ביאור פרק ד' 

תקופה שישית – ארץ ישראל – "רעיתי"

אומר הדוד – 

"הִנָּ֨ךְ יָפָ֤ה רַעְיָתִי֙". כשבאו ישראל לארץ, יצאו ממחבוא הסלעים והמדרגות והתיישבו על מקומם הנכבד כראוי להם. מעתה כבר רואים את מראם הנאווה ושומעים את קולם הערב. עכשיו הם מתאימים לרעות וידידות בשלמות, על כן נקראים עתה על שם הרעות, "רַעְיָתִי֙". לא בתוספת כינוי כמו שהיה עד עתה, "סוסתי", "שושנה" ו'יונה'. אלא שמה העיקרי והבלעדי הוא על שם הרעות, "רַעְיָתִי֙".

כך מתאר המשורר את יופי ישראל בשעה שבאו לארץ:

הִנָּ֣ךְ יָפָ֔ה עֵינַ֣יִךְ יוֹנִ֔ים מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵ֑ךְ שַׂעְרֵךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔ים שֶׁגָּלְשׁ֖וּ מֵהַ֥ר גִּלְעָֽד׃ שִׁנַּ֙יִךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הַקְּצוּב֔וֹת שֶׁעָל֖וּ מִן־הָרַחְצָ֑ה שֶׁכֻּלָּם֙ מַתְאִימ֔וֹת וְשַׁכֻּלָ֖ה אֵ֥ין בָּהֶֽם׃ כְּח֤וּט הַשָּׁנִי֙ שִׂפְתֹתַ֔יִךְ וּמִדְבָּרֵ֖יךְ נָאוֶ֑ה כְּפֶ֤לַח הָֽרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵֽךְ׃ כְּמִגְדַּ֤ל דָּוִיד֙ צַוָּארֵ֔ךְ בָּנ֖וּי לְתַלְפִּיּ֑וֹת אֶ֤לֶף הַמָּגֵן֙ תָּל֣וּי עָלָ֔יו כֹּ֖ל שִׁלְטֵ֥י הַגִּבּוֹרִֽים׃ שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תְּאוֹמֵ֣י צְבִיָּ֑ה הָרוֹעִ֖ים בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃
(שיר השירים ד א-ה)

בקטע הזה מתאר את כל פרטי היופי שבה. מתחיל ויורד מלמעלה למטה: יורד מהעיניים והשער לשיניים. משם לשפתיים והדיבור, רקתך וצווארך ושני שדייך. כי עתה מתאר את יופיה ברום מעלתה, כאשר ישראל מתהלכים עם ה' קוממיות. לכן השבח הוא כסדר, מלמעלה למטה.

אמנם לאחר מכן, בפרק ז, מתאר את פרטי יופיה ומתחיל מלמטה, מ"פְעָמַ֛יִךְ בַּנְּעָלִ֖ים"(שיר השירים ז ב), עד שמגיע ל"רֹאשֵׁ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ כַּכַּרְמֶ֔ל"(שיר השירים ז ו). כי שם ידבר מהיופי שמתגלה בשעת הגלות, כאשר יבואר במקומו.

פרטי היופי המתוארים, הם משל וחידה למידות המצויינות של ישראל. נאמנותם לה', רוממותם, אצילותם ועדינותם, ברק זיו חכמתם והשגתם בתורה, נועם מתיקות רינת תפילתם, רוב דבקותם וחרדתם לקיום המצוות.

עֵינַ֣יִךְ יוֹנִ֔ים הם המנהיגים, עיני העדה, שהם דבקים ונאמנים לה', כיונים הדבקים בבן זוגם, ועיניהם מביטות זו אל זו. והוא רמז אל ענין הנהגת הנבואה דאז. נביעת הנבואה היא מגודל הידידות, כידידים ורעים המדברים איש עם אחיו. כך מצינו שקול הנבואה יוצא מבין שני הכרובים שפניהם איש אל אחיו. זהו "עֵינַ֣יִךְ יוֹנִ֔ים" שמביטים אל הקב"ה וחוזים במחזה הנבואה. מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵ֑ךְ – "מסוה המכסה את הפנים... והוא יריעה דקה מאוד, ומראית הפנים נראה דרך בה"(מצודת ציון); כלומר מנהיגי ישראל, עֵינַ֣יִךְ, מסתתרים ברדיד ענווה וצניעות ואינם משתררים על העם.

"שַׂעְרֵךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔ים שֶׁגָּלְשׁ֖וּ מֵהַ֥ר גִּלְעָֽד׃". דרך עדר העיזים ללכת בעקבות המנהיג (בבא קמא נב. וברש"י שם) והם העם הנשמעים לראשי העם, חכמי התורה, והולכים בתמימות בעקבות הסנהדרין והצדיקים. כשם שהשׂערות מרובות, דבוקות לראש ונמשכות סביבו, כן ישראל דבוקים לראשיהם ומנהיגיהם. "שִׁנַּ֙יִךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הַקְּצוּב֔וֹת שֶׁעָל֖וּ מִן־הָרַחְצָ֑ה". משבח כאן את קדושתם וטהרתם של ישראל בעניין מאכלם, ששיניהם נקיות ורחוצות מכל מאכל שהוא טרף ומשוקץ. שֶׁכֻּלָּם֙ מַתְאִימ֔וֹת וְשַׁכֻּלָ֖ה אֵ֥ין בָּהֶֽם. זהירים הם ישראל מכל מאכל שיש בו נדנוד וספק איסור, ואפילו בשגגה אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם בדבר מאכל (גיטין ז. ותוספות ד"ה השתא).

רש"י ומפרשים פירשו – "שִׁנַּ֙יִךְ֙" הם אנשי החיל והגיבורים, האוכלים בשונאיהם, "בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל׃"(בראשית מט כז); "וְטָרַ֥ף זְר֖וֹעַ אַף־קָדְקֹֽד׃"(דברים לג כ). שֶׁכֻּלָּם֙ מַתְאִימ֔וֹת וְשַׁכֻּלָ֖ה אֵ֥ין בָּהֶֽם, כמו שנאמר במלחמת מדין, "וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ׃"(במדבר ל מט). ויש להוסיף על דרך אמרם ז"ל (ירושלמי פאה א א) שכשיש שלום ביניהם נוצחים במלחמה וחוזרים, והיינו שכולם מתאימות כשהן יחדיו בהתאמה, אז וְשַׁכֻּלָ֖ה אֵ֥ין בָּהֶֽם; שנוצחין במלחמה ואין בהם שכול, שכולם חוזרים בשלום.

"כְּח֤וּט הַשָּׁנִי֙ שִׂפְתֹתַ֔יִךְ" –מתיקות ונועם שפתותיהם ודיבוריהם, שמזמרים ומשבחים לה' בפיהם, ובמיוחד שירת הלווים הנאדרה. "וּמִדְבָּרֵ֖יךְ נָאוֶ֑ה" - דבר ה', התורה והנבואה; וכמו שאמרו כאן במדרש "וּמִדְבָּרֵ֖יךְ נָאוֶ֑ה - אלו הנביאים"(ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תקפח).

"כְּפֶ֤לַח הָֽרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ" – יפה היא כנסת ישראל כְּמו פֶלַח הָֽרִמּוֹן֙, המלא בריבוי גרגירים אדמומיים. כך ישראל הם ממולאים במצוות רבות, והם נאים במעשים טובים.

ובחז"ל: "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון"(ברכות נז.). והוא דרש הבנוי על דימיון הלשון 'ריקן' ל'רַקָּה'. ומתיישב היטב גם בתוכן הפסוק, כי הרַקָּה היא בצד הראש; והמשורר כאן מיטיב לתאר שרואה את זיו יופיה גם מצד הרקה שאינה עיקר הדרת הפנים, אבל גם הרקה שבצדדים נדמית לו כפלח הרימון, שהוא אדמומי ונאה. כן הנמשל כאן בחז"ל, שאפילו הריקנין שאינן עיקר הדרו של ישראל, כדמיון הרקה שהיא בצד הראש, גם הם יפים ומלאים מצוות כרימונים.

"כְּמִגְדַּ֤ל דָּוִיד֙ צַוָּארֵ֔ךְ בָּנ֖וּי לְתַלְפִּיּ֑וֹת אֶ֤לֶף הַמָּגֵן֙ תָּל֣וּי עָלָ֔יו כֹּ֖ל שִׁלְטֵ֥י הַגִּבּוֹרִֽים׃". הצוואר הוא מקום התורפה שבגוף בו הורגים בחרב. ואומר השיר שצווארה מוגן, כְּמו מִגְדַּל דָּוִיד֙ שהוא חסון ומחוזק. עָלָ֔יו תלויים אֶ֤לֶף מגינים וכֹל שִׁלְטֵ֥י הַגִּבּוֹרִֽים העשויים להגנת המגדל לבל יפגעו בו. כך ישראל הם מחוזקים שאי אפשר להזיקם ולהחטיאם.

כך ממשיך ויורד עם פרטי היופי. שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תְּאוֹמֵ֣י צְבִיָּ֑ה הם מעיינות החכמה הנמשלים לשדיים; ישראל מניקים, ומלמדים תורה את התלמידים. כמו כן נובעת מלבם חכמת תורה שבעל פה, טעמי תורה ורזי תורה, כמעיין המתגבר. ובגמרא: "למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם"(עירובין נד.). הם כעֳפָרִים נאים ובריאים, שהרי הם הָרוֹעִ֖ים בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים – במרעה נחמד ונעים; "תלמידי חכמים... רכים כשושנים ונאים כשושנים ומרטיבים מעשים טובים כשושנים"(רש"י תהילים מה א וראה שיר השירים רבה ב לה).

בדרך לשון נופל על לשון רומז "שּׁוֹשַׁנִּֽים", שהם ניזונים ורועים בבתי מדרשות ששם שונים את התורה (ראה פסחים קיז.). וכיון שהם רועים במרעה הנוח והנעים הזה, הם משגשגים ועושים חיל בלימודם; חכמתם מתרבה ועושה פרי.

כך הולך ויורד ומתאר הדוד, עוד מעלה ועוד מעלה. עד כמה יקרה ויאה היא כנסת ישראל בכל סוגי השלימות. מושלמים הם בכל מידה נאה ובכל מצווה יקרה.

עתה ממתינים ישראל לזמן של בניין בית המקדש. עדיין לא הגיעו למעלה הרמה של "אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְ-הֹוָ֤ה אֱ-לֹֽהֵיכֶם֙... לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם"(דברים יב ה). זאת מכיוון שעדיין לא הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, שלא סיימו המלחמות עם העממים; על כן לא הגיע העת לבניין בית עולמים. והגם שהסיבה לזה היא שלא היו ראויים עדיין מחמת החטאים של תקופת השופטים, אך המשורר קורא לזמן הזה לילה, כלומר שלא הגיע הזמן, שהרי בלילה אינו זמן בניין, וממתינים לבואו של אור היום. והיינו, כאשר יחזרו בתשובה ויבואו אל המנוחה והנחלה, אז יהיה זמן מתאים לבנות את הבית.

אומר הדוד –

אחר כל המעלות המבטאות את עליית השלב של 'רעיה', יש כאן במרומז הגבלה וסייג שעדיין לא הגיע השלב היותר מושלם של בנין בית המקדש. לכן אומר הדוד – "עַ֤ד שֶׁיָּפ֙וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים", כמו שפירשנו למעלה (שיר השירים ב יז), כלומר עד שיבוא אור היום, שיהיה זמן בניין. "אֵ֤לֶךְ לִי֙ אֶל־הַ֣ר הַמּ֔וֹר וְאֶל־גִּבְעַ֖ת הַלְּבוֹנָֽה" – הדוד הולך אֶל־ההַ֣ר של מוֹר ולבונה. ונקט לשון "הַ֣ר הַמּ֔וֹר", הוא הַ֣ר הַמּוֹריה, שהקב"ה מצפה שיבוא אור היום והזמן לבנות את בית עולמים. מתואר במשל שהוא ממתין שם במקומו של הבית, כמו שאמרו חז"ל שגם לפני בנין בית המקדש שורה הקב"ה במקום המקדש בסוכת ארעי, " 'וַיְהִ֣י בְשָׁלֵ֣ם סֻכּ֑וֹ'(תהילים עו ג) – עשה לו הקב"ה סוכה בירושלים, כביכול היה מתפלל בתוכה"(ילקוט שמעוני תהילים תתיג). זהו שכתב "אֵ֤לֶךְ לִי֙", לצרכי. כלומר עדיין לא בא לאותו מקום כדי להשרות שכינתו בישראל כמו שיהיה אחר בנין הבית, אלא הדוד הולך להיות שם בינתיים מצד עצמו שחביב לו אותו המקום, וכביכול יהיה שם הדוד עַ֤ד שיזכו ישראל לבנות שם בית קבוע לשמו; "וַיָּ֣חֶל שְׁלֹמֹ֗ה לִבְנ֤וֹת אֶת־בֵּית־יְהוָה֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם בְּהַר֙ הַמּ֣וֹרִיָּ֔ה" (דברי הימים ב ג א).

כלל הדבר אומר הדוד, ומסיים את שבחי תקופת "רעיתי", "כֻּלָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י וּמ֖וּם אֵ֥ין בָּֽךְ׃"; שבח כללי על כל הפרטים שמנה עתה. הרעיה היא כלילת המעלות.

תקופה שביעית – בית המקדש – "אחותי כלה"

אומר הדוד – 

"אִתִּ֤י מִלְּבָנוֹן֙ כַּלָּ֔ה אִתִּ֖י מִלְּבָנ֣וֹן תָּב֑וֹאִי". אחר שתמו המלחמות ונחלו את כל הארץ, כבר נסו הצללים והאיר היום; קורא הדוד אל הכלה, לבוא מכל חלקי הארץ, הארץ הטובה, "הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֽוֹן׃"(דברים ג כה). תָּשׁ֣וּרִי ׀ מֵרֹ֣אשׁ אֲמָנָ֗ה, טורי אמנון, הוא הֹ֥ר הָהָֽר שבגבול צפון הארץ. "מֵרֹ֤אשׁ שְׂנִיר֙ וְחֶרְמ֔וֹן" - הרים אלו הם גבולות ארץ ישראל.

משם נקראים ישראל לבוא אחר שכבשו את כל הגבולות, מִמְּעֹנ֣וֹת אֲרָי֔וֹת מֵֽהַרְרֵ֖י נְמֵרִֽים; הקב"ה קורא לישראל לבוא מכל מקומות המלחמה ששם נלחמים כאֲרָי֔וֹת ונְמֵרִֽים, שתבוא אתו להיות כַּלָּ֔ה להתייחד בבית המקדש, שאז נקראת כַּלָּ֔ה כפי שאמרו "יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה"(רש"י במדבר ז).

"לִבַּבְתִּ֖נִי אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה" – אחר שעלו שלב נוסף של שלימות ויופי, ושלמו ימי מרוקיה בשמן המור ובבשמים, כלומר נעשו שלמים במעשיהם ובקדושתם, עד שהיא קרובה ודומה לדוד כמו 'אחות'; כביכול ישראל הם אֲחֹתִ֣י לקב"ה. הקשר והדיבוק, כל כך אמיץ וחביב כמו כַלָּ֑ה.

"לִבַּבְתִּ֙ינִי֙ באחד (בְּאַחַ֣ת) מֵעֵינַ֔יִךְ". דרכה של כלה צנועה וענוה, שהיא בושה ופותחת עין אחת וסוגרת עין אחת. כמובא במדרש: "ישראל... מצמצמין עצמן ככלה, פותחין אחת וקומצין אחת"(ילקוט שמעוני ישעיה רמז תקה).

אומר הקב"ה, כל כך את חביבה עלי, עד שדי לי בְּאַחַ֣ת מֵעֵינַ֔יִךְ כדי להתלבב. חלק מעם ישראל הוא אַחַ֣ת מֵעֵינַ֔יִךְ, בְּאַחַ֥ד עֲנָ֖ק מִצַּוְּרֹנָֽיִךְ, היינו שבטי יהודה ובנימין, שמצאו חן בעיני ה', כנאמר בתהילים: "וַ֭יִּבְחַר אֶת־שֵׁ֣בֶט יְהוּדָ֑ה אֶֽת־הַ֥ר צִ֝יּ֗וֹן אֲשֶׁ֣ר אָהֵֽב׃ וַיִּ֣בֶן כְּמוֹ־רָ֭מִים מִקְדָּשׁ֑וֹ כְּ֝אֶ֗רֶץ יְסָדָ֥הּ לְעוֹלָֽם׃ וַ֭יִּבְחַר בְּדָוִ֣ד עַבְדּ֑וֹ וַ֝יִּקָּחֵ֗הוּ מִֽמִּכְלְאֹ֥ת צֹֽאן׃"(תהילים עח סח-ע).

בית דוד ויהודה הם אַחַ֣ת מֵעֵינַ֔יִךְ. בם נלבב הקב"ה ושם חפץ לבנות את ביתו. כן מצינו שיהודה נתברך בעינים: "חַכְלִילִ֥י עֵינַ֖יִם מִיָּ֑יִן וּלְבֶן־שִׁנַּ֖יִם מֵחָלָֽב׃"(בראשית מט יב). ובמיוחד דוד המלך "יְפֵ֥ה עֵינַ֖יִם"(שמואל א טז יב).

בְּאַחַ֥ד עֲנָ֖ק מִצַּוְּרֹנָֽיִךְ הוא שבט בנימין, שגם הוא נבחר להיות המקדש בחלקו. "לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד יְהֹוָ֔ה יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כָּל־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵיפָ֖יו שָׁכֵֽן׃"(דברים לג יב). "וּבֵ֥ין כְּתֵיפָ֖יו" היינו 'צַּוְּרֹנָֽיִךְ'. וכן מצינו שנאמר ביוסף "וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו"(בראשית מה יד), ופירשוהו חז"ל שהוא רמז על בתי המקדשות שהם בחלקו של בנימין (רש"י).

"לִבַּבְתִּ֖נִי אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה... מַה־יָּפ֥וּ דֹדַ֖יִךְ...". למעלה דיבר על שבח האיברים תמימותם ויפיים; "שַׂעְרֵךְ֙", "שִׁנַּ֙יִךְ֙" ו"שִׂפְתֹתַ֔יִךְ". אבל כאן אין מדבר על שבח האיברים, רק על הידידות והסממנים המביאים להתעורר אליה. "לִבַּבְתִּ֙ינִי֙ באחד (בְּאַחַ֣ת) מֵעֵינַ֔יִךְ" – הוא מתאר כיצד הוא מתלבב על ידי עיניה. אין הוא מדבר על יופי העיניים; רק על שיעור הליבוב שהתעורר אצל הדוד ממבט עיניה. בְּאַחַ֥ד עֲנָ֖ק מִצַּוְּרֹנָֽיִךְ, תכשיט וקישוט הכלה, גם הוא בא לעורר את האהבה. גם בהמשך, "מַה־יָּפ֥וּ דֹדַ֖יִךְ אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה מַה־טֹּ֤בוּ דֹדַ֙יִךְ֙ מִיַּ֔יִן", משבח את טוב הידידות והאהבים וְרֵ֥יחַ שְׁמָנַ֖יִךְ מִכָּל־בְּשָׂמִֽים הם סממנים המעוררים את הידידות. "נֹ֛פֶת תִּטֹּ֥פְנָה שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ כַּלָּ֑ה" – מתוקים דבריה הנוטפים משפתותיה כמו נֹ֛פֶת צופים; "דְּבַ֤שׁ וְחָלָב֙ תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ךְ וְרֵ֥יחַ שַׂלְמֹתַ֖יִךְ כְּרֵ֥יחַ לְבָנֽוֹן׃". כל אלו עניינים של מתיקות ונעימות הקרבה והידידות שכנסת ישראל מרוממת עצמה וקרובה להקב"ה. המעלות "שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ", "תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ךְ", הן מעלות של דיבורי תורה ותפילה, שיר והילול לה'; ואילו "שַׂלְמֹתַ֖יִךְ" היא מעלה של רוממות, שהם מעוטרים במעשים טובים ומנהגי קודש.

"גַּ֥ן ׀ נָע֖וּל אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה גַּ֥ל נָע֖וּל מַעְיָ֥ן חָתֽוּם׃". כנסת ישראל שומרת נאמנותה לה'. היא נעולה בפני זר ולא תתן את דודיה לאחר. אינה פונה אל עבודה זרה ואמונות תפלות, כגַּל נָע֖וּל ומַעְיָ֥ן חָתֽוּם. הקב"ה משבח את ישראל שהם שומרים על נאמנותם ודביקותם בה. כיוון שפסוק זה משבח על דרך השלילה הפסיק בהפסק פרשה מפסוק קודם המשבח על עצם ענייניה.

"שְׁלָחַ֙יִךְ֙ פַּרְדֵּ֣ס רִמּוֹנִ֔ים עִ֖ם פְּרִ֣י מְגָדִ֑ים כְּפָרִ֖ים עִם־נְרָדִֽים׃ נֵ֣רְדְּ ׀ וְכַרְכֹּ֗ם קָנֶה֙ וְקִנָּמ֔וֹן עִ֖ם כָּל־עֲצֵ֣י לְבוֹנָ֑ה מֹ֚ר וַאֲהָל֔וֹת עִ֖ם כָּל־רָאשֵׁ֥י בְשָׂמִֽים׃". לא רק שעולה ריח טוב משִׂפְתוֹתַ֖יִךְ ושַׂלְמֹתַ֖יִךְ, דהיינו הדיבורים וההנהגות, אלא היא עצמה מפיקה, מפנימיותה ומהאצילות המוטבעת בעצם מהותה, ריח מבושם. וכמו שאמרו בגמרא (ברכות מג:) על בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא שנותנין ריח טוב כלבנון. וכן אמרו (מגילה יב.) שהצדיקים נקראו הדסים. וזה פירוש שלחיך, מה שהיא שולחת ומפיקה מגופה (עיין נדה יט,) הוא כמו פַּרְדֵּ֣ס רִמּוֹנִ֔ים וכו' נֵ֣רְדְּ ׀ וְכַרְכֹּ֗ם קָנֶה֙ וְקִנָּמ֔וֹן. 

"מַעְיַ֣ן גַּנִּ֔ים בְּאֵ֖ר מַ֣יִם חַיִּ֑ים וְנֹזְלִ֖ים מִן־לְבָנֽוֹן׃" היא מציאות הקדושה אשר נתעצמה בנפשות ישראל ומעלה חן וניחוח טוב. כן נמשלו מעיינותיה למים זכים וחיים הנוזלים מִלְבָנֽוֹן. כלומר יש בה שלימות נעימות וחן שמעוררים רוב תשוקה מהקב"ה לישראל.

שבח האיברים שהוזכר למעלה מדבר על עצם תכונותיהם של ישראל, על מידותיהם הנעלות, על טבעם המתוקן, שלימות נפשם וצלם הא-להים החופף על פניהם. כל אלו באים לידי ביטוי במליצות של משל האיברים.

עתה מְּתָנֶּה את גודל המעשים הטובים שהם מלובשים בהם, את החכמה היצוקה כשמן על ראשם, קדושת נפשם, טהרת לבם ואצילות הנהגתם, המפיקים ריח ניחוח לעיני כל רואיהם, גם הנאמנות, הרצון והתשוקה מצד ישראל להתחבר אל ה'. עד כמה נאמנים הם לה' ונפשם נכספת אליו, עד שעולה רצון מלפני הקב"ה להשרות שכינתו בתוכם; כמו שמצוי בשירי דוד המלאים תשבחות וכיסופים לה': "כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱ-לֹהִֽים׃"(תהילים מב ב); "צָמְאָ֬ה לְךָ֨ ׀ נַפְשִׁ֗י כָּמַ֣הּ לְךָ֣ בְשָׂרִ֑י"(תהילים סג ב); "וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְ-הוָ֑ה"(שמואל ב ו יד); "וַיִּשְׂמְח֤וּ הָעָם֙ עַל־הִֽתְנַדְּבָ֔ם כִּ֚י בְּלֵ֣ב שָׁלֵ֔ם הִֽתְנַדְּב֖וּ לַי-הוָ֑ה וְגַם֙ דָּוִ֣יד הַמֶּ֔לֶךְ שָׂמַ֖ח שִׂמְחָ֥ה גְדוֹלָֽה׃"(דברי הימים א כט ט).  
"וַיֶּאֱהַ֤ב שְׁלֹמֹה֙ אֶת־יְהוָ֔ה''(מלכים א ג ג).

מתוך כך מגיעים למצב המקווה והמרומם, השראת השכינה, דביקות בה', חיבור נצחי, "ושכנתי בתוכם". בונים מעון בית עולמים בהר הקודש בירושלים.

אומרת הרעיה – 

ובכן "ע֤וּרִי צָפוֹן֙ וּב֣וֹאִי תֵימָ֔ן הָפִ֥יחִי גַנִּ֖י יִזְּל֣וּ בְשָׂמָ֑יו יָבֹ֤א דוֹדִי֙ לְגַנּ֔וֹ וְיֹאכַ֖ל פְּרִ֥י מְגָדָֽיו׃". ישראל קוראים לקדוש ברוך הוא שיבוא לגנו, כנסת ישראל, ויעלה לפניו רצון ונחת רוח ממנה. "ע֤וּרִי צָפוֹן֙ וּב֣וֹאִי תֵימָ֔ן הָפִ֥יחִי גַנִּ֖י יִזְּל֣וּ בְשָׂמָ֑יו" – קורא לרוח צפונית ודרומית שיבואו ויפיחו בתוך הגן ובזה ידיפו ויזילו את ריחות הבושם. הרמז בזה על עבודת המקדש שהוא הגן ובו כל מיני ריחות וניחוחות של עבודה.

מתחיל מעבודות שבפנים, בתוך ההיכל: ע֤וּרִי צָפוֹן֙ זה השולחן עם לחם הפנים העומד בצָפוֹן. וּב֣וֹאִי תֵימָ֔ן היא המנורה ונרותיה שבדרום. הָפִ֥יחִי גַנִּ֖י יִזְּל֣וּ בְשָׂמָ֑יו הוא מזבח הקטורת עליו מקטירים את הבשמים (תרגום). יָבֹ֤א דוֹדִי֙ לְגַנּ֔וֹ וְיֹאכַ֖ל פְּרִ֥י מְגָדָֽיו – המזבח החיצון, עליו מקריבים את הקרבנות "קרבני לחמי", פְּרִ֥י מְגָדָֽיו.

התקופה החמישית ממשיכה בפרק הבא, וכפי שציינו שהחלוקה לפרקים ממקור זר. נמשיך לבארה במאמר לפרק ה' בע"ה.