתשובה מעבירות שבידו ולכן הודיעו שגם אם על צד הרחמים הנגע באה תחלה בבית ואח"כ בבגר ואח"כ בבשר עם כל זה ראוי הוא לאדם שיכיר שזהו על צד הרחמים אמנם מן הדין ומן הראוי היה שיתחיל הצרעת בו ובבשרו ומהא שמאחרים אותו ומתחילין מן הבית הם רחמי' מאתו ית' ולכן כדי שידע האדם ויכיר את זה וישוב אל אלהיו סדר את הדברים כי הסדר שהי' ראוי שיבא אעפ"י שאינו בא:
פסוק ה:
ואפשר לומר עוד טעם אחד והוא בהיות שנגעי בתים לא היו נוהגים אלא בארץ ישראל ואחר כיבוש וחילוק שכן כתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם אחר שיהיו כל א' מכיר את חלקו ואת אחוזתו, ונגעי בגדים לא היו נוהגי' אלא בארץ ישראל וכמו שכתוב הרמב"ן ז"ל וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ ולא הוצרך למעט מהם חוצה לארץ עכ"ל. ולפי דבריו ז"ל אין סברא לומר שלא יהיה נוהג צרעת הבגד רק אחר כיבוש וחילוק כי מה ענין כיבוש וחילוק לצרעת הבגד א"א ודאי שצרעת הבגד היה נוהג תיכף בכניסתן לארץ קודם שכבשו וקודם שחלקו ועם זה יצא טעם נכון לסדר התורה כי כפי אותו זמן שהיו דור המדבר ולא נכנסו לארץ כל מי שקודם ונוהג בזמן מקדים אותו ולפי זה צרעת האדם שהיה נוהג גם במדבר וכמו שאמר הכתוב והנה מרים מצורעת כשלג לכן הקדי' אותו אבל נגעי בגדים ונגעי בתים לא היו נוהגין עדיין וכשנכנסו לארץ תיכף היו נוהגים נגעי בגדים כי אין סברא לומר שלא היו נוהגים עד אחר כבוש וחילוק כי מה לבגד עם כיבוש וחילוק ולכן כיון שהיו נוהגים תיכף בכניסתם לארץ כתוב אותם קודם נגעי בתים לפי שנגעי בתים היו מאוחרים בזמן עד אחר כיבש וחילוק ולכן איחר נגעי בתים לבסוף וגם אם נאמר שנגעי בגדים נוהג בח"ל עם כל זה לא קשה מבגד כלל לפי שהבגד לעולם הי' באמצע או יתחיל מנגעי בתים או מצרעת האדם ולא קשה אלא מנגעי בתים לנגעי אדם וכבר הוא מתורץ כדאמרן:
פסוק ה:
ולענין מ"ש בעל המאמר ואף במחלון וכליון כך היה בתחילה מתו סוסיהם חמוריה' גמליהם ואח"כ וימת אבימלך ואח"כ וימותו גם שניהם נראה לי דמ"ש ואח"כ וימת אלימלך הוא טעות סופר ולא גרסינן לי' חדא דהוא בעצמו התחיל ואמרו אף במחלון וכליון כך נראה דבמיתת מחלון וכליון משתעי ולא במיתות אלימלך ועוד ראיה שכך נקט בתחלה מתו סוסיהם וכו' ונקט סוסיהם לשון רבים נראה שעל ממונם של מחלון וכליון קאמר שאחר שירשו מאביהם נאבד הממון תחלה ואח"כ מתו הם ועוד ראי' דמהיכא מפיק להאי דרשא ודאי שהוא ממלת גם יתירא דקאמר וימותו גם שניהם ריבה מיתות סוסיהם וכן שמתו בתחלה, וגם אפשר שבאיבוד נכסיהם ריבה מיתה להם לפי שעני חשוב כמת ובמיתות אלימלך לא נא' וימת גם אבימלך לדרוש ולומר שבתחלה ירד מנכסיו ואח"כ מת וכן לרש"י בביאור המגילה זה לשונו גם שניהם מהו גם בתחלה לקו בממונם מתו גמליהם ומקניהם ואח"כ מתו גם הם עכ"ל. והדבר ברור. ועוד הכרח מה שאמרו ז"ל בויקרא רבה פ אא הביאו זה המאמר בשם רבי חנניא ורבי יהושע בר אבין וכו' וכשמביא ראי' אנדון דידן כתבו זה לשונם אף כאן וימותו גם שניהם לאחר שירדו מנכסיהם ע"כ הרי בפירוש שלא הזכירו אלא למחלון וכליון ולא לאלימלך אבל עדיין צריך לתור ולהבין מה נשתנה אלימלך שממנו נפרעו תחלה ולא מממונו ובמחלון וכליון נפרעו מממונם תחלה ואם הוא כלל שאין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה היו לו להיות דבר השוה לכל נפש לזה מפשר לומר שנפרעו ממנו תחלה לפי שהוא התחיל בעביר' תחל' להיות מואס בארץ חמדה ולא די שיצא הוא אלא הוציא את אשתו ובניו עמו והם היו טפלים אליו ולא היה כח בידם למחות ועוד שאלימלך נענש כל אשר חטא בקום עשה לצאת מארץ חמדה ובניו חטאו בשר ואל תעשה על שנתעכבו וישבו שם כעשר שנים על זה וימותו גם שניהם ועוד כי שתים רעו' עשה אלימלך והוא שגם הפיל לבן של ישראל כשראו אותו בורח מפני זלעפות רעב לפי שהיו בטוחים עליו שהוא היה יכול לפרנסם לעשר שנים על כן לא עמד לו שום זכות גם היא יתב' נתאכזר לעומתו ושינה את מנהגו שאין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה לסיבות האמורות ולכן לא נא' וימת גם אלימלך וכבר כתבתי למעלה עם זה טעם נכון למה לעיל נקט ותשאר היא ולמטה נקט ותשאר האשה לפי שלעיל נשארה בהוייתה ובכל ממונה ולמטה נשארה כאשה אחרת עצובות רוח וריקנית מכל טוב:
פסוק ה:
והרשב"א הלוי כתוב ז"ל ועדיין היה לבי הומה לי למה נעשה פתגם הרעה לאלימלך במהרה מבלי לאט לו עד שראיתי במדרש רבתי דרות ואף במחלון וכליון כך היה כתחלה סוסיהם חמוריהם גמליהם ואח"כ וימת אלימלך ואחר כך וימותו גם שניהם ע"כ הנה שפעת גמלים סוסים וחמורים שמתו בתחלה ולא שבו אל ד' עכ"ל ומה מאוד תמהתי עליו איך נחו דעתו בזה ולבו בלתי הומה לו כי והוא בעצמו פירש דממלת גם דכתיב במיתת מחלון וכליון מיניה קא דריש שירדו מנכסיה' והרי במיתת אלימלך לא נאמר וגם לא משתמע ממלת גם שנאמר בבניו שגם הוא העני ואדרבא אילו נאמר באלימלך אפשר שהיה משמע שגם בניו נשארו עניים ולא ירשו מאביהם כלל ועוד טעמים אחרים שכתבתי לעיל דמשמע מנייהו דמאי דקאמר במדרש רות ואח"כ מת אלימלך טעות הוא שנפל בספרים ואם לבו הומה לו למה נעשה פתגם הרעה לאלימלך במהרה מבלי לאט לו כבר כתבתי טעמים נכונים וישרים ועוד אשיבה ידי שנית בטעם נכון אשר לב כל אדם לא יהמה עוד על זה והענין הוא לפי שידוע הוא שמה שאין נפרעין מן הנפשות תחלה הוא על צד הרחמים כי מן הדין היה שיפרעו ממנו תחלה לכן אמרו ז"ל בלשונם אין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה וגם אם בשאר עבירות אין נפרעין מן הנפשות תחלה כאן אין ראוי שירחם השי"ת על נפש אלימלך לבלתי הכות אותו כיון שהוא לא ריחם על נפשות בניו ית' אלא נתאכזר עליהם וברח והפיל לבן של ישראל ולכן מדד לו הקב"ה מדה כנגד מדה וגם הוא לא התנהג עמו כבעל הרחמים אלא על פי הדין ונפרע ממנו תחלה ועם זה יובן מה שאמר הכתוב ונתן לך רחמים ורחמך כלומר יתן לך השי"ת טבע של רחמים שתהיה רחמן על העניים ואז ורחמך כי הא בהא תליא. אבל אם לא יש לך רחמים לרחם על אחרים גם הוא לא ירחם עליך את זה ראיתי בתשובת קושייא זו ואין ראי לכסותה בשפעת גמלים תכסך כמו שכסה אותה הרשב"א הלוי באופן דשאני עבירה זו של אלימלך משאר עבירות שבתורה שבכולם אין בעל הרחמים נפרעין מן הנפשות תחנה חוץ מזו מן הטעם שכתבנו ועם זה יובן מה שאמר הכתוב גומל נפשו איש חסד כלומר כי מי שהוא איש חסד ורחמן עושה עם נפשו כי גם כן בעל הרחמים לא יפרע מנפשות תחלה אמנם עוכר שארו האיש אכזרי כאלימלך כי יפרעו מגופו תחלה ובפשט הכתוב אפשר לומר וימותו גם שניהם משמע ששניהם כאחד מתו ביום אחד וזה גם שניהם לרמוז שלא בזה אחר זה בזמנים מחולפים וגם אפשר דגם שניהם דקאמר לרבות במיתות כי מלבד מיתה והפסד גופם גם מיתות אבד שמם מן הארץ כי לא יזכרו ולא יעלו על לב עוד כי לא נשארה כי אם האשה יחידה שכולה וגלמודה ובנים לא היו להם שאם היו להם בנים מעולם לא היה נכרת שמם מן הארץ ומה גם כי לעולם אומרים פלוני בן פלוני לא כן עתה כי מת גם שמם מן הארץ ולזה קראם ילדים וקרוב לזה הדרך פירוש מורי ז"ל:
פסוק ה:
ואמר, ותשאר האשה משני ילדיה וגומר. קראם ילדים להורות על חסידותם כי עם היותם הם אנשים חשובים בתכלית החשיבות וכמו שקראם לעיל אפרתים ות"י רופליין ועכ"ז לגבי אמם היו מחזיקים עצמם הילדים קטנים ומקטינים עצמם לכל דבר לגבי דידה להיותם סרים אל משמעתה ושומעים לעצמה שלא לסור מאשר תגיד להם ועוד קראם ילדים להורות שהיא היתה משתעשעת בהם כאילו היה כל אחד ילד שעשועים הקטן כשהוא ילד אביו ואמו משתעשעים בו ועוד אפשר שקראם ילדים על דרך מ"ש הכתוב בן שנה שאול במלכו ואמרו ז"ל כבן שנה לחטא להורות על חסידותו. ואפשר שאלו ג"כ היו צדיקים כילדים שאין בהם חטא ולא נמצא בהם רק העיכוב שנתעכבו שם כעשר שנים כאשר נשאו אותן הנשים ואשר על כן נענשו אמנם בכל שאר הדברים היו צדיקים:
פסוק ו:
ותקם היא וכלותיה ותשב וגומר. אי אפשר לומר ותשב ממש שהרי כתיב אח"כ ותצא מן המקום אשר היתה שמה אלא הכוונה ששבה במחשבתה ושמה על לבה לשוב ומשום דקיימא לן שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה לכן כתיב ותשב כי מעתה מעלה עליה הכתוב כאלו כבר שבה:
פסוק ו:
ובמדרש כי שמעה בשדה מואב שמעה מהרוכלים המחזירין בעיירות ומה שמעה כי פקד ד' את עמו לתת להם לחם כתוב אחד אומר כי לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב וכתוב אחד אומר כי לא יטוש ד' את עמו בעבור שמו הגדול א"ר שמואל בר נחמני פעמי' שהוא עושה בשביל שמו הגדול א"ר איבו כשישראל זכאין בעבור עמו ונחלתו וכשאין ישראל זכאין בעבור שמו הגדול ורבנן אמרו בארץ ישראל בשביל עמו ונחלתו בחוצה לארץ בעבור שמו הגדול שנאמר למעני למעני ע"כ וראוי להבין מנא להו דמהרוכלין שמעה דילמא מבני מואב כי בלי ספק משם היו הולכין לארץ ישראל ואח"כ היו חוזרין לשד' מואב אל בתיהם ומהם שמעו לא מהרוכלין כי כפי משמעות לשונם משמע שהיו רוכלין ישראלים באים ומחזרין בשדי מואב שהם נקראים עיירות וכמו שדרשו רז"ל בפסוק לגור בשדי מואב ומהם שמעה ומנא להו שכך היה ועוד מהו ששאל כדרך שאלה ומה שמעה כי אן כאן מקום לשאלה כלל דפשטיה דקרא הוא כי שמעה כי פקד וגו' גם יש לדעת אם ר' איבו ורבנן אי פליגי או לא ואי נימא דפליגי באיזה דבר תלוי מחלוקתם:
פסוק ו:
ואפשר לומר כי מאופן דברי השמועה דקדקו רז"ל שרוכלי' ישראלי' המחזרים בעיירות מהם שמעה וז"ש ומה שמעה כלומר מהדברים אשר שמעה מזה תכיר ותדע כי כנים דברינו שמהרוכלים ישראלים שמעה וזה כי מה שמעה כי פקד ד' את עמו לתת להם לחם וכדי להבין פירוש הכתוב הזה הקשה ורמי תרי קראי כתוב א' אומר כי לא יטוש וגו' וכתוב א' אומר וגו' ותירץ ר' שמואל בר נחמני פעמים שהוא פושה וכו' ופעמים שהוא עושה וכו' והנה רבי איבו ורבנן פליגי לידע פירוש אלו הטעמים מאי ניהו ור' איכו אמר כשישראל זכאין בעבור עמו ונחלתו כשאין ישראל זכאין בעבור שמו הגדול ובהא פליגי דר' איבו סבר דמאי דקאמר קרא כי לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב פירוש עמו ונחלתו הוא נאמר על ישראל כי קרויים עמו וגם קרויים נחלתו שכן מצינו דכתיב כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו הרי שישראל קרוים נחלתו ואם כן עמו ונחלתו דקאמר על ישראל קאמר וכתוב אחר או' כי לא יטוש את עמו בעבור שמו הגדול הא כיצד כזמן שישראל זכאין וצדיקים וראויים ליקרא נחלתו אז בעבור עמו ונחלתו ועל זה אמר הכתוב כי לא לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב וכשאין ישראל זכאין אז בעבור שמו הגדול ובזה משתעי קרא דכי לא יטוש ד' את עמו בעבור שמו הגדול ודייק זה דבזה הפסוק לא קראם נחלתו. ורבנן סברי דקרא דכי לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב תרתי קאמר עמו הם ישראל ונחלתו היא ארץ ישראל כי שם היכל קדשו ובמקום משכן כבודו ועיני ד' בה מראשית השנה וגו' ובארץ ישראל עושה בשביל עמו ונחלתו כלומר בעבור שתיים אלה הוא מרחם בשביל עמו וגם בשביל נחלתו שהוא ארץ ישראל ולפי זה דייק שפיר מה שעשה הפסוק שני גזרות מחולקות ומרוחקות זמ"ז אחת לא יטוש ואחת לא יעזוב משמע דתרתי קאמר כי לא יטוש ד' את עמו היינו ישראל ונחלתו לא יעזוב היינו ארץ ישראל וכאשר ישראל הם בארץ ישראל עושה בשביל עמו ובשביל נחלתו וקרא דקאמר כי לא יטוש ד' את עמו בעבור שמו הגדול היינו כשהם בחוצה לארץ ולכן לא הוזכרה נחלתו בזה הפסוק ועם זה יצא לנו פירש לקרא דידן דדייק כרבי איבו שהפקידה היתה לפי שישראל חזרו בתשובה והיו אז זכאין ובשבילם פקד וז"ש כי פקד ד' את עמו נראה שהעם הוא העיקר ובשבילם פקד לא בשביל ארץ ישראל ובזה ידוייק מלת להם דקאמר מיותר כלומר לתת להם בשבילם כלומר כי ראוים הם לתת להם לחם וזה למה שעשו תשובה והיו זכאין ולכן אמר בעל המאמר ומה שמעה כלומר מן הדברים ששמעה והם כי פקד ד' את עמו לתת להם לחה הדברים הללו עדים שמהרוכלים שמעה שהיו באים רוכלים ישראלים וספרו לה איך חזרו ישראל בתשובה והיו זכאין וריחם ד' עליהם אמנם אם היה שמבני מואב שמעה מנין היו יודעי' הם אם חזרו בתשוב' והיו זכאין אם לאו אלא לאו מהרוכלים שמעה. ובפשט הכתוב אפשר לומר לפי פשוטו כי בשומעה כי פקד ד' במדות רחמיו את עמו שלא מצינו ולא שמענו שחזרו בתשובה עם בני ישראל ופקד אותם לתת להם לחם במחנה מבלי היותם ראוים לטובה כלל מיד שמה לדרך פעמיה ותשב משדי מואב אשר מדות הדין היתה מתוח עליה שמה ותאמר אלכה ואשובה אל מקומי הראשון והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ד' במדות טובו אל עמי ומולדתי גם לי גם להם יהיה אף שאיני ראויה לטובה כי במקום ההוא מתנהג ד' ברחמים פשוטים וז"ש פקד ד' שמורה על רחמים וגם לתת לשון מתנת חנם:
פסוק ו:
ואומרו ותקם היא וכלותי' וגו' אפשר כי נשא לבן אותנה שוב משדי מואב לשתי סיבות בסיבות מה שממנו ומה שאליו ועל סיבות מה שאליו אמר כי שמעה כי פקד ד' את עמו לתת להם לחם וכיון שנפקדה עמה נכספה וגם כלתה נפשה אל עמה ומולדתה ואל אלהיה לשוב כי שמה תרגיש ותמצא לה מנוח בארץ מולדתה הארץ אשר חפץ בה המלך הקדוש ית' שמו והיה לאלהיה ועל סיבות מה שממנו אמר ותצא מן המקום כלומר מסיבות המקום אשר היתה שמה כי צרה יגון ואנחה מצאה לה במקום ההוא מעת בואה שמה מיד מת אישה ואחריו בניו ובקשה לברוח מן המקום הרע ההוא המוכן לפרענות וכו':
פסוק ו:
ומ"ש כי שמעה בשדי מואב. תרגום יונתן כי נאמר לה על פום מלאכא דה' ואפשר לומר לפי האומרים כי הרעבון הזה היה כולל בכל הארצות ולא נסע אלימלך מבית לחם אלא לברוח ממקום שהיו מכירים ברוב עושרו אל מקום שלא יכירוהו כי אמר אלכה לו מן המקום הזה פן ישובו על פתחי כל העם מקצה לשאול אוכל לנפשם כי יודע כל שער עמי כי יש בידי יכולת לזון את כולם ובהיות כי גם היתה רעב בשדי מואב אז הבינה בדעתה כי פקד ד' את עמו ויהיה כי שמעה מל' הבנה כמו וישמע אברהם אל עפרון וזה כי ראתה שדי מואב בנאות דשא דשנים ורעננים אמרה מסתמא כי כן יהי' בארץ ישראל ופרוח תפרח ותגל ערבה וא"כ אלכה ואשובה וזה שכתוב ותשב משדי מואב כי שמעה והבינה בשדות גנות ופרדסי' אשר במואב המקו' אשר הית' שמה ראת' אותם ירעפון דשא וגיל גבעות תחגורנה ומהם שמע' והבינ' כי פקד ד' את עמו וגו':
פסוק ו:
ואפשר לומר בי לפי ששמעה בשדי מואב כי פקד ד' את עמו. לזה שבה שאילו לא שמעה זה לא היתה שבה לפי שתמות ברעב ויתאכזרו עמה לפי שהיא ג"כ נתאכזרה היא ובעלה בברחם מפני זלעפות רעב ולבלתי רחם על אביוני עמו ולכן לא שבה עד אשר שמעה כי פקד ה' את עמו באופן לתת להם לחם ועם דרך זה אפשר גם כן לומר דמאי דקאמר להם על נעמי וכלותיה קאמר והכוונה כי פקד ד' את עמו באופן שיוכלו עמו לרחם עליהם ולתת להם לחם לאכול ואינו מן התימה דהוה לי' למנקט להן בנון לפי שכבר מצינו במקומות רבים שאומר בכנוי מם על הנקבות והעד ותלכנה שתיהם, עד בואנה בית לחם, אשר בנו שתיהם את בית ישראל, באמרם המלך אחשורוש וגומר:
פסוק ו:
ובמה שאמרו רז"ל וימתו גם שניהם וגומר מתחלה ירדו מנכסיהם וזה דייק מלת גם שניהם אפשר עם זה לומר מ"ש ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה כלומר שלא הרגישה ולא שתה לבה אל איבוד הממון כי ידעה שהכל הבל ואם נפשה דאבה הוא על שני ילדיה ועל אישה וז"ש משני ילדיה ומאישה לא מן הממון אח"כ מצאתי למורי זלה"ה שפירש כן. ובביאור לרב אחרון כתוב לאמור ותשאר האשה וגומר. א"ר חנינא שירי שיריים. וללמוד כי צרות אחרונת הזכירו צרות ראשונות לנעמי. וזה כי בחיי הבנים היתה מתנחמת בבניה ולא הית' זוכרת מיתת בעלה אך במות בניה אז נדמה לה ששלשתן מתו כאחד בעלה ושני בניה וזה ע"ד שדרשו רז"ל בפסוק יוסף איננו ושמעון איננו וגומר אמר להם בתחלה כשהיה בנימין אצלי היה דעתי מיושבת עלי ועכשיו דומה לי כאילו שלשתן לקחתם ביום א' עכ"ל וגם הרשב"א הלוי כתבו ועוד כתוב ובמדרש לקח טוב משני ילדיה ומאישה צרות אחרונות משכחות את הראשונות לפיכך הקדים ילדיה לאישה עכ"ל:
פסוק ו:
עוד כתב הרב האחרון ותקם היא וכלותי' ללמוד שבעת נסיעת' מן העיר לא נודע שהיה הולכין מן המקום אלא היא לבד וכלותיה היו הולכות עמה בחזקת לויה לא ללכת מארץ מולדתן ולכן אמרו ותקם היא וכלותיה ותשב כלומר לשוב אל ארץ מולדתה וההליכה שמה תקרא השבה וחזרה לנעמי שיצאה משם אך לכלותיה לא תקרא חזרה אלא הליכה כי שמעה בשדי מואב וגומר סיפר הכתוב שהרגישה נעמי בעונש המתים שנענשו על ישיבת ח"ל ולא הרגישה כן עד מות בניה כי מתו יחדיו ופתאום כנז' ואז נתנה את לבה לשוב אחר שאין לה סיבה להתעכב והיא שמעה קודם לכן כי פקד ד' וגו' וראוי היא לשב אחרי הוסרה סיבות היציאה משם א"כ למד הכתוב שלא ברחה נעמי משדי מואב בכונה שלא תראה ברעה שכלותי' ישאו לזרים כדרך הנשים המקנאות רק ששמעה כי פקד ד' ואין לה טעם להתעכב בח"ל א"ל כיון לומר שאחרי שמעה כי פקד ד' חזרה למקומה כי לולא כן לא היתה חוזרות פן תוכרח לחזור על פתחי הנדיבים ורואי' ינקמו ממנה באומרם כי נמדד לה מדה כנגד מדה עכ"ל:
פסוק ו:
והר"ר יוסף יחייא ז"ל כתב וזה לשונו אבל האשה שעד פה לא חטאה להיותה מוכרחת מהאנשי' ומשועבדת לאב ובנים לא מתה ונשארה עכ"ל וה"ר יהודה נתן פרובנצאל כתב ואצלי ותשאר מגזירו' שאר רוצה לומ' קירוב כמו ודשנו את המובח פירושו הוא הסרת הדשן עכ"ל:
פסוק ו:
מורי זלה"ה כתב כפי דברי המתרגם ומיתו אף תרויהון מחלון וכליון בארעא מסאבתא יצא לנו מלת גם שמרבה בדרך אחרת והיא מיתה אחרת שהמת חוצה לארץ מת שתי מיתות וכדמשמע בפסיקתא על פשחוור עכ"ל. ומה שאמר ותקם היא וגו' ותשב וגו' הכל לשון יחיד אפשר לדורשו לגנאי על כלותי' כי אז לא חמה בלב שלם לשוב אלא נעמי והיא לבדה גמרה בלבה לשוב כי כלותי' עדיין מספקא להו והיה הדבר אין ולאו ורפייא בידייהו עד אח"כ שכל אחת מהם גמרה בלבה מה שגמרה כיתד תקוע' כל אחת לדרכה פנה זו לטובה וזו לרעה כמסופר לקמן אבל בתחלת המחשב' לקום ולשוב אל ארץ יהודה לא היתה אלא נעמי ולכן לא אמר אלא ותקם ותשב לשון יחיד. ואפשר לדורשו לשבח כלותיה כי בתחלת המחשבה קודם שיבוא הדבר לידי גמר ולמעשה כולם היו בלב אחד כאיש אחר וחשבו לשוב עמה ולהיותם שלשתם בלב א' אמר על שלשתם ותקם היא וכלותיה ותשב כי שלשתן כחד חשיבות בעת המחשבה אבל כאשר בא הדבר לידי גמר ולידי מעשה כי גדול נסיון עשות הדבר בפועל ומעשה אז נתחלקו לבות הכלות לשתי' אחת הנה ואחת הנה וז"ש ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלותיה עמה כי בעת שיצאה בפועל ובא לידי גמר אז ושתי כלותי' עמה כי עתה נתחלקו ונעשו שתים מחולקות זו מזו אבל בפסוק הראשון דייק דלא קאמר היא ושתי כלותיה אבל עתה נעשו שתים כי חלק לבה מעצת רות עד שלא היו שוות אלא בהליכה בדרך לפנים וזהו ותלכנה בדרך כי בזו שתיהן שוות כי ערפה היתה בושה להפנות עורף אל חמותה ולבה לא נכון עמה ומפני הבושה ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה ונעמי ברוח בינתה הכירה בפני ערפה כי לא מלבה היתה הליכתה עמה והכרת פניה ענו בה ופניה לא היו לה עוד כי היא עצובות על פרידתה מעמה ומולדתה כי מבין ריסי עיני האדם ניכר אם זר מעשיהו ואם בכל לבבו ובכל נפשו עובד עבודתו וע"כ בראות' כי שתים הנה ואין לבבם שוה וזהו ותאמר נעמי לשתי כלותיה דייק מלת לשתי דקאמר פעם שנית והתחילה לדבר אותן ולדחותן מעליה להעביר מסוה הבוש' מעל פניה' ואם תדבר לערפה בלבד כי היא אשר פניה זועפים אמר תאמר כי לבה נכון עמה יותר מרות ויעלה עשן באפה על כי דחתה אותה לבדה ועל כן דברה לשתיהן יחד לכנה שובנה וגומר עד כי העביר מסוה הבושה על פניהם וערפה נשקה לחמותה ורות דבקה בה כדלקמן:
פסוק ז:
ותצא מן המקום אשר היתה שמה וגומר. למה שכבר כתבו לעיל בפסוק ותקם היא וכלותיה וגו' כי נעמי נסעה משם אם מצד מה שממנו והוא המקום אשר ממנו יוצאה ואם בסבת מה שאלי' והוא המקום אלי' הולכות ולפי שאלו השתי סבות צדקו יחדו לנעמי וכדאמרן לעי' אבל לשתי כלותי' שלא ראו מימיהן ארץ יהודה לא יחפצו בה ואין אצלן סבת מה שאליו סבה כלל אין עוד להם אלא סבת מה שממנו כי גם עליה עבר כוס התרעלה במות בעליהן בחורי חמד במקו' ההוא ויבקשו להסתיר פנים ממנו ולא תשובנה לראות עוד עד עולם ע"כ אמר ושתי כלותי' עמה כסברתה וכשם שנעמי היתה מתאוה לשוב אל ארץ יהודה ומקומה הראשון מקום מנוחתה ומקו' משכן כבודה גם שתי כלותיה תלכנה בדרך כאילו היתה אצלן השבת הליכתן אל ארץ יהודה ואף גם שלא ראו ארץ יהודה מעולם כ"כ היתה תאותן וחפצן אליה כאלו היה מקום מולדתן עד כי יאמר גם עליהן שהולכתי לשוב אל מקום הראשון כי היתה חביבה א"י בעיניהן עד כי הליכתן הראשונה אליה היתה בעיניהן כאלו הן שבות אליה ולא הולכות בתחלה ואפשר עוד לפרשו עם הפסוק דלעיל דקאמר ותקם היא וכלותי' הגיד לנו כי לא קמה היא וכלותי' ושמו לדרך פעמיהן לשוב מיד אל ארץ יהודה אלא ותשב משדי מואב כי אלימלך כדי שלא ידעו העניים והאביונים איה מקומו נכנס חדר לפנים מחדר ושדה בתוך שדה שעל כן אומר שדי ביו"ד לשון רבים כי יבא בתוך שדות הרבה ועתה קמה היא וכלותיה ותשב מתוך אותם השדות ומשדה אל שדה לאט ולא מהרה ללכת דרך ארץ ישראל אל על כי פקד ה' את עמו ושניתן להם כבר לחם לשובע כי לא נפתחו ארובות השמים להריק עליה' לחם מן השמים אלא התחיל לפקוד אותם בגשמי רצון בעתם ובטללי ברכה ובהמשך הזמן יותן להם לחם וזהו לתת להם לחם דקאמר שעדיין לא ניתן אלא פקד לתת אחר זמן ועכשו בתחלה לא עשתה עוד אלא ותצא מן המקום אשר היתה שמה אותו השדה אשר היתה בו שהיה באמצע שדי מואב ושתי כלותיה עמה ותלכנה קו לקו זעיר שם הולכות ומתהלכות בדרך לאטם וזהו בדרך מיותר דקאמר להורות שהיו הולכת לאטם בדרך לשוב אחר זמן לארץ יהודא בזמן שינתן להם לחם:
פסוק ז:
א"נ באומרו ותצא מן המקום הגיד לנו גודל תאותה לשוב אל ארץ ישראל עד שלא המתינ' שיירה ללכת בחברת אנשים מפני פחד הדרך אלא היא לבדה יצאת מן המקום אשר היתה שמה ואם תאמר ומה פחד יש באשה זקנה כדבריה שאמרה כי זקנתי מהיות לאיש וממי תירא לזה אמר ושתי כלותיה עמה בחורות יפיפיות עמה בחברתה לא הי' להם חברה לשמרה מאורב בדרך אלא הזקנה בלבד כאיש מגן ולא היה דרכם במקום ישוב אלא מקום ציה ושממה דרך לא עבר בה איש וזהו ותלכנה בדרך דרך מהלכי דרכים אשר הוא בחזקת סכנה וכל זה מרוב חשקם ומאויים לשוב אל ארץ יהודה מרוב חיבתן על הארץ הקדושה לא נכנס פחד בלבן כלל. רז"ל אמרו שהיו הולכות יחפות בדרך יצא להם מתיבת בדרך מיותרת כי היה די שיאמר ותלכנה לשוב אל ארץ יהודה מאי בדרך אלא להורו' שלא היה דבר מפסיק בין פרסת רגליהן לקרקע הדרך כי יחפות היו:
פסוק ז:
א"נ אמרה נעמי לשתי כלותיה לאחד משת' סיבות אפשר שאין אתן רוצות להתפרד מעלי אם בעבור שלא התנהגתי עמכם כחמותה בכלה שנא' עליהן אם גר זאב עם כבש כן תדור כלה בחמותה ודרך העולם הוא להיות בין שתיהן איבה ושנאה ותחרות ואנוכי הייתי לכן בחיי בעליכן לאם ואהבתי אתכם ולכן בחרתם שלא לעזוב אותי אם בעבור זה יותר טוב לכן ללכת אל בית אמכם כי היא אמכם האמיתות כי אף אם אני לכם כאם יותר באמת היא אמכם לכם לאם ממני וזהו שובנה אשה לבית אמה ואם מה שאין אתם רוצות להפרד ממני היא לסיבת אחרת וזה אשר הרביתם לעשות טובה עמי כל ימי חייכם ונראה בעיניכם כי אם תעזבו אותי יחידה וגלמודה אתן מפסידות ומאבדו' כל מה שעשיתן עד עתה לא תזכר ולא תפקד ולא תעלה על לב עוד כל הטובה אשר עשיתן עמדי עד עתה אחר שבשעת הצורך כי ראיתן אותי שכולה וגלמודה נפרדתם ממנו ותעזבו אותי וכדי שלא להפסיד החסד אשר התחסדת' עמדי במה שעבר באתם עמי אתה כאשר צר לי זאת לא זאת כי אעפ"י שלא תלכי עמי יעשה ד' עמהם חסר כאשר עשיתן עם המתים במה שעבר ולא תפסידו שכר מה שעשיתן עד עתה אם לא תלכו אתם עמי עתה ואין אתם צריכות לעשות עוד:
פסוק ז:
במדרש, ותצא מן המקום אשר היתה שמה. ותצא וכי לא יצאת משם אלא היא והלא כמה גמלים יצאו כמה חמרים יצאו ואת אמרת ותצא ר' עזריה בשם רבי יהודה בר סימון גדול שבעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה והוא שבחה פנה משם פנה זיוה פנה הודה פנה שבחה וכן את מוצא ביעקב אבינו כשיצ' מבאר שבע פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה תמן לא הות אלא אותה הצדקת ברם הכא לא הוה יצחק תמן אלא א"ר עזריה בשם רבי עזריה בר סימון לא דומה זכות צדיק אחד לזכות שני צדיקים ע"כ ראוי לעורר ראשונה כי אחרי שכבר תפס בקרא ואמר ותצא מן המקום אשר היתה שמה תכף הי' לו לומר וכי לא יצאת משם אלא היא מאי מלת ותצא דקאמר עוד בנתים. ועוד מאי האי דקא מתמה והלא כמה חמורים וכמה גמלים יצאו כי מה יש בזה ואפילו שיצאו וכי תיסק אדעתין שהי' לו לפסוק ולכתוב יציאת החמורים והגמלים כאשר כ' יציאתה ועוד קשה כי רש"י ז"ל כתוב ענין המאמר הזה בביאורו לרות זה לשונו ותצא מן המקום למה נאמר הרי כבר נאמר ותשב משדי מואב ומהכין תשוב אם לא תצא מן המקום שהיתה שם אלא מגיד שיציאת הצדיק מן המקום נכרת ועושה רושם פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה של עיר וכן ויצא יעקב מבאר שבע. והנה בזה קשה לי שהרי בעל המאמר שדרש מכאן שיציאת הצדיק עושה רושם לא הרגיש קושית רש"י אלא הרגיש וכי לא יצאת משם אלא היא והלא כמה חמורים וכמה גמלים יצאו ולא דרש מנח שכבר נאמר ותשב משדי מואב כמו שאמר רש"י ז"ל ואין לו' דשני הכרחיות הן ומר אמר חדא ומר אמר חדא כי רש"י ז"ל אין לו לזוז מדברי רז"ל הקדושים גם ראוי להבין למה חזר ואמר ואת אומרת ותצא דנראה מיותר והיה לו לקצר במובן. עוד ראוי לדעת מאי האי דקאמר ארבע חלוקות שמשמעותן ענין אחד ונראה כפל ענין דזיוה והודה הדרה ושבחה הכל דבר אחד ובחד מנייהו הוה סגי. עוד מאי מלת הוא דקאמר בכל אחד ואחד דבהוא אחד הוה סגי ולימא הכי הוא זיוה הודה והדרה ושבחה עוד מה שאמר וכן את מוצא ביעקב אבינו ולמה עשה עיקר לדרוש הדרשה בנעמי שהם דברי קבלה ואחר כך כמו בדרך טפל דרש ענין יעקב שכן אמר וכן את מוצא ביעקב ולמה לא דרש בפסוק התורה ולימא אח"כ וכן את מוצא בנעמי עוד ראוי להבין מאי קא מקשה תמן לא הוא אלא אותה הצדקת ברם רכא כו' כי מי לא ידע בתירץ שאינו דומה זכות צדיק אחד לזכות שני צדיקים ודקארי לה מה קארי לה ואם נאמר שאף על פי כן הקשה אם כן קשה לנו מה תירוץ לו המתרץ:
פסוק ז:
הביאור אפשר לומר כי באומרו מלת ותצא אחר שכבר תפס לשון הכתוב היא התחלת התמיהא כלומר ותצא יתירא למה לי כי קרא יתירא הוא כיון שכבר כתב לעיל ותשב משדי מואב ואי אפשר לשוב אם לא שתצא והוא ההכרח של רש"י ז"ל ואם כן מלת ותצא היא יתירא ואומרו כי לא יצאת משם אלא היא והלא כמה גמלים וכו' כוונתו היא זאת כלומר ואף אם תרצה לתרץ דלאו יתירא הוא דאצטריך להשמיענו גודל חשקה ותאותה עם ארץ ישראל עד שלא המתינה לצאת עם שיירה אלא היא לבדה יצאה עם שתי כלותיה וכל זה מהחשק והתאוה שהיה לה לשוב אל ארץ יהודה זה אי אפשר שכוונת הכתוב היא זו לפי שאם לא היה אומר הכתוב אלא ותצא היא ושתי כלותיה עמה ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה הי' אפשר לומר שכוונת הכתוב להודיענו שהיא יצאה יח דה מרוב החשק של ארץ ישראל אבל באומרן מן המקו' אשר היתה שמה לא יצדק שכיון לומר ותצא יחידה מן המקום אשר היתה שמה כי זה שקר כי מאותו המקום לא יצאה היא לבדה שהלא כמה גמלי' וכמה חמרים יצאו אלה מפה ואלה מפה זה למזרח וזה למערב ואיך רצה להודיענו במלת ותצא שהיא יצאה יחידה אם מ"ש הכתוב מן המקום אשר היתה שמה מנגד לכונה זו כי לא יצדק זה עם זה וזה שחזר ואמר ואת אמרת ותצא כלומר אף אם תהיה כוונתו שיצאה יחידה מבלי שיירה ולא לשלול שלא יצאו אחרים מן העיר עם כל זה אומרו ותצא עם מ"ש מן המקום וגו' מחזי כשקרא וזה שתפס בעל המאמר בתחילת דבריו כל הפסוק באומרו ותצא מן המקום אשר היתה שמה שאילו לא היה אומר אלא ותצא בלבד היה אפשר לתרץ דלא קרא יתירא כדאמרן וזהו מ"ש וכי לא יצאה משם כי דייק מלת משם רצה לומר כי על היותו מורה מקום על זה קשה דודאי הוא גילוי שאין כוונת הכתוב להודיענו שהיא יצאה יחידה מרוב חשקה ותאותה ואם כן הדרא קושיא לדוכתין כי ותצא הוא קרא יתירא כיון שכבר כתוב לעיל ותשב וכדפירש רש"י ז"ל כדאמרן ולכן לא כתוב רש"י אלא ההכרח הזה שהוא האמיתי כי מה שאמר והלא כמה חמרים וכו' אינו אלא דחוי לפירוש אחר שהיה אפשר לפרש כדי לתרץ מלת ותצא וכיון שנדחה שוב אין לפרשו והדרא קושיא לדוכתין למה נאמר ותצא ותירץ ואמר גדול שבעיר הוא זיוה והוא הודה וכו' נקט הני ארבעה לישני אפשר דתרי מנייהו שכר רוחני ותרי אחריני שכר גשמי והתחיל מלמעלה למטה מן היותר חשוב והוא השכר העיקרי דמעותד לחיי העולם הבא והוא שצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה ובזמן שהצדיק בעיר המדריך ומיישר את אנשי העיר בדרך אשר ילכו בה ובמעשים אשר יעשון נמצא שהוא מורה אותם לחיי העולם הבא להינות מזיו השכינה נמצא שהוא זיוה שעל ידו זוכים זיו. ועוד זוכים לשכר אחר רוחני שהוא ההוד וההוד נקרא ע"ד מה שאמר הכתוב ונתת מהודך עליו והיא ניכרית בפנים כי חכמת אדם תאיר פניו וכן מצינו ואמרו ז"ל מהיכן זכה משה לקרני ההוד הרי שלזוהר פניו קרא הוד ומאותו ההוד שבפניו היו יראים ישראל מגשת אליו וכמו שאמר הכתוב וייראו מגשת אליו ואז"ל בוא וראה כמה גדול כחה של עבירה שעד שלא פשטה ידיהם בעבירה מהו אומר ומראה כבוד ד' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ואינן יראין ולא מזדעזעים ומשעשו את העגל אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים והשמיענו שבזמן שהצדיק בעיר על ידי מה שמדריכם ללמוד וללמד לשמור ולעשות זוכים על ידו להוד ויקר עד שיראו ויזדעזעו אומות העולם מגשת עליהם להרע להם כי יראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליהם ויראו מהם וכל זה בסיבת הצדיק ולכן ראוי לומר עליו הוא הודה. אמר עוד הוא הדרה עתה ביאר השכר הגשמי והאחד הוא ההדר והדר הוא הזקנה פ"ד מה שאמר הכתוב והדרת פני זקן כי הזקנה הוא מהודר וגם הכל מהדרים אותה ואמר שבזכות אותו הצדיק שבעיר כולם יאריכו ימי' וימותו בהידור של זקנה והנ' ח"ו לא ימותו אנשי' שחורי ראש וזקן וזה במה שיסיר ד' מהם כל חולי וכל מדוי מצרי' הרעי' בזכות אותו הצדיק ז"ל הוא הדרה. אמר עוד הוא שבחה הוא שכר גשמי אחר והוא אחרון פחות מכולם וזה כי שבחה של עיר יאמר על שבח מזונותי' שהיא משובחת בהם על דרך שאמרו רז"ל שבעה מינים נשתבחה בהם ארץ ישראל נראה דשבח העיר מתקרי עניני מזונותי' בזמן שהצדיק בעיר הוא שבחה שבזכותו הקב"ה מברכ' בגשמי רצון ותהי אחריתה חיים ושבע ועליו יאמר כי הם צוה ד' את הברכה ברכות המזונות חיים עד העולם הוא ענין ההדר והזקנה וארבעת הפנים האלו זוכים אנשי העיר בזמן שהצדיק בעיר:
פסוק ז:
ואומרו מלת הוא בכל חדא וחדא ולא אמר הוא אחד לכולם להורו' כי כל טוב' וטובה מאלו שזוכי' בשבילו מעלה הקב"ה כאילו לא הקדים לתת טובה אחרת בשבילו אלא זו היא הראשונה וכאילו עתה הוא מתחיל ואומר הוא הודה כי לעולם בראשונה היה צריך לומר מלת הוא ולכן נקט הוא בכל חדא כאילו זו היא הראשונה ובזה כל טובה וטובה מאלו היא באה בריבוי מבלי צמצום כלל לפי שמעריכים אותה כאילו עדיין לא עשו שום טובה בשבילו אלא זו בלבד וכן ראוי שתהיה בריבוי עצום וכשהצדיק הולך משם פנה זיוה בו הנה רפי חשיבות השכר כן הוא מהירות איבודו שלא יוכלו להשיגו ולכן נקט בראשונה פנה זיוה כי הראשון שנאבד מהם הוא זיוה שבנקל במה שלא יהיו הגונים כבתחלה תיכף יאבדו שלא יזכו להיות כאותם שיושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה ואח"כ פנה הודה כי סר צילם מעליהם ואח"כ פנה הדרה כי ח"ו בחטאם ימותו אנשים כי אין ערוד ממית אלא חטא ממית ואח"כ ויהי רעב בארץ ומייסרם ברעב ובצמא ובחוסר כל באופן שפנה שבחה. אמר עוד תמן לא הות אלא אותה הצדקת ברם הכא הא הוה יצחק תמן אלא א"ר עזריה וכו' הנה המקשה בודאי שידע שאינה דומה זכות צדיק אחד לזכות שני צדיקים אבל חשב שההפרש שביניהם הוא בכפלים לבד במשל שאם כשיהיו שני צדיקים בעיר יהיה במשל מאה אוקייות של זיו והוד והדר כאשר יצא הצדיק הא' ישאירו חמשים ולכן הקשה דבשלמא תמן במואב לא הוית אלא היא ויצדק באומרו שבצאתה משם פנה זיוה ופנה הדרה לפי שנשארה העיר כארץ מאפילה ותחשך הארץ ברם הכא לא הות יצחק תמן והכוונה שכיון שהיה יצחק תמן לא יצדק אומרו פנה זיוה פנה הודה וכו' כי נראה שכל זיוה וכל הודה פנה וזה אינו שאם פנה לא פנה אלא חצי זיוה וחצי הודה וחצי הדרה כי החצי האחר נשאר כיון שעדיין נשאר יצחק שם ולא שייך למימר פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה וכו':
פסוק ז:
ותירץ אלא א"ר עזריה לא דומה זכות צדיק אחד לזכות שני צדיקים הכוונה אין הדבר כמו שחשבת שהיית מדמה הזכיות שחשבת שהיו שוים שאם כשיש צדיק אחד יש בעיר שיעור חמשים שיעורים של זיו והוד והדר כשיהיו שנים יהיו מאה שיעורי' של זיו והוד והדר ויוכפל הדבר בשוה כיון שבשביל צדיק א' יש חמשים שיעורים של זיו וכו' בשביל שני צדיקים יהיו מאה שאם היה הדבר כן האמת אתך דלא שייך לומר פנה זיוה וכו' כי עדיין נשאר חלקו של זיו של הצדיק האחר ולא פנה אלא חצי זיוה כדאמרן אבל הדבר הוא עולה כמו שאמרו בלע"ז אלגאליארי"ן שאם כשיש צדיק אחד בעיר יש במשל נ' שיעורים של זיו כאשר יהיו שני צדיקי' לא יהי' שוה זכות שניהם אל האחת וזה במה שיוכפל הזיו למאה שיעורים אין הדבר כן אבל יעלה במדרגה גדולה לאלף אלפי שיעורים של זיו והוד והדר וכן היה בבאר שבע כשהיו שני הצדיקים שם כי היה הזיו וההוד בערך אלגאל"י ועתה כאשר יצאו יעקב מבאר שבע לא נשאר אלא צדיק א' וכל אותה מעלת הזיו שעלת' אלגאליאר"ן פנה והלך לה ולא נשאר אלא הנ' שיעורי' של זיו באופן שכפי שיעור הזיו וההוד שפנה וחלף והלך לה יצדק לומר על העיר פנה זיוה כאילו כל זיוה הלך כי מה שנשאר אינו נערך לכלום כפי ערך מה שהי' לה עד עתה וצדקת באומרו פנה זיוה וכו' ולפי דבנדון דידן הדרשה היא פשוטה משום דלא הות אלא היא אמנם ביעקב אינו ברור כ"כ משום דהא הוה שם יצחק לכן נקט לה לדרשא בנעמי ואח"כ הודיענו וכן ביעקב אף אם אינו ברור כ"כ וחילקו אינו דומה זכות צדיק אחד לזכות שני צדיקים וכו' וכיון דבנעמי הדרשא היא מוכרחת מחמת עצמה זה יהי' קצת הכרח שגם ביעקב אזלינן לה לשיטה זו ודרשינן ליה הכי אח"כ מצאתי בבראשית רבה דדריש ר' עזרי' בעצמו הדרשה בויצא יעקב ואח"כ אמר ודכוותה ותצא מן המקום אשר היתה שמה דייק דלא קאמר וכן כדקאמר הכא במדרש רות בראיית יעקב לפי שראיית נעמי היא פשוטה ואדרבא היא הכרח שגם ביעקב דרשינן לה הכי ולזה אמר לישנא דדכוותי' כלומר אל יקשה בעיניך מה שדרשתי בויצא יעקב דדכוותיה מצינו בנעמי ושם אין לפקפק בדבר וכן תמצא בבראשית רבה כשמביא דרשת ויצא יעקב דריש לה ר' עזריה בשם רבי סימון וכשמביא דכוותה ותצא מן המקום אשר היתה שמה דריש לה בשם רבי עזריה בשם ר' סימון וגם בשם רבי חנן בשם רבי שמואל בר רב יצחק בזמן שהצדיק בעיר וכו' ואח"כ כאשר מקשה ניחא תמן דלא הות אלא היא ברם הכא וכו' תירץ ר' עזריא בשם ר' סימון נראה דר' עזריה דווקא דדריש לה הכי בויצא יעקב נמי הוצרך לתרץ אינו דומה וכו' אבל ר' חנן אפשר דלא דריש לה אלא בנעמי לבד משוה דלא הות תמן אלא היא ולכן דייק שפיר דבבראשית רבה כאשר מביא ראיית נעמי נקט לה בלישנא דדכוותה וברות כאשר מביא ראיית יעקב אמר וכן ביעקב, ואפשר לדייק בפשט הכתוב אומרו אשר היתה שמה על דרך דרשת חז"ל שהודיענו גודל הרושם שעשתה יציאתה בעיר שנשאר' כארץ מאפיל' וזה שאמר ותצא כלומר יצאת זיו מן המקום אשר היתה שמה ואומרו מן המקום אשר היתה שמה כלומר מן המקום אשר היא לבדה היתה שמה דלא הות תמן אלא היא ובודאי שביציאתה חשכה הארץ לא כן ביעקב שגם אם פנה זיוה משום שאינו דומה זכות צדיק אחד וגומר עם כל זה הא מיהא נשאר בעיר זיו יצחק אמנם הכא ותצא מן המקום אשר היתה שמה היא לבדה היתה שמה, וגם אם בשתי כלותיה אפשר שהי' להם שום זיו או הדר כי בהכרח למדו איזה דבר טוב מנעמי ולפחות רות סופה יוכיח על תחילתה שהיו לה מעשים טובים אפילו אילו לא נשארה שם אלא ושתי כלותי' עמה באופן שנשארה העיר מבלי זיו כלל ענן וערפל סביבותיה וגם אפשר לדייק מלת היתה כי נקטינן והיה לשון שמחה ויהי לשון צער כמאמרם ז"ל ועם זה נאמר שבמקום והיה לזכר יאמר היתה לנקבה והכל לשון שמחה ושבח ולכן אמר אשר היתה שמה כי היא היתה שמחת העיר כולה וביושבה שמה העיר היתה צהלה ושמחה כי היא היתה זיוה והדרה ועתה נשארה העיר דוה ונאנחה:
פסוק ז:
ובמדרש, ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה אמר ר' יוחנן עברו על שורות הדין והלכו ביום טוב ע"כ. וראוי לדעת מנא להו לרז"ל לחשוד אותם שעברו על שורות הדין והלכו ביום טוב ואפשר לומר כי קרא יתירא קא דריש דהוה סגי דלימא הכי ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלותיה עמה לשוב אל ארץ יהודה ואנא ידענא דבשובם היו הולכות בדרך דאי אפשר בלאו הכי לכן הודיענו שכוונת הכתוב שהזכיר הליכות הדרך להשמיענו שאם היות שהליכתם בדרך היתה נמנעת על פי שורות הדין וראוי שלא ללכת ועם כל זה הנה ותלכנה בדרך ואין זה אלא שנאמר שהלכו ביום טוב דבשבת שהוא חמור כולי האי לא חשידי וביום טוב הלכו שהוא קל וקילא להו מילתא ומתוך גנותן למדנו שבחן כי באות נפשן לשוב אל ארץ והודה נקל בעיניהן ההליכה ביום טוב וזה שסיים הכתוב לשוב אל ארץ וגומר:
פסוק ז:
ועוד במדרש ד"א ותלכנה בדרך מלמד שהולכות יחפות וגופן נוגעו' בארץ, וכתב הרשב"א הלוי ז"ל זה הדבר אפשר שידרש כי תכל נפשן לארץ הקדושה ובאו יחפות להורות עוצם התשוקה ואשר יראה יותר אמיתי כי הדלות והשפלות גרם זה ולכן ותלכנה בדרך יחפות וגופן רצה לומר רגליהן נוגעות בארץ וגם שבח הוא להן ביותר בהיותן לפנים רכות וענוגות אשא לא נסתה כף רגליהן הצג על הארץ מהתענג ומרוך ועתה כהיום בסיבות חיבות א"י הולכות יחפות ותתנגפנה רגליהן באבנים ורגבי הסלעים לבוא לשם ד' ע"כ. והנה הוא ז"ל העיד כי הדרך האמיתי היא האחרון והדבר פשוט אבל ראוי לדקדק בדברי המאמר למה כפל ואמר שהולכות יחפות וגופן נוגעות בארץ כי באומרו שהיו הולכות יחפות בודאי שהיה גופן נוגעת בארץ אבל אפשר שאלו אמר יחפות בלבד הוה סליק אדעתין שהיו יחפות לגמרי מבלי מנעל וסנדל כלל לכן אמר שלא הענין כן לפי שהן היו צנועות בתכלית הצניעות וכבר נקטינן דטפח באשה ערוה ובפרט במקו' שדרכו להיות מכוסה לכן הודיענו פירוש יחפות שלא היו יחפות לגמרי אבל היו לובשות מנעלים בלויים כל כך עד שלא נשאר מהמנעל כי אם הכיסוי העליון שהוא מכסה את רגליה אמנם כפות רגליהן היו נוגעות בארץ כי היו בלויום ומרוב עניות' אין לאל ידם לתקנם והיה גופן נוגע בארץ דהיינו כפות רגליהן וזה אמרם ז"ל יחפות וגופן נוגעות בארץ באופן שהיו הולכות בצניעות גדול אין רואה מבשרם עד מדרך כף רגל ומה שדרשו ז"ל דרשא זו הוא מקרא יתירא דותלכנה בדרך דאל"כ מה בא ללמדנו וזה דייק במ"ש בתחל' דבריו מלמד וכו' כלומר דאי לא תימא הכי מה בא ללמדנו, ובמדרש ותלכנה בדרך עסוקות בהלכות גרים ע"כ. וכתב הרשב"א הלוי אפשר שדרשו כן כדרכה הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות כדאיתא במדרש וכן ענין ותלכנה בדרך ענין הלכות. אמנם במדרש לקח טוב מצאתי ותלכנה בדרך עוסקות בהלכות לשוב אל ארץ יהודה לשוב בדת היהודי' ע"כ. א"כ מתיבת לשוב אל ארץ יהודה דרשוהו ואומרו בדתי היהודים נראה שדרש תיבות ארץ כמו שדרשוהו רז"ל בב"ר פל"ז מן הארץ ההיא יצא אשור מן העצה ההיא יצא אשור כיון שראה אותם באים לחלוק על הקב"ה פנה מארצו ע"כ הנה שתיבת ארץ ענינה עצה ודברי התורה כולה עצות מרחוק להשכיל להיטיב לאדם עכ"ל:
פסוק ז:
ואני אומר דודאי דמדרש רות ומדרש לקח טוב טוב לא פליגו אלא שבמדרש רות קיצר ובכתו' יש שני הכרחיות לדרשא זו הא' אומר ותלכנה בדרך מיותר והי' סגי דלימא הכי ותצא וגו' ושתי כלותי' עמה לשוב אל ארץ יהודה כי בוודאי אי אפשר לשוב אם לא שילכו בדרך ומה גס שאם היה רוצה להזכיר ההליכה לימא ותלכנה לשוב אל ארץ וגו' מלת בדרך למה לי ועוד הכרח שני מה שאמר לשוב אל ארץ יהודה דלא ה"ל למימר אלא לשוב אל בית לחם לפי שעיקר שם העיר היה ב"ל והכינוי שלה הוא יהודה כש"א לעיל וילך איש מב"ל יהודה ואם כן למה דילג השם העיקרי ונקט הכינוי הטפל והנה מצינו דלקמן כשהזכיר ביאתן נקט והמה באו ב"ל בתחלת קציר שעורים ולא אמר והמה באו ארץ יהודה כדאמר הכא ואם כן למה לא נקט הכא לשוב אל בית לחם, והנה במדרש רות לא הביא אלא ההכרח הא' וקיצר ובמדרש לקח טוב נקט השתי הכרחיות בפירוש והכוונה כי דרך יאמר במקומות רבים על דרכי התורה והמצות כמו שאמר הכתוב והודעת להם את הדרך ילכו בה ועתה אלו היו הולכות ומתעסקות בדרך אשר אותו הדרך היה לשוב של ארץ יהודה כלומר לשוב בדת היהודים דהיינו הדרך אשר ילכו בה והמצות וההלכות של הגרים השבים מגיותן לגירות ועתה מ"ש הכתוב לשוב אל ארץ יהודה איו הכוונה על כינוי המקום אלא הכוונה אל ארץ אשר נוהגים דת יהודי' וזו היא כוונת מלת יהודה דקאמר ע"ד מ"ש הכתוב איש יהודי היה בשושן הבירה דלאו משבט יהודה ממש דאיש ימיני הוה ומבנימין קא אתי אלא פי' יהודי דקאמר הכוונה גברא חסידא וכמו שתרגם המתרגם וכן מצינו שאמרו ז"ל שכל מי שכופר בע"ז נקרא יהודי וכן נאמר בחנניה מישאל ועזריה שנאמר עליהם אית גוברין יהודאין והטעם למה כל הכופר בע"ז נקרא יהודי מפורש בביאורי למגלת אסתר ודרשוהו משם כן מה שאמר בכאן לשוב אל ארץ יהודה הסיבה אל ארץ שכלם יהודי' ונוהגי' דת יהודית ולפי שאלו הנשי' היו באים עתה להתגייר ולשוב אל דת יהודית ולכפור בע"ז על כן אמר לשוב אל ארץ יהודה כדאמרן:
פסוק ז:
עוד כתב הרשב"א הלוי ז"ל. אפשר לדרוש אומרו אל ארץ יהוד' כי קיימו בעצמן דברי חכמים וחידותם במסכת יראת חטא פ"ג תן שכר לפסיעותיך וכן אלה על כל מסע ומסע היו אומרות לשוב אל ארץ יהודה כרי לתת שכר לפסיעותיהן כאמור עכ"ל, ולי אפשר לומר לפי דרך זה בהיות כי נשים לבדן יצאו ואף לא היה להם איש להראותם הדרך ילכו בה עד שהיו צריכו' לשאול אל כל מהלכי דרכים אשר תמצאן איזו הוא הדרך לשוב אל ארץ יהוד' וז"ש ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה כי בכל הדרך שאלו והיו דבריהם לשוב אל ארץ יהודה באיזה דרך הולכים:
פסוק ז:
עוד כתב הרשב"א הלוי ז"ל, זה לשונו ועוד לשוב אל ארץ יהוד' כי מטבע האדם להשתוקק אל ארץ מולדתו אמם כי ההליכה הזו כולה לשמים ואין בה חלק נכרי וזר ולא לבוא לבית לחם עיר מולדת נעמי היתה הכונה רק לשוב אל ארץ יהודה באיזה עיר שתהי'. האמנם אחרי רואי המציאות עד בואנה בית לחם נראה שמגמת פניהם המקום ההוא ואם כן אומרו לשוב אל ארץ יהוד' רצה לומר לבית לחם וגם זה אדרוש לשבח כי מטבע בני האדם אשר ירדו מנכסיהם ללכת ולהרחיק נדוד למקום שאין מכירים אורם כי כסת' כלימה פני' בראות' אנשים אשר מאסו אבותם לשית כלבי צאנם עולים מעלה מעלה אמנם האיש הירא את דבר ד' יעמוד במקומו ופניו משתנים בראותי בני נבל גם בני בלי שם עולים למעלה והוא יורד מטה להיות זה לו כופר נפשו וכן עשתה הצדקת נעמי באות נפשה באה וחזרה למקומה ללמד דעת את העם כי צדיק ד' בכל דרכיו וכמו שהצדיקה עלי' את הדין נגד השמש שאומרה וד' ענה בי ורצתה להתכלם ולהתבייש שמה במקום אשר חטאה למען תהיה לה כפרה גמורה והוא ענין אמיתי ונפלא ער מאוד עכ"ל:
פסוק ז:
ובביאו' לרב אחרון זה לשונו בא להודיע מה שהזכרתי כי בצאתם מן המקום לא נתפרסם שהיתה הולכות אלא נעמי בלבד וז"ש ותצא מן המקום היא לבדה אך כלותיה היו הולכות עמה בחזקת לויה ולכן לא אמרה נעמי להן דבר בצאתן מן המקום ותלכנ' בדרך וגו' כיוון לומר שנעמי לא דברה לכלותיה כל עוד שלא הגיעו לפרשת דרכים אשר מנהג המלוים לשוב משם בחשבה שכלותיה היו יוצאות ללוותה אך כשהלכה בדרך לשוב אל ארץ יהודה כלומר שהגיעו לפרשת דרכים ללכת אל ארץ יהודה וכלותיה עוד הולכות עמה אז אמרה להן לשוב:
פסוק ז:
או אפשר לומר שעד צאתן אל אם הדרך לא תקנו כלותיה עצמן ומלבושיהן כדרך כל הולכי דרך ולזה לא הרגישה נעמי שהיו רוצות לשוב עמה אך אחרי הגיען אל אם הדרך הן תקנו עצמן להולכי דרך והיינו דקאמר ותלכנה בדרך לשוב אל וגומר והורו בדעתן שכונתן היתה לשוב עמה אז השיבה אמריה להן:
פסוק ח:
ותאמר נעמי וגו' לפירוש האחד שכתבתי השיבה נעמי ואמרה לשתי כלותיה לכנה שובנה כלומר עד כאן תחום המלוים מכאן ואלך שובנה בנותי והתחילה לפרד אותן כמנהג הנפטר מחברו ואמרה יעש ה' עמכם חסר וגומר ולפירוש השני אמרה להן בנותי עד כאן חשבתי שכוונתכן היתה ללכת עמי רואה אני כי זה הוא מצד בשתכן לעזבני ולא תרצו אותן להתחיל העזבה לכן הריני מתחלת כדברי העזבה ואומרת לכנה שובנה בנותי וחן חן לכן על אהבתבן עוד כתב זה לשונו ומורי פירש כי אומרו אשה לבית אישה להיות שהבחורות האלה נשאו לאנשים אשר לא מעמם היו ועל כל פנים היה זה שלא ברצון אביהם על המוחלט רק ברצון אחותה או ברצונם מצד חשק או דבר אחר והאב אכזרי וחזק הלב מרחם בן חלציו המורד בו והנשים רחמניות למרחמיהן כדין ושלא כדין ולכן אמרה נעמי אם כוונתכם לשוב עמי ליראתכן משום בית אביכם כי לא יקבל אתכם הנני מייעצות אתכם שתשובנה אשה בית אמה והאם תרחם עליכן ואם שתיהן היו בנות עגלון כדברי חז"ל צריך לומר כי נשים רבות היה לו כי מלך הוא וכל אשה עומדת בהיכל מלכות לבדה כמנהג נשי מלך יעש ד' עמכן חסד וגו' כלומר ייטיב ד' עמכם טובה בשופע בדרך חסד כלומר יותר מדאי כאשר עשיתם עם המתים ועמדי כלומר כל מה שיוסיף ויתן הקב"ה בדרך חסד הכל כדאי לכן ואינו מיותר רק כן עשיתן אתם עם המתים טוב יותר מדאי והראוי ועמדי אחרי מות אנשיכן ולכן גם שאני אומרת שיעשה ה' עמכן חסד באמת כי אין דבר מיותר כי כל מה שיוסיף ויתן הכל כדאי לכן כפי פעולתכן הטובה עכ"ל:
פסוק ח:
ומורי זלה"ה כתוב ותאמר נעמי לשתי כלותיה וגו' אמרה להן אפילו שתהיה פרידתכן ממנו באופן שתקרא הליכה והוא שתלכו למקום שמעולם לא הייתן בו ראוי לכן ללכת ולהפריד ממנו כי אין לכם בחברתי שום תועלת כל שכן לשוב כל אחת לבית אמה שהוא נקל לכם ואם הכוונה לעשות עמי גמילת חסד והוא שלא להניחני יחידה וגלמודה או לפחות ללותי תספיק מה שעשיתן עם המתים ועמדי כי בלי זה יספיק לכם שיש בו כדי שיתן ה' לכם וגומר וטעם יעשה דכתוב מלא בה"א וקרינין יעש חסר אפשר דמשום דהחסד הנזכר בפסוק הוא גופני בעולם הזה הורה הפסוק שהיתה כונת נעמי שהיתה חסד חסר וטפל אמר כן כי העיקר יהיה קיים לעוה"ב. ואומרו עמכם ועשית' במ"ם והיה ראוי להיות בנון כי נקבות הנה אפשר לפי שהנה בחרו בדרכיהם לעשות כמעשה גבר להשפיע לאחרים לזון ולפרנס לנעמי וגם לוותר הכתובה כאלו לא היו נקבות אשר להן משפט הכתובה ולכן אמר כאשר עשיתם במם שהוא סימן זכרון וגם בתפלה עליהם אמרה יעש ה' עמכם במ"ם לומר שמהרב טוב וחסד אשר יעשה ה' עמהן במנוחה רבה בהשקט ושלוה מבלי השתעבדות וטירחא יתירא כמשפט הנשואות לבעליהן וכאילו לא היה רשות אחרים עליהן זהו טעם יתן ד' לכם הכתוב בקרא דבתרי' והרי זה מדה כנגד מדה עכ"ל:
פסוק ח:
ואפשר לי לומר עוד שכונת לכנה שובנה הוא לפי שיש אומרי' שגיירום ואח"כ נשאום ולכן אפשר שאמרה נעמי לשתי כלותיה הפרדו נא מעלי וזה באחד משתי אופנים אם תרצו לעמוד בגרותיכן ולא לחזור לשוב לסורכן אם כן תקרא חזרתכם לבית אמכם הליכה לבד כי אינכם שבות לסורכן הראשון וזהו היתה החלוקה הראשונה שראוי שתעשו ואם לא תחפצו בדת היהודים רק תרצו לשוב בעצם לקדמותכן להיות גויות כבראשונה הרשות בירכן וזהו שאמר שובנה אשה לבית אמה כי זו תקרא שובנה ממש ואמר יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם וגומר וכתוב יעשה וקרינן יעש לרמוז על השתי אופנים של חזרה שאם ילכו לבית אמם אמנם לא ישובו לסורן ולגיותן לזה רמז יעשה מלא כי בזה האופן היתה מתפללת שיעשה לכן החסד רב ולזה כתיב יעשה מלא בה"א לרמוז שיהיה עשיה מלאה אמנם אם ישובו ויחזרו לסורן לזה התפללה שאפילו הכי יעש עמהן חסד כאשר עשו גם המה אבל קרינין יעש כי או לא תהיה עשיה מלאה ובריוח אלא די להן עשיה חסרה:
פסוק ח:
א"נ אמר לכנה שובנה כלומר גם אם היה מכאן לבית אמכן מרחק רב עד שיצטרך הליכה ללכת שמה היה ראוי שתלכו לבית אמכם ותניחו אותי וזהו לכנה דקאמר כ"ש שאין צריך רק שתשובו לאחוריכם ארבעים פסיעות אלו שהלכתם עמי ללוות אותי שובנה אשה לבית אמה וכן אז"ל שארבעים פסיעות הלכה ערפה עם חמותה. ואמר אשה לבית אמה ולא אמר אשה לבית אביה אפשר כי לא היה להן אב או הזכיר האם שכאשר תתאלמן הבת האם מרחמת על הבת יותר מן האב כי עליה מוטל להשיאה ולפרנס אותה בנדוניא ובכל צרכה ואפילו כשהיא בתולה דרך האם שמרחמת על הבת ודרך האב לרחם על הבן ולכך נקט אשה לבית אמה או יהיה כמו שאמרו ז"ל שאין אב לגוי וכוונתם ז"ל לפי שסתם וגו' זונה ולא ניכר לה אב כי אם באם:
פסוק ח:
ואמרו כאשר עשיתם עם המתים ועמדי אמרו ז"ל עם המתים שנטפלתם בתכריכיהן ועמדי שויתרו לה כתובותיהן ע"כ דרשו ז"ל שנטפלו בתכריכים מדקאמר עם המתים ולא קאמר עם בניי נראה שעל החסד שעשו עמהם כאשר היו מתים אמר ואין זה וודאי אלא שנטפלו בתכריכיהן ודרשו ממאי דקאמר ועמדי שויתרו לה כתובותיהן שאין לומר שהיה על שעשו עמה חסד בכל העשר שנים שישבו נשואות עם בניה דאם כן הוה ליה למימר עמדי קודם שיאמר עם המתים ומדקאמר עמדי בתר עם המתים נראה שאחר שעשו עם המתים שכבר עשו חסד עמה ואין זה אלא במה שויתרו לה כתובתיהן. וצריך לחקור דלכאורה משמע שאלו נשארו בדלי דלות שכן אמרו ז"ל בותלכנה בדרך שהיו הולכות יחפות משמע שהדלת והשפלות גרם זהו ואם כן כיון שמחלון וכליון לא הניחו נכסים אם כן מאי ויתרו לה הא שיעבוד כתובתן לא היה על נעמי אלא על נכסי המת ונכסים ליתנהו כדאמרן:
פסוק ח:
ואפשר לומר שנעמי יצא' ערבנית על כתובתן ועתה ויתרו לה על הערבנות או אפשר שכאשר מתו מחלון וכליון הניחו נכסים והן לא רצו לגבות את כתובתן רק ויתרו לה את כתובתן והניחו את נעמי בכבודה כאשר היתה בתחלה וישבו שלשתן כאחת עד אשר תם הכסף ואז ותצא מן המקום אשר היתה ותלכנה בדרך ובאו יחפות. או אפשר שכאשר הלכו אלימלך ובניו מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב נשארו להם בתים ונחלות שדה וכרם בבית לחם יהוד' וכולן בוודאי שהיו משועבדין לכתובתן והן ויתרו לה לנעמי וכן נראה דלקמן כתיב קרא חלקות השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי נראה שנשאר להן נחלה עדיין בבית לחם. ובאומרו יעש ד' עמכם חסד וגומר אפשר לומר עם מה שאמרו ז"ל כי נפש הגר בעולם הבא אין לה לבוש כדי שתתלבש בו לבוא לראות ולהשתחוות לפניו י"ת כשאר הנשמות ואי אפשר לה להיות ערומה לעלות ולראות והשי"ת עושה חסד עמהן שמלבשן בנשמות הצדיקים ועולות לפני אדון ד' צבאות ולכן אמרה להן נעמי יעש ד' עמכם חסד שילביש את נשמתכן בלבוש איש נקי וצדיק מדה כנגד מדה כאשר עשיתן עם המתים שהלבשתם את גופם בתכריכין כן ילבש השי"ת את נשמתכן בתכריכין רוחניים וצדיקים כדאמרן לפי שע"י אותו הלבוש זוכים לעלות' במעלה רמה ונשארה לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו ולכן וגם כן כחסד אשר עשיתן עמדי שויתרתם כתובתכם כנגד זה התפללה ואמרה יתן ד' לכם כלומר אף אם ויתרתם על כתובתכם ועתה אין לכם ממון כלל להכניס בכתובה למי שישא אתכם יתן ד' לכם כלומר הוא ית' לו הכסף ולו הזהב והוא יריק לכם ברכה עד שתכניסו לבעליכם כתובה מרובה באופן שתמצאנה מנוחה אשה בית אישה וידוע הוא שהאשה שכתובתה מרובה יש לה מנוחה בבית אישה לפי שאינו יכול לגרשה בנקל באותה שכתובתה מועטת ולכן יאמר יתן ד' לכם כ"כ ברכה שתכניס בכתובתן תמורות מה שויתרתם לי ובזה תמצאנה מנוחה אשה בית אישה כדאמרן.
פסוק ח:
ובהיות שהשני חסדים הללו שיעשה ד' עמהן תמורת מה שעשו הן עם המתים ועמה האחד הוא שכר רוחני אשר אין לו קץ וגבול והוא תכריכי נשמותיהן לעולם הבא תמורות התכריכים שנתנו למתים והאחד הוא שכר גשמי תמורת מה שוויתרו לה כתובתן כדאמרן על כן כתיב יעשה וקרינין יעש כי כנגד השכר הרוחני כתיב יעשה מלא לפי שהשכר מלא ואין לו קץ וגבול וכנגד הגשמי שהוא הווה ונפסד קרינין יעש לפי שבוודאי הי עשיה חסיר' כיון שבהכרח הוא כלה ואבד:
פסוק ח:
ואפשר עוד לומר שמה שאמר ועמדי הכוונה שהיא התפללה לאל שיעשה ד' עמהן חסד לתקן להן לבושי נשמותיהן לעתיד לבוא ואפשר שהוא נתאוותה להיות' נשמתה לבוש לנשמותיהן ועל ידה יעלו לראות וזה שאמר ועמדי רצה לומר יהי רצון שזה החסד שיעשה השי"ת עמכם להלביש נשמותיכן שיהי' עמדי שאני אהיה הלבוש לכם ועל ידי ועמדי תעלו לראות את פני ד' וזהו עמדי דקאמר באופן שגם אם עתה תתפרדו ממנו לעתיד לבוא תתחברו עמדי שהוא החיבור האמיתי והקיים לעולם:
פסוק ח:
ובמדרש א"ר זעירא מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה לא איסור ולא היתר ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים ע"כ וראוי להבין מאי קאמר אין בה לא טומאה ולא טהרה כי מה טומאה וטהרה שייך במגילה וגם מה קאמר לא איסור ולא היתר אלא אפשר לומר דלקושיית למה נכתבה מגילה זו היה אפשר לתרץ אחד משני תירוצים או שנאמר שרות ברוח הקדש נאמרה על יד שמואל הרואה ואין טעם ברצונו ית' לומר למה נכתבה כמו שאין להקשות למה נכתבו כל הספורים בספר שופטים ובספר מלכים לפי שכולם ברוח הקודש נאמרו זה אי אפשר לתרץ כן לפי שספר שופטים ומלכים פשוט הוא לכולי עלמא שברוח הקודש נאמרו וכולם מטמאים את הידים לתרומה כמו שכל כתבי הקודש תורה נביאים וכתובים מטמאים את הידים לפי שברור הוא שנאמרו ברוח הקדש ולכך מטמאים את הידים אבל מגילה זו אין שום גילוי מתוכה אם נאמרה ברוח הקודש ומטמא את הידים אם לאו באופן שמגלה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ברור מתוכה ואם נאמר שלסיבה אחרת נכתב' הלא היא שהוא פסק דין על דוד הע"ה וכל זרעו אתו שמותר לבא בקהל אע"ג דמרות המואביה קא אתי משום דעמוני ולא עמונית מואבי ולא מואביות גם זה אינו כי מגילה זו אין גילוי ממנו לזרעו של דוד לא לאיסור ולא להיתר דאנא אמינא דמעשה שהיה כך היה ומאן לימא לן דזווגו של בועז בהיתר הוה שהרי ראה ראינו שבזמן שאול נסתפקו על דוד אם היה כשר לבוא בקהל וכמו שארז"ל על פסוק בן מי זה העלם ומכח כל הנהו קושייתא דאקשי עלייהו דואג ואשתיקו ובעו לאכרוזי עליה דדוד שאסור לבוא בקהל לולי עמשא בן איש ושמו יתרא הישמעאלי ואמ' רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאלי ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואביות הרי זה בבירור כי מן המגילה הזאת אין ממנה שום גילוי לזרעו של דוד לא איסור ולא היתר. אמר עוד ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים הכונה כי מכל המאורעות שמספר בה יודע כמה שכר טוב לגומלי חסדים ראשונה מפורענותו של אלימלך על שנתאכזר ולא גמל חסד עם עניי עמו משם יודע כמה שכר טוב לגומלי חסדים כי מדה טובה מרובה על מדות פורענות. וגם ממה שאמר יעש ד' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים בתכרכין ועמדי בוויתור הכתוב' כמאמרם ז"ל או כמו שתרגום המתרג' ועמי דזנתון וסוברתון יתי ועל זה זכתה שיצא שלמה ממנה וגם לערפה על שלותה את חמותה והלכה עמה מ' פסיעו' נתלה לבנה מ' יום וכן מהגמילו' חסד שעשה בועז עם רות ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר על כן זכה שיצא ממנו כל מלכות בית דוד:
פסוק ח:
ובנמוקי החסיד הר"ר יוסף יעבץ זלה"ה היה די לומר לכלותיה אבל הכונה כי בהתחבר שנים בכוונה אחת איש אל אחיו יעזורו להוציא מה שבכחם אל הפועל על כן אם היתה מדברת לכל אחת אולי לא יאותו על כן דברה לשתיהן יחד עכ"ל. והרשב"א הלוי כתב שהכוונה להורות כי דברה לשתיהן יחד שלא תאמר שמא דברה לרות דברים המושכים את הלב באהבתה אותה מלערפה ולכן נתקרבה זו ונתרחקה זו רק לשתי כלותיה כי כולן שוות בעיניה ולשתיהן דברה דברים אחדים:
פסוק ח:
עוד כתב ז"ל ועוד מצאתי כתוב בלשון הזה ותאמר נעמי היה לה לומר קוד' שתצאנה מביתן ויש לומר שאילו היתה אומרות זה בביתן אולי מצד הכמרת ניחומיה לא היו עוזבות אות' לפי שלא היו יודעות טורח הדרך ולכן הניחה אותם שתלכנה בדרך כדי שתתיגענה ויגיע ללבן עזיבו' מקומן כדי שתתנחמנה ואז אמרה להן שתשובנה וז"ש ותלכנה בדרך ואחר כך ותאמר נעמי עכ"ל:
פסוק ח:
ובאומרו לכנה שובנה כתב הרשב"א הלוי ז"ל יקשה להיותן תנועות הפכיות כי ההליכה היא תנועה נכחית אל מה שאליה ושובנה היא תנועה ההפכות והחזרה אל מה שממנו ולא תצדקנה מחוברות והיותר נראה אלי שהיה ענינו שתלכנה עמה עד בית לחם ואחרי כן תשובנה למקומן וזהו לכנה שובנה ואחרי כן לא אמר כי אם שובנה פעמים והכונה לפי שעורי כמו שכבר כתבתי היתה לנסותן לכונתה לגיירן כדרך הצדקניות שרה מגיירת את הנשים ולא לחנם ותלכנה בדרך עסוקות בהלכות גרים כי דעתה ומעיינה להכניס אהבת ד' בלבן אך אמנם על דרך הגירות כמו שיהא שמאל דוחה וימין מקרבות ולכן בחרה שתלכנה כדי שעינהן תראנה תפארת ישראל ותחמדנה יופי התורה והמצוה בלבן ולכן עוסקות עמהם בהלכות גרים למען דעת צדקות ד' כי מ"ח אזהרות הזהיר על הגר וכיוצא באלה הדברים והבליע הדבר בנעימות דבריה לכנה שובנה אשה לבית אמה למען לא אלך יחידה שכולה וגלמודה לכנה עמי ואח"כ שובנה אשה לבית אומתה:
פסוק ח:
ובנמוקי החסיד הר"ר יוסף יעבץ ז"ל מצאתי כתוב לכנה שובנה להיותה מסופקת פן יתרעמו אמרה ב' לשונות הפכיים עכ"ל.
פסוק ח:
עוד כתב הרש"בא ז"ל יעש ד' עמכם חסד מצאתי כתוב במדרש לקח טוב יעש ד' עמכם חסד מלמד שאין הגר שמח בעולם הזה וכן אז"ל במסכת יבמות מפני מה ייסורין באים על האומות מפני ששהו עצמן להתגייר וכדי שיתמרקו עונותיהם הראשונות לכך קרי יעש וכתיב יעשה ואף גם זאת מדרכי הגירות להודיען כי יעשה עמהן חסד אך חסר לא כבני ברית לראות היעמדו דבריהן ותאמרנה יודעות אנו ואין אנו כדאין לכך כדרכי הגר:
פסוק ח:
ובמדרש רות מהזוהר כתוב לאמר יעש יעשה כתיב אמרה להם אם תזכו להכנס תחת רגלי השכינה ואם לאו יעש חסר ה"א כתיב והדבר מבואר כי ה"א אחרונה היא שכינה עכ"ל עוד מצא כתוב כלשון הזה כאשר עשיתם עם המתים יראה כי כשהייתן מכבדות אותי בחיי בניי לא היה חסד כי אולי ממוראכם עשיתם אבל מה שאתנה עושות עכשיו הוא חסד עם המתים שעתה נראה שמאהבה שהיה לכן עמם אתנה זוכרות ואתנה עושות חסד עם בניי ועמדי ע"כל. ואומרו עמכם במ"ם וכן כאשר עשיתם במ"ם ואם הוא סימן זכרות לא נקבות כתב הרשב"א הלוי ז"ל אפשר שכיוונה כי עד העת ההיא הלכו עמה מ' פסיעות כדאמרינן במדרש רבי ברכי' בשם ר' יצחק ארבעים פסיעות הלכה ערפה עם חמותה ונתלה לבנה מ' יום שנאמר ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום ע"כ ובהיותה כעת בדלי דלות ולא מצאה ידה די השיב להן גמולן אמרה כי בעל הגמול יגמול להן שכר הפסיעות ההנה כי ארבעים הנה ולכן אמרה יעש ד' עמכם חסד וכאשר עשיתם כי בפירוש אמרה על התכריכין ועל וויתור הכתובות כמדובר ובסתום הודיעה שאפי' שכר הפסיעו' תטולנה וכי הנה ספורו' והם ארבעים עכ"ל והמתרגם תרגום כמה דעבדתון עם בעליכון שכיבייא דסרבתון למיסב גובריא בתר מותיהן ואף אם ירא' כי מה לו למת אם אשתו אם תנשא או תתעגן עם מה שהביא בספר הזוהר בשם הסבא מתרצה כי במות האדם מניח רוח אחד בבטן אשתו וכן בהנשא לשני אותו השני בבואו עליה עייל רוח אחרא בגווה וא אפשר לשתיהן שיתקיימו כאחת ונלחמו איש באחיו עד דנגח חד לחברי' ומגרש יתי' ולכן כאשר האש' שנתאלמנ' לא תנשא עוד הרי זו עושה חסד עם בעלה המת כי הרוח תנוח בקרבו ובאו דברי המתרגם על נכון. והרשב"א הלוי ז"ל האריך בזה בביאורו והביא כל דברי הסבא באריכו' דרשהו משם כי מקום שאמרו לקצר איני רשאי להאריך ובמה שכתוב במ"ם לשון זכר אבאר דעתי בפסוק הבא בע"ה אמר כי יתן להם כשכר החסד שעשו עם המתים ועמה קרן שהוא השכר הראוי להם ועוד יתן להם פירות במתנה ועל העיקר השכר אמר יעש ד' עמכם חסד ועל המתנה אמר יתן ד' לכם שיחזור ויתן לכם יותר מן הראוי לכם במתנה ומצאן מנוחה עוד בדרך מציאה יותר ומן הראוי לכם:
פסוק ח:
א"נ אמר כי החסד שיעשה ד' עמכם לא יהיה כדרך שעשיתם אתם עם המתים ועמדי כי אתנה בשר ודם ועשיתם חסד עמנו אבל החסד שיעשה ד' עמכם בשכר זאת לא יהיה ע"י בשר ודם אחר שיעשה טובה איש אחר עמהם כי מתנתם מעוטה וחרפתם מרובה אלא מידו לידכם ידו הפתוחה המלאה והרחבה וזהו יתן ד' לכם הוא ולא אחר.
פסוק ט:
ואמר ומצאן מנוחה אשה בית אישה שנדחקו המפרשים לפרש סרסהו ודרשהו יתן ד' לכם אשה בית אישה ומצאן מנוחה. ולי פירושו לפי שעשו עמהם שתים אחד תכריכי המתים ועוד מחילת הכתובה לה ועל מאי דסליק מיניה שהוא מה שעשו עמה אמר יתן ד' לכם ועל תכריכי המתים אמר שיהיה להם מדה כנגד מדה וכמו שהניחו נפש בעליהן אחרי מותן בקטרוג בקנות להם תכריכים בידוע שמנוחה גדולה היא אל המת לילך לבוש ולא ערום עד שעל זה היה בוכ' יעקב אבינו ע"ה על בנו כאומרו כתונת בני כלומ' הנה הכתונת והוא נשאר ערום ועוד שנית שלא זכה לקבורה כי חיה רעה אכלתהו וקבורת חמור נקבר נמצא שבתכריכים הניחו את נפשם ובשכר המנוחה הזאת תמצאן מנוחה אשה בית אישה בחייכון בעולם הזה ואחר שסיימה דבריה לומר תשובנה מאחריה לא נשאר כי אם נשיקה של פרישות כדרך הפורשין מחבריהם כי יפרדו איש מאחיו שנושקין איש את רעהו ואולי יבושו בושת הנה לישק לה ולכן הקדימ' היא ותשק להן ותשאנה קולן ותבכינה:
פסוק ט:
א"נ יאמר בשנדייק למה דברה דבריה במ"ם בלשון זכר ואמרה יעש ד' עמכם כאשר עשיתם יתן ד' לכם וגו' והכונה בהיות שהיא ראתה בהן שישבו עשר שנים נשואות ולא ילדו והאשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה הוא סימן עקרות כי עקרה היא וכן מצינו ברבקה דכתיב ויעתר יצחק לד' לנוכח אשתו כי עקרה היא ואותו הוא קרינן היא וכתיב הוא ואצלי הכוונה יובן עם מה שאמר רב נחמן בגמרא אף אנן דרשינן מאי אילונית דוכריניתא כי תרגום איל דכר וזה לפי שאינה יולדות כזכר קורים אותה אילונית דכרניתא לשון זכר וכלשון לע"ז מאגור"א ולכן ברבקה כאשר הודיענו שהיא עקרה כתוב הוא כאלו היא כזכר אינו יוליד וקרינן היא כי סוף סוף נקיבה היא ולכן בנידון דידן כאשר נעמי ראתה ששהו עשר שנים ולא ילדו אמרה בלבה אולי עקרות הנה ולכן כינה אותם במ"ם כזכר ועל זה בעצמו היתה תפילתה עליהם ע"ד ויעתר יצחק לד' לנוכח אשתו ועל זה אמר יעש ד' עמכם חסד תמורות מה שעשיתן עם המתי' ועמדי והשכר יהי' זה שיתן ד' לכם ומצאנה מנוחה אשה בית אישה והענין הוא כי כאשר האשה אינה יולדות אין לה מנוחה כלל עם בעלה אבל מבוקר לערב יתקוטטו זה עם זה על דבר הבנים ולכן אמרה להם אתם שאני רואה בכם סימן של זכר רצונו שכמדומה שאתם עקרות יתן ד' לכם וזה לכם במ"ם יתן לכם מתנה טובה באופן שתמצאנה מנוחה אשה בית אישה וזה יהיה בתת ד' לכם בנים ויפקוד אתכם כאשר פקר לאמהות:
פסוק ט:
א"נ יאמר לפי שבגמרא ריש סוטה אמר ר"ל אין מזווגין לארם אשה אלא לפי מעשיו ומותבינן עליה דהא קימא לן דארבעים יום קודם יצירות הולד אומרים בת פלוני לפלוני אפי' מעבר לים ומסקינן כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני באופן כי זיווג שני הוא לפי מעשיהן לכן התפללה נעמי שגם אם מעשיהן לא יאותו כ"כ למצוא דבר חפץ בבעל הגון שימצאו מנוחה אשה בית אשה התפלל' לאל שאעפי"כ יתן ד' להם בדרך מחנה אף אם לא תהיינה ראויות לפי מעשיהן יתן להם הוא ית' כן ויחשוב כאלו הוא הזיווג הראשון אשר בידו יתבר' גם עתה אם זיווג שני הוא יתן לכם זיווג טוב והגון באופן שתמצאנה מנוחה אשה בית אישה:
פסוק ט:
ובמדרש יתן ד' לכם, אמר ר' יוסי כל אותן הטובות והנחמות שעתיד הקב"ה ליתן לשלמה דכתיב וד' נתן חכמה לשלמה יהיו מכם דרשו זה לפי שדברים הללו הם מבלי גיזרה שאמר יתן ולא פירש מה יתן שאם על המנוחה דלקמיה קאמר הכי הל"ל יתן ד' לכם מנוח' ומדקאמר ומצאנה מנוחה הרי התחיל במלת ומצאן להורות דמילתא אחרית' היא ברכות המנוחה לכן דרשי דיתן ד' לכם היא גיזרה אחת לבדה ומה שאמר יתן ד' היא הודעות העתיד והכוונה הדברים שעתיד שיתן ד' לשלמה דכתיב ויתן ד' חכמ' לשלמה יהי רצון שזה החלק יהי' לכם ומלת לכם היא הגיזרה ומלת יתן ד' היא הודעת מה שעתיד ליתן:
פסוק ט:
עוד במדרש, ומצאנה מנוחה מצאן כתיב אחת מוצאת שתים לא מוצאת ראוי להבין שאם היא ידעה שאחת מוצאת שתים לא מוצאת אם כן כשאמרה יתן ד' לכם ורמזה הטובות שעתיד הקב"ה ליתן לשלמה יהיו מכם אם כבר ידעה שא' לבדה מוצאת למה אמרה לכם וכללה את שתיהן אפשר לומר שבודאי שהיא ידעה הכל ורוח ד' דיבר בה אבל רצתה שלא לשנות בדבריה בלשון יחידה כאלו מדברת עם רות לבדה ומקרבות אותה כי חששה לכבוד ערפה ולכן דיברה לשתיהן בדיבור א' בשוה ולכן כאשר אמרה יתן ד' לכם לא היתה יכולה לומר לך כי היתה מטלת קנאה לכן אמר לכם אבל מלת ומצאנה כי הה"א אחרונה היא מאותיו' הגרון ואינה נרגשת בקריאה כי בין אם יאמרו ומצאנה בה"א או מצאן בלא ה"א אין בקריאה שום הפרש ואין ההפרש אלא בכתיבה על כן הודיענו שהיא כבר ידעה העתיד שאתה מוצאת כשאמרה ומצאנ' מנוחה היתה חסר ה"א אבל במלת יתן לכם א"א לשנות במלת לכם ולכן הוכרחה לומר לשון רבים גם אם כבר ידעה שלאחת יתן ולא לשתיהן:
פסוק ט:
עוד במדרש, אשה בית אישה, מכאן שאין קורת רוח לאשה אלא בבית בעלה ע"כ, פשטן של דברים מבואר שהכוונה שהאשה אין לה מנוחה אלא כשיש לה בעל שאם תשב אלמנה אפילו שיהי' לה עושר ונכסים לרוב ושאר תאוות ותענוגי העולם עם כל זה אין לה מנוחה והכל כלא חשיב בעיניה כי אין לה מנוחה אלא עם בעלה ולכן ברכם בברכ' זו ומצאן מנוחה אשה בית אישה כי זאת היא המנוחה. ואפשר לומר עוד כי מלת בית אישה קא דרשי כי הכי הל"ל אשה עם אישה מאי בית אישה אלא מכאן שאין קורת רוח לאשה עם בעלה אלא בבית בעלה כלומר בבית בעלה ממש כלומר שהוא בית שלו ונחלתו ולא בשכירות וזה כי ידוע שאין בית אלא אשה ועיקר הבית שישכון האיש צריך שיהי' כפי רצונה וחפץ האשה וכאשר היא דרה בבית אחרים בשכירות אשר רשות אחרים עליה אין לה קורות רוח לאשה אלא בבית בעלה ממש ע"כ כתוב אשה בבית אישה ולא אמר אשה עם אשה, והמתרגם ז"ל רצה לתרץ כי מה שאמר יתן ד' לכם אין לו גיזרה ואין לומר כי ומצאן מנוחה היא הגיזרה כדאמרן לעיל דאם כן יתן ד' לכם מנוחה הל"ל על כן תרגום כי הגזרה היא בכח ואמר יהב ד' לכון אגר שלים על טיבותא דעבדתין לי ובההוא אגר תשכחון נייחא כל חדא וחדא לבית בעלה ולפי דרכו כוונת הכתוב היא כך יתן ד' לכם רוב טובה עד שבאותו רוב הטובה שיהי' לכם תמצאו מנוחה אשה בית אישה לפי שהחשובים שבעיר ונכבדי ארץ יקפצו עליכם לישא אתכם בראותם הטוב והעושר שלכן כי רב וכשתנשאו לגדולי העיר הנה זאת היא מנוחתכם. והראב"ע כאשר הרגיש כי הגיזרה חסרה בכתוב כתב יתן ד' לכם בעל עכ"ל. ואפשר עוד לומר לפי שאפשר שאמור יאמרו כלותי' לה אם לו חפץ ד' שיהיו לנו מנוחה כבר היינו נשואות לבניך ובהם ועמהם הי' יכול השי"ת להניח אותנו באופן שאלו הנשואין הראשונים יוכיחו גם על האחרונים כי מזלנו גרם הרעה הזאת לנו לכן אמרה להם נעמי שאם הנשואין הראשונים לא עלו ולא נתקיימו היינו לפי שלא היה זווגן מאתו ית' ובפרט לרז"ל שאמרו שלא גיירום וגם אם נאמר שגיירום לא נשאום אלא להנאתם וזהו שאמר הכ' וישאו להם וידוייק מלת להם מיותר שהכוונה שזה הזווג היה שהם נשאו להם לא שהשם יתברך השיאם ולכן לא עלה לטוב ולא נתקיים אמנם מכאן והלא' יתן ד' לכם כי הוא יהיה המזווג אתכן באופן שבה תמצאנה מנוח' אשה בית אישה כי הוא יתן לכל אחת אותו שהוא בן זוגה ממש וזהו בית אישה במפיק ה"א להורות שיהיה אישה ובן זוגה ממש המיוחד לה ובזה בודאי שתמצאנה מנוחה בעצם ויהי' דבר של קיימא:
פסוק ט:
וה"ר יצחק עארמא ז"ל סרס הכתוב כאילו אמר יתן ד' לכם אשה בית איש' ומצאן מנוחה כי בהיות כל אחת בבית אישה יהי' להן קורת רוח כדבריהם ז"ל עכ"ל וכבר כתבתי כי אין צורך בסירוס, והרשב"א ז"ל כתב אם תדע לכוון את הרוחות כפי מה שהקדמנו כי רוח האיש מכשכש במעהא כל י"ב חודש ולכן איננה רואה קורות רוח בבעלה השני כמדובר ובראות נעמי כי הן ממשפחות האדמה שפטה כי לא הי' בניה בני זיווג ולכן לא עלתה זווגן יפה וברכה אותן יתן ד' בעל הזווגן היודע זיווג איש ואשה ומצאן מנוחה כי לא יהיה עוד רוח מכשכש במעיה' רק שתנוחו ויזמין לכם אשה בית אישה כלומר זווג הניתן לה מאז הולדת ולכן אמרה לכם במ"ם ולא בנו"ן כמשפט הנקבות לרמוז אל מאמר רב יהוד' אמר רב מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאות ואומרות בת פל"פ והוא מספר המ"ם ובכן ותשק להן לאדבקא רוחא כמבואר בס' הזוהר במקומות רבים ובייחוד בפ' תרומה ובשיר השירים ובספר התקונים ובזה תנוח עליהן הברכה אשר ברכה אותן, ועוד ירצה כי למה שהמנוח' מהמצטרף וראוי שתקדים אליה היגיעה ודומה לו וינח ביום השביעי הפליגה בברכתה שתהי' המנוחה דרך מציאה הבאה בהיסח הדעת כדתניא בפרק חלק שלשה באים בהיסח הדעת אלו הן משיח מציאה עקרב עכ"ל. ואצלי מה שהרבה במנוחה לפי שראת' והכירה שמיום שהיו בביתה לא ראו מנוח' והנחה כי לעולם היה כל יום קללתו מרובה מחבירו לאחור ולא לפנים הן באיבוד ממון הן באיבוד נפשות באופן כי רבה היגיעה והאנח' אשר באה להן עד עתה על כן כנגד איבוד הממון שעד עתה אמר יתן ד' לכם וכנגד איבוד הנפשות במות בעליהן בחורי חמד כרך אותן ומצאן מנוחה אשה בית אישה ולא תתאלמן ולא תתעגן עוד שום א' מהן רק ינוחו כל אחת בית אישה:
פסוק ט:
ובביאור לרב אחרון כתוב לאמר יתן ד' לכם ומכאן וגו' כלומר עם היות מנהג הנשים במיתת בעליהן תתאונה חמותיהן שכלותיהן לא תנשאנה ואם תנשאנה שתנשאו לאיש רע מעללי' עד תרגזנה ותעצבנה על בעליהן הראשון עם כל זה אמרתי הפך זה כי יתן ד' לכם ותהיינה במנוחה אשה בית אישה וטעם יתן ה' לכם פירשו יתן לכם בעל. עוד כתב וז"ל ומורי פירוש יתן ה' לכם נכסים וכבוד אע"פ שעתה אין בידכם כל מאומה באופן שכשתנשאו לאנשים יהיה לכם מנוחה בבית בעליכן ותהיו פטורות מעשיית המלאכות המחוייבו' על האשה לעבוד את בעלה וזה על דרך מה שאמרו רז"ל בכתובות פ' אע"פ ואלו מלאכות שאשה עוש' לבטלה טוחנת ואופה וכו' הכניסה לו שפחה וכו' באופן שכפי מנין השפחות שהיא מכנסת לבעלה כן ממעטנה המלאכות וזהו אמרו יתן ה' לכם נכסי' וכבוד ותוליכו שפחות לבית בעליכן באופן שתמעטנ' מלאכותיכן ותמצאו מנוח'. ותשק להן נשיקה של פרישו' ותשאנה קולן נכמרו ניחומיהן לקולה לא בכי' של פרישות רק אמרו לה כי אתך נשוב לעמך כלומר את חושבת שכונתינו עד הנה ללותך עד הנ' אינו כן רק כי אתך נשוב עד עמך והרצון כי נפשינו דבק' באהבתך ולא נעזבך הגם כי תלכי לעמך עכ"ל:
פסוק י:
ותאמרנה לה כי אתך נשוב לעמך אפשר לומר כי בדבריהן אליה כיונ' כל אחת כוונ' אחת רות כיונה לומר כי לשתי סבות גם יחד הית' כונת לכתה עמ' אם ללכת אתך וזהו כי אתך וגומר ואם כדי לשוב לעמך ולאלהיך לחסות תחת כנפיו ושתיהן לעיכובא ואם לא היתה אלא אחת משתי הסבות הללו היה בה די ללכת עמך כ"ש דאיכ' תרוויהו וערפ' כוונ' לומר כי הסב' העקרית ועיקר מגמתה הית' לעשות טובה עמה וכדי שלא לעזוב אותה כי רצת' בחברת' עד שבשביל אהבתה תתגייר ותשוב אל עמה ואל אלהי' אף כי אין בלב' להתגייר אלא בעבור כבוד שמה תעש זאת וזהו כי אתך כל עיקר הכונה היא ללכת אתך ובעבורך נשוב לעמך הרי שפה אחת ודברי' אחדי' וכונות בהם שתים ועדיין אחרי הדברי' האלה היתה נעמי במקומ' כי ראתה דבריהן תלויין ויש להבין בכוונת ערפה כדאמרן כי עיקר מגמתן היתה מאהבתו י"ת לחסות תחת כנפיו י"ת ונטפל לזה היו רוצות ללכת אתה בחברת' והעיקר לשוב אל עמה ואל אלוהיה כי לא עלת' בדעת' כי על שתיהן יחד הית' הכונה ככונת רות כדאמרן ועל כן חזר' לומר להן שובנה בנותי וגו' שעשת' חוקי הסותר ואמר' אם כל כוונתכם לעשות טובה עמי שלא להפריד מחברתי הנני מוחלת על כבודי ושובנ' בנותי ואם הכונה לחסות תחת כנפי י"ת למה תלכנה עמו בחברתי הלא טוב לכן ללכת זולתי כדי שלא יחשדו אתכם שמפני הבושה שלא לעזבני באתם להתגייר ועל כן שובנה וגו' או לכנה כדאמרן לעיל ואחר שהעבירה מסוה מעל פניהן והפצירם עד בוש אז גלת' כל אחת מצפוני לבה ותשק ערפה לחמותה ושבה אל עמ' ואל אלהי' ורות שהיתה כוונת' לשמים וגם ללכת אתה דבק' בה. והמתרגם ז"ל תרגום ואמרנא לה לא נתוב לעמנא ולדחלתנ' ארום אלהין עמך נתוב וכו' רצ' לטעום מלת כי שלא יצדק בשאלת הדברים לכן פי' שהוה ליה כאילו כתיב הכי ותאמרנה לה לא כי אתך נשוב וגומר והכונה לא נשוב אל עמנו כאשר אמרת כי אתך נשוב כלומר אלא אתך נשוב וישמש כי בכאן במקום אלא שהוא אחד משימושים שלו. ואפשר עוד לומר לפי שהוא אמרה להן לכנ' שובנ' אשה לבית אישה וגומר ופירשנו לעיל שרמזה אחת משתי חלוקות או לכנה אתן לבית לחם יהודה מבלי חברת' כי הליכה תקרא אל מה שאליו או שובנה אש' לבית אמה ועתה השיבו לה תשובה לפי דבריה ואמרו לה כי אתך נשוב לעמך כלומר כ"כ תקועה אהבת היהודית ואהבת עמך בלבותינו עד שכמו שלך תקרא שיבה וחזרה לפי שאת שבה אל עמך ואל מולדתך אשר מהם נפרדת גם אנחנו כ"כ היא האהב' שיש לנו עם עמך עד שיאמר עלינו כי אתך נשוב לעמך וגם לנו היא שיב' וחזר' כאילו מעיקרא היינו מהם ועת' שבנו אליהם וזה מרוב אהבתינו אותם כי בעינינו כאילו מקטנותינו נתגדלנו עמרם וכאשר נעמי ראתה תוכן דבריהם כי הטיבו אשר דברו לכן אזלא לה לאידך גיסא ואמר' שובנ' בנותי למה תלכנה עמי כלומר אם כדבריכם כן הוא שובנ' לבית לחם יהודה אתם לבדכן כי אז כל העולם יעידון ויגידון כי כדבריכם כן הוא ושיבה תקרא אליכם כיון שיראו אתכם לבדכם הולכות לבית לחם יהוד' בדת יהודית זה יור' על האהבה המוחלטת כמי ששב על עמו ואל אלהיו אמנם בבואכם עמי אז לא תקרא שיב' רק הליכ' כי יאמרו כל העולם בסיבות הליכתי ואהבתי הלכתן עמי לא מאהב' עם בני ישראל ואם כן אתם גורמים במה שאתן באות עמי שתקרא ביאתן הליכ' וזה שאמר למה תלכנ' עמי:
פסוק י:
או אפשר לפרש מלת כי כמו כאשר וחברו כי יבוא הלוי כי תכל' לעשר והענין לפי שנעמי אמר' להן לכנה וגו' יעש ד' עמכם חסד וכונתי כמו שפירש לעיל שאמר' להן עשו מה שתרצו או לכנ' לבית לחם או שובנה אש' לבית אמה כי בין הכי ובין הכי ואפילו שישובו לבית אמן יעש ד' עמהן חסד ויתן להן מנוחה אשה בית אישה כי לא יקפח שכרן ועתה השיבו לה כי אתך נשוב לעמך כלומר כל הברכות שאמרת אפשר שיתקיימו כאשר אתך נשוב לעמך אבל אם לא נשוב אל עמך פשוט הוא שלא יתקיימו לפי שהשי"ת מטיב לטובים ולישרים בלבותם שהם גוים זדים ארורים לא די שלא יטיב אבל יגמור נא רע רשעים ומה שאמר כי בין הכי ובין הכי ייטיב לנו פטומי מילי בעלמא נינהו לכן הכרח הוא שנשוב לעמך:
פסוק י:
ומורי זלה"ה כתב כי אתך נשוב וגומר ירצה הכונה ללכת בחברתך הוא לפי שימשך לנו תועלת נפשיי גדול שנשוב לעמך להיות מכללם כי בסבת דבורך והדרכתך והישרתך יכנס יראת שמים בלבנו קו לקו מעט מעט עד אשר נחפוץ ונרצה להיות מכלל עמך דבלאו הכי אין בנו השער' והשכל' לבא לידי מד' זו ושיעור הכתוב ותאמרנה לה כי אתך ר"ל בלכתנו אתך ובחברתך ימשך שנשוב לעמך מה שבהפרד ממך און לנו מקום לזה אפי' תהי' כונתינו לטוב' עכ"ל:
פסוק יא:
ותאמר נעמי וגומר העוד לי בנים במעי אין הכונה לומר שלא היתה הרה כי עיניהן הרואות שלא צבת' בטנה אלא העוד מעי ראויות להריון ולהיות בנים בהן והכתוב הזה הוא הקדמ' והדר מפרש לה כי פירוש העוד לי בנים במעי הוא אומרו בפסוק הב' כי זקנתי מהיו' לאיש כלומר ואין מעי ראיות להריון ופירוש והיו לכם לאנשים היא אומר בכתוב הג' הלהן תשברנ' עד אשר יגדלו וכי אפשר שיהיו לכם לאנשי' ואתן תמתינו עד אשר יגדלו א"נ אמר בודאי כוון שאינני הרה אי אפשר שתמתינו עד אשר אתעבר ואם הי' אפשר שתמתינו היה בראותכם אותי מעוברת וזהו שאמר העוד לי בנים במעי כדי שתמתינו ואף גם אם הייתי מעוברת אין לכם להמתין כי אולי לא ירצה הכנים אשר אלד להיות לכם לאנשים כי לא ירצו לישא נשים גדולות מהן וקרוב להיות זקנות או לסבה שלא ירצו לישא נשים מואביות אע"פ שמן הדין הן מותרות כי מואבי ולא מואביות עם כל זה אפשר שהם לא ירצו לסמוך על זה ולא יחלקו בין הזכרים לנקבות כי אפילו הנקבות יחשבו אותן כאלו הן זכרים לענין איסורא ולזה כתב לכם במ"ם כזכר להורות כי אולי תחשובו בעיניהם כזכרים לענין איסורא וזהו והיו לכם לאנשים כלומר וכי אתנ' ידעתן שירצה לכם להיות לכם לאנשים ובזה ידוייק שלא אמר ותהינה להם לנשים אלא לכם לאנשים לפי שאף אם אתם תרצו להיות להם לנשים הם אולי לא ירצה להיות לכם לאנשים ועל דרך זה אפשר ג"כ לדייק מה שאמר לכם במ"ם שהוא לשון זכר ובנון הל"ל אלא הכוונה כלומר אולי הבני' יהיה להם טינא זו בלבם לומר שאתם אילוניות כזכר שאינו יולד כן אתם עקרות שהרי שהיתן עשר שנים נשואות למחלון וכליון ולא ילדתון ולכן נקט לכם לשון זכר לומר שמא לא ירצו להיות לכם לאנשים בחושבם שאתם בבחינת הזכר שאינו יולד ודוכרניות אתם. ואפשר שרמזה במ"ם דלכם כי אולי כאשר תחשוב שנותיהם יהיו באותו הזמן כל אחת מהן בת מ' שנים ובשנים אלו כמעט שהאש' היא זקנה ואינ' ראוי' לילד וזה אינו רחוק כי אולי כשנשאו למחלון וכליון היו כל אחת בת י"ו או בת י"ז שנים וי' שנים שישבו בשדי מואב כמו שאמר הכתוב וישבו שם כעשר שנים הרי כ"ז שנים וי"ג אחרים שצריך להמתין לבנים אשר תלד עד אשר יגדלו הרי הם אז בנות ארבעים שנה ולכן נקט מלת להם במ"ם:
פסוק יא:
א"נ כוונת הכתוב באומרו שובנ' בנותי הסתכל כי באמיר' הראשונ' אמר ותאמר נעמי לשתי כלותי' קראן כלות ועמ' וגם בפסוק השני קראן בנותי לפי שבראשונה עדיין לא הבחינ' משכיות לבן מה הוא וחשב' אולי עדיין הם טבועות בבור ברית אלההון ובגיותן הן עומדות אבל מכאן והלא' אשר ראתה תורף דבריהם באומרם כי אתך נשוב לעמך וראת' בדבריה' שרוצות עכ"פ להתגייר על כן מכאן והלאה קרא' בנות. אחר כך מצאתי להרשב"א הלוי שכתוב כן וגם כתבו בשם החסיד הה"ר יוסף יעבץ ז"ל ועם כל זה לא נמנע' מלדחותן ולומר להן שובנ' עד שלשה פעמים כי מן הדין ששלשה פעמים דוחין את הגר וגם אמר מלת בנותי כלומר לא תחשדוני שעצתי זאת אליכם היא להרע עמכם כי האמת אפילו שיצוייר שהייתם בנותי ממש כך בעצמי הייתי מיעצת אתכם:
פסוק יא:
ואמרה למה תלכנ' עמי הכוונ' לפי שהיא אמרה שישובו לבית אמם וזהו שובנה בנותי דקאמר ואם תאמרו שאתנה רוצות להתגייר על כל פנים לזה אני אומרת לכן למה תלכנה עמי כלומר מה לכן להרע עמדי ולהעציב אותי להיות בעצבון כל ימי כי בהיותנו כולנו בעיר אחת ואראה אתכם נשואות לאנשי' זרי' שנכנסו במקום בניי בוודאי שאהי' עצובות רוח כל ימי והרי מדינות ועיירו' רבות בישראל תלכו שם אם תרצו להתגייר ואל אראה ברעתי וא"כ למה תלכנה עמי ואם היה עולה בדעת שנלך יחדיו היה אם היה אפשר במציאות לחזור ולהתחתן עמכם אז לא די שלא אצטער כי כי אדרבה תהיה תרופ' למחלתי אבל זה הוא מהנמנע כי העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים וכיון שכן למה תלכנה עמי אל מקומי ואל ארצי יותר טוב שתלכו אל ארץ אחרת ושם תנשאו לטוב בעיניכם ועיני לא תראנה:
פסוק יא:
ובמדרש העוד לי בנים במעי והיו לכן לאנשים וכי יש אדם מייבם אשת אחיו שלא היה בעולמו ע"כ. הם ז"ל הרגישו ייתורא דבמעי דקאמר והיה די בשיאמר העוד לי בנים והיו לכם לאנשים אלא הכוונה שאמרה להם הדין כלומר אילו היו לי בנים אפילו שיהיו בתוך מעי כיון שכבר הוא בעולם אשר אחיו זקוקה לה ותמתין עד שתלד ומייבם לכשיגדל אבל אם לא הי' בעולם ואפילו בתוך מעי אמו לא היה אין לו לייבם וזהו שאמר העוד לי בנים בתוך מעי כדי שיוכלו להיו' לכם לאנשים וכיון שלא יש בנים במעי כבר לא יוכלו להיות לכם לאנשים כי אין לאדם לייבם אשת אחיו שלא היה בעולמו ועל דרך זה אמר הכתוב שלאחריו שובנה בנותי וגו' כלומר אף אם תאמרן לי אם לא יש לי בנים במעי אם אנשא ואלד אינכם אסורין להם משום אשת אחיו שלא היה בעולמו לפי שלא היו למחלון וכליון קדושין בכם לפי שלא גיירו אתכ' או גם אם נאמר שגייר' לא היה עולה בדין לפי שלא היו ב"ד של שלשה לגיירם כי כבר מת אלימלך והוה ליה כמו שלא גיירום עם כל זה שובנה בנותי כי זקנתי מהיות לאיש וגו'. עוד במדרש שובנה בנותי לכנה ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יודן בר חנינא בשלשה מקומות כתוב כאן שובנה כנגד שלשה פעמים שדוחין את הגר ואם הטריח יותר מכאן מקבלין אותו א"ר יצחק בחוץ לא ילין גר לעולם יהא אדם דוחה בשמאל ומקרב בימין. ראוי להבין למה האריך ואמר בשלשה מקומות כתיב כאן וכו' והיה די שיאמר כתיב שובנה שובנה וגו' שובנה כנגד שלשה פעמים וכו' ועוד כמו שמנה השלשה פעמי' שובנ' למה לא מנה שני פעמי' לכן דקאמר' ואפשר שבלשונו אשר האריך רצה לתרץ צה והכוונ' כי אפילו אלף פעמים שתאמר להם לכן או שובנה וכולהו בפעם אחת כחד חשיב להו וחדא דחייה מתקרי אמנם אחר אשר ישוב הגר דבריו על הדחי' הראשונה ויתאמץ ויתחזק לבוא להתגייר כאשר ישוב הישראל אמריו אליו לדחותו עוד זאת תקרא דחיי' שנית ואפילו שיאמר לו אלף טענות לדחותו כולא חדא דחיי' היא וזה שאמר בשלשה מקומות כתב כאן שובנה וכו' כלומר במקומות מחולפים שהרי בפעם הראשונה אמרה להן שובנה בנותי לכן והכל חדא דחיי' היא ואח"כ השיבו הן כי אתך נשוב לעמך וחזרה פעם שנית לדחותן ותאמר נעמי שובנ' בנותי וגו' ונתנה להן טעם העוד לי בני' וגו' ומדחזר' לומר עוד שובנה בנותי לכן שהוא מיותר שהיה לה לסמוך כל טענותי' לשובנה בנותי למה תלכנה עמי דקאמרה ולימא הכי שובנה בנותי למה תלכנה עמי העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים כי זקנתי מהיות לאיש כי אמרתי וגומר ומדחזרה להתחיל כבתחילה לומר שובנה וגומר נראה שבפעם השנית כאשר דברה דברים לא היתה בכונתה לדבר אלא עד והיו לכם לאנשים אם באולי בזה תשובו לארצם וכאשר ראתה שאולי רמזה לה בכתף סוררת שלא היו רוצות לחזור אף אם לא דברו שום דבר בשיה' די לחכימא ברמיזא ונעמי הבינה ברמיזותיהן שאינו רוצות לחזור לסורן אז התחילה בדחיי' הג' וחזרה לו' כבתחילה שובנה בנותי לכן ויורה על זה היות דברים אלו ראש פסוק להורות שהוא תחילת דבור מופסק מהדבור הקודם וז"ש בשלשה מקומות כלומר מקומות מחולקין זה מזה ובמה שאמרנו נתיישב אמאי לא קחשיב שני פעמים לכן דקאמרה. ולהבין דברי ר' יצחק דקאמר בחוץ לא ילין גר לעולם יהא אדם דוחה בשמאל ומקרב בימין מהיכן קא מפיק לדרשא זו מהאי קרא ואפשר לומר שבגר לא אמר דלתי לאורח אפתח כי הגר לא הי' מקרב אותו כ"כ להכניסו תוך דלתי ביתו ובערך זה יקרא שמאל דוחה וגם בערך זה שלא היה מניחו שילין בחוץ ברחובות קרי' רק אולי היה מצוה לעבדיו שישימוהו בבית אחת כדי שלא ילין בחוץ זהו ימין מקרבת ועתה יבוא פירש הכתוב על נכון הגר לא ילין בחוץ אבל לא היה לן בתוך דלתי ביתו זה היה לגר לפי ששמאל דוחה וימין מקרבת אבל לישראל דלתי לאורח אפתח והריני מקרבו בשתי ידי בתוך דלתי ביתי ממש ועיני בנאמני ארץ לשבת עמדי:
פסוק יא:
ואפשר עוד לומר במה שאמר העוד לי בנים במעי כלומר אף אם ראה ראינו עקרות ילדות וכן זקנות כי הזכות גורם שיעשה להן נס והאמהות יוכיחו עם כל זה אני אין לי זכות ותשש כחי כנקיבה ובוודאי שלא יעתר לי ד' וכמו שמצינו ברבק' שנאמר ויעתר לו ד' ואז"ל לו ולא לה וגם אם רז"ל נתנו טעם לדבר אינו דומה זכות צדיק בן צדיק וכו' אמרו זה לפי שלא מצאו טעם מרווח אלא הוא לפי שאז קודם נתינת התורה איש ואישה שווים בענין זה המצוות כי כולם אינם מצוום ועושים אבל אחר נתינת התורה אינו דומה זכות צדיק לזכות הצדקת לפי שהקב"ה הרבה לאדם תורה ומצות עשה שהזמן גרמא ולכן אמרה מלת לי מיותרת ולא אמר העוד בנים במעי להורות כי לה שהיא אשה תשש כחה כנקיבה וכח זכותה תשש כנקיבה וכמו שאמרו שם ולא לה גם בכאן לא יעתר לה ד' וזהו העוד לי דקאמר אמרה עוד והיו לכם לאנשים כלומר ואפילו אם אלד בנים מי יודע אם לא ימותו בעודן קטנים קודם שיזכו להיות לאנשים ראויות לינשא וזהו והיו לכם לאנשים דקאמר:
פסוק יב:
שובנה בנותי לכן כי זקנתי מהיות לאיש וגם אם היה נעשה לי נס כי אחרי בלותי היתה לי עדנה והייתי הלילה לאיש וילדתי בנים וכי אתן תתעכבו כ"כ ותמתינו להם עד אשר יגדלו ואם תאמרו שאין אתן רוצות להנשא עוד כי אם לגמול חסד עם בעליכם המתים שיקרא שמם עליכם אף אחרי מותם ותשבו אלמנות עגונות לכבודם כל ימיכם איננו רוצה בזו וזהו שאמר הלהן תעגנה אם בשביל המתים תעגנה לבלתי היות לאיש כל ימיכן עוד לעולם וזהו שאמר הלהן הלהן שני פעמים כי היה די בשיאמר הלהן תשברנה ותעגנה עד אשר יגדלו אלא הכוונה כדאמרן הלהן תשברנה על הבנים אשר אלד והלהן תעגנה על המתים שכבר מתו. אל בנותי כי בדבר הזה אני מחשיב אתכם כבנותי כשם שלא הייתי רוצה בבנותי שיתעגנו כל ימותם כן אין אני רוצה בכם שתתעגנו ולא תנשאו עוד ומר לי הדבר הזה שתתעגנו ורע עלי המעשה מאוד יותר ממה שירע לכן ואני מצטערת בצעריכן זה יותר מכם כי אין אתם מועילות ומטיבות עמדי בדבר הזה כשלא תזדוגו עוד לאיש אחר כי כבר יצאה בי יד ד' ואחר שנעשה פתגם רעתי מה הוא התועלת שיגיעני בעיגון שלכם האם ישובו המתים שכבר מתו עוד לביתם בעבור מה שאתם עושות שלא תנשאו לאחרים:
פסוק יב:
א"נ לפי שהיה אפשר שיעלה בדעתן שזה שהיתה חמותם דוחה אותנה בשתי ידים היה באומרה כי הצרה והיגון אשר מצאה במיתות בניה היה בסיבות אשר נשאו להם נשים מואביות אשר לא מבני ישראל הנה ועל כן היא דוחה אותנה כי הן הגורמות מיתות בניה וכמו שער בנפשה כן הוא לה ראות פניהן על כן אמרה להן אל בנותי כי מר לי מאוד מכם כלומר לא יעלה בדעתכן שאני חושבת כי המר שהיה לי מאוד במיתות בני יהיה מכם בסיבתכם מפני שנשאו אתכם ועל כן אני אומרת לכם שתלכו מעמי כי לא עלתה על לבי דבר זה ח"ו אלא עונותי גרמו רעתי וזהו כי יצאה בי יד ד' בשלי הצער הגדול הזה ועונותי הטו אלה:
פסוק יב:
א"נ אמרה אל בנותי לא יעלה בדעתכן בנותי כי זה שאני אומרות אליכן לשוב מאחרי הוא מפני שאני קצה בראות פניכם בחשבי כי בסימן רע נכנסתם לביתי ועת צרה היתה לי העת ההיא כי מתו בניי כי אדרבה בעת מותם גדלה מאוד אנחתי ומר לי מאד על שאבדתי אתכן מלהיות כלות כבתחילה וזהו מכם מסיבות פרידתכם גדול מאוד תמרורי וכאבי כעת שיצאה בי יד ד' בעת פטירת בניי וזהו כי יצאה בי יד ד' גדלה מאוד אנחתי מכם על כי יתפרדו ממני כלות טובות כמותכן.
פסוק יב:
ואמרה כי זקנתי מהיות לאיש כלומר אין לכם כלל מחברתי שאם תחשבו שאנשא ואלד בנים שינשאו להם לאנשים זה אין השכל סובלו לפי שמעולם לא ראינו אשה גדולה בשנים כמוני היום שתנשא לאיש וז"ש כי זקנתי מהיות לאיש ומלת היות הוא מלשון ויצאה והיתה לאיש אחר שהוא לשון קדושין והוא לעג וקלס שתנשא אשה לעת זקנתה כמוני היום ואם תאמרו שאני נעמי משאר הנשים כי היתה יפה ונעימה ברה כחמה והיא בת מאה כבת עשרים ליופי ושמה יוכיח עליה שנעמי הוא לשון נעימות ואם שאר הנשים לא יש להן תקוה לילד כאשר הגיעו לשנים שכמותי אני יש לי תקוה וזה שאמר כי אמרתי יש לי תקוה דייק מלת לי מיותרת כלומר לי יש תקוה גם אם לא אחרות אין תקוה כאשר אמרתי חלוקה זאת וארצה להנשא ולא זו בלבד אלא גם חלוקה אחרת אלו כבר נשאתי והייתי הלילה לאיש דייק מלת הייתי לשון עבר כלומר גם אם כבר הייתי הלילה שעברה לאיש והריתי ולא זו בלבד אלא גם אילו היתה חלוקה אחרת הלא היא וגם ילדתי בנים כלומר שכבר ילדתי הבנים וכבר הם בעולם הבנים שכבר ילדתי אותם ובזה דייק מלת ילדתי לשון עבר ולא אמרה וגם אלד בנים באופן ששלש חלוקות אמרה וכל חדא נפרדת מחברתה ולזה אמרה מלת גם בכל חדא ולא כייל לתרווייהו בחד גם להורות כי חלוקה בפני עצמה היא והתחיל מנשואין אילו יהיו ואילו כבר היו ואילו כבר ילדה כי שלש חלוקות הן ואפילו על אותה אשר אילו היה במונח שכבר ילדה אמרה בה"א התימה הלהן תשברנה וגומר כלומר לשון תקוה ואפקיה בלשון תשברנה לפי שתקוה כזו שברון מתנים היא וכן מ"ש הכתוב שגרו על ד' אלהיו פירושו תקותו על ד' אלהיו ואפקיה בלשון שבר לפי שגם כן אפשר שיהיה פירושו לשון שבר והכונה שסובל שבר על שבר והוה על הוה והכל על קידוש השם וזהו על ד' אלהיו דקאמר על דרך כי עליך הורגנו כל היום באופן שכל לשון תקוה דאפיקה בלשון שבר הענין הוא לפי שיש לפרשה לשון שבר ממש ומשמש ורומז לשתי הלשונות ואמרה הלהן בנו"ן ומהראוי היה להיות במ"ם שהוא כינוי לזכרים אפשר לומר לפי שראה ראינו בזמנינו זה שכל הנישואין הנעשים בעולם האיש גדול מאשה כעשר שנים או פחות או יותר והאשה היא קטנה מהאיש בשנים ואולי גם באותו הזמן היה המנהג כן ואברהם ושרה יוכיחו דכתיב הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד נראה שאברהם היה גדול משרה עשר שנים ולכן אמרה הלהן תשברנה עד אשר יגדלו כי כיון שהם קטנים ואתם תשברנה שיגדלו אם כן הוא הפך הנהוג כי דרך הנשים להיות קטנות והאנשים גדולים וכאן נהפוך הוא אשר הם הקטנים על כן כינ' אות' בנון בכינוי הנשים ואמר' שתי פעמים הלהן לפי שהם שתי תמיהות האחת גם אם היה במונח שהיו עדיין הנה בתולות שמעולם לא נישאו הית' תמיהא איך תשברנה עד אשר יגדלו ממתינות ומאחרות לינשא עד שתהיינ' כל אחת בת ארבעים שנה כ"ש שיש תמיהא שנית על האש' אשר כבר נישאת וטעמ' טעם תשמיש איך תוכל לסבול ולהתעגן לבלתי היות לאיש כי כבר טעמ' טעם משגל והוא עגון ועינוי אליה וכן רז"ל שאמרו במקומת משום עיגונא היקלו רבנן הכונ' באשה אשר כבר נישאת ומת בעלה ובה שייך לשון עיגון ולכן אמרה הלהן תעגנה ודייק באמרה הלהן שתי פעמים ולא כייל הכל בחד הלהן להורות ששתי תמיהות נפרדות הם לא ראוי זה כראי זה ואמרה אל בנותי כלומר בנותי אל תעש' רעה לי כי אני מפחדת שלא אלכד בעון העיגו' הזה שאתן תעגנ' בסיבתי ודי הרע המר שהגיע לי מכם ובשבילכם וזהו שאמר כי מר לי מאוד מכם כי בשבילכם יצא' בי יד ד' כי חשב' נעמי אולי מתו בניה על שמיהרו לישא נשים מואביות ולא המתינו פד שיגיירום ויטבילום כדין וכהלכה ועל זה מתו ולכן אמרה נעמי עד עתה מר לי מאוד מכם ובשבילכם כי בשביל מהירות שמיהרו לישא אתכם נענשו ויצא' בי יד ה' ואני מפחדת שאם עד עת' קטרג עון המהירות עתה יקטרג עון העיגון והאיחו' גם זה לעומת זה ולכן אל בנותי כלומר אל תעשו לי רע' כזאת ועל זה אפשר שכוונו רז"ל שאמרו אל בנותי כי מר לי מאוד מכם בשבילכם כי יצאה בי ובבני ובבעלי יד ד' ע"כ ולפי זה מ"ם מכם תהי' מ"ם הסיב' לא מ"ם היתרון:
פסוק יב:
ופשט דברי רז"ל הוא שאמר' להן אל בנותי כלומר איני רוצה עוד להתחתן עמכם גם אם אתן תשברנה עד אשר יגדלו לפי שמר לי מאוד מכם בשבילכם כי פגיעתכם היתה לי מרה כלענ' כי מיום בואכם בביתי ובחומותי יצא' בי יד ד' ואיך אתחנן עוד עמכם ודייק מלת לי שלא ליגע בכבודן כ"כ אמר' שגם אם פגיעתן אפשר שתהיה טוב לאחרים לי הית' לרע' ולכן אל בנותי לא אתחתן עוד עמכן לכן שובנ' בנותי לכנה זהו פשט דבריה' ז"ל, אלא כדי לספר בשבח נעמי שלא נגעה בכבודן לומר להן בפניהם שפגיעתן רעה לכן אינו רחוק לומר שכוונו רז"ל הוא אומר בי ובבני ובעלי וכל זה בסיבות התחתנות עמהם כי זה אינו כי לא נשאום רק אחרי מות בעלה אלימלך ואפשר לומר כי בחיי אלימלך קדשו אותם בליקוחין וקידושין ואחר מיתתו נשאום וכנסום לחופ' כי אירוסין לחוד ונשואין לחוד וכמ"ש ז"ל במסכת קידושין ביאה אירוסין עוש' נישואין עוש' ולכן לא אמר הכתוב ויקחו להם כי הליקוחין כבר נעשו בחיי אלימלך ואחר מיתתו נשאום והכניסם לחופה וזהו שאמר וישאו להם דקאמר ובזה יצדק בעצם אומרה בשבילכם יצאה יד ה' בי ובבני ובבעלי שגם אלימלך נענש על ידכם כדאמרן:
פסוק יב:
והרשב"א הלוי ז"ל תירץ לזה כי נענש אלימלך על שלא השיאם סמוך לפרקן כי בודאי כשהיו בבית לחם היו סמוך לפרקן ויותר אחרי שהיו להם שם על פני חוץ אפרתים גדולים וכמו שאמרו ז"ל אלימלך ומחלון וכליון גדולי הדור היו ואחרי שלא השיאם והביאם שמה במואב אם כן הוא גרם להם עון נישואים אלו ולכן היתה יד ד' בהם ובאביהם עכ"ל:
פסוק יב:
א"נ אמרה כי זקנתי מהיות לאיש וגו' לפי ששני מיני זווגים יש באשה שגם שיודעות שאינה ראויה לילד ואין לה תקוה עם כל זה היא נישאות אם לפי שפעמים היא תתאוה למשגל וגם אם ישכבו שנים וחם להם ולכן רוצה להיות לאיש לכן אמרה לשלול זאת כי זקנתי מהיות לאיש כלומר כי אפילו ממדה זו כבר עברתי כי אני זקנתי מהיות לאיש כי כבר איני ראויה לביאה כלל ואולי רמזה ג"כ באומרה כי זקנתי מהיות לאיש לומר כי כ"כ זקנתי כי אפילו שאתרצה אני לא ימצא איש שירצה שאהיה לו לאשה כי יקוץ נפשו להיות ניזקק לאשה זקנה כמותי. וגם רצתה לרבות המין הזווג השני והוא שמזדווגת האשה לפי שיש לה תקוה לילד בנים ובנות ולפי שהזווג הראשון שאמרנו שהיא האשה שאינה ראויה לילד כאשר ישאלו לה למה נישאת אין לה מה להשיב כי בושה היא לה לומר שנתאווה למשגל או שישכבו שנים ויחם להם אמנם האשה הראויה לילד שתנשא כאשר ישאלו לה למה נישאות אף היא תשוב אמריה יש לי תקוה לילד ובעינא מרא וחצינא ולכן אמרה בזאת החלוקה מלת כי אמרתי לפי שהיא טענה טובה ומספקת שתשוב האשה לכל אשר ישאלנה למה נשאת. ואמרה עוד גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים וראוי להבין גם שני דקאמר למה כי בודאי מה שאמר גם הייתי הלילה לאיש ודאי שכוונתה היא לומר שתהיה לאיש ותלד כי מאי איכפת מהביאה אם לא כדי שתלד וכיון שכולה חדא חלוקה היא הל"ל הכל בחדא מחתא ולומר הכי גם הייתי הלילה לאיש וילדתי בנים כי כוונת היות לאיש הכוונה היא על העיבור לא על הביאה מבלי עיבור:
פסוק יב:
ואפשר לומר כי רצתה לגלות ולדחות שתי חלוקות גם אם הייתי הלילה לאיש ואתעבר יש ספק אחר כי מי יודע אם יבוא לידי גמר ואלד או אולי כנפל טמון יהי' וגם אם נאמר שיבוא לידי גמר הלידה וילדתי אותם כי מפלת לא שכיח הלהן וגו' ולזה אמר וגם ילדתי בנים מלת וגם להורות על על הדיחוי של גם הייתי הלילה לאיש דמקאמר ילדתי נראה דעד עתה נסתפקה אולי לא תבא לידי לידה:
פסוק יב:
או אפשר, שגם אם נאמר כי במ"ש גם הייתי לאיש כוונתה לומר שתלד עכ"ז רבתה במ"ש מלת וגם לפי שאפילו שתהי' הלילה לאיש ותתעבר ותלד אם לא תלד תאומים לא ניתקן הדבר שאם תלד בן אחד תתקנו חדא מנייהו ואולי אפילו חדא לא נתקנה כי תהיינה שתיים אוחזות בכנף איש יהודי זאת אומרת כולו שלי וזאת אומרת כולו שלי לכן רבתה ואמרה וגם ילדתי בנים כי צריכה בני בזה ההריון שאלד שנים ומיעוט רבים פני' והרי כל זה הוא ספק ועכ"ז גם אם נאמר שיהי' הדבר כן עדיין יש תמוה בדבר הלהן תשברנה וגו' אח"כ מצאתי להרשב"א הלוי ז"ל שפירוש כן, וגם אפשר שבמלת וגם רצה לרבות ספק אחר שיש והוא אולי תלד בנות ולא בנים וזהו שאמר וגם אם נניח במונח שילדתי בנים ולא בנות הלהן תשברנה עד אשר יגדלו וחזר ואמר הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש רצה לומר כיונה להוליד ספק אחר כי גם אם נניח במונח שתשברנ' עד אשר יגדלו עדיין יש ספק ומי יודע אם ימותו בנתיים ולא יזכו לחיו' ולגדל ומה גם כי זה הספק הוא קרוב לודאי אם הם תאומים כדאמרן לעיל כי סתם תאומים אינם לקיום לסיבות היותם מבטן ומהריון דקי' ושדופים כל אחת זרת ארכו וזרת רחבו ולרמוז הספק הזה אמרה הלהן תעגנה כלומר מי יודע אם להן תעגנה ותהיו עגונות כי ימותו גם כן המה כראשוני' באופן שאלו האחרונים הם סיבה שבשבילן תעגנה ותשארו אלמנות לעולם ולבלתי היות לאיש לעולם כי בתרתי הויא חזקה חזקת קטלנית באופן כי הסיבות אלו האחרונים אשר אתם מקווים יאמרו במזלכם מתו כי קטלניות אתן נמצא שבשבילן תעגנה לעולם לבלתי היות לאיש ולכן אמרה הלהן פעם שנית כי הראשון בה"א התימה והשני בה"א השאלה שהיא כשואלת ומסתפקת גם בספק אחר:
פסוק יג:
ואמרה, אל בנותי כי מר לי מאוד מכם. כלומר אל תתנחמו ואל תאמרו סברנו וקבלנו לכנוס בכל הספיקות הללו כי תנוחמו במה שאתם רואות שאפי' שיגיע לכם כל אלו הספיקות ותעגנה לבלתי היות לאיש עוד עם כל זה מר לי מאוד מכם ובראותכם כי יותר מר הגיע לי מכל אשר יגיע לכם אף אם תעגנה לפי שיצאה בי יד ד' בבעלי ובבני ובנותי וכל אשר היה לי והנני כפת שכולה וגלמודה אל בנותי לא תתנחמו בזה באמרכן כי כבר הגיע לי יותר מכם אפילו שיהיה ודאי שתעגנה כ"ש שעדיין הדבר בספק אולי יבוא לידי גמר אל תנוחמי ואל תסתכלו בזה רק שובנה לכנה ומצאן מנוחה אשה בית אישה וכן מצינו שאמר ירמי' הנביא ע"ה מה אעידך ומה אדמה לך הבת ירושלים מה אשוה לך ואנחמך וגו' משמע שאם היה מוצא רע אחר שהגיע לאחרים שוה אל רעתה היתה מתנחמת ולכן אמרה נעמי איני רוצה שתתנחמו במה שכבר הגיע לי יותר ממה שיגיע לכם גם אם תעגנה כי נעמי ראתה מיתת בעלה ובני' והנה לא ראו זה אין ראוי שתתנחמו בזה:
פסוק יג:
וגם אפשר לומר עוד עם דרך זה, כי מה שאמר כי יצאה כי יד ד' הכוונה שרמזה שתי מיני נחמות שהיה אפשר שתנוחמו בהם הא' כי מר לי מאוד מכם כדאמרן ובזה תנוחמו אף אם תעגנה לבלתי היות עוד לאיש כדאמרן ועוד אפשר שתחשבו להתנחם בנחמה אחרת כי תאמרו שאפילו שנניח במונח שימותו הבנים אשר אתם ממתינים עם כל זה לא תעגנם לבלתי היות עוד לאיש כי לאו קטלנית אתן בזה לפי שיצאה בי יד ד' ומתו בדבר כמאמר ר' לוי כל מקום שנאמר יד ד' מכת דבר היא ובנין אב לכולם הנה יד ד' הויה במקנך ובזה תתנצלו לומר שאינכם קטלניות כי יש סברא מי שאומר שאין האשה קטלנית עד שימותו שניהם במיתה טבעיות אמנם אם אחד מהם מת במיתה דבריית אין האשה קטלנית עם כל זה אל בנותי אל תתנחמו בזה כי כולם תנחומין של הבל כי רוב האנשים בודאי לא יחושו לסברא זו ותהיינה עגונות כל ימיכם לכן שמעו לעצתי ושובנה בנותי לכן, ולפי הפשט מה שאמר שני פעמים הלהן נוכל לומר כי פירוש הלהן הא' הוא כי להן בעצמן אתם ממתינים כדי ליקח אותן והלהן השני פירושו הבשבילן תעגנה ומדברי המתרגם נראה כן דבמלת הלהן הראשונה תרגום דילמא להון אתון מתינן ובהלהן השני תרגום הבדילהון אתון יתבן עגימן נראה שכיוון לתרץ כפל שתי פעמים הלהן:
פסוק יג:
ומ"ש כי יצאה בי יד ד' ראוי להבין דהל"ל כי היתה בי יד ד' שכן כתי' קרא וגם יד ד' הית' בם וגו' ואפשר לתרץ כי בהיות שגם יצא קטרוג על נעמי כמו שאמרו ז"ל עמד' מדות הדין וקטרג' ואמר' ושם האי' אלימלך וגו' נמצא שעל כולן קטרגה אלא שעל אלימלך ובניו נהיה הדבר בפועל ועל נעמי אף יצא הקטרוג גם עליה עם כל זה לא נהי' הדבר בם בפועל וכמו שדקדקנו לעיל מה שאמר הכתוב ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה משני קטרוגים נותרה ונשארה כשיריים וזהו שאמרה כי יצאה בי לפי שבה בעצמה ובגופה יצאה יד ד' אבל לא הית' בה יד ד' כי היא ניצולה:
פסוק יג:
ואפשר עוד שאמרה כי יצאה בי יד ד' כלו' כי יד ד' נתאכזרה עליה כל כך עד שיאמר עלי' שיצאה חוץ ממחיצתה שאין דרכה להתאכזר כ"כ ולכן נקט יצאה, וגם אפשר לומר כי גם מהדברי' המעציבים ומדאיבים אותה הוא כי יצאה בה יד ד' כלומר כי אלו הי' מתחיל ויבוא מכות הדבר בשאר אנשי העיר ובתוכם היו מתים גם בני' לא היתה לה כ"כ מרירות לב אבל גדלה מרירותה על כי בה התחילה לצאת ולהתגלו' יד ד' והיא הדבר וזהו שאמר כי יצאה בי יד ד' כלומר כי התחילה בי יד ד':
פסוק יג:
והרשב"א הלוי ז"ל כתב שובנה בנותי לכן כלומר שובנה בנותי ולכנ' לדרככם וכן תרגום המתרגם תובנא ברתי מבתרי אזלנא לעמכון וכל עין טובה תראה ההבדל רב ועצום שבין הפסוק הזה לפסוק שלמעלה כי למעלה אמר לכנה שובנה ופה אמר שובנה לכנה כי למעלה כיוונה שתלכנה עמה כדי ללותה ותשובנה אחרי כן ופה כיוונה שלא תלכנה עמה כלל רק שובנה תיכף מאחרי ולכנה לבתיכן וכן ראיתי לרבותינו הקדושים שדרשו אצל ומצאן מנוחה מפני שאינו כתוב בנו"ן כפופה והו"א אחריה ויאמר ומצאנה אלא ומצאן בנו"ן פשוטה לבסוף אמרו אחת מצאה ואחת לא מצאה וכאלו התנוצץ רוח הקדש בדברי' ואחזה אנוכי אשית לבי כי פה כתיב לכן בנון פשוטה ולא לכנה בנו"ן כפופה וה"א אחרי' כמו שכתוב למעלה לכנה שובנה אשה לבית אמה וע"כ אומר כי גם בזה רוח ד' דיבר בה ואמרה לכנה אחת הולכות עכ"ל:
פסוק יג:
עוד כתב הרשב"א הלוי ז"ל, אומרה הלהן בנו"ן במקום מ"ם פירוש אבא מארי ז"ל שרמזה עוד ספק אחר אולי תהיינה נקיבות ולא תועילנה שום דבר ומצאתי כתוב כלשון הזה מנין הלהן כימים דהיינו תשעים יום ישבה רות בלא בעל שהם שלשה חדשים עכ"ל:
פסוק יג:
והרד"ק ז"ל פירוש וכתב בשורש עגה זה לשונו הלהן תעגנה בפלס אשר לא תעשינה וענינו תתאחרנה ותתעכבנ' והנכון והישר בעיני בזאת המל' ששרשה עגן כמו שנשתמשו רז"ל הרבה בזו השורש כמ"ש עגונ' לאש' היושבת בלא בעל ועוד אמרו ובלבד שלא ישהא העגונה שבהן שלושים יום כלומר שלא ישהא אותה הבהמ' שלקח באחרונה שלשים יום וכן אמרו מכר את הנס ואת העוגין ומני ר' חייא אילו עגונין שלה וכן הוא אומר הלהן תעגנה והן הקרדומים הגדולי' שקושרין אותם בחבלים ומשליכים אותם בים להעמיד הספינ' והוא שקורין בלע"ז אנקורא"ש ותרגום וסוגרו על מסגר ויתעגנון בבית טיגינא ולאפשר בחושך הגלו לדעגונין ובבתי כלאים החבאו ובבתי ייסורין עגוניהן וחסר' נון השורש לפי שאם הית' נון השורש נכפלת עם נון הרבות והיינו אומרים תעגננ' הי' כבד על הלשון ולחסרון נון השורש הית' נון הרבות ראוי' להדגש ובא הנח תמורות הדגש כמו שבא גם כן במקומות רבים ולפיכך הגימל נקוד' בציירי כמו שהי' אם הי' שלם תעגנ' ואלו הי' שורשי ענה הית' נקוד' סגול כמו שי"ן תעשינ' והדומים לו עכ"ל:
פסוק יג:
ובפשט הכתוב אפשר שכיון במ"ש הלהן תעגנ' וגומר לפי שנעמי ראת' שאם תתאחרנ' כ"כ זמן עד שיגדלו הבנים שיולדו תתלבן ראשי ויהיו זקנות לבלתי היות ראויות עוד למשכב איש וז"ש הלהן תעגנה ואתעכבנ' בשבילן עד זמן שתזקינו כ"כ לבלתי היות לאיש כלומר שתהיו בלתי ראיות היות לאיש להנשא עוד וזה אינו מן הראוי לכן שובנה לכנה. ואומר' אל בנותי כי מר לי מאוד מכם אפשר שהכוונ' שאמר' איני רוצ' להתחתן עמכם והטע' לפי שיש מרירות מכם כלומר מהרע' אשר אני יודעות שתבוא עליכם אם תחזרו ותתחתנו בי והטעם לפי שיצאה בי יד ד' ועת' מדת הדין מתוחה כנגדי ובוודאי שהמתחתן עמי גם עליו תעבור כוס כי בהדי הוצא לקי כרבא. אח"כ מצאתי למורי זצלה"ה שכתב כן ועוד הוסיף זה לשונו ולפי דעתי בפירוש הזה אפשר שנפרש אל בנותי שהכונ' לומר איני רוצ' שתקראו בשם בנותי כי נשי הבנים גם בשם בנותי יקראו להן והטעם במיאונה זה הוא כמדובר לעיל:
פסוק יג:
וה"ר יצחק עארמה זלה"ה כתב כי מר לי מאוד מכם ירצה אע"ש שכולנו אלמנות אין אנו שוות לרעה אשר מצאתני כי מר לי מאוד מכם לפי שיצאה בי יד ה' לענוש מפני חטאתי מה שלא היה כן אליכן כי אע"פ שאמרו שימות האיש במזל האשה ודאי לא אמרו שימות בעונה כי אין האיש נגרר אחריה בזה כמו שהיא נגררת אחריו עכ"ל וכתוב הרשב"א הלוי ז"ל עליו זה לשונו ויותר נכון שירצה כי דעת האומות וצרותיהם הנה הנס מהמערכה ואין ראוי לדאוג ולהתעצב אליהן כי על כן סרו מאחרי ד' באומרם כי הכל בידי שמים וכסיליהם ואין מצוה להנצל מהם כאשר אין מצוא להנצל מהזקינה וכמו שאין לירא מן הרעות הבאות אחרי שהן מוכרחות ומסודרות מהגרמים השמימיים ועם בני ישראל עם תורות ד' בלבם יאמינו כי אין אום נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה ועל כן ידאגו ויראו מהקורות וז"ש כי מר לי מאוד יותר מכם כי יצאה בי יד ד' זו הדבר כדברי רז"ל ועמוד על זה עכ"ל. ואני אומר כי פשוט הוא שרעותיהן אינן שוות שנעמי לקתה בכפלים בשכול ואלמון אלמנה מבעלה ושכולה מבנים ומבנות אשר היו לה ומתו כולם ורות וערפה היו אלמנות אבל מעולם לא מתו להם לא בנים ולא בנות וזה פשוט לומר שרעותיהם אינם שוות ועל זה אמר כי מר לי מאוד מכם. ועוד אפשר לומר כי נעמי נפשי מרה לה על כי ראתה שאירע לה כמעשה הרשעים כי הרשעים מהפכים להם מדות רחמים למדות הדין אמנם הצדיקים הוא להיפך שמהפכים מדות הדין לרחמים ואל זה אפשר שכיון דוד המלך ע"ה באומרו חנון ד' וצדיק ואלהינו מרחם והכונה כי מדת רחמים שהוא שם ההויה מדתו הוא להיות רחום וחנון וז"ש חנון ד' ועם היות שמדתו להיות חנון לפעמים הוא צדיק וישר ואינו מרחם כלל וזהו וצדיק דקאמר והיינו לרשעים שמהפכים אותו לדין ולפעמים הוא להיפוך שאפילו מדות הדין שהוא אלקים הוא מרחם וז"ש ואלהינו מרחם והיינו לצדיקים שמהפכים מדות הדין לרחמים ועתה נעמי נפשה מרה לה כי ראתה כי יצאה בה יד ד' ונהפכ' לה מדות רחמים למדות הדין ודנו אותה בזה כאשר דנין את הרשעים ועל זה אמרה כי מר לי מאוד מכם לפי שאני יודעת ומבחנת ענין זה כי יצאה בי יד ד' אמנם אתן אינכם יודעות מהו מדות רחמים ומהו מדות הדין ואינכם מרות אלא על כמות הרעה ואני מרה על כמות' ועל איכות על היות' מיד ד' וזהו שאמר' כי יצאה בי יד ד':
פסוק יג:
וכתב הרשב"א הלוי ז"ל ומצאתי כתוב כלשון הזה הנה נעמי לא הבינ' כוונתן כי אלו הדברים היו דברים שיובנו על הרבה פנים ולכן הישיבה להן דברים רבים כדי שתשוב לכל מה שכוונו לומר וזה שבאומרן כי אתך נשוב לעמך היה נראה אחת משתי כוונת הא' נשוב ללוות אותך בדרך עד שתגיע לעמך, השנית אתך נשוב לעמך ושם נשב עד שתלדי בנים אחרים והיו אומרות זה כי היו חושבות שאם תלד בנים אחרים כי תהיינה הן זקוקות ויקחו להן בהכרח לקיים מצוות ייבום ואף אם לא יהיה בדרך ייבום מצד האהבה הקדומה שהיו כלותיה בתחילה בהכרח יתנם נעמי להן לאנשים, הג' אתך נשוב לעמך לאמונתך ולכל אלה הכוונת השיבה, לא' אמרה שובנה בנותי למה תלכנה עמי אם כוונתכם אינה אלא ללוותני אחר שמתו בעלי ובניי מה כבודי בזו הלויה, לב' אמרה העוד לי בנים וגומר ירצה אתן חושבות שאם יהי' לי עוד בנים במעי שיהיו לכם לאנשים במצוות ייבום לא תחשבו כן לפי שאין אדם מייבם אשת אחיו שלא היה בעולמו ומחלון וכליון לא היו בעולמם א"כ אפילו אם יהיו לי עוד בנים לא יהיה לכם לאנשים ואפילו אם לא תסמוכו על הייבום אבל תסמוכו לשאנכי אעשה זה הענין מצד האהבה הקדומה וגם כן לא תחשבו זה כי האמת כבר זקנתי מהיות לאיש ולכן שובנה בנותי:
פסוק יג:
פירוש אחר העוד לי בנים במעי ירצה בוודאי מנהג ישראל שמואסי' לשאת גיורת ולא תמצאו מי שישא אתכם ואילו היה לי בנים במעי מתוך שהרגלתי עמכן לא הייתי מונעם מכם אבל יהיה לכם לאנשים ולכן אמר שלא תמצאו מי שישא אתכם שובנה. ולג' אמרה ואף אם נניח שיש לי תקוה ושבזו הלילה היה אפשר להיות לאיש ובלילה עצמה היה אפשר להוליד בנים ואתן תחשבו שאתן אנכי איתם בעבור שתעשו גיורת אשר בסיבה זו תמתינו להם שיגדלו שיהיו לכם לאנשים גם זה אל בנותי אל תחשבו זה כי אע"פ שתבוא לחסות תחת כנפי השכינה לא הייתי נותנות לכם יותר בנים ונתנה הטעם לזה ואמרה כי מר לי מאד מכם ירצה בעבורכם מתו בניי כי לא רציתם להתגייר וא"כ בעבור זאת הסיבה מתו בניי אע"פ שאתנה תבואו ותחזרו להיות גיורות כיון שבראשונ' לא עשיתן וגרמתן כ"כ לי רעה גם אתה אין רצוני לתת לכם בני כי אם תעשו זה תזכירו אנחתי וכששמעו זה ותשאנה קולן ותבכינה עוד יותר ממה שבכו עד עתה כי לא נכנע לבבן אבל עתה אחרי שומען דברי נעמי שאמרה כי מר לי מאוד מכם וכל דבריה אז נימס לבן והיה למים עד כי לא הוצרך להתעורר הבכיה אלא התעוררות מעט וזהו ותשנה חסר אלף והתעוררת מעט זה גרם להם לבכות הרבה וזהו ותבכנה עוד:
פסוק טו:
ותאמר הנה שבה יבמתך. אחרי ראותה כי שבה ערפה אמרה אולי זאת גם כן כוונתה לשוב אלא שאהבתה אליה יותר מערפ' ומתבייש לחזור אם בעבור שלא יאמרו על שחזרה לסורה אחרי היותה עשר שנים תחת כנפי השכינה ועל כן אמרה לה לא תגורי מזה כי הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה ואחר שהיא העבירה מסוה הבושה מעל פניה שובי אחרי יבמתך ולא ואשימך על אשר עזבתני כי יאמרו כי כמו שהיית רוצה בחברתי כן היית רוצה בחברת יבמתך כי יחד היינו בחברה אחת וזהו אחרי יבמתך דקאמר ועוד כיוונה במ"ש אחרי יבמתך כלומר וגם לא תחזור לסורך אלא שובי אחריה לבד להיות בחברתה ולא אל אלהיה ולא לעשות כמעשיה ובזה לא יהיה עליך עון אשר חטא ואפשר עוד לומר כי כאשר שמעו את דברי חמותה שאמרה להן בפירוש כי בשבילן לקתה היא ואלמלא לא היו נשאות לבניה לא יצאה בה יד ד' ומיום בואנה לביתה היתה פגיעתן רעה ובשומען דברים אלו מפיה ויחרדו לבן ותשש כחן ולזה כתיב ותשנה קולן חסר וגם ותבכניה עוד והוסיפו לבכות עוד על שומען בשורה רעה כזאת שהיא היתה חושבות שבשלהן הצער הגדול הבא עליה ועל זה אמר ותבכנה עוד דייק מלת עוד שלא אחר כן לעיל וזאת היתה בסיבה שנפרדה ערפה מחמותה כי עד עתה חשבה ערפה לנעמי לאם והיא היתה לה לבת ולכן היא גם היא אמרה לה כי אתך נשוב לעמך אמנם אחרי שאמרה להן עתה שה סבבו את כל רעתה כי פגיעתן רעה אז דנה בשכלה כי אין לב נעמי עמהן כאם אלא כחמות וכבר נודע מה שאמרו ז"ל כלה בחמותה ולזה קראה הכתוב עתה חמותה וזהו שאמר ותשק ערפה דהיינו נשיק' של פרישות והטעם לפי שחשבה לחמותה כפי הדברים אשר שמעה מפיה אמנם רות דבקה בה כי היתה כוונתה לשמים כדי לבוא לחסות תחת כנפיו ית' ולא שתה לבה אל הדברים האלו אלא דבקה בה:
פסוק טו:
והרשב"א הלוי ז"ל כתב חסרון אלף שבמלת ותשנה בא להורות על ערפה שלא בכתה בפעם הראשונה אם בכמות ואם באיכות כי אחרי שחמותה גלתה מקור צרותיה שהיו הן ושלא תתחתן עוד עמהן אף אם היה אפשר לכן תקעה נפשה ממנה ולא בכתה כהוגן כי אם דרך טבע בראות האדם צרות בן גילו אם לא שיתאכזר עליו וכדברי רבקה אמנו הנה עשו אחיך מתנחם לך להורגך ויש לי ראייה מורה ומעידה על זה דברי רבותינו הקדושי' ע"ה שתי נשים מסרו עצמן על שבט יהודה תמר הית' צועקת אל אצא ריקם מן הבית הזה ורות כל שעה שחמותה אמרה לה לכי בתי היתה בוכה שנאמר ותשנה קולן וגו' ע"כ והראיה הזאת מבוארת היא כי על שתיהן נאמר כי שתיהן נשאו קול ותבכינה ואחרי הפרד ערפה מנעה קולה מבכי רות ואם כן מאי אולמיה דזאת מזאת אלא ודאי על נשיאות קול השנית נאמר שהוא חסר להורות על שלמות רות כמדובר עכ"ל. וקשה לי על דבריו שאם רז"ל היו אומרים רות כל שעה שחמותה אמרה לה לכי בתי היתה צועקת היה מתיישב פירושו שחסרון האלף שבמלת ותשנה קולן מורות שרות לבדה היתה צועקת בעצם ולא ערפה אבל כפי דברי רז"ל שאמרו היתה בוכה היה ראוי להיות החסרון במלת ותבכנה לכותבה חסר יוד להורות שרות לבדה הרבתה בבכיה. אשר על כן נראה לי דודאי מנשיאו' הקול השני קא מייתי רז"ל ראייה ואי קשיא לך מאי אולמי' דזאת מזאת כי שתיהן נשאו קול ותבכינה זו אינה קושיא כי סופו של מקרא יוכיח על מחילתו דקאמר ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה נראה שבכייתה של ערפה היתה בכיה של פרישות כדרך המתפרד מחבירו שבוכה בעת פרידתו והעד ותשק ערפה לחמותה אמנם בכיית רות היתה להפך כי בכתה ונפשה מרה לה על דברי חמותה שהיתה אומרת שובנה בנותי והעד ורות דבקה בה באופן דאלימא לה בכייתה של רות מבכייתה של ערפה ובכיה זו של רות בנין אב לכולן לכל שעה שחמותה היתה אומרות לרות לכי בתי שהיתה בוכה ומסתמא שכשחזרה ואמרה לה הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך שגם כן בכתה אלא שהכתוב לא חש לכותבו דלאו כרוכלא ליזיל ולתני כי בתרי הוא חזקה שכן היתה עושה בכל פעם בכי' גדולה ורבה עד שהי' אפשר כי מרוב בכייתה תצא נפשה ותמות וכמעשה דר' אלעזר בן דורדייא ששם ראשו בין ברכיו ובכה עד שיצאת נפשו ומת ועל כן אפשר שאמרו רז"ל שתי נשים מסרו עצמן על שבט יהודה ובשלמא תמר מצינו שהיתה צועקת אל אצא ריקם מן הבית הזה עד שראינו שמסר' עצמה למיתה על זה וכמו שאמר הכתוב הוציאוה ותשרף ואם לא שיהודה קידש את ד' והודה ולא בוש היתה נשרפת אמנם ברות אם מצינו שהיתה בוכה לא מצינו שמסרה עצמה אלא לאו כי כל כך היתה הבכיה רבה וגדול' ועצומה עד שכמעט שהיה אפשר שמרוב הבכיה תצא נפשה ותמות. ועם זה אפשר לפרש מה שאמר הכתוב ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך ודברי נעמי לרות והפצרתה עמה אפקיה קרא בלשון פגיעה ואפשר שהוא לשון לשון לך פגע בו שהוא לשון מיתה וכוונתה לומר לה תרצה למותתני בדבריך שאת אומרות לי לכי בתי כי בכל פעם ופעם שאת אומרת לי כך אני מוסרת עצמי למיתה בבכיה רבה כי ידעתי שטוב מותי מחיי אם אעזבך ואם כן אם אמות נמצא שאת ממיתה אותי בדבריך אלו ולכן די מה שכבר אמרת ומכאן והלאה אל תמותתני בדברי' כאל' שתאמר לי שאעזבך וזהו שאמר אל תפגעי בי לעזבך לשוב וגו':
פסוק טו:
ובמדרש, ותשק ערפה לחמותה. כל נשיקה של תפלות בר מתלת נשיקה של גדולה ונשיקה של פרקי' ונשיקה של פרישות של גדולה דכתיב ויקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו וישקהו, נשיקה של פרקי' וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו, נשיקה ש פרישות ותשק ערפה לחמותה ע"כ:
פסוק טו:
וכתב הרשב"א הלוי ז"ל זה לשונו הלא אמרתי לך למעלה בפסוק יתן ד' לכם ומצאן מנוחה כי הנשיקה היא התדבקות רוחא ברוחא כדברי האלהיים בספר הזוהר ובפרשת תרומה ובמדרש שיר השירים ועל כן נתנה גדולה והוא איננו ראוי אליה צריך נשיקות הנביא להאציל ויתן עליו מרוחו ויצלח למלוכה כאשר היה דבר שמואל אל שאול במשחו אותו כי כל הימים אשר היה מלך על ישראל שאול היה וכי המלוכה נכונה בשבט יהודה כדברי אבינו הזקן לא יסור שבט מיהודה ומה שיעידך על דברי אלה כי לא נשק שמואל אל דוד כאשר משחו בקרב אחיו להיות הממלכה מחזרת על בעליה ומהטעם הזה בעצמו הנשיקה בהתחבר הרחוקים והנפרדים לשוב להיות לאחדים ורוח אחד לכל ועל זה בדרך הפרדם איש מעל אחיו נשקו זה את זה לחבר הרוח הנתק ע"ד אומרם ז"ל הנפטר מחבירו אל יפטר אלא מתוך דברי תורה שמתוך כך זוכרו והוא מבואר עכ"ל:
פסוק טו:
ואני אומר דאפשר לומר טעם אחר למה נשק לשאול כשמשחו ולא נשק לדוד כשמשחו לפי שהגדולה הבאה לאדם כאשר היא גדולה גמורה באה ממדות החסד אשר היא גדולה נקראת כמובא בספר הזוהר אז ראוי לנשק על אותה הגדולה כי חביבה היא בהיותה בחסד פשוט ולכן בגדולתו של שאול היה חסד פשוט גדולה פשוטה ואין גבור' ודין מעורב בה לפי שאז במלכו שאול לא היה שום מלך אחר נדחה מפניו על כן יאות לנשק ולחבב אותה הגדולה אבל כאשר משח את דוד היתה באותה הגדולה גדולה וגבורה משותפים זה עם זה שאם היתה חסד לדוד היה דין לשאול על כן לא נשקו כי לא היתה כ"כ חביבה בעיניו ובפרט בהיותו מפחד משאול שכן אמר ושמע שאול והרגני וגומר:
פסוק טו:
וכתב עוד הרש"בא ז"ל עדיין יש לדקדק מפני מה הוכיחו זה מפסוק ותשק ערפה לחמותה ולא מפסוק הקודם ותשק להן להפרד מעליהן לכן אני אומר כי זו ראיה לדברי שכתבתי למעלה כי כוונת נעמי היתה לקרב אותן בעת ההיא וכמו שכתבתי בלכנה שובנה אשה לבית אמה ועל כן בנשיקה ההיא לא התה פיה ולבה שוים אמנם עתה ערפה נשקה אותה לסיבה שאמרנו אחרי שדעתה והסכמתה להפרד ממנה ולכן לא נשקה נעמי אותה כי לא מלבה היתה הפרידה הזאת כי כל דבריה היו נסיון וערפה לא עמדה בנסיון ובאה לידי בזיון ורות שעמדה בנסיונה דבקה בה עכ"ל:
פסוק טו:
ואני אומר כי גם אם נאמר שנעמי פיה ולבה שוים בפרדה עם כל זה לא היה יכול להביא ראיה לנשיקה של פרישות ממה שאמר הכתוב ותשק להן כי אין הוכחה בכתוב כי אותה נשיקה היתה נשיקה של פרישות כי אפשר שמה שנשקה להם היה כדי שלא יחשדוה שמה שהיתה דוחה אותן היה על כי היתה לה שום טינא ושנאה עמהם כדרך כל חמותה עם כלתה שנתאלמנה מבנה כי לעולם יש לה שנאה עמה לסיבה כי יודעות שתלך ותנשא לאחר וחפצה שתלך ותנשא בעיר אחרת ולא תראנה עיניה והיה אפשר לחושדה לנעמי שבסיבות שנאה וטינא זאת היתה דוחה אותן על כן היה אפשר שנשקה להן להורות כי לא היתה אהבתה עמהן כחמות בכלתה אלא כאמה ובתה ונשיקתה מורה על החיבוב שהיתה מחבבו' אותן ולכן לא הביאו משם ראי' לנשיק' של פרישות אמנם מפסוק ותשק ערפה לחמותה היא ראיה פשוטה לפי שהליכות ערפה לא הוזכרה בכתוב כאשר הוזכר דבקות רות וכן הל"ל ותלך ערפה שהוא מקביל לאומרו ורות דבקה בה מדקאמר ותשק ערפה במקום ההליכה והפרישות נראה דבהזכירו הנשיקה הוה ליה כאילו הזכיר הפרישות כי יש נשיקה של פרישות ועוד כתב הרשב"א הלוי ז"ל ות מר הנה שבה יבמתך וגו' אחר שהסכימו שתיהן להתגייר כענין כי אתך נשוב לעמך הנה בוודאי יקראו עתה שבות אל הדת אשר יבאו ממנה ככר ולכן הנה יצדק הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה לא כמו שחשב הראב"ע והרלב"ג שנתגיירו בשדי מואב ושעתה נתגלגלה חובה ע"י הצדקת הזאת ששבה ערפה לסורה ובמדרש הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה כיון ששבה אל עמה שבה אל אלהיה ע"כ הטיבו אשר דברו כי מי הגיד לנעמי שלא תנהוג ערפה דת ישראל מהיום ההוא והלאה אחרי שקבלה עליה להתגייר לכן אמרו כי מתוך ששבה אל עמה שבה אל אלהיה כי החיבור עושה רושם גדול כי על כן כתיב לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי עכ"ל. ואפשר שכוונתה במה שאמרה הנה שבה יבמתך כאילו אמרה אל תאשימנו בהפצר הזה שאני מפציר ביך שתשוב לעמך אחרי אשר את רוצה להתגייר כי הנה יבמתך גם כן אמרה בתחילה כי אתך נשוב לעמך ועם כל זה הנה עתה שבה אל עמה ואל אלהיה נראה כי לא מלכה אמרה כי אתך נשוב רק לפנים מפני הבושה ואם כן יש לחוש אולי גם את חולית כמוה לכן שובי אחרי יבמתך:
פסוק טז:
ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך. יען אשר דברי נעמי היו שתשוב לבית אמה ואם לאו אלא שרוצה להתגייר שתלך היא לבדה מבלי חברתה כדאמרן לעיל אצל לכנה שובנה אף היא תשוב אמריה לה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון על מה שאמרת שאלך אנוכי לב"י מבלי חברתך ואל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה ואל תפגעי בי לעזבך כי לא אעזבך כי בחרתי הסתופף בצילך לשכוב אצלך להיות עמך ועל מה שאמרת שאשוב אל בית אמי אל תדבר עוד דבריך אלה לשוב מאחריך כאשר שבה יבמתי כי באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין אתך בחברתך כי באלה חפצתי וגם לא אשוב עוד לסורי ח"י אל בית אמי כי עמך עמי ואלהיך אלהי:
פסוק טז:
א"נ במה שתרגום יונתן אל תקניטני וכו' אפשר שאמרה לה רות אל תאמרי בלבך אכעיסנה גס כעס בעבור הרעימה עד שתשוב מאחרי וזהו שאמרה אל תפגעו בי אל תקניטני ויהי' כוונת הכעסתיך אלי לעזבך לשוב מאחריך כי אף אם תכעיסני לא אשוב מאחריך לא יעלה עשן באפי על כל הקנטותך כי אם באשר תלכי אלך אחר עצתך לא אזוז ממנה וכל אשר תאמרי אעשה אם כה תאמר ותשים חושך לאור אעשה כן גם אני לא אטה מדבריך ימין ושמאל באשר תליני אלין שאם כוונת בחרי בחברתך לא היתה אלא לאהבתך אפשר היה כי בהכעיסך אותי הייתי בורחת אבל אין כוונתי זאת אלא עמך עמי ואלהיך אלהי וכדי לחסות תחת כנפי רחמיו אנוכי הולכות וא"כ איפא אף אם תכני בשבט לא אשוב:
פסוק טז:
א"נ אמרה אל תפגעי בי כי מהלכות גרים הוא שלא לדחותם בשתי ידים כי אם שמאל דוחה וימין מקרבו. שמא בריבוי ההפצר בהם לדחותם יחזרו לסורם ולכן אל תפצרי בי להיותי באה להתגייר ולחסות תחת כנפי השכינה ואין מן הדין ולא מן הראוי לדחות אותי בשתי ידים ואף גם אם תעתיר עלי דבריך לא יהי' לי כשאר הגרים ח"ו שאשוב לסורי כי לא אשיב עוד מעולם כי אם ימשך מרבוי ההפצר הוא שלא יהיה זאת המצוה נעשית על ידך כי יהיה סיבה ריבוי ההפצר לעזבך לשוב מאחריך ולא אלך אתך בחברתך ואנוכי אלך לבדי להגייר ולכן אל תפצרי יותר מדאי כדי שיהי' סיבה לעזבך ולשוב מאחריך ולא יהיה מצוה זאת על ידך כי אל אשר תלכי אלך שלא לצאת חוץ לתחום אלך אנוכי לבדי ולא יהיה בחברתך ובאשר תליני בלי ייחוד אלין גם אני בפני עצמי כי עמך עמי ואלהיך אלהי ולא אשוב עוד לסורי ח"ו והלא זאת בלבד תעשה לך כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אלך כי כה לי לבדי זולתך ונעמי כיון שראתה כי בכל לבה ובכל נפשה באה לחסות תחת כנפי השכינה וכל רוחות שבעולם לא יזיזוה ממקומה כי אהבתו ויראתו י"ת תקועות בלבה וכל מה שהית' מתאמצת בדברים לא ה' רק ללכת אתה בחברת' וזהו שאמר כי תלתה עליהן החטא ממיתת בניה עכ"ל:
פסוק טז:
ובביאור לרב אחרון כתוב ותאמר נעמי שובנה בנותי וגומר כלומר אם הדבוק הזה היה אפשר ההתמדה היה מן הנכון ללכת עמי אך דיבוק זה נמנע ההתמדה כי בהכרח יפרד בזמן וזה בהיות שאתנה מוכרחות להנשא לאנשים ואז תתפרדו מאתי בהכרח כי האמנם אם היו לי בנים במעי להיות לכם לאנשים ותהיינה נשואות לכם הנה היה הדיבוק מתמיד אך אחרי שאין לי בנים לזה מה יסכון לכם דבקותכם לעת כזאת אמר שבהכרח יפסק במעט זמן. ולכן שובנה וגומר ואין סברא שאנשא ואלד בנים כי זקנתי מהיות לאיש ואם אמרתי יש לי תקוה ואחרי בלותי תהיה לי עדנה הנה צריך לקיים זה שני תנאים כל אחד מהם מסופק והרי זה דומה לספק ספיקא דליכא למיחש עליה הלא המה כי צריך תיכף ומיד שאנשא לאיש וזהו אמרו גם הייתי הלילה לאיש ועוד אחר' שכשאלד לא אלד בנות כי אם בנים וז"א וגם ילדתי בנים ואני הכותב כבר כתבתי לעיל ענין זה דוגם ילדתי בנים ושמחתי כאשר אח"כ מצאתי אותו בביאור הרב ז"ל:
פסוק טז:
וכתב עוד הרב ועל כל זאת אם נניח שככה יהיה הלהן תשברנה עד אשר יגדלו וגומר אל בנותי כי מר לי מאוד מכם כי יצאה בי יד ד' יצא' בי במכה שאין לה תמורה בהיות שלא יהיו לי בנים אחרי' אמנם מכתכם עתידה לחיות ולהתרפאות כי אם מתו בעליכם הנה תקחו לכם אנשים אחרים והכלל מיתות בנים אין לה תמורה מיתות הבעל יש לה תמורה וזה אומרו כי מר לי מאוד מכם כי יצאה בי יד ד' ולא בכם. ומורי זלה"ה כתוב ובמדרש כי יצאה בי יד ד' א"ר לוי כל מקום שנאמר יד ד' מכות דבר היא ובנין אב לכולם הנה יד ד' הויה וגו' והטועם את דבריהם ימצאם מתוקים מדבש שאומרו כי יצאה בי יד ד' הוא נתינות טעם לשבח למה שאמר מר לי מאוד מכם במ"ם היתרון ואמרה שהוראות זה היתה לפי שראתה שנגפם במכת הדבר אשר היא חולי המתדבק כנודע ועם כל זה לא יצאה אלא בה לא בשאר העם השוכנים במקום דירתה הרי מצד זה ראוי לומר שמרירות שלה גדול יהיה עד התכלית כי זאת אומרת היות הרעות רודפות אחרי' בסיבות עונותיה הנה מדוייק בדבריהם מלת כי שהוא למעט את אחרים עוד כתב הלהן תשברנה וגו' כלומר אף אם תרצנה לשום את עצמן בכל הספיקות האמורו' וירצו להמתין עד אשר יגדלו מ"מ נשאר ספק עצום כי מי יודע אם הם הבנים אחרי היותם גדולים ראוים לקחת נשים ירצו לקחת אותן בראותכם שכבר הן באות בימים והמה ילדים בחורי חמד ותשארנה באפס תקוה בלתי אפשרי התיקון קרחות מכאן וקרחות מכאן וזה שאמר הלהן וגו' כלומר האם בשביל ספק שיאמרו הן תשברנה עד אשר יגדלו או אם בשבילהן תעגנה כלומר תשארו עגנות לעולם שביני וביני תאבדו זמנכם ואחרי גודלם כבר לא תהיה ראויות להיות לאיש באופן שאם הם לא יחפצו בכם לא ימצא איש פונה אליכם בעת ההיא כאמור ויתיישב בפירוש זה אומרו הלהן בנון שהיה ראוי להיות במ"ם ואמרה עוד אל בנותי כלומר אם תאמרו כי לא מחשבותי מחשבותיכם ותטענו לאמר אין רצונינו ודעתינו להנשא כלל אחרי נפילות עטרת ראשינו ונשארנו אלמנות האנשים גדולים וחשובים מה לנו עוד ללכת אחרי הבעלים אלא יש את נפשינו לשבת עמך במקומך באלמנות כמותך לזאת אמרה לכן אל בנותי כלומר אין ראוי לכם להשתוות עמדי בענין זה כי מר לי מאוד יותר מכם כי יצאה בי יד ד' אשר היתה בלי ספק מאתו ית' להכותני ביד שלימה ולא לקיתי באצבע לבד ואמרה זה יען נשארה שכולה וגלמודה בעת שאין מקום לתקן:
פסוק טז:
עוד כתב או ירצה הלהן תשברנה וגו' כלומר אפילו אם תרצו אתם להמתין להם ולהתעגן להם איני יכולה לסבול מצדכם יותר מרירות ממה שקבלתי עד הנה ולא אוכל להתאפק ולסבול עוד ראיתי אתכם אבודות ועגינות כל ימיכן וזהו שאמר אל בנותי כי מר לי מאוד מכם כלומר יש לי מרירות הרבה בשביל מה שאירע לכם שנסתבב מצדי ומצד עונותי כי יצאה בי יד ד' ולפי דרך זה אומרו הלהן תשברנה הוא ע"ד לו הונח ולא על דרך תמיהא. או ירצה אל בנותי כלומר איני רוצה שתבואו עמי בשום צד כי מר לי מאוד מכם שאירע לכם זה עמי בזמן אשר יצאה בי יד ד' ונשארתי בערום ועריה שאפילו אין בידי יכולת לזון ולפרנס אתכם כפי כבוד המתים כמנהג אלמנות החשובות עכ"ל:
פסוק טז:
והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב שובנה בנותי לכנה כי זקנתי וגו' ירצה כבר אמר שובנה בנותי מטעם א' ועתה חזרה ואמרה שובנה בנותי מטעם שני והוא שאפשר שתאמרו לי שתרצו להמתין שלא תנשאו לאיש עד אשר אשיב להיות לאיש ויהי לי בנים אחרים ויגדלו כי בזה אתנחם מבני כאשר יהיו לי בנים אחרים כמותן ואז לא אדאג בנישואיכן כי כל אשה תדאג ומתעצב כשתנשא כלתו אחרי מות בנו כל זמן שלא יהיה לה בן אחר אך אמר שתלד בן אחד ויגדל עד שיהי' כראשון אז לא תדאג כשתנש' כלתה והוא אומרו כי אמרתי יש לי תקוה וגו' וגם ילדתי בנים הלהן תשברנ' עד אשר יגדלו הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש ירצה אף אם אמרתי יש לי תקוה לילד והייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים הלבנים ההם תמתינו עד אשר יגדלו לנחמני מעצבי ושתהיה המתנה לשלא תהיו לאיש עד יגדלו הם ולא לינשא להם קאמרה מאחר שאי אפשר כפי דין התורה כי מאחר שלפי דעת רז"ל האח שלא בא לעולם וכן האח שאינו אח מן האב אינו ראוי לייבם אם כן איך אמרה נעמי העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים והלהן תשברנה לבלתי היות לאיש ועל כן נדחוק הראב"ע ז"ל לומר שהוא בדרך חיבוב ושהיא כאילו אמר אף שיהיה מותר הלהן תשברנה וגו' ורש"י ז"ל תירץ דקאמר שלא היו למחלון וכליון קידושין בהן שהיו נכריות היו עתה מותרות לאחי המת והנה הוא נדחוק לפרש זה על צד הדוחק ויותר טוב יהיה אם אפשר לפרש הפסוקים מתיישבים עם שורש הדין וגם אין לחשוב שבכתבי הקודש יכתב דבר כנגד האמת לחיבוב בעלמא ועם מה שאמרתי הוא מיושב כי מה שאמר הלהן תשברנה וגומר הלהן תעגנה לא לינשא להם קאמר כי זה אי אפשר כפי דין התורה וכאילו אמרה כי אם היתה ההמתנה להיות להם לנשים שייבמו ניחא אמנם שימתינו ויתעגנו כ"כ ויהיה תכליתן לבלתי להיות לאיש לבד מפני עצבונה זה לא יאות מאחר שעצבונה אינה מצד בניה שמתו אלא מצד חטאתיה מלבד אבידת הבנים כי באבידת בניה כבר היתה משתתפת היא עמהן שגם הן אבדו בעליהן אמנם עצבונה נוסף על עצבונותם במה שנגעה בה יד ד' שהיה על זה בהשגחה אלהית מצד חטאתיה ומזה לא תתנחם כשתלד עוד בנים אחרי' והוא אומרו אל בנותי כי מר לי מאוד מכם כי יצאה בי יד ד' ירצה אל בנותי אל תמתינו לכל זה כי אם הוא לבל תעצבוני עוד ממיתת בניי הנה יש לי עצבון אחר מצד אחר ומרירות יותר מכם בשיצאה בי יד ד' והוא על דרך נפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כי חטאנו ירצה אין אנחנו מרגישים נפילות העטרה רק סיבות נפילתה שהוא החטא. או יאמר כי מר לי מאד מכם כי האשה כשמת בעלה היא תנשא לאחר ותשכח בעלה הראשון אמנם האם לא תשכח בן בטנה והוא אומרו כי מר לי מאוד מכם וגומר ירצה המרירות שלי גדול משלכם להיות שבי בעצמי יצאה יד ד' במה שיצאה בבני שהם פרי בטני והם כגופי ובשרי אמנ' לכם לא היו עצם ובשר רק זרים והוא אומרו כי יצאה בי והנה עם זה נתיישבו הכתובים מסכים לשורש הדין ביישוב נפלא בעיני אחשוב לא קדמני אדם בו עכ"ל:
פסוק טז:
וביישוב מ"ש הכתוב והיו לכם לאנשים שיהי' מסכים כפי הדין כתב עוד זה לשונו ואמרה נעמי שאף שיהי' לה בנים עתה במעיה היתכן שיהיו להן לאנשים וזהו אומרו העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים כאילו אמר האם יהיו לי בנים במעי היתכן שיהיו לכם לאנשים מאחר שאינם בעולם כנז' והיא תמיהא מפאת הדין ועל כן אמרה מלת והיו שאם אינה תמיהא הי' לו לומר שיהיו לכם לאנשים או להיות לכם וגו' עכ"ל:
פסוק טז:
ונראה לי שזהו פשטן של דברי רז"ל שאמרו ז"ל העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים וכי יש אדם מייבם אשת אחיו שלא היה בעולמו ומשמע מדבריהם שמפרשים והיו לכם לאנשים בתמיהא כלומר וכי אפשר שיהיו לכם לאנשים ויהי' מייבם אשת אח שלא היה בעולמו ולעיל פירשתי שגם כפי דברי רז"ל אפשר לפרש מה שאמר והיו לכם לאנשים שהוא בניחותא עמוד עליו שגם הוא אינו רחוק בדברי רז"ל:
פסוק טז:
במדרש ותשנה קולן חסר אלף תשש כוחן מהלכות ובוכות ע"כ. רצו בזה כי מדכתיב חסר אל"ף אין שורשו משורש נשא אלא מלשון תשוש כח וחבירו צור ילדך תשי והכונה שע"י שהיו מהלכות ובוכות תשש כחן ועם זה אפשר שידוייק מה שאמר בכאן מלת עוד ולעיל כתוב ותשאנה באלף ולא כתיב עוד אלא לעיל שהיה בתחילות הבכיה עדיין לא חשש כחן ולכן כתיב ותשאנה באלף אבל בכאן הודיע כי שלא פסקה בכייתן אלא ותבכנה עוד והיו מהלכות ובוכות על כן כתיב ותשנה חסר אל"ף לשון תשות כח ואפשר שכוונת וז"ל שכל כך תשש כחן כי לא יכלו לישא קולן בכח באופן כי התשות כח הוכר ג"כ בקול ולזה כתיב ותשנה קולן חסר אל"ף. ועל דרך הפשט אפשר לומר כי למעלה שעדיין לא נכנס כ"כ מורך בלבבן אמר ותשאנה מלא באלף ולא אמר עוד אלא ותבכינה כי אף שנשאו קולן בקול מלא כחולות לעורר הבכי כי מתאמצת היא ללכת אמה וכל האומץ לא היה אלא ללכת אתה אבל מ"מ היא באה באהבה רבה להתגייר ואם יהיה בחברתה או לא יהי' וע"כ ותחדל לדבר אליה:
פסוק טז:
ובנמוקי החסיד הר"ר יוסף יעבץ ז"ל כתוב כי אל אשר תלכי גם אם לא תלכי על מקומך אלך שלא תחשוד אותה שלשאול כתובתה היתה הולכות עכ"ל ובמדרש עמך עמי אמרה לה נעמי שש מאות ושלש עשרה מצות יש לנו מנין עמך ך' חמש מאות (כי ך' פשוטה ממנצפ"ך הוא ה' מאות) ע"ס ק"י הרי שש מאות ועשר ואותיות דעמך הרי תרי"ג אמרה לה רות עמך עמי ואלהיך אלהי כלל כל התורה כולה עכ"ל:
פסוק טז:
עוד אמרו רז"ל אמרה לה אסור לן תחום שבת באשר תלכי אלך אסור לן ייחוד באשר תליני אלין פ"כ והנה מצינו לרז"ל שאמרו גר שבא להתגייר מודיעין לו מקצת מצות קלות וחמורות ואפשר שבחרה נעמי להודיעה מצות שבת בפרטות לפי שעיקר אמונת האל ית' ואחדותו ויכלתו תלוי במצות השבת לפי שענין השבת מורה שהשי"ת ברא את כל העולם יש מאין וביום השביעי שבת וינפש כיון שהוא ית' בראנו הוא אדונינו הוא מלכנו וראוי לקיים כל מאמרו וכל ציוויו באופן שעיקר ויסוד מוסד לכל התורה כולה הוא בהיות האדם מקבל עליו מצות שבת:
פסוק טז:
ועוד אפשר לומר טעם שני למה בחרה לפרט לה מצות שבת יותר מכל השאר גם אם נוכל לומר שזו אינו קושיא כי חדא מנייהו נקטא לה עם כל זה אפשר לומר דבכוונה מכוונת נקטה לה והוא לפי שאתה היו שתיהן שמות לדרך פעמיהן ללכת לבית לחם ואפשר שכאשר תנוח נעמי ביום השבת ירע בעיני רות באומרה שיותר טוב שילכו גם ביום השבת כי סתם דרכים בחזקת סכנה ויותר טוב שילכו במהרה וישימו לדרך פעמיהן גם ביום השבת לכן אמרה לה מעתה ומעכשיו דעי כי אסור לן למיזל יותר מתחום שבת ולכן אל ירע בעינך כאשר אנוח ביום השבת. ומן המצות הקלות חפסה בענין הייחוד משום דשייכא בדידה דרות שהיתה אשה יפה בתכלית עד שאמרו ז"ל בפסוק ויקר מקרה שכל הרואה אותה היה רואה קרי ועל כן הזהירה אותה על הייחוד שלא תתייחד עם שום אדם לפי שאי אפשר שלא יחטא עמה לשכב אצלה להיות עמה. ומ"ש עמך עמי ואלהיך אלהי אפשר שנעמי אמרה לה בדרך כלל שיש עוד מצות רבות יתחלקו כולם בב' חלוקות מהן בין אדם לחבירו ומהם בין אדם למקום וכולם קבלה עליה ועל אותם שבין אדם לחבירו אמרה עמך עמי וכמו שתתנהג את עמהם כן אתנהג גם אני ועל מצות שהם בין אדם למקום אמרה ואלהיך אלהי והכל סברית וקבלית עלי ועל נפשי לא אסור ימין ושמאל:
פסוק יז:
באשר תמותי אמות. אמרו רז"ל אמרה לה נעמי כי יש בתורתינו ארבע מיתות ב"ד סקילה שריפה הרג וחנק ושני קברות אחד לנסקלין ואחד לנשרפים והיא אמרה באשר תמותי אמות והריני מקבלת עלי כל זה ושם אקבר ועם זה אפשר לומר שאמרה עוד רות שאע"פ שאני מקובלת כל המיתות הללו יהי רצון מלפניו ית' שכה יעשה לי ד' וכה יוסיף להגדיל חסדו עמי בדבר הזה שלא יביאנו לידי ביזיון כדי שאבוא לידי חיוב אחד מארבע מיתות הללו אלא המות הידועה והמורגלת לכל העולם היא תהיה אשר יפרד ביני וביניך ולא אתחייב שום מיתה מאותם הארבע מיתות ב"ד אף שאנכי מקבלות על עצמי המיתות האלה אם אתחייב יהי רצון מלפניו ית' שלא אתחייב. א"נ במה שאמרה באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין לפי הפשט שהיתה אומרת לה שהיתה רוצה בחברתה ללכת אתה והדברים כפשטן אל מקום אשר יהיה רצונך לילך אלך אם השמאל ואם הימין ולא אטה מדרכך ימין ושמאל ועל הדבר זה כי הוא תלוי בבחירתה ללכת אל המקום אשר לבה חפץ לא הוצרכה להתפלל אבל על מה שאמרה באשר תמותי אמות ושם אקבר כי דבר הזה אינינו בידה כי רגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה להוליכו אל מקום קבורתם על הדבר הזה התפלל ואמרה כה כאשר דברתי יעשה ד' לי וכה יוסיף להגדיל חסדיו עמי וכן יהי רצון מלפניו שאמות במקום הזה במקום אשר תמותי וקבורתי תהיה סמוכה אל קבורתך כאשר רמות יפריד ביני ובינך יהי רצון מלפניו ית' כי שם סמוך לקבורתך אקבר:
פסוק יז:
א"נ כמדרשם ז"ל שקבלה עליה ארבע מיתות ב"ד אמרה כי לא דבר זר הוא לקבל עליה זה כי אף אם לא אקבל אשר לו היכולת יכול לעשות לה זה ויותר ונותן נשמה ליושבי הארץ יכול לדון אותם ב"ד מיתות הללו אף גם זאת בהיותם עובדי אלילים אלמים ולא קבלו עליהם הארבע מיתות האלה אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש וז"ש כה יעשה ד' לי כלומר בדבר הזה יכול לעשות לי וכמשפט הזה יש יכולת בידו לעשות לי ואם גם יכול לדון אותי במיתה חמורה מכל ארבע מיתות אלה וזהו וכה יוסיף ופירוש מהו התוספות כי המות יפריד ביני ובינך כלומר בדברו וברוח שפתיו ויכול להמיתנו עתה בעת הזאת ברגע ויש לאל ידו לעשות כי המות יפריד בין שנינו עתה בתוך כדי דיבור אף אם לא אקבל עלי גזירותיו ועל כן ראוי לי לקבל עלי גזרותיו אחר שיש בו יכולת להביאם עלי מבלי קבלתי כי לו הממשלה והמלוכה ומושל בגוים לתת לאיש כדרכו:
פסוק יז:
א"נ אחר שקבלה עליה כל מצות התורה וארבע מיתות וגומרה בלבה להתגייר התפללה לפניו י"ת שימלא את רצונה ויבוא הדבר לידי גמר וזהו שאמר כה יעשה ד' לי והוא יגמור בעדי וכה יוסיף להפליא חסדו עמדי לקרבני לעבודתו ושאחסה תחת צל כנפיו כי עתה בעת הזאת שאנכי נכריה המות מפרדת ביני ובינך לפי שהגוים הרשעים בחייהם קרויים מתים ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום ובהיותי נכריה מחיצות מות יפריד ביני ובינך בעודנו בחיים כי חיי אינם חיים אלא מות וחייך הם חיים אמיתים לכן יהי רצון מלפניו י"ת לגמור בעדי ויזכני להתגייר ולחסות תחת כנפיו שיהיו חיי חיים:
פסוק יז:
ובביאור לרב אחרון כתוב ותאמר רות אל תפגעו בי כלומר אל תבקש ממנו לשוב מאחריך בלשון היורה זיקים והדברים אלה אלי כפגעים ועקיצות וזהו אומרו אל תפגעי בי לשון לך פגע בו כי אני לא היתה כוונתי להראות לך אהבה בגלוי ובקרבי ארבי לשוב אל מקומי ונמנעתי מלגלות מצפוני לסיבות הבושת כאשר חשבת כי הנני בלב שלם וכפי כן לבי כי אל אשר תלכי אלך. וטעם לעזבך פירושו עזיבה כלל כי גם שאנשא לאיש עמך אהי' תמיד או לפחות אם זה יהיה נמנע עם כל זה לשוב מאחריך אל בית אבי אל תפגעי בי כי זה לא אעש' ושיעור הכתוב אל תפגעי בי לעזבך אפילו שפה אחת או לפחות לשוב מאחריך בהחלט כי אל אשר תלכי אלך אמר' כי לא יקשה בעיניה לכת' עמ' בשום צד מהצדדים לא מצד צאתה מארצה ומולדת' ולא מצד הפרדת' מקרובי' ומעמ' ולא מצד כפירתה בדתה ולא מצד השגת טורח עול סכנת הדרכים ולרמוז אל הא' אמרה באשר תלכי אלך וכן לא תחשדני לומר שכוונתי להפקיר עצמי ולכן אני יוצא' מארצי כי איני רוצה לעשות כן במקומי הנני מעת' אומרת כי לא אלין במקום אחר זולתי עמך וז"א באשר תליני אלין ולרמוז אל הקרובים עמך עמי ואל הדת ואלהיך אלהי ואל מצוקות הדרך באשר תמותי אמות אע"פ שיהי' בהרים ובגאיות ושם עמך אקבר והנני נשבעת כה יעשה לי ככל הדברים שאמרתי ואקבר וכה יוסיף לעשות זה באופן משונ' שהמו' יפריד שהמות היא שתפריד בין שנינו אך כל עוד נשמות רוח חיים באפינו יחדיו נהי':
פסוק יז:
א"נ אמרה כה יעשה וגומר כי המות יפריד כלומר שאפילו במות איני רוצה להפרד ממך ואת תלכי לחיי העול' הבא בג"ע ואני לחרפ' ולגיהנם אך יחדיו נהי' גם במות וזה כי כל האומות בעולם הזה מעורבות זו בזו ומתאחדות אך במות יפרדו אלה לחיי עולם כי כל ישראל יש להם חלק לעולם רבא ואלה לדראון עולם וכפי זה כי תשמש במקום אם עכ"ל:
פסוק יז:
א"נ כוונת הכתוב הוא לפי שעד עת' לא דבר' רות אלא בדברים הנוגעים בהיות' נעמי בחיים חיית' שלא תעזוב אות' רק אמר' אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין אמנם היה אפשר כי אחרי מות נעמי תלך רות אל המקום אשר תחפוץ ואם תרצ' תעקור דירת' משם ותלך למקו' אחר לכן הוסיפ' עור ואמרה כי אפילו אחר שתמות נעמי היא לא תזוז מאותו המקום וזהו שאמר באשר תמותי אמות כלומר במקום אשר תמותי שם אשב עד שאמות אני שם לפי שאקבר שם כוונתי שיהא סמוך קבורתי עם קבורתך וזה שאמר ושם אקבר ועל זה נשבעה ואמרה כה יעשה ד' לי וכה יוסיף כלומר כאשר התחיל עד עתה להרע עמדי להמית אישי ולירד מנכסי כה יעשה וכה יוסיף להרע עמדי אם המות יפריד ביני ובינך כלומר אם מיתתך כאשר תמותי תהיה סיבה שיפריד ביני ובינך ושאלך למקום אחר אחר מיתתך כי אפי' אחר שתמותי שם אשב ושם אמות כדי להקבר אצלך ושלא להפרד ממך לא בחיים ולא במות:
פסוק יז:
א"נ אמרה באשר תמותי אמות כלומר במקום אשר תמותי אמות ולא זו בלבד שאמות באותו המקום אלא שגם קבורתי תהיה אצלך וזהו שאמר ושם אקבר ולשתים אלו התפללה לאל על שתזכה למות באותו המקום אשר תמות נעמי על זה אמרה כה יעשה ד' לי שבאשר תמותי אמות וכה יוסיף עוד ענין הקבורה שאזכה להקבר אצלה והוא מה שאמרה ושם אקבר ועל האמור אני מתפללת שלפחות בגופים יהיו בחיבור כי המות ידעתי שיפריד ביני ובינך כי מי אני ומי בית אבי שאזכה להיות עמך במחיצתך בעולם הבא לפחות בזה העולם נהיה בחיבור אפילו בקבורה שאזכה להקבר אצלך:
פסוק יז:
ואפשר שעל הכל התפללה לאל ית' שתזכה להתחבר עמה לעולם ועד בעולם הזה ובעולם הבא ועל חיבור העולם הזה אמרה אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין באשר תמות אמות ושם אקבר ועל זה אמרה כה יעשה ד' לי כי אפשר שעל כל זה יעשה אותו כן בשביל זכותי שבאתי לחסות תחת כנפיו ית' וידוייק מלת לי עם זה על כל חיבור העולם הזה אמרה כה יעשה ד' לי ועל חיבור העולם הבא אמרה וכה יוסף כי המות יפריד ביני ובינך כלומר וכה יוסיף הוא ית' מדילי' לעשות החיבור הזה כאשר המות יפריד ביני ובינך כלומר כאשר לא אהיה ראוי' כי אין לי זכות לישב עמך במחיצתך והמות יפריד ביני ובינך אז הוא יוסיף בדרך תוספות ובדרך מתנה לשום אותי עמך במחיצתך:
פסוק יז:
והר"ר יצחק עארמא ז"ל כתב וזה לשונו כי המות יפריד ביני ובינך ולא אמרה ולא יפריד ביני ובינך כי אם המות ירצה שאותם שאין להם דת אלהית ודאי מקרא אחד לכל ואין המות מפריד ביניהם שכולם הם מתים בחייהם ובמותם לא נפרדו כי מותרם מן הבהמה אין כי הכל הבל אמנם הצדיקים בעלי ברית לאלהינו אשר הם מקוים לנפשותם התעצמות נבדל במעשה ועיון הנה הם כמו שאי אפשר שלא יהיו נבדלים במעלתם בחייהם וכמו שאמרו משה מחיצה בפני עצמו אהרן מחיצה בפני עצמו כן בהכרח המות יפריד ביניהם להיות כל אחד במדרגתו מתחלפות במין למדרגות חבירו כמדרגות הנבדלים וכמו שאמרו אין לך כל צדיק וצדיק שאינו נכוה מחופתו של חבירו עכ"ד ושפתי' ישק:
פסוק יז:
והר"ר יואל שועב ז"ל בפירוש מאמר שביעי כתב שעניינו יעשה ד' לי הטוב בעיניו כי לא יפרד כיני לבינך כי אם המות. וכשם הרמ"ג ז"ל כתוב ענין נאה כי כל הדברים הנאמרים למעלה אפשר שתעשנה במעט השתדלות ללכת עמה וללון במלונה ולהאמין באמונתה ולמות במותה לא כן להקבר בקבורתה כי אחרי מותה מי יערב לה שתקבר שמה על כן התפללה על הדבר הזה ואמרה כה יעשה ד' לי וכה יוסיף שאקבר בקבורתך ובכבודך כאשר המות יפריד ביני ובינך וכי כאשר וכמוהו רבים כי תשמע כי תשמור ע"כ:
פסוק יז:
ואביו של ה"ר שלמה ן' אלקאביץ הלוי ז"ל פירוש כי תקנה פה רות עותתה במ"ש באשר תמותי אמות הקדימה המיתה נחמותה לכן חזרה ותקנה זו באמרה כה יעשה יעשה ד' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך כלומר אני דברתי בדרך טבעו ומנהגו של עולם כי את זקנה ואני בחורה אבל בדרך רצוני כה יעשה ד' לי ככה יעשה ד' לי זה החסד שהמות יפריד ביני בתחילה ואח"כ בינך ועל כן לא אמר בינך וביני כמ"ש באשר תמותי וגו'. והר"ר יוסף גאקין ז"ל כתב שהוא בלשון תפלה אחרי שנזכר בו שם הרחמים כי יעשה ד' לי ואיננו לשון אלקים כמו כה יעשה לי אלהים:
פסוק יז:
ובשם הר' יוסף טייטאצק ז"ל כתוב לאמר כה יעשה ד' לי כלומר את מאיימת ומפחדת אותי בענשי שמים ומיתות ב"ד כה יעשה ד' לי יודעת אני שככה בכל העונשים והמיתות הנזכר ויותר מהמה יוסיף אם תהי' המות נפרדת ונבדלת ביני לבינך שתמותי את בדת ישראל ואני בדת אחרת ולכן אבחר בדת ישראל עם כל חומרותי' ויעבר עלי מה. והר"ר יהודה נתן פרובינצאל ז"ל כתב ואצלי טעמו כי אעשה עמך חסד לשרתך תמיד ובכל מקום שתמצאי שם ואני בחברתך והחסד אשר אעשה עמך יעשה ד' לי וכה יוסיף כאשר המות יפריד ביני ובינך כלומר שיהיה שכרי מהחסדים שאני עושה עמך לעולם הבא אחר המות ע"כ:
פסוק יח:
ותרא כי מתאמצת וגו' ראתה כי מתאמצ' והולכות היא כל עוד שהיא מדברת עמה שלא כדרך העולם שכל שמוסיפין לדבר עמהן כן ירך לבבם ולזאת היתה להסך כי בתחלה לא אמרה דברי' כ"כ בחוזק שלא אמרה רק כי אתך נשוב לעמך ובאחרונ' אמר' אל תפגעי בי וגו' באשר תמותי אמות וגו' ונתחזק' עוד בסברת' ולא בא מורך בלבבה כלל וכיון שראתה כן נעמי ותחדל לדבר אליה:
פסוק יח:
א"נ ראתה נעמי כי אם תלך רות לבית לחם מקום שאין אדם מכיר בה יחודה וגלמודה מבלי חברתה אין אדם שידרוש שלומה וטובתה ותגיע לה צער גדול מזה ואם תלך בחברתה תתאמץ רות ותהי' לה אומץ וחוזק לפי שבמקום ההוא הכל מכירין לנעמי וישאלו בשלומה וגם יש לה שמה קרובים ומיודעי' ויודעיה לפנים ובכללה ישגיחו על רות ג"כ וכיון שראתה כי מתאמצת רות וקונה אומץ ללכת אתה כלומר בשביל לכת אתה כי בלכת' אתה לא תחשוב כזרה ונכרי' שם במקומה בסיבתה ותחדל לדבר אליה עוד כדי שתלך אתה והיה הטוב אשר ייטיבו קרובי' להטיב עמה והיא ג"כ תטיב עמה:
פסוק יח:
א"נ יאמר עם מה שפירשנו במה שאמר אל תפגעו בי לעזבך לשוב מאחריך כי כל תשובתה של רות לא היתה להתאמץ שלא היתה רוצה לשוב על עמה ואל אלהיה כי זה כבר היה דבר פשוט אצלה ללכת להתגייר ומה שהיתה מתאמצ' בדבריה לא הי' אלא בשביל לכת אתה והית' חפיצה להתגייר על ידה ולא ע"י זולתה וזהו שאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה וכל האומץ לא הי' אלא ללכת אתה ולא עם זולתה אבל ענין הגירות היה כדבר פשוט אצלה מבלי שיצטרך להתאמץ כלל על כן ותחדל לדבר אלי' רצה לומר כי כל דיבור הוא לשון קושי והנה הודיעה מקצת עונשין שבתורה אולי תתנחם ולא תרצה להתגייר וכמו שהוא דין שמודיעין לה מקצת עונשין שבתורה כי אולי בשמע' לא תרצה להתגייר אבל עתה כאשר ראתה בדבריה שאמרה לעזבך לשוב מאחריך וכל האומץ שלה לא היה אלא ללכת אתה אמנם הגירות היה כדבר פשוט אצלה שכוונתה להתגייר בהכרח אפילו שלא יהיה על ידה על כן ותחדל לדבר אליה עוד עונשין שבתורה כי כבר הכירה בה כי הכל תקבל על עצמה:
פסוק יח:
ומהר"ר שלמה ן' אלקביץ הלוי ז"ל שמעתי כי נקטינן כי גר הבא להתגייר שמאל דוחה במה שמודיעין לו מקצת עונשין שאם בא לחזור בו יחזיר וגם ימין מקרבות שאם קיבל עליו העונשין אח"כ יודיעו שכר העולם הבא הצפון לצדיקים כדי שיתאמץ ויוסיף אומץ וחוזק בגירות וביהדות ולא יחזור לסורו והנה ראה ראינו שנעמי הודיע לה מקצת העונשין והיה לה להודיע' ג"כ השכר כדי שלא תחזור כה ע"כ אמר ותרא כי מאליה היא מתאמצת ללכת אתה על כן ותחדל לדבר אליה ענין שכר המצות כי אין צורך ברות להיות ימין מקרבות כי היא מעצמה מתאמצת ללכת אתה על כן ותחדל לדבר אליה ענין שכר המצות שהיא חלוקות ימין מקרבות, ובביאור לרב אחרון כתוב ותרא כי מתאמצת וגו' רצה שראתה נעמי ברות ששנסה בעוז מתניה ושמה לדרך פעמיה באופן שדבריה באו למעשה ותחדל לדבר אליה כי לולי כן כבר היתה חוזרות לדבר על לבה בחושבה שדברי רות היו דברים בעלמא כמנהג המסרבים והיינו דקאמר ותרא כי מתאמצת וגו' עכ"ל וכן כ' מורי זלה"ה, וה"ר יצחק עארמא ז"ל כתוב ראתה שנתאמצה בחכמה וטענותיה יותר ממה ששיערה תחלה ותחדל לדבר אלי' עכ"ל:
פסוק יח:
והרשב"א הלוי ז"ל כתב בשם רבו נ"ע כי תיבת מתאמצת מוסבות לנעמי היה לה אומץ וחוזק גדול בלכת רות עמה אחרי היותה אשת חיל ולכה לשמים בכל מכל כל ובכן כל אשר יקרב אליה יצתולל בצל זכותה וזהו כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה עכ"ל:
פסוק יט:
ותלכנה שתיהם עד בואנה בית לחם וגו'. הודיענו אומץ לב רות להתגייר שעם היות שכל כמה שהם הולכים בדרך ומתרחקים משדי מואב מארצ' וממולדתה מדרך טבע היה שלבב' ילך וישוב בקרב' בחשב' בעמ' ובמולדתה איך נפרדת מהם ולכן השמיענו כי לא כן היה רק שתיהם הלכו בלב אחד ובכיונה אחת וכמו שנעמי היתה חוזרת בלב שלם אל עמה ואל מולדתה כן הי' רות ולכן במלת שתיהם השוה אותם זו לזו עוד אפשר שהשמיענו כי כ"כ היתה תאותן לשוב אל ארץ יהודה עד שלא המתינו כלל לבוא עם שיירא רק שתיהם לבדם שמו לדרך פעמיהם לבא בית לחם ועם זה אפשר לדייק שמלת שתיהם היא במ"ם והי' ראוי שתכתוב בנו"ן בכינוי הנקיבות אמנם בהיות כי הנשים אין דרכן ללכת יחידות בדרך ואפילו שיהיו עשר' כ"ש שתים אמנ' בהיות שאלו עשו כמעש' האנשי' ללכת שתיהם יחידות מבלי שיירא לכן נקט להו במ"ם:
פסוק יט:
ואפשר לומר, שכיון שהיו הולכות יחידות בדרך שינו את לבושיהן כדמות לבוש האנשים כדי שלא יכירו אותן עוברי דרכים שהיו נשים ולכן כתב שתיהן במ"ם ואילו היו אנשים ממש היה ראוי לכתוב שניהם כי מלת שתי יאמר על הנקיבות ומלת שני לאנשים אמנה בכאן שהיו נשים מלובשות בדמות אנשים על כן ארכבא אתרי רכשי וכתב שתיהם כי שתי כינוי לנקיבות ומה שכתוב במ"ם כינוי לזכרים לכן כתב שתיהן:
פסוק יט:
ואפשר עוד לומר כי במלת שתיהם שהיא מיותרת השמיענו הנס אשר עשה להן השי"ת כי עם היות שהיה דרך מורגל לעוברי' ולשבים נעשה להן נס כי בעוד הן הולכות בדרך השבית השי"ת עובר ושב כדי שלא יזדווגו עליהם שום אדם כלל וזהו ותלכנה שתיהם עד בואנה בית לחם ולא אמר ותבאנ' בית לחם להודיענו כי עד שבאו בית לחם לא פגעו בשום אדם רק היו הולכו' שתיהם לבדם עד בואנה בית לחם לא כן אירע לערפה כאשר שבה אל עמה כי באותה הליל' פגעו בה מאה ערלות ערלים וכל זה מחסדיו ית' שנעשה להן נס שלא פגעו בשום אדם עד בואנה בית לחם וחזר לומר ויהי כבואנה בית לחם שנראה מיותר והי' די שיאמר תיכף ותהום כל העיר עליהן וגו' אפשר שיובן עם מ"ש במדרש כי אשתו של בועז מתה היום ההוא שבאו לבית לחם ונתכנסו כל ישראל לגמול חסד עמו ובאמת שנראה שיצא להם זה ממאי דקאמר ותהום כל העיר ומי קבצם יחד כולם שאמר כל לז"א שנתכנסו כל ישראל לגמילות חסדים לגמול חסד עם אשת בועז ואפשר לומר שבכתוב מפורס' יותר שאמר ויהי כבואנה וידוע היות מלת ויהי מורה על צער והספד וזהו שאמר ויהי וגו' כלומר ווי ונהי והספד גדול היה בעיר כבואנה שמה כי מתה אשת השופט ויצאו כולם לגמול חסד עמה ובראותם הנשים הללו באות אז ותהום כל העיר עליהן וכתוב בנון כי התמיהא היא איך מלאן לבם לשתי נשים יחידות לשום לדרך פעמיהן ותאמרנה הזאת נעמי כלומר האם באולי זאת היא נעמי שהיתה נעימה במעשיה וצדקת ולכן סמכה על זכותה לבל יקרה אותה מקרה ופגע שאשה אחרת בודאי שלא ימלאנה לבה לבא יחידה בדרך:
פסוק יט:
א"נ אמר ותלכנה שתיה' עד בואנה בית לחם ואעפ"י שלא היה מן הראוי לה לשוב אל מקומה הראשון מקום אשר ידעוה תמול שלשום לובשות שני עם עדנים וכל אנשי ביתה אמונים עלי תולע ועכשיו יראוה בבלוי הסחבות והית תתבייש מהם שזוכרים מה היה לה מרוב עושרה כספה וזהבה ועתה יביטו ויראו את חרפתה והיה לה לילך אל מקום אחר אשר לא יכירוה והיא מרוב שפלותה ובלתי מחשבת הבלי העולם הזה שבה אל מקומה אל בית לחם ולא שתה לבה לזאת ויהי כבואנ' בית לחם ויתמהו האנשים אשר הכירוה לפנים ותמיהתם היתה זאת בואה אל בית לחם מקום אשר ידעו אותה תמול שלשום כי היה לה ללכת אל מקום אחר וזה שחזר לומר ויהי כבואנה בית לחם כי אחרי אומרו כי באו לבית לחם מיד הל"ל ותהום כל העיר ומה לו להזכיר עוד בית לחם פעם שנית אלא להורות על מה שאמרנו כי כל מה שתמהו עליה הי' בואה לבית לחם מקום שמכירין אותה ועל בואנה אל בית לחם ותהום כל העיר ואח"כ אמרו זו לזו הזאת נעמי כלומר כי גם נשתנית צורתה וצפד עורה על עצמה עד שכמעט נשתנית צורתה כאילו אינה זאת נעמי ולכן אמרו הזאת נעמי:
פסוק יט:
א"נ המה ראו אותנה יחפות ומלובשות סמרטוטין ובלויי הסחבות בטלאי על גבי טלאי כן תמהו וזה שאמר ויהי כבואנה ולא בבואנה בבי"ת כי על אופן בואנה נתמהו בראותם אותן כמו שהיו באות ערומות ויחפות ותהום כל העיר עליהן על ראות' אותן בכף רגליהן על הארץ ולפי שנעמי מקדמת דנא היתה יפה ונעימה וכמו שאמרו ז"ל שהיתה מגנה את הפז ביופיה ועתה בבואה היו פניה מוריקות וזיו פניה נשתנו ורות הבאה עמה היתה עכשיו בעת בואה יפה עד שכל רואה אותה היה רואה קרי כמאמרם ז"ל אצל ויקר מקרה ובראות' לנעמי פניה מוריקות וחברתה הבאה עמה יפה אמרו אולי אין זאת נעמי כי אם האחרת היא נעמי ועל כן נסורה נא אליהן ונראה אם נתחלף לנו רות בנעמי וזהו ותאמרנה הזאת נעמי היה מורים באצבע אל רות ואומרים הזאת שהיא יפה היא נעמי:
פסוק יט:
א"נ בראות אנשי העיר מרחוק שתים נשים באות וזה כבואנה בכ"ף ולא בבי"ת כי עדיין לא באו אלא עדיין היו רחוק מאוד מן העיר וכשנראו אל בני העיר מרחוק וזהו כבואנה בכ"ף ותהום כל העיר על ראותם שתים נשים יחידות מבלי חברות אנשים כלל ובטרם תקרבנה אליהם ותאמרנה הזאת נעמי מורים באצבע ועיניהם לנוכח הנשים יביטו ואומרים כנראה בעינינו כי אחת מהנה היא נעמי שהיו מכירים אותה וזהו ה"א של הזאת ולא אמר זאת נעמי כי להיותם רחוקות מאוד מן העיר עדיין לא היו רואים אותם בבירור אלא כמסתפקין היו אומרים הזאת נעמי:
פסוק יט:
ובביאור לרב אחרון כתוב ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה וגו' כלומר תמהו משתיהן מבחינות מתחלפות' מרות תמהו איך עזבה את עמה ואת אלהיה ללכת אל עם אשר לא ידעו ובזה לא אמרו כלל אלא תמהו איש אל נפשו אך מנעמי תמהו משינוי יפיה והדרה ומזה דברו בפה ואמרו הזאת נעמי עכ"ל:
פסוק יט:
ואצלי שתי תמיהות אחת כוללות לשתיהן וזהו שאמר ותהום כל העיר עליהן והתמיה היתה איך מלאן לבן לשתי נשים לבוא יחידות ומזה תמהו כל העיר אנשים ונשים ביחד אמנם על נעמי שהיו מכירות אותה מקדמת דנא הנשים תמהו עליה כי עתה נשתנית צורתה לגמרי ולכן אמר ותאמרנה בלשון נקיבות הנשים דווקא כי האנשים גם מקדמת דנא מעולם לא הסתכלו ביפיה של נעמי כדי שעתה יתמהו משינוי צורתה ולכן לא תמהו לומר הזאת נעמי אלא הנשים לבד:
פסוק יט:
והרשב"א הלוי ז"ל כתב וענינו אצלי כי עד בואנה בית לחם היו שתיהן שוות ואח"כ כל אחת הכירה מקומה ורות שומעות בקול חמותה כנראה מכל הסיפור הנז' עכ"ל וענין אומרו ותהום כל העיר דמשמע שהיו כולם מקובצי' יחד ולא ידענו על מה נתקבצו ובמדרש יש דעות חלוקות יש אומרים אותו היום קציר העומר היה דתנינן תמן כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהי' נקצר בעסק גדול ויש אומרי' אבצן היה משיא את בנותיו ויש אומרים אשתו של בועז מתה ונתכנסו כל ישראל לגמילות חסדים. והנה ההכרח ראשון מקרא מלא היא והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים ואמרו ז"ל כל מקום שנא' קציר שעורים בקציר העומר הכתוב מדבר ואחר דרש מלת ויהי כבואנה וגומר מלשון הויה וקדושין בעיר כאשר באו בית לחם וזה שהיה אבצן משיא את בנותיו ולפי שהי' גדול הדור נתקבצו כל העיר לכבודו ויש אומרים אשתו של בועז מתה דריש מלת ויהי מלשון נהי ונהיה וזה במה שמתה אשתו של בועז וכדאמרן לעיל:
פסוק כ:
על פי מדרשם ז"ל שאמרו שנקראת נעמי על שהיתה נעימה במעשיה אפשר לומר שזהו שאמר ותאמרנה הזאת נעמי כי בראותם הצרות אשר סבבוה וכתרוה אמרו בלבן בודאי שאם זאת היתה עדיין נעימה במעשיה כודאי שהיתה מגינה עליה שלא לבא לידי עוני כזה ואולי היתה מגינה גם על בניה ועל אישה ולזה תמהו ותאמרנה הזאת נעמי נעימה במעשיה ועודה מחזקת בצדקת' ובא עליה ייסורין כאלה אלא לאו אפשר שהיא גם היא חטאה ונעשית כעורה במעשיה ועל כן באו עליה כל הצרות האלו והשיבה נעמי ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי כלומר האמת אתכם שאין ראוי לקרות לי כן ואל תקראנה לי נעמי רק קראן לי שם חדש ותקראו לי מרא וזה למה שאני רואה שאפילו שם של שדי שדרכו ומנהגו לומר די לצרות לדידי נהפך לי לאויב ולא אמר די לצרתי אלא מתו בעלי ובניי והעושר חלף הלך לו אבל כדי שלא תחשדוני שתהיתי על כל מעשי הטובים וע"כ אפי' שם שדי המר לי מאוד אומר לכם העון שעשיתי אשר על כן באו עלי הצרות האלה ולא הי' מקום לשם שדי להליץ טוב בעדי ופירוש העון מה הוא ואמרה אני מלאה הלכתי כלומר בהיותי מלאה מכל טוב בבנים ובנות בעושר ובנכסים בצבים ובפרדים הלכתי מארץ ישראל כי אף שאמרו רעב בעיר פזר רגליך נאמר על אחד משאר העם אבל מי שהיה יכולת בידו לפרנס כל אנשי עירו עשר שנים לא היה לו לילך ולהפיל לבן של ישראל וז"ש אני מלאה מכל טוב הייתי והלכתי א"כ יותר מהבא עלי היה ראוי לבוא עד שאפילו ריקם לא ישיבני השי"ת אל ארץ ישראל כי אם שמה יקברוני עם בעלי ובניי ואם ריקם זכני והשיבני אל ארץ נחלתו היה ברחמיו וזהו שהזכיר שם בן ארבע המור' על החסד והרחמים וא"כ איפה כיון שעון הזה הי' כ"כ כבד עד שאפילו אם היו כל שאר מעשי בכף מאזנים וזה בכף שניה הכריע את כולם א"כ למה תקראנה לי נעמי נעימה במעשי כי כיון שכולם לא הכריעו כנגד העון הזה א"כ הוה ליה כמאן דליתנהו וא"כ למה תקראנה לי נעמי כיון שאתם רואים כי ד' והוא שם בן ארבע ענה בי וגם שם שדי הרע לי עם היות דרכם לרחם ולומר די לצרות ועם כל זה לא עמדו לי זכיות האחרים כנגד העון הזה אפילו למדות רחמים ומה תעשה מדות הדין א"כ הוה להו כמאן דלתנהו לזכיות ולכן למה תקראנה לי נעמי קראן לי מרא:
פסוק כ:
א"נ בהיות כי בראותם אותה שבה לארץ ישראל ובעלה ובניה מתו יאמרו בודאי כי האשה הזאת נעימה במעשיה וצדקת כי מי אשר חטא מת בעונו בניה ואישה והיא שלא חטאה חיתה על כן ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי כי אינני צדקת כדי שיצדק עלי שם זה רק קראן לי מרא כי זה שאתם חושבים שהוא טוב לי הוא רע לי ובמה שהחיה את נפשי ואמר די המר לי מאוד ושם שדי האומר די לצרות בני האדם להנאתם ולטובתם נהפך עלי לרעתי ובאומרו די לצרות המר לי יותר כי אחרי היותי מלאה בבנים ובבנות כשהלכתי מכאן וריקם השיבני ד' למה לי עוד חיים וטוב מותי מחיים, וא"כ איפה למה תקראנה לי נעמי וצדקת על שהחיה את נפשי כי חיי אינם חיים ושם שדי במה שאמר די לצרותי והשאירני הרע לי בזה יותר כי בחרתי מות מחיים אחרי ראותי את עצמי רקני' מכל טוב שהי' לי:
פסוק כ:
א"נ אמרה להן אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא לפי שהיה אפשר שיקראן לה נעמי המר' ושמה הראשון במקומה עומד ומכונה בשם מרה על מה שהמר לה ד' על כן אמרה היא כי ראוי לשלול לגמרי שמה הראשון ובל ישאו שמה הראשון על שפתם ולזה אמרה דרך שליל אל תקראנ' לי נעמי כלל אלא קראן לי מרה לבד ובהיות כי שם נעמי הוא שם טוב מורה על נעימות וכשקורא האדם השם טוב קורא אותו בפה מלא וימלא פיו תהלתו ע"כ כתיב תקראנה מלא בה"א אמנם מרא שהוא שם מורה על מרירות וכשקורא האדם השם רע קורא אותו בשפה רפה על כן כתיב קראן חסר ה"א ונתנ' טעם למה רצתה לשלול שה נעמי לגמרי לפי שלא נשאר לה כלל מהנעימות וז"ש כי המר שדי לי מאוד ופירשה אימות המרירות מה היא ואמרה אני מלאה הלכתי וכמאמרם ז"ל שיצאה מעוברת ואפילו אותו העיבור לא נשאר לה וזהו שאמרו וריקם השיבני ד' ואם כן ראוי לעקור שם נעמי לגמרי וז"ש למה תקראנה לי נעמי ואמרה וד' ענה בי וגו' כלומר וחטאתי לא היה כבד מאוד כי לא היה חטא מפורסים לבני אדם כי גם אם יצאתי מארץ ישראל מפני הרעב אין בזה עון אשר חטא כי הדין הוא רעב בעיר פזר את רגלך אמנם לא היה מי שיעיד על יציאתי שהיה בחטא כי אם ד' שהוא יודע מחשבות האדם וידע כי כוונת יציאתנו היתה כדי לברוח שלא לרחם על עניי עמו וז"ש וד' ענה בי והוא אשר העיד עלי ועל מחשבותינו מלשון לא תענה ברעך ועם היות שלא היה עון מגולה ומפורסם ולא ידע אותו כי אם הוא לבדו ועם כל זה ושדי הרי לי ועל כן ראוי הוא שלא תקראנה לי נעמי כלל:
פסוק כ:
וכתב הרלב"ג, הנה הנועם הוא הפך המרירו' כמו שהמתיקות הפכו כי הנועם יאמר על המתוק וכמ"ש הכתוב מים גנבים ימתקו ולחם סתרים ינעם עכ"ל וטוב פתר, והר"ר יצחק עארמא ז"ל כתב ירצה עם שם נעמי הוא נפרד מהו התימא לומר הזאת נעמי שהוא שוה לומר הזאת לאה או רחל ואם הוא נגזר מנעימות הנה התימא הוא על דבריכן שאתן קוראות אותי בזה השם כיון שסרה נעימות קראן לי מרא המורה על המרות כי המר שדי לי מאוד אני מלאה הלכתי אז תצדיק עלי שם נעמי אבל אחרי שריקם השיבני ד' למה תקראנה לי נעמי וד' ענה בי ראשונה לשום את שמי נעמי אמנם אח"כ שדי הרע לי כי חצי שדי עמדי עכ"ל:
פסוק כ:
והרשב"א הלוי ז"ל כתוב ששמע בבחרותו קראן לי מרא שהוא כתיב באל"ף ומשפטה בה"א מלשון מרא וחצינא והכוונה הקוברות בעלה ובניה, עוד מצא כתוב מפני מה הוא מרא באל"ף מפני שנחסרו לה ארבעה דברים בעל' ושני בניה והממון עכ"ל, והרשב"א הלוי ז"ל כתב כי כיונה לדברי רז"ל במסכת יראת חטא סוף פ"ג אם הרשעת מעט יהי בעיניך הרבה ואמור אוי לי שחטאתי אוי לי שבא דבר מכשול ע"י אם הרעות הרבה יהיה בעיניך מעט ואמור אוי לי שחטאתי ובמעט מחובותי נגביתי והלא הרבה יותר מכן הייתי שוה וזאת כוונת נעמי הנה אמרה מהעונש יודע החטא ואחר שאתם רואים העונש רב ועצום ראוי שתבחינו היות החטא גדול ורב ממנו והנה עיניכן רואות כי אני הלכתי מלאה בבעל בבנים ובבנות מעוברת מלאה בעושר ונכסים וריקם השיבני ד' א"כ למה אתם עוברים את פי ד' במה שאתם קוראים אותי נעמי וד' ענה בי וגו' ונודע לכל באי שערי התורה כי וד' בכל מקום עניינו הוא ובית דינו ואמרו בויקרא רבה ד' נתן וד' לקח א"ר יודן כיון שנתן ברחמים נתן וכיון שלקח ברחמים לקח ולא עוד אלא כשנתן לא נמלך בבריה וכשלקח נמלך בבית דינו. ובספר הזוהר פרשת נח כי במבול נאמר אלהים בכל מקום ובסדום נאמר וד' המטיר על סדום כי במבול היה לשיצאה כולא מה שאין כן בסדום ולכן נא' בסדום וד' לצרף מדות רחמים במדות הדין ובמבול הכל במדות הדין ונודע כמו כן כי שם שדי הוא שאמר לעולמו די לפי שהיו נמתחים והולכים ואבינו הזקן אמר מי שאמר לעולמו די יאמר די לצרותי והכוונה כי כמו שהוצרך לומר די לעולמו למה שהשמים היו נמתחים והולכים לפי שהפעולה תערך אל הפועל ואחרי שהפועל הוא בלתי בעל תכלית היה מן הראוי שיהיו כן השמים והוא ית' במדות טובו ראה לתת להם קצבה כן אף אם כפי החטאים והעונות הנפעלים למלך מלכי המלכים בלתי בפלי תכלית שהיו מן הראוי שיהיה העונש בלתי בעל תכלית הוא יאמר להם די. ובכן נבוא אל האשה הגדולה הזאת בדברה דברי' אמרה אל תדמו בנפשכם שהוא ית' מדד אלי חוקי כפעלי ודעו באמת כי חשך למטה מעונותי כי להעיד על עוצם חטאתי לא אבה שיהיה בשם אלקים בפועל בחוזק אלא וד' במדות רחמים ומדות הדין וכשבא להענישני כמו כן לא היה בשם מדות הדין אלא בשם שדי האומר די עכ"ל:
פסוק כ:
והר"ר יוסף גאקין ז"ל כתוב וזה לשונו ברע אומר שדי ובשיבה ד' כלומר ברחמים התנהג עמי כשהשיבני לארצי אעפ"י שבאתי ריקנית חסד הוא שלא להמיתני כי ד' ענה והתרה בי כשמת בעלי והיה לי לשוב מיד וכשלא שבתי שדי בדין הרע לי במיתת בניי עכ"ל:
פסוק כ:
והר"ר שלמה אלקבץ הלוי ז"ל כתב שמפני חבתה של ארץ ישראל אמרה כן ותחשבה לו ית' צדקה שהשיבה לארץ הקדושה ואפילו שבאה ריקנית גדולה בעיניה ישיבתה של ארץ ישראל טוב מבנים ומבנות עכ"ל. ובביאור לרב אחרון כתוב ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא ונתנה סבה לשני דברים אלה לקריאת שם מרא דסליק מניה נתנה סבה ואמרה כי המר שדי לי מאוד כי הלא תראו כי אני הלכתי מלאה ושבתי רקנית היש מרירות יותר מזה ולסילוק שם נעמי נתנה סבה ואמרה למה תקראנה לי נעמי כי הנה שם נעמי הורה על טוב מפעלי וזה ודאי לא נתקיים בי כי הנה יד ד' ענה בי ושדי הרע לי על רוע מעללי עכ"ל:
פסוק כ:
ומורי זלה"ה כתוב ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי וגומר. הכונה כי הבינ' מדבריהם שכל החרדה שחרדו עליה לא היה כי אם בשביל שהכירוה מקודם בחשיבת נמרץ ועתה ירדה למדריגה התחתונה בדלי דלות וכמ"ש הזאת נעמי והיא אמרה להן שצרותיה ומכותיה היו כל כך באיכות ובכמות שאפילו באשה אחרת אשר לא היתה מעיקרא חשובה ראוי באמת להתמרר עליה בלב ונפש וזהו שאמר אל תקראנה לי נעמי בשום צד אפילו בשיתוף שם מרא כדי לחזק שם המרירות אלא קראן לי מרא כי המר שדי לי מאד וריבוי הצרות ימררו את לב השומעים והרואים אפילו שלא יבחנו בבחינת חשיבותה הקודם ונתיישב בזה כפל אל תקראנה לי וגו' קראן לי וגו':
פסוק כב:
ותשב נעמי וגו' הגיד לנו בשבח רות כי כשם שהיתה ביאת נעמי אל בית לחם באהב' ובחיבה רבה על ששבה אל ארץ ישראל ארץ הקדושה וגם אל עמה כן היתה רות כלתה בסברא זו ושוה אל חמותה כי לבה חפצה בדירת ארץ ישראל עד שיצדק על ביאתה אל בית לחם לשון שיבה כאילו יצאה משם ואח"כ שבה כמו שיצדק על נעמי לשון שיבה כן היתה ביאה ראשונה של רות אל בית לחם נערך לביאה שניה וזו היא ביאה זו הוא שיבה מרוב חשקה ומאוייה לבוא שמה ואף גם שיצאת מתוך עמה ומארץ מולדתה ובאה אל עם אשר לא ידעה באה שמה כאילו היה ארץ מולדתה וזהו שאמר השבה משדי מואב:
פסוק כב:
א"נ אמר כי אף שמן הראוי היה לשוב אל עמה ואל מולדתה אחרי בואה שמה עם חמותה אם כל כוונתה היתה לאהבת חמותה ולבלתי עזוב אותה די שעשתה עמה יותר מערפה כי ערפה באה ללוותה מעט לאהבת חמותה וקבלה שכר על החסד ההוא כמבואר בדברי רבותינו ורות כי עזה אהבתה אל חמותה היה די לה שבאה ללוותה עד שובה אל אדמתה בין קרוביה ומיודעיה ואחר כן היה לה לשוב אל בית אמה על כן אמר ותשב נעמי וגומר כי אף אחרי שובה אל ארץ מולדתה והיתה בין יודעיה לא עזבה אות' ולא נטשה אלא רות המואבי' כלתה נשארה עמה והטעם כי לא היתה כוונת בואה לאהבת חמות' אלא לאהבתו יתברך ולחסות תחת כנפין וזהו שאמר השבה משדי מואב כי כל סוף מגמתה היה לשוב מארץ מואב מבין עובדי ע"ז:
פסוק כב:
א"נ אמר ותשב נעמי וגומר אמר זה אחרי אומרו שכבר באו בית לחם ושם היו ונתווכחו עם יושבי העיר ההוא לפי שהיא שינתה את שמם ואמרה שלא תקראנה לה נעמי כי מרא שמה אמר עתה הכתוב כי שבה להקראות בשמה הראשון וזהו ותשב נעמי כי שבה להיות ראויה להקראות בהם נעמי על היות רות כלתה עמה כי היא טובה לה מעשרה בנים ומיד הלכה ללקט בשדות לכלכל את שיבתה הרי זה נעימות לגופה וגם היה לה נעימות לנפשה ותשב נעמי כלומר ליקראות נעמי על היות המואביה עמה השבה משדי מואב ודי זכות זה ששבה עמה ונתגיירה על ידה לשתשוב ליקראות נעמי כלומר נעימה במעשיה:
פסוק כב:
והמה באו בית לחם בתחילת קציר שעורים תרגום יונתן במעלי יומא דפסחא שהיא תחלות קציר השעורי' למכות העומר ועל פי דרכו יתורץ מה זה ועל מה זה לא יצא לקראתן בועז מודעתן לשחר פניהן ולגמול חסד עם נעמי קרובתה השבה משדי מואב שכולה וגלמודה עניה ומרודה אלא להיות ערב פסח אשר כל בני ישראל המה טרודים בשחיטות פסחיהן ובאפות מצותיהן ולפיכך לא יצאו. וגם יתורץ מה קשר יש לזה הפסוק בכאן שאמר ולנעמי מודע לאישה כי אין זה מקומו כי כגר אמר אותו למטה במקומו אצל ויקר מקרה חלקות השדה לבועז אשר ממשפחת אלימלך אלא הכוונה לומר כי אף שלא יצא אדם לשחר פניהם ולגמול עמם חסד לא היה בעבור שלא היו לנעמי קרובים שמה כי ולנעמי מודע לאשה וגומר ובוודאי שבועז היה יוצא לקראתה ומי היה רואה אותו יצא ולא יצא ע"ד מה שעשו ליתרו אבל להיותו טרוד בערב פסח לא יצא אפילו בועז לשחר ולהקביל פניה' ולכן רות שידעה היות לה שם קרוב אמרה אלכה נא השדה דייק מלת נא כלומר עתה לפי שעה שהכל טרודים ואין אחד מקורביך יכולים לבוא אצלינו אלכ' ואלקט' בשבלים כי אחרי זאת ידוע ידעתי כי יבואו קרוביך לעשות טוב' עמך:
פסוק כב:
ואמר ולנעמי מודע לאישה וגומר ולא אמר ולאיש נעמי מודע להורות על מה שאמרו ז"ל כי שלמון אביו של בועז ואלימלך ופלוני אלמוני ואביה של נעמי אחי' היו ועל כן אמר מודע באמצע להיותו נדרש לפניו ולאחריו לומר כי בועז היה מודע לנעמי ומודע לאלימלך אישה ג"כ ואמר שהיה צדיק גמור וגבור חיל כי איזהו גבור הכובש את יצרו ואע"פ כן היה טפל לאלימלך ומתייחס בהיותו ממשפחת אלימלך שהיה גדול ממנו ושמו בועז שהעז אמיתי היה בו לכבוש את יצרו:
פסוק כב:
או אפשר שהכוונה להשמיענו שבח נעמי ורות שלהיות חשקן רב וגדול לבוא לארץ ישראל לא המתינו עד שתתקבץ שיירא לצאת אלא הן לבד שבו וזהו שאמר ותשב נעמי ושיבות נעמי היה בשביל לשוב אל ארץ ישראל וזו ג"כ היתה כוונת רות וזהו ורות המואבי' כלת' עמ' בסברא זו ג"כ בסיבות המקום מה שאליו שבים שהיא ארץ קדוש' אמנם ברות נוסף סיבה אחרת והיא מה שממנו שהוא ממקום שיצאת ממנו כי היתה רוצה לצאת מאותו המקום אשר היו שם כי שם לא הית' יכולה להתגייר מפני שהיה שם בית אבי' ועמה ומולדתה ולזה אמר ברות השבה משדי מואב כי מלבד חיבת המקום מה שאליו הולכים נוסף ברות חיבות יציאות המקום מה שממנו יצאה ולזה אמר בה השב' משדי מואב:
פסוק כב:
ואמר והמה באו בית לחם בתחיל' קציר שעורי' הודיענו שאין מחמיצין את המצו' רק יעשנה במהר' ובשכר זאת יזכה שתבוא לידו תיכף מצוה אחרת ע"ד גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו כלומר הם גבורים לעשות דבריו במהר' ובמרוצ' כדי שבשכר זה יזכו למצוה אחרת והוא לשמוע בקול דברו וכן אירע לנעמי ולרות שאלו לא היו באות הן לבדו רק היו ממתינין לשיירא לא היו זוכות להיות נמצאות במצות קציר העומר של שעורים וזהו שאמר ותשב וגומר כלומר בשביל ששבו הן לבדן ולא החמיצו בביאתן על כן זכו שבאו בית לחם בתחילת קציר שעורים והיא קצירת העומר ואילו נתאחרו אפילו יום אחד לא היו זוכות להמצא במצוה זו והם דברי התנא שמצוה גוררת מצוה ואף אם הנשים פטורות ממצוה זו שהיא מצות עשה שהזמן גרמא עם כל זה זכו אליה כאלו היו אנשים המחוייבים בה ועל כן אמר והמה במ"ם ולא אמר והנה בנו"ן. או אפשר שאמר והמה במ"ם לפי שעשו כמעשה האנשים לבוא שתים נשים יחידות בדרך שזה הוא דרכן של האנשים לא דרך הנשים:
פסוק כב:
גם אפשר לומר שנעמי לא היתה משימה את עצמה בסכנה לשוב יחידה אבל ותשב נעמי בהיות שרות המואביה כלתה עמה לא פחדה כלל מסכנות הדרכים לפי שכל אותו התחום שהיו הולכים בו היה שדי מואב וז"ש השבה משדי מואב ורות היתה מואביה מלשונן כמוהם ובוודאי בראות אשה מואביה מלשונן עמה לא יזיקו לה כלל וז"ש ורות המואביה כלתה עמה ולזה כינה אותה עתה מחדש בשם מואביה ולעיל הזכירה בשם רות סתם כמ"ש ורות דבקה בה וגם ותאמר רות אל תפגעי בי וכאן אמר רות המואביה לסיב' שאמרנו ועוד היום שמענו שיש מקומות שאפילו אשה אחת מלווה שיירא אחת בתחום עמה ולשונה ובהיותה היא הולכת עמה לא ירים איש ידו ורגלו כנגד השיירא וכל אותו התחום שהיו הולכים היו שדי מואב ותכף בצאתה משדי מואב באו בית לחם ואין ביניהם הפסק של אומה אחרת כלל. ורב אחרון ז"ל כתוב ותשב נעמי חזר הכתוב לומר כן להגיד כי גם שכל העיר תמהו עליהן ובייחוד על נעמי אמרו הזאת נעמי והרי זה חרפה לה בהיותה נבזית בעיני יודעי' ומכיריה וטוב לה לשבת בארץ נכריה אשר אין לה מכיר לזה אמר הכתוב כי כל זה סבלנותה של נעמי גבר עד ששבה כלומר שלא חרה לה על שובה אלא בסבר פנים יפות סברא וקיבלה גם רות לאהבתה ולהיות עמה בחרה בגיירות עם היות ששבה משדי מואב מקום מולדתה:
פסוק כב:
והמה באו בית וגומר התחיל להגיד סדר המאורע אשר קרה מראשיתו עד בא לתכליתו שהוא נישואי בועז עם רות ולזה כי באו בית לחם בתחילת קציר שעורים אשר נמשך מזה שהלכה רות ללקט בשדות ונתגלגלו הדברים על האופן אשר יזכיר. ולנעמי מודע לאשה וגומר מגיד שעם היות לנעמי קרוב ממש ממשפחות בעלה גבור חיל ועשיר לא לקחה מידו מאומה רק חייתה חיי צער והוצרכה רות ללקט בשדות. גם אפשר לומר שבועז העלים עיניו ממנה לשלא יחשדוהו שהיה שולח מנות לרות בתואנה שהם לנעמי כי הוא פנוי והיא פניה וחשד ההמון קרוב וקרא כתיב והייתם נקיים מד' ומישראל:
פסוק כב:
והר"ר שלמה ן' אלקביץ הלוי ז"ל כתוב ותשב נעמי עם היות פסוק זה אח לפסוק ויוסף הורד מצרימה אשר סיפר למעלה ונשנה להתחיל ענין תולדותיו ומקריו אשר היה לו במצרים וכן הענין הנה נשנה דבר זה להגיד ענין רות ובועז ובזה הסכימו כל המפרשים נוחי נפש. עוד יראה לי שבא להגיד שני דברים הא' מה שהקדמתי בפסוק ותלכנה שתיהם כי בדרך היו שוות עיין עליו הגיד פה כי על כל פנים העיקר היתה נעמי ורות כלתה נטפלת אליה וזה עמה ולא אמר ותשובנה נעמי ורות כלתה ושוב מצאתי בנמוקי החסיד ה"ר יוסף יעבץ זלה"ה כדברי ושמחתי. ב' אומרו השבה משדי מואב ביו"ד להורות כי כוונתה מתחילה ועד סוף לעזוב ארצה ומולדתה ולבא לשם ד' וזה כי כבר אפשר שידומה היות תחילתה דרך ארץ ללוות לחמותה הבאה שכולה וגלמודה הגם שתסכים לבוא עמה עד באתה למקומה ואח"כ בנועם דברי נעמי נתפתתה והסכימה להתגייר ומתוך שלא לשמה בתחילה באה לשמה לבסוף באופן שמאז הסכימה בדעתה להתגייר תקרא שבה לא מהעת הראשונה לכן העיד עליה השבה שמכל גבול ארץ מואב שבה ומעת נתקו כפות רגליה מארץ מואב גמרה להתגייר וזהו השבה משדי מואב עכ"ל:
פסוק כב:
ובמדרש ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה השבה משדי זו היא ששבה משדי מואב ע"כ. כוונתם ז"ל לדרוש קרא יתירא דהשבה משדי מואב כי כבר הודיעני במ"ש ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה הרי כבר אמר שגם רות שבה עמה למה חזר לומר השבה משדי מואב לכן דרשו זו היא שבה משדי מואב כלומר שעד עתה לא נתגיירה אשה אחרת מואבית אלא זו בלבד וענין שבה לפי פירושם ז"ל ששבה בתשובה ונתגיירה וטעם למה פד עתה לא נתגיירה שום אשה אחרת אפשר שחשבו שלא יתחתנו בהם משום שיאמר לא יבוא עמוני ומואבי ולא ידעו הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ורות באוות נפשה להתגייר לא חששה אם תתעגן או תנשא:
פסוק כב:
ואפשר ג"כ לפי דרך רז"ל שרצו לתרץ מלת השבה דבשלמא בנעמי שייך מלת שיבה לפי ששבה אל מקומה הראשון וזהו ותשב נעמי אמנם רות מעולם לא היתה כבית לחם כדי שיצדק עליה לומר השבה ולכן דרשוהו על ענין הגירות שנתגיירה ובזה יצדק הטיב מלת השבה לפי שידוע הוא שנפש הגר ממקום קדוש חוצבה ובתחלה באה בגוף איש יהודי כי מבני ישראל היא אבל לרועה מעלליה נדחית אל מקום הקליפות ולהיותה אז במקום הקליפות בבואה בגלגל לזה העול' הוכרח שתבא בבטן אשה גויה ואח"כ כאשר תתגייר ותחזור לדת יהודית נמצא שאז היא שבה אל מקומה הראשון כי ממקום קדוש היתה ונדחית למקום אחר ועתה שבה מאותו המקום לדת יהודית ובזה יצדק אומרו השבה משדי מואב וזה הוא שאמרו ז"ל זו היא ששבה:
פסוק כב:
ואפשר ג"כ לומר דרז"ל ה"א יתירא קא דרשי דהכי הל"ל ורות המואביה כלתה עמה שבה משדי מואב אלא באומרו השבה בה"א הידיעה הוא כאילו מורה באצבע זו היא ששבה כנ"ל ויובן במה שאמרו ז"ל למה צוה ד' לומר אל תצר את מואב וכן בפני עמון אל תתגר בם מלחמ' אמר הקב"ה שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן הלא הן רות המואבי ונעמ' העמוני' וזהו שאמרו זו היא ששב' כלו' זו היא אותה הידיעה שעמה שבה משדי מואב ובזה מתורצת ה"א יתירא. ובנמוקי החסיד הר"ר יוסף יעבץ ז"ל כתוב ואמר בתחלת קציר שעורים ולא קציר חטים כי בחרו לשבת בארץ ישראל אף כי יצטרכו לחם שעורי' עכ"ל:
פסוק כב:
ומורי זלה"ה כתוב בתחלה הזכיר הכתוב השבתן דרך כבוד וכפי סדר דרך ארץ להזכיר את נעמי קודם ואח"כ את רות טפלה אליה לשתי סיבות אם לחשיבות נעמי אשר היא בת ישראל ורות מואבית ב' היות חמות וכלה וראוי שתהיה החמות עיקר וכלתה טפלה אליה ושתי סיבות דייק קרא דכתיב ותשב נעמי ורות המואבי' כלת' ואח"כ ביאר הכתוב שלענין התשוב' גם רות היתה עיקר לא טפלה וזהו שאמר השבה משדי מואב כלומר שרות שבה בהחלט משדי מואב כי הניח את טבע מקומה ומולדתה והוא ענין הצרות עין כאמור לעיל וגם ענין הזנות המוטבע במואב מתחל' שרשן כנודע באופן ששתיהן יחדיו בחמו' ככלה בשווי אחד המה באו בית לחם לעבודת הבורא ופגעו בעסק מצוה תחלה והוא קציר שעורי' שהכוונ' על קציר העומר וכמאמרם ז"ל עכ"ל: