מגילת רות - מגילת החסד

הקדמה – מגילת החסד

אמר רב זעירא, מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים.
(רות רבה ב טו)

והלומד תמה: וכי במגילות האחרות יש יותר הלכות של טומאה וטהרה, או יותר עניינים של איסור והיתר מזו של רות? שלוש מחמש המגילות הן ספרי חכמה ואין בהן הלכות כלל [כידוע "שיר השירים" היא מגילת האהבה בין ה' לעמו, "קהלת" מעלה הרהורי מחשבות על מהותו של העולם ו"איכה" מכילה קובץ קינות על חורבן הבית. בשלושתן אין הלכות!]. אכן במגילת אסתר מופיעות הלכות אחדות אבל עניינן חג הפורים בלבד. מכל המגילות, האחת והיחידה המשופעת בהלכות היא מגילת רות. נכון שרבות מההלכות הללו עיקרן במידת החסד [פרק ב' מתאר את יחסו הנפלא של בועז לרות הנובע ממצוות מתנות עניים, אהבת הגר, צדקה בממון ופיוס העני בדברים. בפרק ד' מוזכרות מצוות גאולת שדה ויבום – כולן מצוות של חסד], אך במגילה מוזכרות במפורש ובמרומז גם מצוות שאינן קשורות לחסד וחלקן אף נלמדות מהמגילה [מחילופי הדברים שבין נעמי לרות למדה הגמרא הלכות גרות (יבמות מז:) והלכות הקשורות בתשמיש המיטה (רות רבה ב יז). מסוף פרק א' למדנו שאין לעזוב את ארץ ישראל ללא סיבה מכרעת (בבא בתרא צא.). מפרק ב' למדו שיהא אדם שואל שלום חברו בשם ואינו חושש להוצאת שם שמים לבטלה (רות רבה ד ז). בפרק ד' למד רב נחמן שברכת חתנים בעשרה ורב אבהו למד הלכות חיתון של מואבי ומואביה (כתובות ז:). כמו כן למדו הלכות קניינים (בבא מציעא מז.)]. מה בא איפוא רב זעירא ללמד?

שמא יש לומר שרב זעירא מדגיש שאף שרק במגילה זו נזכרות הלכות רבות, עניין החסד הוא כל כך מהותי ומרכזי עד שהוא מאפיל על כל הדברים האחרים, וכאילו אינם אלא שרגא בטיהרא. למה נכתבה? (רק) "ללמדך שכרם של גומלי חסדים".

בדברים שלהלן נאיר פן אחד של חסד השזור במגילתנו מראשה עד סופה, פן היצוק במשך חיי האומה מראשית ימי אבותיה ועד לתקומת ממלכתה, הרמוזה בשלהי המגילה [פנים אחרים של חסד בדמויות המגילה ואירועים שונים שבה ידונו בע"ה במאמרים הבאים].

א. בגידת אלימלך מול חסד אברהם

תחילה נתבונן בחמשת הפסוקים הפותחים את הפרק [פסוק ו', "וַתָּ֤קָם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ", הוא הפסוק המתחיל את עלילת המגילה. חמשת הפסוקים הראשונים הם הרקע לעלילה ומתארים תקופה של עשר שנים שקדמה לה]. חמשת הפסוקים הראשונים המתארים כיצד עזבו אלימלך ומשפחתו את הארץ בעקבות הרעב והשתקעו במואב. אלימלך ובניו מתו "וַתִּשָּׁאֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה מִשְּׁנֵ֥י יְלָדֶ֖יהָ וּמֵאִישָֽׁהּ׃"(רות א ה). חז"ל החמירו מאוד בהעריכם את דמותו אלימלך וצבעו את אישיותו בצבעים קודרים. את עזיבת הארץ תלו חז"ל במידת הקמצנות וחוסר החסד שהייתה טבועה בו:

תניא, למה נענש אלימלך? – לפי שכשבאו שני רעבון אמר, עכשיו כל ישראל מסבבים פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו, עמד וברח לו מפניהם. ההוא דכתיב (=זהו שכתוב): "וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה".

בניגוד למצוות התורה "כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ... וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ"(דברים טו ח-י), חושש אלימלך מפתוח פתחיו לאחיו, ועינו צרה בהם. כך מסכם רש"י בפתיחת הפרק: "וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ – עשיר גדול היה ופרנס הדור. ויצא מארץ ישראל לחו"ל מפני צרות העין, שהייתה עינו צרה בעניים הבאים לדחקו. לכך נענש".

הדברים מקבלים משנה תוקף לפגם, כשאנו מעריכים התנהגות זו של אלימלך אל מול הציפיות והתקוות שתלו בו אחיו, הן במישור הגשמי והן במישור הרוחני. במישור הכלכלי־גשמי נאמר: 

ולמה נענש אלימלך? – על ידי שהפיל את לבן של ישראל עליהם. (משל) לבוליטין (=עשיר) שהיה שרוי במדינה והיו בני המדינה סבורים (=סומכים) עליו ואומרים, שאם יבואו שני בצורת הוא יכול לספק את המדינה עשר שנים מזון. כיון שבאת (=באה) שנת בצורת יצתה (=יצאה) לה שפחתו בסדקי [=שוק של תבואה] וקופתה בידה... כך אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור וכשבאו שני רעב...עמד וברח לו מפניהם.
(רות רבה א ח)

תכונה זו של אלימלך לברוח מאחריות ומהנהגה, תקפה גם לגבי הפן הרוחני. "אלימלך היה שופט בשופטים ואנשים רבים תחת ידו, והיה רואה הצרה והרעה ולא היה מזהיר לחטאים לשוב ולא טרח עצמו בעסקי צבור"(תנחומא שמיני ט מובא באישי התנ"ך, עמ' סו).

וביתר פירוט:

רבי נחמיה פתח: "כְּשֻׁעָלִ֖ים בׇּחֳרָב֑וֹת נְבִיאֶ֥יךָ יִשְׂרָאֵ֖ל הָיֽוּ׃ לֹ֤א עֲלִיתֶם֙ בַּפְּרָצ֔וֹת וַתִּגְדְּר֥וּ גָדֵ֖ר עַל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל לַעֲמֹ֥ד בַּמִּלְחָמָ֖ה בְּי֥וֹם יְ-הֹוָֽה׃"(יחזקאל יג ד). מה השועל הזה מצפה בחורבות לכשיראה בני אדם לאיזה צד יהי בורח, כך כְּשֻׁעָלִ֖ים בׇּחֳרָב֑וֹת נְבִיאֶ֥יךָ. לֹ֤א עֲלִיתֶם֙ בַּפְּרָצ֔וֹת כמשה. למי היה דומה משה רבנו? לרועה נאמן שנפלה גדר סמוך לחשכה עמד וגדרה משלש רוחותיה. נשתייר פרצה ולא היה לו שעה לגדרה ועמד הוא בתוך הפרצה. בא ארי ועמד כנגדו, בא זאב ועמד כנגדו. אבל אתם לא עמדתם בתוך הפרצה כמשה. שאילו עליתם בפרצות כמשה, הייתם יכולים לַעֲמֹ֥ד בַּמִּלְחָמָ֖ה בְּי֥וֹם אף יְ-הֹוָֽה. "וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱ‍ֽלִימֶ֡לֶךְ" – כיון דאתת עקתה, אזלית לך ושבקת להון – "וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה".
(רות רבה פתיחה ה)

[תרגום המשפט האחרון: "כיון שבאה צרה, הלכת לך ועזבת [הפקרת] אותם", וביאר הרב ליפוביץ: "בשביל כתר מלוכה צריכים ראש ארי ולא ראש שועל, הארי הולך לפני המחנה וסולל את הדרך, ואילו השועל מפזל לצדדין ותר לו דרך לברוח ממקום הסכנה"(נחלת יוסף עמ' לב). מנהיג אמיתי גחון ב"ראש גדול" והוא אינו מחפש תירוצים לכשלונות.]

כך סיכם הזוהר: "מפני מה נענשו? אלימלך היה יכול לקום ולהגן על הדור כי צדיק היה, ובשעה שמתעוררים דינים הוא נידון תחילה"(זוהר חדש עח. מובא באישי התנ"ך עמ' סו). הוא שאמרנו שאלימלך הפיל את לבם של ישראל בתרתי: בלחם הגשמי שאליו נשאו פיהם, ולעלייה הרוחנית שלה נשאו את לבם. בשניהם נהג אלימלך מנהג שועלים וברח משדה המערכה בשעה שעיני כל נשואות אליו להושיעם.

על גישה מחמירה זו של חז"ל לאלימלך יש להקשות, לכאורה, מיחסם האוהד והמבין למעשה דומה שעשה אבי אומתנו, אברהם (על השווה והשונה בין אלימלך לאברהם עמד הרב בכרך, 'אמה של מלכות' עמ' 14). הפסוק המתאר את המקרה של אברהם מקביל, ולעתים משתמש באותן מילים המופיעות בסיפורו של אלימלך: "וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ׃"(בראשית יב י). וראה זה פלא, ירידת אברהם לא גררה מטר אש וגופרית על אשר ההין להפיל ליבם של חסידיו שומעי לקחו, "וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן"(בראשית יב ה). לא רק שקטרוג אין כאן אלא בניין אב ולימוד לדורות יש כאן: "תנו רבנן (=שנו רבותינו): רעב בעיר – פזר רגליך, שנאמר 'וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙...' "(בבא קמא ס:) [כמקובל אנו מקשים מחז"ל על חז"ל, למרות שאין המדובר באותם חכמים, שכן כאשר ניתן ליישב דעות סותרות בחז"ל עדיף לא להרבות מחלוקות].

ולא זו בלבד, אלא אף זו: ירידת אברהם מהארץ נתפסת בעיני חז"ל כניסיון קשה שאברהם עמד בו " 'וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ' - ר' פנחס בשם ר' חנין דצפורין פתח, 'אַשְׁרֵ֤י ׀ הַגֶּ֣בֶר אֲשֶׁר־תְּיַסְּרֶ֣נּוּ יָּ֑הּ'... כיון שיצא, קפץ עליו רעבון ולא קרא תיגר ולא הקפיד, אלא 'וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם' "(בראשית רבה מ ב); "...הניסיון הרביעי: מיום שנבראו שמים וארץ לא בא רעב אלא בימי אברהם ולא בכל הארצות אלא בארץ כנען בלבד לנסותו ולהורידו למצרים"(פרקי דר' אליעזר כה) [אל נשכח שאברהם בא מארץ שופעת מים "ארם נהריים" על גדות הפרת והחדקל, והרעב היה רק בארץ המובטחת]. כיצד הופך מעשה אחד פניו לכאן ולכאן, מעליותא לאברהם וגריעותא לאלימלך? כלום משוא פנים יש בדבר? והרי הפסוק במגילת רות חף מכל אשמה ביחס לאלימלך, אין בו לא עשירות מופרזת ולא בגידה, לא קמצנות ולא הפלת לבבות. מהיכן ראו חז"ל את כל אלו באלימלך, מה שלא ראו בפסוקים הדומים בפרשת אברהם? גם אם רגילים אנו לדון זכאים לכף זכות, וחייבים לכף חובה, עדיין מקובלים אנו "הוי דן את כל האדם לכף זכות"(אבות א ו) והחובה הראשונית באלימלך מהיכן יצאה, כאשר בפסוקים עצמם אין לה זכר?

עיון השוואתי מדקדק בתיאור הרעב של אברהם ואלימלך יבהיר מדוע דנו אותם חז"ל בצורה שונה כל כך. עיון זה יוכיח שהפסוקים והמקרים דומים הם רק לכאורה, אך במציאות רב המבדיל מהמשותף. בקמטי הבעות שונות מקפל המקרא את התהום העמוקה שבין צדקת אברהם לבגידת אלימלך, ואלה ההבדלים:

הבדל ראשון – תיאור הרעב

הביטוי הדומה "ויהי רעב בארץ" המופיע בשני המקרים - מטעה, שהרי ברעב של אברהם מתאר המקרא את חומרת הרעב "כי כבד הרעב בארץ", ומכלל העדרו של ביטוי מקביל בסיפור אלימלך, אתה שומע שכאן היה רעב שאפשר לחיות עמו. מצוות יישוב ארץ ישראל אינה כלולה כידוע בין המצוות שנאמר בהן "ייהרג ואל יעבור", ובמצב של פיקוח נפש ודאי, מותר לעזוב את הארץ; אבל כאשר ישנו רעב מצוי – נשארים בארץ וממעטים באכילה! כך למדנו: "תנו רבנן (=שנו רבותינו): אין יוצאין מהארץ לחו"ל אלא אם כן עמדו סאתים בסלע. אמר ר' שמעון אימתי? בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא"(בבא בתרא צא.). כן פסק הרמב"ם: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ - לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן הגויים ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה [וחוזר], אבל לשכון בחו"ל אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שווה דינר חיטין בשני דינרים..."(משנה תורה הלכות מלכים ה ט).

ועוד, ביציאה מהארץ בניגוד להלכה, תולה הגמרא את מותם של אלימלך ובניו: "וכן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך, מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙ גדולי הדור היו, ומפני מה נענשו? – מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ. מאי "הֲזֹ֥את נָעֳמִֽי"? אמר ר' יצחק: חזיתם נעמי שיצאה מארץ לחו"ל מה עלתה לה?"(בבא בתרא צא.). ברם אברהם לא נענש על עוזבו את הארץ, כי הכתוב מנמק את הירידה במצב הנורא "כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ׃". הבדל זה מפריד ומבדיל בין שני האישים ובין שני הסיפורים לרע ולטוב!

הבדל שני – תיאור העזיבה

המקרא משתמש בשני פעלים שונים לתיאור המעשה של עזיבת הארץ: אצל אברהם נאמר "וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם", ואילו אצל אלימלך נאמר "וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ" השימוש בפועל 'הלך' הוא רגיל וסביר, אך השימוש בפועל 'ירד' הוא מיוחד במינו וטעון משא נכבד של תכנים. הפועל הזה מופיע שבע עשרה פעמים בספר בראשית בהקשר להליכה למצרים.

בפירוש דעת מקרא כתב: "מכיוון שארצות מצרים הנושבות הן נמוכות מארץ כנען נופלת ביציאה מזו לשון ירידה... ביציאה לארצות אחרות כגון ארם נהריים נוקט הכתוב לשון הליכה"(בראשית י ב). טופחים על פני פירוש זה וסותרים אותו הפסוקים הבאים: "כִּ֣י אִם־חַי־יְ-הוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶעֱלָ֜ה אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ צָפ֔וֹן וּמִכֹּל֙ הָֽאֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר הִדִּיחָ֖ם שָׁ֑מָּה וַהֲשִֽׁבֹתִים֙ עַל־אַדְמָתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבוֹתָֽם׃"(ירמיהו טז טו) והנאמר ע"י כורש "מִֽי־בָכֶ֣ם מִכָּל־עַמּ֗וֹ יְ-הוָ֧ה אֱ-לֹהָ֛יו עִמּ֖וֹ וְיָֽעַל׃"(דברי הימים ב לו כג). [זה הפסוק האחרון בתנ"ך. מעניין שהתנ"ך פותח בשבח הקשר של העם והארץ, "בראשית – מה טעם פתח בבראשית? משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים"(רש"י בראשית א א) ומסיים בקריאה לעם לעלות לארץ קודשו.

ברור שהמקרא מתייחס לארץ ישראל במושגים על־גיאוגרפיים. לכן כניסה לארץ היא תמיד עלייה ויציאה ממנה היא לעולם ירידה [ממחקר לא מדעי שערכתי על תיאור ההגירה בשפות שונות, עולה שעברית היא השפה היחידה שמתייחסת בצורה סובייקטיבית ערכית לארץ מסויימת. בשאר השפות הגירה מארץ א' לארץ ב' מכונה באותו פועל המתאר הגירה הפוכה]. כך הגדירו חז"ל: "הכל מעלין לארץ ישראל"(כתובות ק:); "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות"(זבחים נד:). "הכל" כולל גם את תושבי הרי ההימליה שהיורד מהם לשכון בארץ ישראל מקבל תעודת עולה, ו"כל הארצות" כולל גם את הרי האלפים שכל העוזב את הארץ לשכון בהם נקרא יורד. יהודי שנאלץ לעזוב את הארץ, אף שבידו היתר הלכתי, חייב להרגיש ירוד, במצב לא טבעי [כך ניתן לפרש על דרך הדרש את הנאמר ליעקב "אַל־תִּירָא֙ מֵרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה... וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם־עָלֹ֑ה". הקב"ה אומר ליעקב שאם לעזיבתו את ארץ ישראל תתחבר הרגשת ירידה יש עדיין תקווה, כי אז, ורק אז, יש ביטחון שתהיה גם עלייה חזרה]. כך אכן הרגיש אברהם "וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם". אבל אלימלך אינו חש בירידה, הוא עוזב מקום אחד והולך למקום אחר ואינו מרגיש שום חיסרון או ירידה; אין תוספת ערכיות וקדושה לבית לחם על פני שדי מואב. "וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ".

ההבדל בין שני הפעלים ניכר ברבות הימים ובנקוף השנים. מי שיורד שואף לעלות, ולכן סמוך לירידת אברהם נאמר "ויעל אברם ממצרים"(בראשית יג א). אבל הליכת אלימלך הולידה תוצאות אחרות לגמרי. כיון שלהליכה זו לא התלוותה הרגשת צער, ההמשך צפוי: "ויבואו שדי מואב ויהיו שם...וישאו להם נשים מואביות...וישבו שם כעשר שנים"(רות א ב-ח) [עשר שנים היא יחידת זמן המציינת קביעות, כניסה לשגרה ולמצב שלא עתיד להשתנות. כך עולה מהמשנה: "נשא אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא וייתן כתובה"(יבמות סד.) (עוד עיין רש"י בראשית טז ג)], ירידה לצורך עלייה מכאן, והליכה צורך השתקעות בנכר מכאן.

הבדל שלישי –  מי ומי ההולכים

המקרא אינו מפרט את שמות או מספר היורדים שנלוו לאברהם. מסיפור המעשה ברור ששרה נלוותה עמו, ויש להניח שכל מי שנסמך על אברהם, הנפש שעשו בחרן ["אברהם מגייר את הנשים ושרה מגיירת הנשים"(רש"י בראשית יב ד)], עבדים ושפחות וכיוצא בהם ירדו עִמּוֹ. פעמיים מדגיש המקרא שאברהם לא הניח או הזניח איש ברעב של כנען. בתיאור העלייה לארץ מסופר: "וַיְצַ֥ו עָלָ֛יו פַּרְעֹ֖ה אֲנָשִׁ֑ים וַֽיְשַׁלְּח֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ׃"(בראשית יב כ), "וַיַּעַל֩ אַבְרָ֨ם מִמִּצְרַ֜יִם ה֠וּא וְאִשְׁתּ֧וֹ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֛וֹ"(בראשית יג א). ברם אצל הליכת אלימלך בא במקרא תיאור מפורט המצמצם את העוזבים לכדי התא המשפחתי הקטן של אלימלך: "ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו׃", כאשר בפסוק הבא מוזכרים שמות בני המשפחה. בזה מדגיש המקרא שאלימלך הפקיר לא רק את אנשי בית לחם שכניו, אלא אף את בני משפחתו הקרובה.

בגידה זו בולטת לאור שתי הערות הנוגעות ליחס שבין הפסוק הראשון והשני בפרקנו. ראשית, נשים לב שהמקרא מפרט מאוד את מקומה של משפחת אלימלך. "בֵּית לֶחֶם" – מובן, אבל לשם מה בא הזיהוי השבטי "יְהוּדָ֗ה". האם בכל פעם שהמקרא מזכיר שם עיר, נרשם בנחלת איזה שבט מדובר? ואם יש נפשך לומר, שהדגש "יְהוּדָ֗ה", בא לאפוקי מבית לחם הגלילית, מדוע אין הוא קיים ברוב ההופעות של השם בית לחם במקרא? וביותר קשה, מדוע טורח המקרא לחזור ולציין את שם העיר במלואה בפסוק ב' אחרי שלמדנו זאת בפסוק א'?

יש לשער שהמקרא רוצה להטמיע בנו את ההרגשה שאנשי בית לחם הם כולם אחים בני משפחה אחת. שהרי הארץ נתחלקה לשבטים, ובתוך השבט הייתה חלוקה פנימית לבתי אב, ומסתבר שכל תושבי בית לחם הם קרובי משפחה. ההדגשה "יְהוּדָ֗ה" באה להזכיר לנו שאנשי בית לחם אינם זרים זה לזה. שם העיר מוסיף גם הוא להרגשת השיתוף והאחווה, העיר מספקת "בית" ו"לחם" לתושביה. אך כגודל הקרבה והציפייה לעזרה ההדדית, כן גודל נפילת הלב מבגידת האחד והמיוחד שבעם.

מבחינה ספרותית פתיחת המגילה מוזרה עד מאוד, במקום הפתיחה הרגילה המציגה ומתארת את הנושא, דהיינו את הנפשות הפועלות ורק אחר כך את הסיפור – כאן פותחת המגילה בסיפור מבלי שנדע במי מדובר, ורק בפסוק ב' כביכול "נזכר" המספר שההתרחשות שהובאה בפסוק א', מתייחסת לאלימלך ולנעמי וכו'. שמא רוצה המקרא להגניב בליבנו מחשבה שבפסוק א' מתוארת פעילות חשאית, סודית, שהנפשות הפועלות מתביישות בה ומסתירות אותה. אלמונים נמלטו בחשאי מפני בושת המעשה, רק "למחרת'' מתברר שהעוזבים הם אלימלך, אשתו ושני בניו.

שמא גם לזה מכוונים דברי המדרש:

"וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ" – גרדום (הרב יששכר בער הכהן כ"ץ: מגורר וריק וערטילאי)". אלא בא וראה כמה חיבב הקב''ה ביאתה של ארץ ישראל יותר מיציאתה, להלן (בתיאור העליה לארץ) כתיב (=כתוב) "סוּסֵיהֶ֕ם... פִּרְדֵיהֶ֕ם... גְּמַ֨לֵּיהֶ֔ם"(עזרא ב סו-סז), ברם הכא (=כאן) כתוב "וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ" – גרדום!
(רות רבה א ה)

ודרשה דומה בזוהר:

כיון שראה אלימלך שהדין בא לעולם מיד ברח להסתלק מן הדין, "וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ" – סתם, רצה להחביא ולהסתיר את עצמו שלא יכירו בו, עמדה מידת הדין והזכירתו, "וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱ‍ֽלִימֶ֡לֶךְ".
(זוהר חדש עז. מובא באישי התנ"ך עמ' סו)

מכאן שבהליכתו הפיל את ליבן של ישראל.

הבדל רביעי – יעד ההגירה

אם יש מי שעדיין לִבּוֹ נוקפו שמא החמירו חז"ל עם אלימלך יותר מכפי דינו, יבוא ההבדל הרביעי ויכריע את הכף לחובה. אברהם ירד למצרים, אלימלך הלך למואב. ירידה למצרים בזמן רעב שימשה בזמן העתיק פתרון מובן ופשוט, וכמעט בלעדי למצוקת הרעב. גם המקרא, גם ההסטוריה וגם ההגיון, מוליכים את סובלי הרעב למקום מים ותבואה לרוב. לא לחינם קמו האימפריות הראשונות על מקורות מים; מצרים בדרום על הנילוס, ובבל ואשור בצפון על גדות הפרת והחידקל. ארץ ישראל נשארה קרחת מכאן ומכאן, ואת תאוותה והכורח שלה לגשם ביטאו עובדי האליל שבה בשמו של האלוה הנפוץ – "הבעל" (הגשם הבועל את אמא אדמה והיא מולידה חיים)!

אמנם התורה מסתכלת על חסרון זה בעיניים מלאות יתרון של בקשת קרבת ה' (וראה גם מעיינה של תורה בראשית עמ' כג):

כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק׃ וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם׃ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְ-הוָ֥ה אֱ-לֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְ-הוָ֤ה אֱ-לֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃
(דברים יא י-יב)

אבל גם בתורה מרובות הירידות מהארץ למצרים בשנות רעב, ולא רק מכנען, "וְכָל־הָאָ֙רֶץ֙ בָּ֣אוּ מִצְרַ֔יְמָה לִשְׁבֹּ֖ר אֶל־יוֹסֵ֑ף כִּֽי־חָזַ֥ק הָרָעָ֖ב בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃"(בראשית מא נז).

מאליה עולה השאלה מה יש לאלימלך לחפש במואב? אם היה רעב בבית לחם, סביר מאוד שלא היה מה לאכול גם במואב. כמות המשקעים המרווה את שדות בית לחם כפולה ומכופלת (כחמשת מאות מ"מ לשנה בימינו) מזו היורדת על שדות מואב (כמאתיים מ"מ לשנה). ועוד, מבחינה דתית־חברתית עמון ומואב הן האומות היחידות שאסורות לבא בקהלנו, "לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל יְ-הוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל יְ-הוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃"(דברים כג ד). לשם מה הולך אלימלך דווקא לשנואי נפש של אומתנו?

ב. ישראל ומואב – חסד ואנטי חסד

שאלה זו תוביל אותנו אל מחוזות החסד הנסתרים והנעלמים שבמגילת רות. אולם אליהם נגיע רק לאחר שנעמוד על ההבדל התהומי שבין ישראל למואב. הבדל זה נעוץ בשחר הימים של האומות ונובע ישירות מתכונות אבות האומות, אברהם ולוט. המידה המיוחדת לאברהם, אבי האומה הישראלית, היא החסד "תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם׃"(מיכה ז כ).

התורה מאריכה לספר בחסד של אברהם ובמיוחד במידת הכנסת האורחים שהייתה שיא השיאים בכתר חסדו. חסדו של אברהם בא לידי ביטוי גם, ואולי בעיקר, כלפי שונאיו ומתנגדיו, כלפי לוט וכלפי סדום. לוט בגד בדודו מיטיבו (ראה רש"י בראשית יג ה על פי בבא קמא צג.), נפרד ממנו וערק למחנה האויב, לסדום, שחרתה על דגלה את התכונה המנוגדת לזו של אברהם, את האנטי-חסד ששיאו בביזוי והתעללות באורחים (ראה אוצר האגדה עמ' תתכו). וראה זה חסד, בשעת צרה לא מהסס אברהם ונחלץ להגן על מתנגדיו שונאי דרכו, המפריעים לו בהפצת שם ה' בעולם. כך בוויכוח הכמעט חצוף (בראשית יח) עם הקב"ה, אולי ימצאון צדיקים להציל את עיר הרשע; וכך בצאתו להלחם לשחרר את שבויי סדום וביניהם לוט. מתוך עשרות מאמרי חז"ל בעניין של חסד אברהם נצטט רק את זה: "אמרה מידת החסד: כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עמד שם במקומי"(ספר הבהיר. עיין אישי התנ"ך).

התכונות הללו הועברו גנטית בתורשה לזרע זרעם של האבות, ו"מעשה אבות סימן לבנים" אינו רק ציון טכני לעובדה שההסטוריה חוזרת על עצמה. בהיגד זה טמונה עצמת ההשפעה של אבי האומה על אומתו לדורות עולם, באשר הוא יוצר ומקנה לה את התכונות והערכים המאפיינים אותה במשך ימי חייה. כך יוצר אברהם, איש החסד, אומה ומטביע בה סימנים; "שלושה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנים וגומלי חסדים"(יבמות עט.). אברהם הוא האחראי למידות אלו: "כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו [=אהבתיו] לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְ-הוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט"(בראשית יח יט).

גם לוט מנחיל לזרעו את תכונות נפשו. הצירוף של לוט וסדום מוליד אומה מעוותת, מואב שמה, שעליה נאמר: "לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל יְ-הוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל יְ-הוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם"(דברים כג ד-ה). יצויין שעל מצרים, ממררת חיינו ומקפחתם (שמות א יג-כב) נאמר "לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ׃ בָּנִ֛ים אֲשֶׁר־יִוָּלְד֥וּ לָהֶ֖ם דּ֣וֹר שְׁלִישִׁ֑י יָבֹ֥א לָהֶ֖ם בִּקְהַ֥ל יְ-הוָֽה׃"(דברים כג ח-ט). רק עמון ומואב מרוחקים מכל וכל מבוא בקהל, כי רק הם מתנגדים במהותם לתכונה של עם ישראל (ובנוגע ליחס המפלה לעמלק עיין במאמרי על מלחמת עמלק). לעולם אין אנטי חסד מתערב בחסד, ואין אומה שחסרה כל כך מידת הכרת הטוב יכולה להתמזג עם אומה שכל כולה זועקת הכרת הטוב [השם יהודי נגזר משמו של יהודה על שם "הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־יְ-הוָ֔ה"(בראשית כט לה)].

מה מחפש אפוא אלימלך במואב? ייתכן שכאן נעצו חז"ל את יתד הביקורת באלימלך. האדם שהשיל מעצמו את סימן ההיכר היהודי, הלא הוא לבוש החסד, לא מצא טוב מללכת ולהתחבר עם אומה שסימן ההיכר שלה הוא חוסר החסד וההתנגדות לו. אלימלך הבין שחברה בריאה ונורמלית תקיא אותו מקרבה, בשעה שתתוודע לעברו, וליחסו לחברה ביהודה. אבל כשאלימלך בא למואב מקבלים אותו בזרועות פתוחות. תוך זמן קצר הוא זוכה להיות מחותן בבית המלוכה במואב [רות בת בתו של עגלון בן בנו של בלק (סנהדרין קה:)]. מן הסתם הפך אלימלך לסמל ודוגמה למואבים, כיצד אמור מואבי להתנהג. אולי אף זכה ל"פרס מואב על מפעל חיים והנחלת מורשת מואב לדורות הבאים".

המגילה פותחת אפוא בסיפור על יהודי שהתכחש לאומתו ועזב אותה כדי לצרף את שנאת החסד שלו לשנאת החסד של מארחיו המואבים. ברם ההמשך המפתיע מתאר כיצד חוזר החסד האבוד לעם ישראל, דווקא על ידי בת העם שהוא אנטי חסד. מתברר שהליכתו של אלימלך למואב בבחירה חופשית שדגלה הוא אנטי חסד, "מנוצלת" על ידי הקב"ה למהלך הפוך, אשר אמור להחזיר את עטרת החסד ליושנה בישראל. על חסדה המופלג של רות נעמוד במאמרים נפרדים בע"ה. כאן רק נציין שחסד זה הוא אחד מאבני היסוד הבסיסיים של המגילה כולה, הן לפי פשוטם של מקראות והן לפי המהלכים העמוקים של הרבדים הנסתרים המדרשיים והקבליים שבמגילה.

כאן שואל הלומד: מהיכן לרות תכונת חסד מופלגת שלא מעלמא הדין, הרי ישותה טבועה מלידתה בתכונת האנטי חסד הזורמת בעורקי כל מואבי ומואביה מאז ימי סדום ולוט. בכיוון ההפוך עוד ניתן להבין, שאלימלך שטבועה בו תכונת החסד מתעלם ממנה, ובוחר שלא ליישם אותה ולנהוג על פיה. אבל מי שאין בו תכונה פלונית, כיצד מתעלה הוא בה ומצטיין בהנהגתה? וכי מי שבא מארצות החום ילמד את תושבי הקוטב כיצד נוהגים בקרה? הרי דווקא בגלל הניגודיות התהומית הזו גזרה תורה "לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל יְ-הוָ֑ה", וכיצד תורה מואביה זו תורת חסד לעם שעיקרו חסד?

כדי להשיב על שאלה זו חובה עלינו לפרוס טפח מיריעה רחבה במסכת המידות ולהסביר את המושג "חסד-דטומאה". כל תכונה ראויה ראוי לה שתהיה במידה ולא תימשך אל עבר הקיצוניות המופלגת ("מידה במידה"), שאז כבר איבדה את מידתה לשבח, ויש בה טעם לפגם. הן כך הורנו הרמב"ם "הפעולות אשר הן טובות הן הפעולות השוות הממוצעות בין שני קצוות"(שמונה פרקים ד). גם מידת החסד לא יצאה מהכלל, והפרזה בה אינה תוספת שבח אלא איסור: "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"(כתובות סז:) והסביר הרב דסלר: "מי ששורש שאיפתו בחסד... יתכן ששאיפתו המופרזת להתחסד תביאהו שיפזר ממונו יותר מיכולתו, ואם אין לו, גם ילווה ממון מאחרים ויפזרנו עוד, וסופו שהחסד יביאהו לגרום הפסד לאחרים"(מכתב מאליהו ב "המידות בקיצוניותן", עמ' 164).

ביטוי נוסף לחסד הקיצוני, החסד הטמא, הוא בגילוי עריות: "וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר־יִקַּ֣ח אֶת־אֲחֹת֡וֹ וְרָאָ֨ה אֶת־עֶרְוָתָ֜הּ... חֶ֣סֶד ה֔וּא"(ויקרא כ יז). מה עניין "חסד" אצל עריות? פירש הרב דסלר: "כי עניין פריה ורביה כשלעצמו הוא חסד גדול, כי על ידו משפיע האדם טובה לעולם, אבל כשיוצא חוץ לסדר הקבוע לו מאת הבורא יתברך ונעשה לשם סיפוק תאווה גרידא, או בעבירה חס ושלום, הרי גִּדְרוֹ חסד שבטומאה". בלשוננו נוסיף: חסד הוא אהבה שפירושה נתינה והתחברות. ראוי לאדם שידע שגם לאהבה יש גבולות וגם לנתינה והתחברות יש קצה וסוף. אהבה כן. אך לא עם כל מי שמתאווים, ולא כל אימת שחומדים ולא איך שמשתוקקים, וכיוצא באלו גדרים וסייגים. אש מחממת בונה ומועילה, כאשר האדם שולט בה, משפרצה האש כל רסן, היא שורפת ומכלה.

ייתכן שקיימת זיקה בין חסד טהור לחסד טמא. מי שמפנה את נקודת החסד שבו לאפיק טהור שבין אדם לחבירו, גדור הוא מעריות ומפריצות. ברם מי שגדר עצמו מחסד טהור של נתינה לזולת, פורץ החסד הטמא שלו באפיק הטומאה של גילוי עריות. ומכאן ש"שלושה סימנין יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים"(יבמות עט.) מציינים שתי פנים של אותו מטבע ותכונה: מי שיש בו ביישנות, היא צניעות, יש בו ממילא גם גמילות חסד; וכך גם להפך.

לכן אברהם, שהוא שיא גמילות החסד, מעוטר בצניעות מופלגת, עד שבגיל מבוגר מאוד אומר הוא לשרה אשתו "הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת־מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ׃"(בראשית יב יא); "עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם"(רש"י). שני ההפכים בולטים בסדום, בלוט ובמואב, לא רק חוסר חסד, כפי שראינו לעיל, אלא גם ריבוי של "חֶ֣סֶד ה֔וּא", חסד של טומאה של גילוי עריות. כך עוטרים אנשי סדום על בית לוט בדרישה "אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃"(בראשית יט ו); "במשכב זכור"(רש"י). לוט מצדו מציע להם תמורה שפלה ונבזית "הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ... וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם"(בראשית יט ח). ואכן לאחר חורבן סדום נרשם הסיפור הידוע של לוט ובנותיו שתוצאותיו שני ממזרים, מואב ובן עמי. על מואב נאמר "זו שלא היתה צנועה פירשה שמאביה הוא"(רש"י בראשית יט לז), אין לה כל בושה במעשה המביש.

כל כך טבוע הטבע הטמא הזה במואב, שאף לאחרי דורי דורות חוזר וניעור פגם גילוי העריות בבנות מואב "וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב׃"(במדבר כה א); "על ידי עצת בלעם כדאיתא (=כמובא) בחלק (=שם של פרק במסכת סנהדרין)"(רש"י); " 'וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם' – תניא ר' אליעזר אומר ערומות פגעו בהם, ור' יהושע אומר שנעשו כולם בעלי קריים"(סנהדרין קו.). חוסר החסד שלא נתנו לישראל לחם ומים, גורם וגורר "חֶ֣סֶד ה֔וּא" של עריות.

ומכאן שלא נכונה ההנחה שבמואב אין חסד, יש ויש למואב חסד, רק שאצלם בא החסד בסטרא אחרא בצד טומאתו, ב"חֶ֣סֶד ה֔וּא" של עריות. גדולתה של רות שבשעה קשה לישראל, שעה שבה גלה החסד עם גלות מנהיג האומה, קמה בה רוח והופכת את חסד טומאת מואב לחסד טהרה ישראלי, וחסד זה היא מביאה עמה משדות מואב לשדות בית לחם. מהלך כזה יכול להיעשות רק על ידי אישה יוצאת דופן בצניעותה ובטהרתה, כמו שאכן הייתה רות, כפי שנוכיח אם ירצה ה' במאמר נוסף. אלימלך לא שיער שבעריקתו למואב הוא משמש כלי ביד ההשגחה, ובניגוד גמור לכוונתו למעט חסד מישראל, הוא דווקא מרבה חסד ממקור האנטי חסד [כך אחי יוסף מכרו אותו מצרימה כדי שלא יתקיימו החלומות, אבל ההשגחה מסבבת שדווקא מעשה המכירה מאיץ ומסייע לקיומם של החלומות].

ג. "עזות דקדושה" במלכות ישראל

לשם מה "צריך" הקב"ה מסובב הסיבות, לסובב חסד של טומאה לתוך חסד של טהרה? מה בא ה"מגיד מראשית אחרית" ללמדנו ב"אחרית" של רות, שמחלון וכליון הם ראשיתה? בדרכנו להבנת המשמעות העמוקה של מושג ה"חסד" שבמגילה, נתעכב להסביר את המושגים "עזות דטומאה" ו"עזות דקדושה" הנובעים ממידת החסד כפי שנתבארה לעיל.

אם נתבונן בשני צדי ה"חסד" של סדום ומואב – ה"אנטי חסד" בין אדם לחבירו, וה"חֶ֣סֶד ה֔וּא" שבינו לבינה – נבחין במכנה משותף בולט לעין, החוצפה והעזות! אפשר שלא הסדומאים המציאו את חוסר החסד ואת צרות העין, אבל ברור שהסיפור של "מיטת סדום" או סירוב לתת מלח לאורח, אינו סתם חוסר חסד, אלא עזות של חוסר חסד. כמו כן קרוב לוודאי שלוט ובנותיו לא היו ראשוני מגלי העריות בעולם, אבל נראה שהם היו הראשונים שלא התביישו בכך. אדרבה הם התפארו והנציחו את המעשה המחפיר בשם הילד "מואב – מאב".

עזות זו נרשמה בגנים ההסטוריים של האומה המואבית, ועברה מדור מואבי למשנהו. אבי עם ישראל הציל את אבי המואבים ואפשר את קיום האומה, וכשמואב מסרב לבקשת ישראל לתת לו מים בעברם בדרך, הסירוב אינו רק חוסר חסד אלא חוצפה ועזות. זנות במלחמה היא, כנראה, עניין צפוי, אשר על כן ציוותה תורה "והיה מחניך קדוש", ורק בדיעבד התירה "אשת יפת תואר". אבל שבת-מלך תתייצב בראש מערכת משומנת של נשים, המשתמשות בגילוי העריות ככלי נשק להבסת עם ישראל (במדבר כה טו) – זוהי פריצת כל המוסכמות, דהיינו עזות (ראה שיחות מוסר לרב חיים שמואלביץ תשלב עמ' קכו)! לכן מתריע הנביא: "שָׁמַ֥עְנוּ גְאוֹן־מוֹאָ֖ב גֵּ֣א מְאֹ֑ד"(ישעיהו טז ו), כנגד עם ישראל שהם ביישנים, מתייצבים המואבים שהם בעלי עזות!

מיותר לציין שתכונת העזות היא בדרך כלל שלילית. ואם על גאה סתמי אמר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור בעולם"(סוטה ה.), על עז פנים לא כל שכן. וכך קבעה המשנה "עז פנים לגהינום"(אבות ה כ). אכן כשם שאמרנו במידות הטובות שיש לאחוז בהן במידה ("מידה במידה"), שאם לא כן תשמשנה לרעה, כך גם במידות הרעות יש לנהוג במידה ולהפוך אותן למידות טובות ומועילות.

לעתים יש להשתמש גם בגאווה לצורך עבודת ה'. לשבחו של יהושפט נאמר "וַיִּגְבַּ֥הּ לִבּ֖וֹ בְּדַרְכֵ֣י יְ-הוָ֑ה"(דברי הימים ב יז ו). וכן דרשו חז"ל בסוגיה המדברת בגסות הרוח, "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית"(סוטה ה. וראה רש"י שם). כנגד "עז פנים לגהינום"(אבות ה כ) מצוה המשנה "הוי עז כנמר"(אבות ה כה), והרמ"א העיר: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך"(שולחן ערוך אורח חיים א א).

בעיקר נחוצה מידת העזות כמידה עקבית, רציפה והכרחית למלך בישראל. מלכות פירושה שררה, דין, תקיפות ומשפט, "מֶ֗לֶךְ בְּ֭מִשְׁפָּט יַעֲמִ֣יד אָ֑רֶץ"(משלי כט ח); ועל ה' נאמר "יְהוָ֣ה מָלָךְ֮ גֵּא֪וּת לָ֫בֵ֥שׁ"(תהילים צג א).

אמנם התורה מאזנת את כוחות גאוותו של המלך בסדרת ציוויים שתכליתם היא "לְבִלְתִּ֤י רוּם־לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו"(דברים יז כ). בזוהר מבואר על ספירת מלכות: "היא הבחינה האחרונה מעשר ספירות והיא בחינת סיהרא (=ירח) דלית ליה מגרמיה (=שאין לו מעצמו) כלום"; וראשי התיבות של מלך הם: מדגרמיה לית כלום. בכל זאת מלך חייב שתהיה בו עזות שאם לא כן בטלה מלכותו "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"(כתובות יז.).

אבל מהיכן תימצא עזות בעם שכל פרטיו הם ביישנים? וכיצד תימצא מלוכה בישראל? כיצד יקום יהודי אחד, יטול מקל ויכה על קדקד אחיו ורק הוא יהיה "דַּבָּר הדור"(ראה סנהדרין ח.) ואין בלתו? אם רוצים מלוכה יהודית חייבים "לייבא" את העזות המלכותית ממקור חיצוני; למהול את דם משפחת המלוכה הצנועה והביישנית בדם של עזות מלכות גאוותנית. הפירוש המעשי של תמהיל זה הוא השידוך המואבי של משפחת המלוכה בישראל. כך מביא האדמו"ר רבי שמואל מסוכצ'וב בשם זקנו האדמו"ר מקוצק:

דעניין (=שעניין) המלוכה לא היה נמצא בישראל והיו צריכים ליקח (=לקחת) זאת מעמון ומואב. והפירוש פשוט כי כאשר כל ישראל כאיש אחד המה, אינו שייך שישתרר אחד על חבירו... ולכך הוצרכו ישראל ליטול המלוכה מעמון ומואב משום דקליפת מואב גאות... ועל כן היתה נפש דוד טמועה בשביה בתוך קליפת מואב כדי להוציא עניין ההתנשאות מהקליפה ולהביאה אל הקדושה, להתנשא ולהשתרר לשם שמים.
(שם משמואל במדבר שבועות תר"ע)

שליחת ההשגחה לייבא את העזות הנדרשת למלכות ישראל היא רות המואביה. כדי שתוכל להמיר את עזות הטומאה של מלכות מואב בעזות דקדושה של מלכות ישראל, חייבת הייתה רות לתקן את חטאי מואב ולהיות מושלמת הן בחסד טהור בין אדם לחברו והן בצניעות מופלגת ובטהרה אמיתית. במאמרים הבאים נעיין בארוכה בתכונותיה אלו של רות.

" 'וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱ‍ֽלִימֶ֡לֶךְ' – רבי מאיר היה דורש שמות: אֱ‍ֽלִימֶ֡לֶךְ – שהיה אומר אלי תבא מלכות"(רות רבה ב ה).  כאן נגלה לנו שמהלך המגילה הוא מהלך של חסד. אלימלך נוטש את מידת החסד והולך אל עם שאין בו חסד, ומשם בא החסד לעם ישראל באמצעות רות. אך עם החסד הזה מגיעה גם העזות, אבן היסוד במלכות ישראל המאזנת בין שפלות וענוה לבין עזות וגאווה, בחסד ואמת של מלכות נצח.