אלימלך יורד למואב

בסדר עולם נאמר כי מעשה פילגש בגבעה היה בתקופת כושן רשעתיים, דהיינו בתחילת תקופת השופטים. סיפור מגילת רות התרחש בערך באותה תקופה. בגלל העברות החמורות שנכשלו בהן השופטים, ובפרט לאחר מלחמת האחים הקשה שפקדה את עם ישראל בעקבות מעשה פילגש בגבעה, הביא ה' רעב כבד על ארץ ישראל. המדרש  אומר:

עשרה שני רעבון באו לעולם:
(א) בימי אדם הראשון, שנאמר: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" (בראשיתג יז).
(ב) בימי למך, שנאמר: "מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה' "(בראשית ה כט).
(ג) בימי אברהם: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ"(בראשית יב י).
(ד) בימי יצחק, שנאמר: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן"(בראשית כו א).
(ה) בימי יעקב שנאמר: "כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב"
(ו) בימי שפוט השופטים, שנאמר: "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ"(רות א א),
(ז) בימי דוד, שנאמר: "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים"(שמואל ב כא א).
(ח) בימי אליהו, שנאמר: "חַי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-יִהְיֶה הַשָּנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם-לְפִי דְבָרִי"(מלכים א יז א).
(ט) בימי אלישע, שנאמר: "וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן"(מלכים ב ו כה), שהוא מתגלגל ובא לעולם. 
(י) לעתיד לבא שנאמר: "לֹא-רָעָב לַלֶּחֶם, וְלֹא-צָמָא לַמַּיִם--כִּי אִם-לִשְׁמֹעַ, אֵת דִּבְרֵי ה' "(עמוס ח יא).
(בראשית רבה כה ג; רות רבה א ד)

ניסיון הרעב בימי שפוט השופטים – להוריד שפע טובה לעם ישראל דרך אלימלך

בתקופות הרעב הנזכרות לאחר מתן תורה מצבו הרוחני של עם ישראל היה ירוד וזה גרם סבל לעולם כולו. המצב הכלכלי הקשה של עמנו חייב את העשירים לתמוך בעניים. חז"ל הזכירו לנו במקומות שונים כי לפעמים מביא הקב"ה על האדם ניסיון כדי להעלותו לגדולה או כדי להסיר ממנו צרות ומכאובים. בתקופת הרעב שהיה בימי שפוט השופטים רצה הקב"ה להיטיב לאלימלך ובאמצעותו לכל האומה. אלימלך היה אדם גדול ומיוחס. על הכתוב: "וּֽלְנָעֳמִ֞י (מוֹדַ֣ע) לְאִישָׁ֗הּ"(רות ב א) אומר רש"י: "מוֹדַ֣ע קרוב, בן אחיו של אלימלך היה. אמרו רבותינו: אלימלך, ושלמון אבי בועז, ופלוני אלמוני הגואל ואבי נעמי כולם בני נחשון בן עמינדב היו ולא הועילה להם זכות אבותם בצאתם מהארץ לחוצה לארץ". כמו כן היה אלימלך אדם עשיר ומכובד. חז"ל אומרים לנו כי שבט יהודה היה שבט המלכות והחשוב בין שבטי ישראל. בעיר בית לחם התגוררו הנכבדים של שבט יהודה ובשכונת אפרת שבבית לחם גרו נכבדי בית לחם. על אלימלך ומשפחתו נאמר: "אֶפְרָתִ֔ים"(רות א ב), כלומר מן המשפחות החשובות ביותר שביהודה. בגלל מעמדו החשוב של אלימלך רצה הקב"ה לזכותו במצות הצדקה ובאמצעותה לרחם על עם ישראל. כאשר האדם מרחם על חבריו, דהיינו נוהג לפנים משורת הדין, מתעורר הקב"ה ברחמים על האומה כולה ובפרט על נותן הצדקה. אלימלך היה בעל רוח הקודש וידע היטב כי אותה אישה חשובה שצריכה להיות אמה של מלכות תצטרף לבני ביתו. אלימלך ידע כי בנו מחלון, שהיה צדיק גדול, ראוי שממנו תצא מלכות בית דוד בזכותו וגם בזכות הוריו הצדיקים, כי נעמי הייתה אישה גדולה וחשובה אשר שמה מוכיח על אישיותה ומעשיה הנעימים. הקב"ה רצה להביא את הגיורת היקרה, רות, בתו של עגלון מלך מואב, לעם ישראל, לגרום שתינשא למחלון ולהוציא לאוויר העולם את מלכות בית דוד שאחד מתפקידיה להביא לסיום הרעב. אך כאן הצליח מעשה שטן להכשיל לפי שעה תכנית זאת.

אלימלך ממלא תפקיד אחר מהמוטל עליו

התקלה של אלימלך הייתה שלא מלא את תפקידיו בשנים כה קשות ובחר לעצמו משימות אחרות.

מסופר על הרב מבריסק שפנה פעם לעשיר בן עירו, שהחליט בתקופת מצוקה כלכלית שפקדה את עירו לשבת וללמוד ואמר לו: תפקיד החייל להיות על משמרתו בכל ימות השנה ובפרט בתקופת חירום. חייל הנפקד מיחידתו צפוי לעונש חמור. יתרה מזו, גם חייל הנוטש את יחידתו ומצטרף ליחידה אחרת המבצעת תפקידים מסוכנים יותר, גם הוא צפוי לעונש משום שחייל נאמן חייב להשאר ביחידתו מבלי להתערב בשקול מפקדיו הממונים עליו. היום תפקידך הוא לתמוך בעניי העיר ולא לשבת ללמוד תורה.

אלימלך היה צריך לתמוך בעניים על אף כוונתו הטובה ולכן נענש

אלימלך היה צריך אז לתמוך בעניים ולא לרדת למואב. למרות שהייתה לו כוונה טובה בירידתו למואב, כפי שנראה להלן. כאשר לא בצע אלימלך את תפקידו נענש בעונש קשה כפי שנראה בהמשך.

מדוע עזב אלימלך את בית לחם?

חז"ל ממשילים את המקרה של אלימלך לשועל הנמלט מן הסכנה

האם ראוי היה שאדם כה חשוב כאלימלך יעזוב את ארץ ישראל בתקופה קשה זו, או שמא צריך היה להשאר בארץ ולהנהיג את העם כפי שצריך לעשות קברניט כאשר אנייתו בסכנה?

במדרש משווים חז"ל את אלימלך לשועל הנמלט מן הסכנה כאשר חש בה ולא אוזר אומץ לעמוד בפרץ:

רבי נחמיה פתח: "כְּשֻׁעָלִ֖ים בׇּחֳרָב֑וֹת נְבִיאֶ֥יךָ יִשְׂרָאֵ֖ל הָיֽוּ׃ לֹ֤א עֲלִיתֶם֙ בַּפְּרָצ֔וֹת וַתִּגְדְּר֥וּ גָדֵ֖ר עַל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל לַעֲמֹ֥ד בַּמִּלְחָמָ֖ה בְּי֥וֹם יְ-הֹוָֽה׃"(יחזקאל יג ד).  מה השועל הזה מצפה בחורבות לכשיראה בני אדם לאיזה צד יהי בורח, כך כְּשֻׁעָלִ֖ים בׇּחֳרָב֑וֹת נְבִיאֶ֥יךָ. לֹ֤א עֲלִיתֶם֙ בַּפְּרָצ֔וֹת כמשה. למי היה דומה משה רבנו? לרועה נאמן שנפלה גדר סמוך לחשכה עמד וגדרה משלש רוחותיה. נשתייר פרצה ולא היה לו שעה לגדרה ועמד הוא בתוך הפרצה. בא ארי ועמד כנגדו, בא זאב ועמד כנגדו. אבל אתם לא עמדתם בתוך הפרצה כמשה. שאילו עליתם בפרצות כמשה, הייתם יכולים לַעֲמֹ֥ד בַּמִּלְחָמָ֖ה בְּי֥וֹם אף יְ-הֹוָֽה.
(רות רבה פתיחה ה)

המהרז"ו (על המדרש) מסביר שהמנהיגים בתקופת יחזקאל ברחו כשועלים ולא הוכיחו את ישראל ואף לא התפללו עליהם. משה דומה לרועה שגדר את הגדר משלש רוחותיה והוא עמד ברוח הרביעית, כלומר משה התפלל והזכיר זכות שלשה אבות והוא עמד בפרצה הרביעית ומסר נפשו על עם ישראל באמרו: "מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃" (שמות לב, לב).

הסבר הרב שמואל יפה אשכנזי

הרב שמואל יפה אשכנזי (יפה ענף) אומר כי כוונת רבי נחמיה לקנטר את אלימלך אשר החליט לעזוב את הארץ מיד עם פרוץ הרעב, ולא השתתף בצרת הרבים. "ואולי אם היה עמהם והצטרף (וצרף) עצמו בתפלת ישראל ועשה צדקה וחסד, היה חדל הרעב מהארץ". הרב אשכנזי אומר כי הקב"ה הקפיד על אלימלך הקפדה כפולה. ראשית הקב"ה טען כנגדו מדוע לא גדר את הגדר שנפלה, וטענה שניה מדוע הוא לא סתם את הפרצה שנבעה בחומת בית ישראל. אלימלך צריך היה להדריך את עם ישראל כדי לשפר את מצבו הרוחני, עתה כאשר פרץ הרעב חייב היה אלימלך להתפלל על מנת להסירו.

אלימלך אינו הולך בדרכו של נחשון

המדרש מבקר את אלימלך שלא נהג כנחשון אביו. נחשון לא נסוג כאשר הצטוו בני ישראל להכנס לים. במסירות נפש מרובה נכנס לים ושימש דוגמא למשמעת בלתי מעורערת לדברי משה. הוא לא חשש מלבצע פעולה הקשורה במסירות נפש. הוא רצה לגרוף את העם לאמונה חזקה בה' ובמשה עבדו וכך הביא להם את הישועה. ה' אומר למשה להכנס לים ובזכות האמונה ייבקע הים. היה צורך בפעולה נועזת מצד בני ישראל ונחשון המציא את עצמו למשימה זו. נחשון הוכיח בהתנהגותו זו שהוא ראוי למלכות. כך נהגו גם דוד המלך ושאר המנהיגים משבט יהודה ואילו אלימלך לא נהג כך אלא התקפל ועזב את הארץ לשדי מואב.

האמנם רצה אלימלך לברוח מהמשימה?

הרב עזריאל זליג קרלנשטיין (עבודת עבד) כותב כי אלימלך לא ברח למואב מפני שלא כאב את כאב עמו. להיפך, הוא יצא למואב כדי להחיש את גאולת ישראל. נסביר זאת במשל, אדם עשיר חי במדינה מוכת רעב אשר תושביה רעבים ללחם וקצרה ידם לקנות לעצמם פת לחם. היה שם עשיר אחד שיכל לפרנס את אנשי העיר. אותו עשיר אמר לעצמו, אם אבזבז את כספי לעניי העיר אמנם אעזור להם לפי שעה ואקל מעליהם את הרעב, אולם אם אפתח מקורות מים ואקנה זרעים בחו"ל, אעבד את הקרקעות ואזרע אותם, הרי אסייע על ידי כך לתושבים הרבה יותר מאשר אגיש להם היום עזרה כספית, משום שעל ידי פעולות אלו יחוסל הרעב וייטב לתושבים. התושבים יסבלו תקופה קצרה ולבסוף יצאו למרחב.

זו היתה כוונתו של אלימלך. המנהיג האפרתי ידע כי במואב נמצאת פרידה טובה שהקב"ה עכב למענה את הענשת העם המואבי. המדרש (ילקוט שמעוני דברים רמז תתח) אומר:

"וַיֹּ֨אמֶר יְ-הוָ֜ה אֵלַ֗י אֶל־תָּ֙צַר֙ אֶת־מוֹאָ֔ב וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה"(דברים ב ט) – וכי מה עלתה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר, ומה מדינים שלא באו אלא לעזור למואב אמרה תורה "צרור את המדינים והכיתם אותם", מואבים עצמן לא כל שכן? אמר ליה (=לו) הקב"ה לא כשעלתה על דעתך [עלתה על דעתי]. שתי פרדות טובות יש לי להוציא מהן: רות המואביה ונעמה העמונית.

אלימלך ידע כי האישה היקרה המיועדת להיות אמה של מלכות נמצאת באותה עת במואב, ובנו צריך להיות בעלה של אשה זו, כי המלכות חייבת לבוא אליו, ומכאן השם 'אלימלך', אלי מלכות. לכן הגה אלימלך רעיון נועז אשר לדעתו יביא קץ למצב הרוחני של העם וישפר גם את המצב הכלכלי. לפי תכניתו של אלימלך חייבת משפחתו יחד אתו לרדת למואב ולקחת משם את רות, להביאה לארץ ישראל ולהניח בדרך זו את התשתית למלכות בית דוד. ברגע שיונח היסוד למלכות בית דוד יפסק הרעב והמצב הרוחני ילך וישתפר.

אלימלך היה מודע היטב לסכנה הרוחנית הטמונה בנסיעה למואב, לכן נקט בכמה אמצעי זהירות שלדעתו צריכים להיות מספיקים כדי לקדם את פני הסכנה. אלימלך הצדיק, אשתו נעמי, אישה אשר שמה מוכיח על צדקתה ומעמדה המרומם, ובניו מחלון וכליון שהיו צדיקים, ירדו יחד לשדה מואב ויהוו חומה בצורה נגד טומאת מואב. יתרה מזו, אלימלך לא רצה להתגורר בערי מואב ולהתחבר עם תושבי המקום אלא בחר לגור בשדי מואב רחוק מתושבי המקום, רחוק מתפנוקי העם המואבי ומתרבותו. על ידי פעולות אלו האמין אלימלך כי יעלה בידו להתגבר על חלאת מואב ולמשוך לעם ישראל את נשמתה של רות מבלי להתקלקל.

התכנית של אלימלך משתבשת

אלימלך טעה ונכשל במעשיו. רות הצליחה למשוך אליה את אלימלך ומשפחתו ולא להיפך. חיש מהר התברר למשפחה מכובדת זו כי אין זה רצון ה' ואם אין חפץ לה' בדרך זו הרי לא תהיה תפארתה של משפחת אלימלך כך.

הקב"ה רמז לאלימלך שדרכו איננה נכונה. אלימלך איבד את רכושו ולא נרמז. המלבי"ם (רות א ג) אומר כי הכתוב רמז על אבוד רכושו של אלימלך במילים: "וַיָּ֥מָת אֱלִימֶ֖לֶךְ אִ֣ישׁ נָעֳמִ֑י". המלבי"ם מסביר כי אם היה מת בארץ היו אומרים: 'מת אלימלך הפרנס וגדול הדור'. בחו"ל היו מכריזים: 'מת אלימלך העשיר והנכבד'. אך מאחר והכתוב אמר: "וַיָּ֥מָת אֱלִימֶ֖לֶךְ אִ֣ישׁ נָעֳמִ֑י" (ולא הפרנס והעשיר) משמע שירד מנכסיו לפני מותו והוא לא ערך חשבון נפש לבדוק מהי הסיבה לאיבוד רכושו והמשיך לדבוק בעמדתו שעליו להגיע למואב כדי למצוא את רות ולהשיאה לבנו.

וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ

מאחר ואלימלך לא נרמז ולא חזר ארצה לכן צריך היה הקב"ה להמיתו. לאחר שאלימלך מת נאמר: "וַתִּשָּׁאֵ֥ר הִ֖יא וּשְׁנֵ֥י בָנֶֽיהָ׃"(רות א ג). הגאון שואל מה פירוש המילה "וַתִּשָּׁאֵ֥ר", הרי לכאורה רוב משפחת אלימלך עדיין קיימת ומדוע השתמש הכתוב במילה המביעה מושג של 'שיריים'? מסביר הגאון שיש בביטוי זה משמעות עמוקה. המדרש מבליט נקודה זו ואומר: " 'וַתִּשָּׁאֵ֥ר הִ֖יא וּשְׁנֵ֥י בָנֶֽיהָ׃' – אמר רבי חנינא בריה דרבי (=בנו של רבי) אבהו, נעשית כשיירי מנחות".

אומר הגאון שדברי המדרש באו להסביר לנו את דרגתו הגבוהה של אלימלך. המילה שארית מצביעה על פריטים לא חשובים של המוצר עליו אנחנו מדברים. כך למשל שיירי מזון, הכוונה כמויות מזון בלתי חשובות שאנחנו מתכוננים לוותר עליהם; שיירי אריג הכוונה כמויות קטנות ובלתי חשובות של אריג המושלכות או ניתנות במתנה לאחרים. בוודאי אי אפשר לומר שארית על כמויות גדולות. והנה בקרבן מנחה אדם מביא אלף ושבע מאות גרם קמח ושמן ומגיש קרבן מנחה לה'. הכהן לוקח קומץ (כמות שאינה עולה על חמישים גרם) ומקטיר על המזבח. כל יתר כמות הקמח נקראת שארית, כדברי הכתוב: "וְהַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו"(ויקרא ב ג) על פי ההגיון, כמות של אלף שש מאות וחמישים גרם איננה שארית כי אם חלק עיקרי של המנחה. בכל זאת נקראת כמות זו בשם שארית משום שאיבדה את חשיבותה, כי הקומץ הוא העיקר בקרבן המנחה ומשהוקטר הקומץ איבדה המנחה את חשיבותה ונקראת שיירים לגבי הקומץ.

עתה נוכל להבין היטב את דברי רבי חנינא במדרש. כאמור אלימלך היה האדם החשוב ביותר במשפחה, נעמי ובניו היו טפלים לו. לאחר מותו של אלימלך נשארו אמנם שלושה אנשים במשפחה, דהיינו מבחינה כמותית אבדה משפחת אלימלך רבע מאנשיה, אך מבחינה איכותית היה אלימלך החשוב שבכולם. כמו המנחה שמקטירים רק קומץ קטן ממנה אך מפאת חשיבותו, הכמות הנשארת נחשבת שיריים לעומתו, כך משפחת אלימלך, למרות שהנשארים היו שלושה והנפטר אחד ,בכל זאת הם נחשבים לשיריים לעומת ראש משפחתם. זה העומק בדברי רבי חנינא שלא אמר רק 'נעשית כשיריים', אלא "כשיירי מנחות".

היכן טעה אלימלך?

על פי דברי הרב עזריאל זליג קרלנשטיין (עבודת עבד) הייתה לאלימלך כוונה טובה מאד כשהחליט ללכת למואב. אם כן היכן טעה אדם גדול זה?

חז"ל אומרים לנו שאלימלך היה צר עין. רש"י אומר: " 'וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ' – עשיר גדול היה ופרנס הדור, ויצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מפני צרות העין, שהיתה עינו צרה בעניים הבאים לדוחקו לכך נענש"(רות א א). חז"ל ראו אצל אלימלך צרות עין ובריחה מתפקידיו. אלימלך היה עשיר ותפקידו היה לפרנס את העניים. הוא רצה להטיב עם עמו ולהחיש את גאולתם על ידי הבאתה של רות. תכנית זו על אף היותה הגיונית, חייבת לקבל את אישורם והסכמתם של גדולי הדור ההוא. בתקופה זו חיו פינחס ובועז שהיו גדולים בתורה. על אלימלך היה להוועץ בהם ולקבל את הסכמתם. אלימלך החליט לא לשאול בעצתם וקיבל בעצמו החלטה זאת. גם עצם העובדה שלא הלך לשאול מוכיחה שידע שאם יעלה הנושא לדיון החכמים עלולים לשלול את דעתו.

כך נכשלה תכניתו של אדם גדול זה ובמקום להביא מזור לתחלואי העם, הביא אסון עליו ועל בני ביתו ומצב העם לא השתפר כלל וכלל.

  באדיבות הרב, מתוך ספרו 'אמרי חן - רות'