פסוק א:דברי השבח אינם תיאורים חיצוניים לחלוטין. הם מתחילים בחלקי גופה שבהם ניכרת הפנימיות. הִנָּךְ יָפָה, רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ תואמות, חינניות ומשרות רוגע כזוג יוֹנִים, והן מציצות מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, תסרוקתך או קווצת השער המונחת בחלקה על פנייך. ובמסגרת שירו של ה' לכנסת ישראל, למהותם של ישראל, התפרש הביטוי עֵינַיךְִ יוֹנִים כרמז לתכונת היונה שמקבלת עול, אינה מתריסה והולכת לכל מקום שהיא נקראת אליו. שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ, החליקו מֵהַר גִּלְעָד – מקום גידול צאן. העזים היו כמעט תמיד שחורות לגמרי, והן קופצניות ומפוזרות יותר מן הכבשים. זהו תיאור של שער שחור גולש ומתולתל.
פסוק ב:שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הכבשות הַקְּצוּבוֹת, המסודרות שֶׁעָלוּ מִן־הָרַחְצָה, שהן לבנות ביותר ונקיות. כאשר הכבשים יוצאים מן המים בבת אחת, אפשר לראות עדר שלם שמופיע בהתאמה. כך שִׁנייך – שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה, בודדת, או: חסרה אֵין בָּהֶם.
פסוק ג:כְּחוּט הַשָּׁנִי, הצבוע בצבע אדום בוהק שִׂפְתוֹתַיִךְ. לעתים יש שפתיים נאות מאוד, שברגע שהן נפתחות ומתחילות לדבר מתקלקל כל הרושם, ואילו אצלך מִדְבָּרֵךְ, דיבורך נָאוֶה, נאה. נוי דיבורך משלים את יופייך הפיזי. כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, צד המצח שליד האוזן, המתגלה מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. חכמים דרשו את המילה 'רקתך' מלשון ריקים ופוחזים, שאפילו הם מעולים כמו פלח הרימון המלא בגרעינים עסיסיים.
פסוק ד:כְּמִגְדַּל דָּוִיד, שאינו המגדל המכונה כך כעת, אלא מגדל גבוה וישר אחר שהיה בירושלים, ולו מדומה צַוָּארֵךְ הארוך והזקוף, ובָנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, כבניין מפואר. זה שבח לעמידתה של הכלה, כנסת ישראל, ולקומתה הזקופה. וחז"ל דרשו זאת על בית המקדש, "תל שכל פיות (המתפללים) פונים בו". אֶלֶף הַמָּגֵן, אוסף המגִנים הרבים תָּלוּי עָלָיו – על המגדל, כֹּל שִׁלְטֵי, מגִני הַגִּבֹּרִים. הגיבורים שבמבצר היו תולים על המגדל את מגִניהם להתרברבות והפגנת כוח. המגדל שתלויים עליו אלף מגִנים משמש דימוי לצוואר הזקוף המעוטר בתכשיטים רבים.
פסוק ה:שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, וולדות תְּאוֹמֵי צְבִיָּה. תאומים אינם מצויים אצל הצביים והאיילים בתדירות גבוהה. כאשר עופרים תאומים עומדים יחד, הם בולטים לעין בחוטמם השחור, בסביבתם, ובמיוחד כשהם – הָרֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים. רקע השושנים מוסיף ליופיים. כך נוצרת תבנית מושלמת.
פסוק ו:בינתיים, עַד שֶׁיָּפוּחַ, יזרח, או: ינשוב רוח הַיּוֹם החמה, עד הצהריים וְנָסוּ הַצְּלָלִים, אֵלֶךְ לִי אֶל־הַר שבו צומח הַמּוֹר וְאֶל־גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה, שבהם האוויר מבושם ונעים. הדוד, הרועה בשושנים ומשוטט בהרים, אומר לרעיה שהוא יוצא לזמן קצר וישוב הביתה כשהאור והחום יהיו בתוקפם.
פסוק ז:והוא מסכם מעין הפתיחה: כֻּלָּךְ יָפָה, רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ. את מושלמת. בזמן אהבה – בין שזו אהבה אנושית ובין שזו אהבה אלוקית – לא נראים חסרונות באהובה. גם אם נגלים פה ושם פגמים ותקלות, אין הם אלא כתמים זמניים וצללים חולפים, והמראה הכללי נראה שלם.
פסוק ח:אִתִּי מהר הלְּבָנוֹן, כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי. נטייל יחד בלבנון ונשוב. אולי הדוד בא מצפון הארץ. תָּשׁוּרִי, תביטי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן. שניר הוא אחד השמות הנרדפים לחרמון, וייתכן שהוא מתייחס לצד אחר של ההר. מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים. מקומות מיוערים אלו היו בעיקרם אדמת בר שבה חיו אריות ונמרים. ארץ הפרא של הלבנון על חיות הטרף השוכנות בה, משמשת רקע ניגודי לכלה המעודנת, כנסת ישראל או הנפש הקדושה.
פסוק ט:לִבַּבְתִּנִי, משכת את לבי ועוררת אותו, אֲחֹתִי, אהובתי כַלָּה. לִבַּבְתִּנִי אפילו כשאני צופה בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ בלבד, ואפילו בְּאַחַד עֲנָק, תכשיט או מחרוזת אחת מִצַּוְּרֹנָיִךְ, מתכשיטי צווארך. גם כאשר אני מסתכל בך רק מזווית צרה, אני נרגש מאוד.
פסוק י:מַה־יָּפוּ דֹדַיִךְ, תענוגות אהבתך, או: רטיבות פיך, אֲחֹתִי כַלָּה, בין בדמיון בין במציאות. מַה־טֹּבוּ דֹדַיִךְ יותר מִיַּיִן, וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ, אפילו הפשוטים שבהם, טוב יותר מִכָּל־בְּשָׂמִים.
פסוק יא:נֹפֶת, מתק, צוף דבש תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, כַּלָּה. דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, טעמך מתוק ונעים, וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ, שמלותייך כְּרֵיחַ לְבָנוֹן, שהוא אזור גשום, דשן ומיוער.
פסוק יב:גַּן נָעוּל את, אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל, מקור מים נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם, סגור. אף על פי שיופייך מרהיב, הוא אינו נחלת הכלל. היא מיועדת לאיש אחד בלבד.
פסוק יג:שְׁלָחַיִךְ, ענפייך המסתעפים, מראך החיצוני, בגדייך וכיסוייך דומים לענפי פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים שמראהו נאה, עִם פְּרִי מְגָדִים, מבורך וטעים, והם ריחניים כמו מְגָדִים,כְּפָרִים עִם־נְרָדִים, מיני בושם. את מקרינה יופי, ערבות ונעימות מכל צד –
פסוק יד:נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה, קנה הבושם, וְקִנָּמוֹן עִם כָּל־עֲצֵי לְבוֹנָה, מֹר וַאֲהָלוֹת, עצי בושם עִם כָּל־רָאשֵׁי בְשָׂמִים, הבשמים מהשורה הראשונה. מבין אחד-עשר סממני הקטורת שבבית המקדש, שרק ארבעה מהם פורטו בשמותיהם בתורה, רובם ככולם לקוחים מהרשימה הזו.
פסוק טו:המסתורין שבכלה לא יישאר סגור לחלוטין תמיד; הוא שמור ומחכה לאחד. בתוך הגן הנעול יש מַעְיַן שאף שהוא חתום בפני רבים, הוא משמש להשקות גַּנִּים, כבְּאֵר מַיִם חַיִּים ומחיים וְנֹזְלִים מִן־לְבָנוֹן. אין זה פלג קטן אלא מעיין שמקורו בראשי ההרים הפוריים הרחוקים.
פסוק טז:עוּרִי, רוח צָפוֹן, וּבוֹאִי, רוח תֵימָן הדרומית, הָפִיחִי, הפיצי ריח גַנִּי – הוא כלתי. יִזְּלוּ, יתפשטו, או: ייזל השרף של עצי בְשָׂמָיו. שלא כבמקומות רבים בתנ"ך שבהם מדובר על הברית שבין ה' לישראל ועל המחויבות כלפיה, כאן מבוטא הצד הרומנטי. שיר האהבה והשבח המובא כאן מזכיר את ביטויי אהבת הכלולות של ישראל במדבר בפי ירמיהו. ואכן גם השיר הזה הובן כמשל לישראל בצאתם ממצרים. בנקודת ההתחלה הזו היו הבטחה לעתיד, תום ואמונה שהכול יהיה טוב. החתן מתפעל מיופיה המושלם של הכלה ומנאמנותה, והוא ממתין שריחה הטוב יצא למרחקים. אחרי כל שבחי הדוד, הכלה מקצרת במלותיה הצנועות והמזמינות: יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו. בפניך אין הגן נעול; המעיין פתוח לקראתך.
