א הִנָּ֨ךְ יָפָ֤ה רַעְיָתִי֙ הִנָּ֣ךְ יָפָ֔ה עֵינַ֣יִךְ יוֹנִ֔ים מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵ֑ךְ שַׂעְרֵךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔ים שֶׁגָּלְשׁ֖וּ מֵהַ֥ר גִּלְעָֽד׃ ב שִׁנַּ֙יִךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הַקְּצוּב֔וֹת שֶׁעָל֖וּ מִן־הָרַחְצָ֑ה שֶׁכֻּלָּם֙ מַתְאִימ֔וֹת וְשַׁכֻּלָ֖ה אֵ֥ין בָּהֶֽם׃ ג כְּח֤וּט הַשָּׁנִי֙ שִׂפְתֹתַ֔יִךְ וּמִדְבָּרֵ֖יךְ נָאוֶ֑ה כְּפֶ֤לַח הָֽרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵֽךְ׃ ד כְּמִגְדַּ֤ל דָּוִיד֙ צַוָּארֵ֔ךְ בָּנ֖וּי לְתַלְפִּיּ֑וֹת אֶ֤לֶף הַמָּגֵן֙ תָּל֣וּי עָלָ֔יו כֹּ֖ל שִׁלְטֵ֥י הַגִּבּוֹרִֽים׃ ה שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תְּאוֹמֵ֣י צְבִיָּ֑ה הָרוֹעִ֖ים בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃ ו עַ֤ד שֶׁיָּפ֙וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים אֵ֤לֶךְ לִי֙ אֶל־הַ֣ר הַמּ֔וֹר וְאֶל־גִּבְעַ֖ת הַלְּבוֹנָֽה׃ ז כֻּלָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י וּמ֖וּם אֵ֥ין בָּֽךְ׃ ח אִתִּ֤י מִלְּבָנוֹן֙ כַּלָּ֔ה אִתִּ֖י מִלְּבָנ֣וֹן תָּב֑וֹאִי תָּשׁ֣וּרִי ׀ מֵרֹ֣אשׁ אֲמָנָ֗ה מֵרֹ֤אשׁ שְׂנִיר֙ וְחֶרְמ֔וֹן מִמְּעֹנ֣וֹת אֲרָי֔וֹת מֵֽהַרְרֵ֖י נְמֵרִֽים׃ ט לִבַּבְתִּ֖נִי אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה לִבַּבְתִּ֙ינִי֙ באחד (בְּאַחַ֣ת) מֵעֵינַ֔יִךְ בְּאַחַ֥ד עֲנָ֖ק מִצַּוְּרֹנָֽיִךְ׃ י מַה־יָּפ֥וּ דֹדַ֖יִךְ אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה מַה־טֹּ֤בוּ דֹדַ֙יִךְ֙ מִיַּ֔יִן וְרֵ֥יחַ שְׁמָנַ֖יִךְ מִכָּל־בְּשָׂמִֽים׃ יא נֹ֛פֶת תִּטֹּ֥פְנָה שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ כַּלָּ֑ה דְּבַ֤שׁ וְחָלָב֙ תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ךְ וְרֵ֥יחַ שַׂלְמֹתַ֖יִךְ כְּרֵ֥יחַ לְבָנֽוֹן׃ יב גַּ֥ן ׀ נָע֖וּל אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה גַּ֥ל נָע֖וּל מַעְיָ֥ן חָתֽוּם׃ יג שְׁלָחַ֙יִךְ֙ פַּרְדֵּ֣ס רִמּוֹנִ֔ים עִ֖ם פְּרִ֣י מְגָדִ֑ים כְּפָרִ֖ים עִם־נְרָדִֽים׃ יד נֵ֣רְדְּ ׀ וְכַרְכֹּ֗ם קָנֶה֙ וְקִנָּמ֔וֹן עִ֖ם כָּל־עֲצֵ֣י לְבוֹנָ֑ה מֹ֚ר וַאֲהָל֔וֹת עִ֖ם כָּל־רָאשֵׁ֥י בְשָׂמִֽים׃ טו מַעְיַ֣ן גַּנִּ֔ים בְּאֵ֖ר מַ֣יִם חַיִּ֑ים וְנֹזְלִ֖ים מִן־לְבָנֽוֹן׃ טז ע֤וּרִי צָפוֹן֙ וּב֣וֹאִי תֵימָ֔ן הָפִ֥יחִי גַנִּ֖י יִזְּל֣וּ בְשָׂמָ֑יו יָבֹ֤א דוֹדִי֙ לְגַנּ֔וֹ וְיֹאכַ֖ל פְּרִ֥י מְגָדָֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

צרור המור (לורברבוים)

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק א:
[א מוסב על תשובת השכינה]
פסוק א:
הנך יפה רעיתי. מוסב על מה שאמר למעלה בשבח. ישראל ואמר טעם למה הי' לך כל הטובות האלו בגאולת מצרים לפי שבגאולת מצרים הנך יפה בנעשה והנך יפה בנשמע:
פסוק א:
עיניך. היינו הצדיקים.
פסוק א:
יונים. נמשלו ליונים שלא היו ממירין השי"ת בחטא העגל והוא שבט לוי:
פסוק א:
מבעד לצמתך שערך. לפי הדוגמא השער באשה היא תחת הקישור של הסבכא (ומבעד לצמתך פי' מבפנים לקישורך כמו שפירש"י) וידוע שהשער הוא מותרי הגוף והנמשל שהערב רב המכונים בשם שערך שהיו אז מבעד לצמתך היינו בתוך הקשר של ישראל:
פסוק א:
כעדר העזים. היו דומין ללבן ובניו שנמשלו לשעירים שכל אותן שהן תחת כוחות הטומא' נמשלו לשעירים כמ"ש (ישעיהו י״ג:כ״א) ושעירים ירקדו שם:
פסוק א:
שגלשו מהר גלעד. שגלשו פי' שנקרחו כמ"ש רש"י והיינו כמו שנקרחו כחן של לבן ובניו מהר הגלעד בשעה שאמר להם הקב"ה השמר לך מדבר עם יעקב כמו כן נקרא כחן של הערב רב שלא היו יכולין להחטיאך וכל זה נעשה לך אז בשביל הצדיקים שהיה בך דהיינו העיניך יונים האמור למעלה משא"כ עכשיו שאפס צדיק וחסיד וצריך אתה ליסורין שתזדכך. אמנם לא תתייאשי מן הגאולה כי יש קצבה לכל היסורין וזהו שאמר שניך כעדר הקצובות:
פסוק ב:
שניך כעדר הקצובות. כי הגליות והיסורין הבאים על ישראל הכל נרמז במעשה האבות כמבואר במדרש רבה פ' וישלח על קרא דריוח תשימו בין עדר ובין עדר דהיינו שיהיה ריוח בין צרותיהן של ישראל וזהו כוונתו כאן שניך פי' אוכלייך הצרות והיסורין שמכלין אותך הן כעדר הקצובות כאשר נקצבו ע"פ העדרים ששלח יעקב לעשו כן הוא:
פסוק ב:
שעלו. שהיסורין עולים ומסתלקין מן הרחצה. כשרוחצין את כתם העונות כי נאמנים הם בשליחותן:
פסוק ב:
שכולם מתאימות. סיבת שליחות היסורין הוא בכדי לזכך הישראל שיהיו מחוברין להשכינה (מתאים הוא מלשון חיבור) וכן אמרו במדרש שהישראל הם מותאמים להשכינה:
פסוק ב:
ושכולה אין בהם. בכדי שלא ידח ממנו נדח וע"י יסורין כולם יזדככו ויתחברו להשכינה ושום שיכול לא יהיה בהם:
פסוק ג:
כחוט השני שפתותיך לכך אני מייסרך כי מובטחני אני בך שלא תבעט בי מחמת היסורין כי ידעתי ששפתותיך הן כחוט השני כי כמו שהתולעת שני אף אם ירחץ בדברים חמוצים וחריפים לא ישתנה גוון שלו כן לשון ודיבור של ישראל לא ישתנה מחמת היסורין לקרות תגר רק כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה וזהו שאמר:
פסוק ג:
ומדברך נאוה. ודיבורך.
פסוק ג:
כפלח הרמון רקתך. אפי' הרקים שבך אם יהיו מפולחים ומבוקעים ביסורין כפלחי הרמון:
פסוק ג:
מבעד לצמתך. מ"מ הם מבפנים לקישורך ואין יוצאין ח"ו מקישור ישראל כידוע שאותן שיוצאין מכלל ישראל וממירין דתן לאו משורש ישראל הן:
פסוק ד:
כמגדל דוד צוארך. הרצון בזה כי הצדיקים מכונים בשם צואר ישראל כי כל העול מונח על צוארי הת"ח והצדיקים כענין שנא' (ישעי' נג) והוא מחולל מפשעינו. וממשיל אותן למגדל דוד היות כי הרשעים תיכף כשיבא עליהן יסורים נכנעין ומשתחוין לע"ג משא"כ הצדיקים שהם עומדי' זקופין כמגדל ונמשלין למגדל דוד כי כמו שציון נבנה למען ממנו תצא תורה וגם בנוי לתלפיות ללמוד ממנו צורת נוי מלאכת תבניתו כמו כן הת"ח. הצדיקים שבכל דור ודור אשר מהם תצא תורה וכן יסורי הת"ח באין לתלפיות שילמדו כולם מהם לעמוד כמגדל זקוף נגד הקמים עליהם להעבירם על דתם ולא ישגיחו על היסורין:
פסוק ד:
ואלף המגן לקח למשל כמו אלף המגן והן החרש והמסגר אלף שהם מגינם של ישראל והן גלו קודם לכל הגולים בכדי להעמיד ישיבות ואלולי הן הי' ח"ו משתכח תורה מישראל:
פסוק ד:
תלוי עליו. נמצא שתלה עליהם.
פסוק ד:
שלטי הגבורים. כל שלטי החצים של הגבורים במלחמתה של תורה כי על ידם נשאר לימוד התורה בכלל ישראל וכן הן הצדיקים והת"ח שבכל דור ודור כי על ידם של הרשעים הן לוקים קודם לכל כמו שנאמר (יחזקאל ט) ממוקדשי תחלו:
פסוק ה:
שני שדיך. השכינה מדברת ואומרת בא נא וראה כשרותך שהי' לך אז וכל כך גדול היה כשרותך עד ששני שדיך היינו מניקייך והם משה ואהרן וכמו שאנחנו היינו יונקים מהם כמו כן הם היו יונקים מאתנו (כמו שפי' רש"י בקרא דלך רד כלום נתתי לך גדולה רק בשביל ישראל ע"ש) וזהו שאמר שני שדיך הם מניקים אותך דהיינו משה ואהרן. כשני עפרים. היו ג"כ כשני עפרים עופר הוא איל בחור היונק שדי אמו וכמו כן היו משה ואהרן כשני עפרים יונקים שהיו יונקים מאתנו:
פסוק ה:
תאומי צביה. כי אמרו במדרש שתאומי צביה כיון שפירש אחד מהם מדדיהן דדן נסתם כן היו משה ואהרן עם ישראל כאשר נפרשו ישראל ח"ו מיניקת השכינה נסתם יצירת ההשפעה אף מהמניקים:
פסוק ה:
הרועים בשושנים. ומה שזכו להיות שני שדיך ומניקייך הוא רק מטעם שהיו רועים את ישראל הנקראי' שושנים לדרך הטוב וכ"ז שהיו רועים והישראל הלכו בדרך שהיו הרועים מוליכים אותן זכו להיות שדיך ומניקייך:
פסוק ו:
[ב הבטחת השכינה]
פסוק ו:
ונסו הצללים. כהתימו לשבח את ישראל התחיל להבטיחם שיקיים בקשתם שביקשו למעלה (ב יז) ואמר הנני מבטיח לכם שאמלא בקשתכם בזכות אבותיך עד שיפיח היום ונסו הצללים כלומר כשאראה שח"ו יתמו זכות אבות וזכיות המגינים עליהם המכונים בשם צללים הנני אקדים הגאולה ואומר:
פסוק ו:
אלך לי אל הר המור. זה הר סיני לעשות ישראל מקוטרת מור כי כמו שהקטרת מור מבריח כל הרוחות הרעים כן ע"י הר סיני פסקה זהומתן. הלבונה. ללבן אותך ולהפך כל החטאים לזכיות:
פסוק ז:
כולך יפה וגו'. לעשותך להיות כולו יפה שלא יהיה בך שום מום:
פסוק ח:
אתי מלבנון כלה. אמרו במדרש שהגלות מכונה בשם לבנון כי הגלות מלבין עונותיהן של ישראל ולזה אמר כי מחמת שנתארסת לי מלבנון פי' מגלות מצרים נעשית כלה אתי כענין שנאמר וארשתיך לי לעולם:
פסוק ח:
אתי מלבנון תבואי. ולכך אני מבטיחך אף שיתמו ח"ו זכות אבות מ"מ אתי מלבנון תבואי פי' בשבילי ועמי תבואי מכל שאר הגליות שנקראו לבנון:
פסוק ח:
תשורי מראש אמנה. תשורי לשון הבטה והשגחה אמר הקב"ה להכנ"י מובטח אתה שתהיה מושגח מאתי אפילו אם ח"ו לא יהי' לך שום זכות מ"מ תושגח מאתי בזכות האמנה שהאמנת בי מראש בשעת יציאת מצרים כמו שנאמר (ירמיה ב) זכרתי לך חסד נעוריך וגו':
פסוק ח:
שניר וחרמון. כמו שהשגחתי עליך בזכות האמנה בבואך אז להרי שניר וחרמון שהיו הרי סיחון ועוג והשגחתי עליך והצלתיך מהם:
פסוק ח:
ממעונות אריות וגו'. כך אשגיח עליך בקיבוץ שאר גליות להצילך ממעונות אריות מהררי נמרים:
פסוק ח:
לבבתני. וגם בזכות הזמן שעבדו ישראל את ה' בכל לבבם כמצווה עלינו בתורה ועבדת את ה' אלהיך בכל לבבך וזה הי' בימי משה ובימי יהושע כמו שנאמר ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וזה שאמר לבבתני כלומר עבדתני בכל לבבך:
פסוק ח:
אחותי כלה. מכנה הכנ"י אז בשם אחותי כלה כי האירוסיו נעשה תיכף כשיצאו ממצרים ושם אחותי נאמר על דבר הראוי להתחבר לחבירו (כמ"ש המורה בח"א בשיתוף שם אח ואחות) והנה הכלה כשהיא מתרחקת עצמה מהחתן לא נקראת רק בשם כלה אבל כשהיא מתקרבת ומתחברת עצמה תמיד אל החתן נקראת בשם אחותי כלה יען היא מתקדשת ומתחברת אליו:
פסוק ח:
באחד מעיניך. אחד הוא לשון משובח (כמו אחד העם) וראשי ישראל נקראים עיני העדה והמשובח שבעיני העדה הי' משה ואז עבדתני בכל לבבך:
פסוק ח:
ענק מצורוניך. הוא כינוי ליהושע מדרגה למטה ממדריגת משה והוא הי' המשובח בענקים שבענקי צוואר היינו שאר הנביאים המכונים בשם צוואר כלומר גם בימי יהושע עבדתני בכל לבבך ובשכר זה מה יפו וגו':
פסוק י:
מה יפו דודיך. בשכר שעבדת אותי בכל לבבך מה יפו יהי' דודיך כשיגיע עת דודים היינו בגאולה העתידה:
פסוק י:
אחותי כלה. כשתתחבר אצלי ותקרא בשם אחותי:
פסוק י:
מיין. פי' יותר מיין כי היין הוא כינוי לדבר טוב שיש לו גבול כמו יין כששותה יותר מגבולו משתכר כן היה גבול לשכלינו עד שבן עזאי הציץ ונפגע משא"כ בעת הגאולה לא יהי' גבול לשכלינו:
פסוק י:
מכל בשמים. היינו שיהיו מעשיך הטובים נותנים ריח טוב יותר מכל מיני בשמים וכל כך יהי' הריח חזק עד שיריחו בו כל אפסי ארץ ויתגיירו ויטו שכם אחד לעבדו כדכתיב (צפניה ג) לעבדו שכם אחד ולזה אמר מה יפו ומה טובו בכפל כי טוב נאמר על מה שהוא טוב לעצמו ויפה נאמר על מה שהוא יפה לאחרים ונגד מה שההשגחה יהי' בגודל הערך עד בלי גבול אמר מה טובו שיהי' טוב לעצמו שיוכל להשיג בשכלו גדולות ונפלאות מה שלא הי' יכול להשיג מקודם ונגד ריח שמניך שיריחו בו כל אפסי ארץ אמר מה יפו:
פסוק יא:
נופת וגו'. שעכשיו עיקר התורה הוא הנגלה והנסתר הוא מושג מעט אצל בני עלי' והנסתר נגד הנגלה הוא רק כטפה מן הים משא"כ לעתיד יהי' העיקר הנסתר והנגלה לטפה מן הים יחשב ולזה אמר. נופת היינו הנגלה. תטופנה מן השפתים וירדו רק טפין טפין. ודבש וחלב היינו הנסתר יהי' תחת לשונך:
פסוק יא:
שלמתיך כריח לבנון. פי' שהגופות יזדככו ויעלה ריחם כריח לבנון שהן הנשמות כי הלבנון הוא חדר המלוא של הנשמות כמבואר בזוהר ולעתיד הגופות יזדככו כמו הנשמות:
פסוק יב:
גן נעול. שעכשיו הכנסת ישראל דומים לגן נעול שא"א ליהנות מפירותיהם כן עכשיו הישראל אף שיש להם כח הכנה לקבל מ"מ א"א להם להוציא פירותיהם כמו הגן שהוא נעול שאין עובדין ואין משקין אותו ואינו יכול להוציא פירותיו ואמר טעם לזה:
פסוק יב:
גל נעול. ופי' גל מלשון גולות עליות והוא המים הזוחלין כלומר שהמעיין חתום ואין זוחלין להשקות אבל לעתיד.
פסוק יג:
שלחיך פרדס. שלחייך היינו אפי' אותן שאינן זכאין כ"כ שהן דומין לבית השלחין שצריכין להשקותן תדיר יהיה לעתיד פרדס רמונים וגו':
פסוק יד:
נרד וכרכם וגו'. אותן שהן עתה מובחרין מאותן המכונים בשם שלחייך ומ"מ אינן רק בבחינת נרד וכרכם וגו' עם עצי לבונה שאין מעלה חשובה כ"כ יהי' לעתיד בבחינת מור ואהלות עם כל ראשי בשמים:
פסוק טו:
מעין גני'. מוסב למעלה ליתן טעם על מה שיהי' כ"כ. ואמר מפני שהמעין גנים יהי' לעתיד באר מים חיים:
פסוק טו:
מן לבנון. אותו הבאר מים חיים והמעין גנים יזלו מימיו מן לבנון והוא המלוא של הנשמות כמבוא' בזוהר:
פסוק טז:
[ג בקשת הכנ"י]
פסוק טז:
עורי צפון. כינוי למדת הדין:
פסוק טז:
תימן. הוא דרום והוא כינוי למדת הרחמים ומבקשין הכנס"י שיתהפך מדת הדין לרחמים:
פסוק טז:
הפיחי גני. היינו שיפוח בתוך הגן שהוא ישראל שיזלו בשמיו ועי"ז יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו: