א וְזֶ֨ה הַדָּבָ֜ר אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֥ה לָהֶ֛ם לְקַדֵּ֥שׁ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֣ן לִ֑י לְ֠קַח פַּ֣ר אֶחָ֧ד בֶּן־בָּקָ֛ר וְאֵילִ֥ם שְׁנַ֖יִם תְּמִימִֽם׃ ב וְלֶ֣חֶם מַצּ֗וֹת וְחַלֹּ֤ת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן סֹ֥לֶת חִטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃ ג וְנָתַתָּ֤ אוֹתָם֙ עַל־סַ֣ל אֶחָ֔ד וְהִקְרַבְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּסָּ֑ל וְאֶ֨ת־הַפָּ֔ר וְאֵ֖ת שְׁנֵ֥י הָאֵילִֽם׃ ד וְאֶת־אַהֲרֹ֤ן וְאֶת־בָּנָיו֙ תַּקְרִ֔יב אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְרָחַצְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם׃ ה וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הַבְּגָדִ֗ים וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־הַכֻּתֹּ֔נֶת וְאֵת֙ מְעִ֣יל הָאֵפֹ֔ד וְאֶת־הָאֵפֹ֖ד וְאֶת־הַחֹ֑שֶׁן וְאָפַדְתָּ֣ ל֔וֹ בְּחֵ֖שֶׁב הָאֵפֹֽד׃ ו וְשַׂמְתָּ֥ הַמִּצְנֶ֖פֶת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְנָתַתָּ֛ אֶת־נֵ֥זֶר הַקֹּ֖דֶשׁ עַל־הַמִּצְנָֽפֶת׃ ז וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְיָצַקְתָּ֖ עַל־רֹאשׁ֑וֹ וּמָשַׁחְתָּ֖ אֹתֽוֹ׃ ח וְאֶת־בָּנָ֖יו תַּקְרִ֑יב וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם כֻּתֳּנֹֽת׃ ט וְחָגַרְתָּ֩ אֹתָ֨ם אַבְנֵ֜ט אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו וְחָבַשְׁתָּ֤ לָהֶם֙ מִגְבָּעֹ֔ת וְהָיְתָ֥ה לָהֶ֛ם כְּהֻנָּ֖ה לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמִלֵּאתָ֥ יַֽד־אַהֲרֹ֖ן וְיַד־בָּנָֽיו׃ י וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת־הַפָּ֔ר לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הַפָּֽר׃ יא וְשָׁחַטְתָּ֥ אֶת־הַפָּ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ יב וְלָֽקַחְתָּ֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְנָתַתָּ֛ה עַל־קַרְנֹ֥ת הַמִּזְבֵּ֖חַ בְּאֶצְבָּעֶ֑ךָ וְאֶת־כָּל־הַדָּ֣ם תִּשְׁפֹּ֔ךְ אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃ יג וְלָֽקַחְתָּ֗ אֶֽת־כָּל־הַחֵלֶב֮ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּרֶב֒ וְאֵ֗ת הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֖לֶב אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֑ן וְהִקְטַרְתָּ֖ הַמִּזְבֵּֽחָה׃ יד וְאֶת־בְּשַׂ֤ר הַפָּר֙ וְאֶת־עֹר֣וֹ וְאֶת־פִּרְשׁ֔וֹ תִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה חַטָּ֖את הֽוּא׃ טו וְאֶת־הָאַ֥יִל הָאֶחָ֖ד תִּקָּ֑ח וְסָ֨מְכ֜וּ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃ טז וְשָׁחַטְתָּ֖ אֶת־הָאָ֑יִל וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְזָרַקְתָּ֥ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ יז וְאֶ֨ת־הָאַ֔יִל תְּנַתֵּ֖חַ לִנְתָחָ֑יו וְרָחַצְתָּ֤ קִרְבּוֹ֙ וּכְרָעָ֔יו וְנָתַתָּ֥ עַל־נְתָחָ֖יו וְעַל־רֹאשֽׁוֹ׃ יח וְהִקְטַרְתָּ֤ אֶת־כָּל־הָאַ֙יִל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֥ה ה֖וּא לַֽיהוָ֑ה רֵ֣יחַ נִיח֔וֹחַ אִשֶּׁ֥ה לַיהוָ֖ה הֽוּא׃ יט וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֵ֖ת הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֑י וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃ כ וְשָׁחַטְתָּ֣ אֶת־הָאַ֗יִל וְלָקַחְתָּ֤ מִדָּמוֹ֙ וְנָֽתַתָּ֡ה עַל־תְּנוּךְ֩ אֹ֨זֶן אַהֲרֹ֜ן וְעַל־תְּנ֨וּךְ אֹ֤זֶן בָּנָיו֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וְזָרַקְתָּ֧ אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ כא וְלָקַחְתָּ֞ מִן־הַדָּ֨ם אֲשֶׁ֥ר עַֽל־הַמִּזְבֵּחַ֮ וּמִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָה֒ וְהִזֵּיתָ֤ עַֽל־אַהֲרֹן֙ וְעַל־בְּגָדָ֔יו וְעַל־בָּנָ֛יו וְעַל־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וְקָדַ֥שׁ הוּא֙ וּבְגָדָ֔יו וּבָנָ֛יו וּבִגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃ כב וְלָקַחְתָּ֣ מִן־הָ֠אַיִל הַחֵ֨לֶב וְהָֽאַלְיָ֜ה וְאֶת־הַחֵ֣לֶב ׀ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֗רֶב וְאֵ֨ת יֹתֶ֤רֶת הַכָּבֵד֙ וְאֵ֣ת ׀ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֗ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן וְאֵ֖ת שׁ֣וֹק הַיָּמִ֑ין כִּ֛י אֵ֥יל מִלֻּאִ֖ים הֽוּא׃ כג וְכִכַּ֨ר לֶ֜חֶם אַחַ֗ת וַֽחַלַּ֨ת לֶ֥חֶם שֶׁ֛מֶן אַחַ֖ת וְרָקִ֣יק אֶחָ֑ד מִסַּל֙ הַמַּצּ֔וֹת אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כד וְשַׂמְתָּ֣ הַכֹּ֔ל עַ֚ל כַּפֵּ֣י אַהֲרֹ֔ן וְעַ֖ל כַּפֵּ֣י בָנָ֑יו וְהֵנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כה וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ מִיָּדָ֔ם וְהִקְטַרְתָּ֥ הַמִּזְבֵּ֖חָה עַל־הָעֹלָ֑ה לְרֵ֤יחַ נִיח֙וֹחַ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה אִשֶּׁ֥ה ה֖וּא לַיהוָֽה׃ כו וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הֶֽחָזֶ֗ה מֵאֵ֤יל הַמִּלֻּאִים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן וְהֵנַפְתָּ֥ אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֥ה לְךָ֖ לְמָנָֽה׃ כז וְקִדַּשְׁתָּ֞ אֵ֣ת ׀ חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוּנַ֖ף וַאֲשֶׁ֣ר הוּרָ֑ם מֵאֵיל֙ הַמִּלֻּאִ֔ים מֵאֲשֶׁ֥ר לְאַהֲרֹ֖ן וּמֵאֲשֶׁ֥ר לְבָנָֽיו׃ כח וְהָיָה֩ לְאַהֲרֹ֨ן וּלְבָנָ֜יו לְחָק־עוֹלָ֗ם מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י תְרוּמָ֖ה ה֑וּא וּתְרוּמָ֞ה יִהְיֶ֨ה מֵאֵ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִזִּבְחֵ֣י שַׁלְמֵיהֶ֔ם תְּרוּמָתָ֖ם לַיהוָֽה׃ כט וּבִגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן יִהְי֥וּ לְבָנָ֖יו אַחֲרָ֑יו לְמָשְׁחָ֣ה בָהֶ֔ם וּלְמַלֵּא־בָ֖ם אֶת־יָדָֽם׃ ל שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים יִלְבָּשָׁ֧ם הַכֹּהֵ֛ן תַּחְתָּ֖יו מִבָּנָ֑יו אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֛א אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לְשָׁרֵ֥ת בַּקֹּֽדֶשׁ׃ לא וְאֵ֛ת אֵ֥יל הַמִּלֻּאִ֖ים תִּקָּ֑ח וּבִשַּׁלְתָּ֥ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בְּמָקֹ֥ם קָדֹֽשׁ׃ לב וְאָכַ֨ל אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר הָאַ֔יִל וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ל פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ לג וְאָכְל֤וּ אֹתָם֙ אֲשֶׁ֣ר כֻּפַּ֣ר בָּהֶ֔ם לְמַלֵּ֥א אֶת־יָדָ֖ם לְקַדֵּ֣שׁ אֹתָ֑ם וְזָ֥ר לֹא־יֹאכַ֖ל כִּי־קֹ֥דֶשׁ הֵֽם׃ לד וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר מִבְּשַׂ֧ר הַמִּלֻּאִ֛ים וּמִן־הַלֶּ֖חֶם עַד־הַבֹּ֑קֶר וְשָׂרַפְתָּ֤ אֶת־הַנּוֹתָר֙ בָּאֵ֔שׁ לֹ֥א יֵאָכֵ֖ל כִּי־קֹ֥דֶשׁ הֽוּא׃ לה וְעָשִׂ֜יתָ לְאַהֲרֹ֤ן וּלְבָנָיו֙ כָּ֔כָה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּ֖יתִי אֹתָ֑כָה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תְּמַלֵּ֥א יָדָֽם׃ לו וּפַ֨ר חַטָּ֜את תַּעֲשֶׂ֤ה לַיּוֹם֙ עַל־הַכִּפֻּרִ֔ים וְחִטֵּאתָ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּכַפֶּרְךָ֖ עָלָ֑יו וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ׃ לז שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תְּכַפֵּר֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ וְקִדַּשְׁתָּ֖ אֹת֑וֹ וְהָיָ֤ה הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֔ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בַּמִּזְבֵּ֖חַ יִקְדָּֽשׁ׃ לח וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם תָּמִֽיד׃ לט אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ הָאֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃ מ וְעִשָּׂרֹ֨ן סֹ֜לֶת בָּל֨וּל בְּשֶׁ֤מֶן כָּתִית֙ רֶ֣בַע הַהִ֔ין וְנֵ֕סֶךְ רְבִעִ֥ית הַהִ֖ין יָ֑יִן לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָֽד׃ מא וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכָּהּ֙ תַּֽעֲשֶׂה־לָּ֔הּ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ מב עֹלַ֤ת תָּמִיד֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֨ר אִוָּעֵ֤ד לָכֶם֙ שָׁ֔מָּה לְדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ שָֽׁם׃ מג וְנֹעַדְתִּ֥י שָׁ֖מָּה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִקְדַּ֖שׁ בִּכְבֹדִֽי׃ מד וְקִדַּשְׁתִּ֛י אֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־אַהֲרֹ֧ן וְאֶת־בָּנָ֛יו אֲקַדֵּ֖שׁ לְכַהֵ֥ן לִֽי׃ מה וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ מו וְיָדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
פר ע' ארץ חמדה פלפול במה שימש משה בז' ימי מילואים:
פסוק ב:
רש"י כנגד החלות ורקיקין, הי' עושה את הג' חלות בחצי לוג שמן, הרביעית לוג לרבוכה, ורביעית הלוג לחלות ורקיקין, וההבדל שבין החלות ורקיקין, שהחלות בלולות בשמן בעודן סלת, והרקיקין מושחין בשמן אחר אפייתן, וערע"ב פ"א מ"ד מחלה, ותשו' מהר"ח אור זרוע סי' רי"ח:
פסוק ו:
ומשחת בענין משיחת כ"ג ובניו ומכל עניני בג"כ ע' בקול תורה שנה א' סי' ל"ט, וש"ב סי' ה':
פסוק י:
וסרך ע' תולדות אוה"ח צד ס"ז מ"ש הכל"ח ז"ל, ועמ"ש בפ' וארא (דף מ"ז.), ולעיל (כ"ח מ"א):
פסוק יד:
רש"י ל"מ חטאת חיצונה נשרפת אלא זו, לפי שיש חטאת נאכלין לכהנים אחר הקרבת אמיריהן, ויש חטאת נשרפות והן ה', חטאת כהן משיח פר הבא על כל המצות, ופר כה"ג ביה"כ, ושעירי יה"כ, ושעיר ע"ז, ופר העלם דבר, ואלו הנשרפות זריקת דמיהן בהיכל של בין הבדים ועל הפרכת, ומשום כך הי' נשרפות כדכ' וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף (ויקרא ו' כ"ג), וחטאת חיצונית הוא שזריקת דמה על מזבח החיצון כמו זאת של כהונת אהרן ובניו, ולפי שגלה הכ' בשריפתה להוראות שעה כדחז"ל כי לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו, ולכן תמה משה על שריפת שעיר חטאת ר"ח, ואמר כן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה (שם י' י"ח), א"כ מדוע נשרפת, וע' ריב"א:
פסוק טז:
רש"י שחיטת קדשים, ערש"י ברכות ט"ו: כדאי' בשחיטת חולין, וע' בזה בס' מגיד תעלומה שם מהרצ"א מדינוב ז"ל שכ' שאין כבוד לומר לשון חול, ע"כ א' בשחיטת חולין ע"ש, וצ"ע מכאן, ועמ"ש בזה בס' עשר צחצחות דנ"ח:
פסוק כ:
תנוך רש"י סחוס, עתי"ט ריש פ"ו דבכורות, ובתפא"י מה שהק' על הט"ז יו"ד ש"ט סק"ד, ובתשו' הרדב"ז סי' ק"ל:
פסוק כב:
החלב רש"י חלב הדקים או הקבה, ע' ויקרא (ג' ד'), ומ"ש רש"י ובאימרי הפר וכו', אימרים הם הדברים הנשרפים ממנו היותרת ושתי הכליות והחלב, וערש"י חולין י"א. ד"ה מאליה:
פסוק כב:
איל מלואים רש"י שלמים, ע' לוית חן צו (ז' ט"ז) נדר או נדבה פרש"י שלמים, וברא"ם הביא ת"כ יכול כולו יאכל ביום א' ת"ל ממחרת, יכול מצוה לב' ימים ת"ל והנותר כו', וצריך טעם הא דשלמים אף דנאכלין לב' ימים מ"מ מצוה יותר לאכול בראשון, וכן באיל מלואים דהוא שלמים, ולענין אכילה רק יום ולילה כחטאת כמ"ש שם, ונר' דכ"ז כדי שיאכל בשר קדש לתיאבון וכ"מ לרז"ל ששקדו על אכילת מצה לתיאבון, ובע"ש וע"פ לא יאכל סמוך לחשכה, ולכן בשלמים אף דזמנו ב"י, מצוה לאכלו ביום א', עפמ"ש בסנהד' ע'. ועד כמה אינו נקרא מליח כ"ז שהוא כשלמים שלא עבר ב"י ולילה, אבל בבן סורר משום אמשוכי ובכ"ש לא ממשיך לבו, ופרש"י משעבר לילה א' פג טעמו, לכן מצוה יותר לאכול שלמים ביום א' דלא פג, ואם הותיר יאכל ביום ב' שעדיין הוא בשר של שמחה, אבל אח"כ שנקרא בשר מליח באש ישרפו זה בשלמים שנאכל לכל אדם, אבל חטאת דרק לכהנים, וכ' תוס' יבמות פ"א. ד"ה דברי, דחתיכה שאינה ראוי' רק לכהן ל"ה ראוי' להתכבד, הרי דיותר חשוב על אוכלי' בשר שראוי לכל אדם, לכך שלמים שנאכלין לכל חשוב ונאכלין לב', אף דהופג, מ"מ עדיין בשר של שמחה ונאכלת לתיאבון, אבל חטאת דא"נ רק לכהנים זל לאוכליו, לכן קיצר זמן אכילתו עד שלא פג, ומה"ט איל מלואים אף דהוא כשלמים מ"מ הואיל דבעלים של אכילת איל ל"ה רק אהרן ובניו, ונמצא שקל אצל אוכליו, לכן זמן אכילתו כחטאת יום ולילה דנאכל לתיאבון עד שלא פג טעמו:
פסוק כח:
לאהרן ובניו, ע' יומא ה'. תד"ה סמיכה, הק' נימא הקטרת אימורין א"מ כו' והא לאהרן ובניו כו', וכ' בס' פתחי שערים דלא קאי על פסוק כ"ח דההוא לדורות, אלא ע"פ כ"ו והי' לך למנה והיה רבוי, וצ"ע אי פר ואיל של משה קרוי מאשר לאהרן, דההוא בשביל אהרן או משל אהרן ממש, ומזה יש להוכיח מה שנסתפק בצל"ח ביצה דף כ', דמנלן דבעלים אינם אוכלין קודם הקטרת אימורין, וצ"ל דבקדשי שעה בח' מלואים כל הכתוב מעכב, וקדשי דורות אין להקדים או לאחר לקדשי שעה, ע' יומא ד"מ. בת"י אי דברים הנעשים בחוץ מעכבים לדברים שבפנים כבגדי לבן, ועמל"מ פ"ז ה"א מתמידין, ובח' למלואים כ' בשמיני (י' ט"ו) והי' לך ולבניך אתך לחק עולם, וג"כ י"ל דלדורות קאי והי', אך י"ל כיון דבעניני דמלואים כ' הוכיחו בתוס' שפיר דבמלואים נמי הקטרת אימרים שנטמאו או שנאבדו אין מעכבין וא"כ יש להכריע ספקות הצל"ח, ועסה"מ מ"ע פ"ט והאוכל אותה עושה מצוה, וע' קו"א לשאג"א סל"ג האריך דאכילת ק"ק לבעלים מצוה ודוחה לל"ת, וכ"כ רמב"ן ותוס' ורא"ש נדרים ד': וצ"ע על הצל"ח ביצה י"ט שדחק בזה וע"ל בדף ש"ג.:
פסוק כט:
למשחה עמ"ש בפ' בשלח (דף קל"ג:):
פסוק ל:
הכהן ערש"י תביר נמשך לפני' עפרד"י נח דמ"ח., וברש"י דאם יש לכ"ג בן ימנוהו אחריו, וכ"כ באחרי (ט"ז ל"ב) ללמד שבנו קודם לכל אדם, וכ"ה ביומא ע"ב:, וע' בשיח יצחק דתרוויי' צריכי דמקרא דשבעת ימים בפ' תצוה הו"א דאין הכוונה שבנו קודם, אלא שאם ימנו בנו תחתיו צריך משיחות ז' לכתחלה, וע' דף ה'., ולא תאמר כיון דהוא בנו סגי לי' בחינוך בעלמא, ואי מקרא דאחרי "לכהן" הגם דפשיטא משמע דהוא העומד לכהן תחת אביו, מ"מ מדכ' אשר ימשח ואשר ימלא אימא אפי' לכתחלה סגי במשיחה ומילוי יום א' כיון שהוא בנו, קמ"ל אידך דש"י, ולא תקשי אכתי אימא דאין בנו קודם, וקרא דלכהן ה"ק דאם ימנו לבנו צריך חינוך דמילוי ומשיחה, ולא תאמר אחר שהוא בנו סגי בלתי חינוך, דלהא ודאי לא איצטריך דכ' קרא אחרינא בתצוה (כ"ט כ"ט), ובגדי קדש אשר לאהרן יהי' לבניו אחריו למשחה ולמלא ידם, ובלא קרא דש"י ידעי' שבנו צריך חינוך א"ו דלכהן כו' איצטריך שבנו קודם עש"ה:
ועשו"ת חת"ס או"ח י"ב שהק' למ"ל קרא לכ"ג שבנו קודם הא בספרי שופטים דרשי' מדכ' במלך בקרב כל ישראל לרבות כל המנוין בנו קודם, ובר"מ פ"א ה"ז ממלכים, והוא מכתו' ק"ג: ותו דאמרי' דמשוח מלחמה אין בנו קודם, וכ"פ הר"מ בפ"ד הכ"א מכל"מ, וק' מי גרע משאר מנוין והוכיח מזה דלא נאמר זה רק במלך ושאר מנוין דפרט בירו' והובא בתוס' סוטה מ"א: ד"ה אותו, שוטרים וגבאי צדקה וסופרים, אבל כל מיני קדושה אין בכלל זה, משו"ה בעי קרא לכ"ג וממעט כהן משיח מלחמה, ובאמת כן הוא דעת מהרשד"ם סי' פ"ה, והרשב"א סוס"י ש' מודה בכל מיני תורה והוראה ורבנות שאינו בירושה, והביא מיומא ג' כתרים כתר מלכות וכהונה מורישים לבניהם, אבל תורה הפקר, וע"ע במג"א נ"ג סקל"ג, ועשר מאמרות מח"ד מ"ב פי"ט ב' דכל מינוין שהן כתר תורה אין בניהן קודמין רק מהלל הנשיא נוהגין שבניהם קודמין עכ"ל, והעלה הח"ס דבתורה אין ירושה והביא ראי' ממד' פנחס ע"פ יפקוד וכו' שהי' משה סבר שבניו יורשים מקומו אמר ה' הרבה שרתך יהושע וחלק לך כבוד נוצר תאנה יאכל פריה, והנה מ"ר בעצמו אמר אשר יצא לפניהם וגו' ע"ש, ואלו לא ידע שבניו ראוים לכך ל"ה מבקש להם גדולה אע"כ דבתורה ל"ש ירושה, אבל אלעזר יורש גדולת אהרן דבכ"ג בנו קודם, ודברי הר"מ הובאו ג"כ ברמ"א יו"ד סוס"י רמ"ה, ועשו"ת שם אריה או"ח ז', שהאריך ליישב קו' הח"ס דלמ"ל קרא בכ"ג, והראי' ממדרש כ' דמשם ראי' להיפך דהר"מ פ"א ה"ג ממלכים כ' דאין מעמידין מלך עד שתהי' אמו מישראל וכ' בכ"מ דלרבותא נקט אמו, ומכ"ש אם אביו מישראל אף שאין אמו מישראל כשר, וא"ש דמלך רחבעם (מ"א י"א מ"ג) אף דהי' בן נעמה העמונית, ודעת תוס' שם בסוטה מ"א: דבעי אביו ואמו מישראל, וק' קו' הכ"מ וכה"ק בבאר שבע וכנה"ג חו"מ ז', ובנובי"ק חו"מ סי' א' תי' דרק תחלת שימת המלך יהי' מקרב אחיך אבל במלך בן מלך שהמלכות ירושה וא"צ שימה מחדש כשר אף שאין אמו מישראל, (ובח"ס שם תי' ג"כ כן ונעלם ממנו הנב"י), ואשת מ"ר ל"ה מישראל ואיך רצה שבניו יתמנו תחתיו הא אין אמם מישראל וע"כ דבירושה ל"ב אמו מישראל (וגם משה הי' מלך, זבחים ק"ב. שמו"ר פ"ב, תנחומא בהעלותך ט'. ויש לדחות הנ"ל למ"ד יתרו קודם מ"ת בא א"כ דומה צפורה לכל בנ"י) ומוכח דאף בכתר תורה שייך ירושה, והא דבאמת לא חפץ ה' בבניו לאו קו', והרי גם שאול בחר ה' בדוד ולא בבני שאול, וה' ידע שאין כיהושע בחסידותו שיוכל לנהל העם ובהדי כבשי דרחמנא למ"ל, וע"ע בח"ס סי' י"ג שחזר קצת דאף האידנא שייך ירושה ברב דמשועבד לקהל ולא גרע מש"צ, ואטו משום דהוא שר בתורה גרוע טפי ע"ש, ובחו"מ סי' כ"ב ובשאר תשו' האחרונים האריכו בזה, וע' בחמד"י ל"ת שס"ב דבאמת בני משה הי' ראוים אך של"ה אמם מישראל, והביא דורש לציון דרוש ג' שהק' על שמעי' ואבטליון שהי' גרים, אך בריב"א פ' משפטים כ' דגר פסול רק היכי שיש ישראל שיודעים לדון, אבל אז ל"ה בישראל חשוב כמותן, וע' יש"ש פ' מצות חליצה סוס"י צ' וק"נ אות ג', מגן אבות להרשב"ץ פ"ה מ"י מאבות, ישועות ישראל חו"מ ז', חת"ס נדה מ"ט, נפ"ח או"ח נ"ג סכ"ה, רשמי שאלה אות ב', ומ"ש בזה בפ' משפטים (דף ק"צ):
ובס' פתחי שערים בשו"ת סי' מ"ו הביא ת"כ אחרי, וילקוט סו"ס תקע"ז שבן קודם לכל אדם, ובספרי שופטים וילקוט דברים תתקמ"ו, ועתוס' סוטה כ"ג: ד"ה כהן, מירושלמי את שבנו עומד תחתי', ומשמע דמה"ת הוא ירושת הבן, וע' תשב"ץ בחוט המשולש טור הראשון שאלה א' שורש ד' ומשמע דהוא מדרבנן, ועשו"ת חו"י סי' ל"א, והביא תוס' שבועות ט"ו. ד"ה וכן דמשה מלך הי' והא דלא ירשו בניו מלכותו הוראות שעה הי', וע"ס סנהדרי קטנה סנהד' נ"ב: מזה, עקרי הד"ט או"ח ג', דעת תורה סי' א' אות פ"א, ובספרו משפט שלום חו"מ רל"ז בקונ' תיקון העולם אות ט"ז הרבה מכל עניני חזקות רבנות שחיטה וחזנות עש"ה, ובשו"ת אמרי דוד סי' מ"ה הרבה ומ"ש בפ' בשלח (דף קל"ג:), ויקהל (ל"ה א'):
ובנב"י כ' עוד לתרץ דנעמה ל"ה היא בעצמה גיורת רק שהי' באה מעמון ואולי אמה או זקנתה היו גיורת, ובמדבר קדמות מער' נ' אות כ"ד בבוא עשרה מאמרות מ' אכ"ח ח"ג סי' ט', מאגדה שהי' בעצמה גיורת וע"מ שהאריך בזה באמרי הצבי ב"ק דל"ח. וע"ע בס' חסידים תשנ"ז דבמצות אין ירושה, וערמב"ן פ' מצות חליצה, ובשו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ סל"ב, דבמשרת רבי לחסידים להורות להם דרכי ה' אין קדימה, והראוי לזה קודם, ובכריתות ה': דאין מושחין מלך בן מלך ורק אם יש מחלוקת עלי' צריך משיחה, וכ"פ הר"מ פ"א הי"ב ממלכים ופ"א הי"א מכל"מ, וע"ס יכהן פאר דף כ"ח. שהק' נהי דהמושח כהנים ומלכים פטור דאינם זרים אצל שמן המשחה בכריתות ז': אבל במלך בן מלך דהוי כזר למה יהי' מותר מפני מחלוקת ע"ש - ונשאלתי מאחי הרה"ג ר' שלמה זאב נ"י מלאדז למה לא מצינו שנמשח רחבעם בן שלמה דהי' עלי' מחלוקת ישראל, והראיתי לו במנ"ח מ' ק"ז דדוקא אם יש עלי' מחלוקת ואח"ז הומלך על בעלי מחלוקת צריך ג"כ משיחה כמו שלמה ויואש, אבל רחבעם שלא מלך כלל על ישראל בעלי מחלוקתו רק על יהודה ובנימין והם ל"ה חולקים עליו בשום פעם לכן א"צ משיחה, ואחי כתב לי דרק אם בשעת מיתת המלך מחלוקת צריך משיחה, אבל ברחבעם עוד בחיי אביו שלמה אמר אחי' השילוני הנביא (מ"א י"א ל"ב), והשבט הא' יהי' לו למען עבדי דוד ולמען ירושלים אשר בחרתי בה מכל שבטי ישראל, ואח"כ כ' (י"א מ"ג) וימלך רחבעם בנו תחתיו א"כ רחבעם כבר ירש המלוכה, ושפיר כ' בנוב"י דקמה מלכות רחבעם בלי פקפוק, רק אח"כ כאשר עזב עצת הזקנים הי' סבה מה' (שם י"ב ט"ו), כזה אינו נקרא מחלוקת רק כדין מורד במלכות, - ובדברי הנ"ב צ"ע אמאי ל"ה ראי' מאבישלם דאמו היתה מעכה בת תלמי מלך גשור (ש"ב ג' ג') ואיך רצו שימלוך, ויש להאריך בזה ואכ"מ:
וברש"י פנחס (כ"ה י"ג) אע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, ל"נ אלא לאהרן ובניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר משחתן, אבל פנחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה, ובשו"ת בית היוצר חו"מ מהגה"ק מחוסט ז"ל הוציא מזה דבר חדש להלכה דהא דבן יורש גדולת אביו דוקא בבן שנולד בגדולה הסברא נותנת שירשו, אבל הבן הנולד קודם שניתן הגדולה לאביו זה אינו בכלל הגדולה הזאת, ובזה יהי' מיושב קו' הנ"ל דמשו"ה לא נתנו גדולת משה לבניו, מפני שנולדו קודם שנתנו הגדולה למשה כמו שלא נתנו הכהונה לפנחס אע"ג שהי' בנו של אלעזר וב"ב של אהרן, עש"ה ויל"ע בזה:
פסוק לא:
ובשלת כ' רמב"ן לא ידענו אם הוראת שעה שיהי' בשר השלמים טעון כהן בבישולו, או ובשלת בצווי, כמו ומטך אשר הכית בו (שמות י"ז ה'), ויבן שלמה את הבית (מ"א ו' י"ד), ובאמ"כ וקו"ד חוב' ו' סי' ל"א ול"ב, וחוב' ז' סי' ל"ה, כ' בזה, ואביא הקיצור, דק' דבפ' צו (ח' ל"א) אמר משה לאהרן ובניו בשלו, א"כ מבואר דובשלת כאן הכוונה בצווי וכ"כ הא"ע שם, וא"ל דרמב"ן נסתפק גם שם בשלו אם בצווי, דא"כ הי' להסתפק שם, ועוד הא במלואים הי' משה הכהן ואהרן ובניו הבעלים, וי"ל כי בשלו כו' אמר משה לאהרן ובניו אחר שנמשחו כמ"ש שם בפסוק הקודם, וזה שהביא לרמב"ן להסתפק אם מ"ש ובשלת ל' נוכח למשה ול"נ ויבשלו אהרן ובניו כו' הוראת שעה שיהי' בשר המילואים טעון כהן בבישולו, ולכך נא' "ובשלת" הגם שיוכל לעשות ע"י שליח, אבל יהי' שליחו כמותו מה הוא כהן דבמילואים הי' משה כהן אף השליח יהי' כהן, ומזה למד משה לצוות לאהרן ובניו "בשלו" אחר המשיחה בעת שהי' כבר כהנים, או "ובשלת" בצווי כמו ויבן שלמה הכוונה ע"י אחרים ולא בשליחות, ומה שצוה לאהרן ובניו לא מפני שצריך כהן אלא מפני שע"י המשיחה נעשו הם הבעלים - ע"ש באריכות:
ובתיב"ע צו (ו' כ"א) כ"ח שבר דלא יבשלון בו חולין, וק' הא בלא"ה כשמבשל אח"כ פולט, ובאמרי בינה ה' פסח סי' י"ח כ' למ"ש בקומץ למנחה שם, דבקדשים הואיל וכ' למשחה כדרך שמלכים אוכלים מיפסל אפי' ע"י לפגם, וזה כונת ת"י דלא יבשל בו חולין דהוא כלי שרת וצריך שבירה ואף נטל"פ מיפסל, וא"כ חולין א"א לבשל בו משום דהוי כ"ש, וקדשים א"א לבשל ממנ"פ אי לא יפגום הוי נותר ואי יפגם יפסיד הקדשים שמבשל בו ע"ש, ובכל"ח אות ד' פקפק בזה דבישול חטאת הי' בכ"ש לרמב"ן כאן שהתפלא שיהי' צריך כהן בבישול חטאת מילואים, ואי נימא דכל חטאת צריך כ"ש אין זה תימה כ"כ, ובאמת במלואים י"ל מטעם אחר כיון דהי' דוחה ג"כ שבת לכן הי' צריך כהן בבישול דבשבת אסור לזר לבשל, כיון דהוא רק לאכילת כהנים בודאי אסור לזר לחלל שבת ע"ש אריכות ובפמ"ג או"ח תנ"א במ"ז סוס"ק ל"א:
פסוק לא:
במקום קדש רש"י בחצר אה"מ, ע"ס סנהדרי קטנה סנהד' ט"ז: אהא דאין מוסיפין על עיר כו', והק' תינח עזרות אבל העיר מנלן דאין מוסיפין בלא סנהדרי גדולה דבקרא ל"נ רק בתבנית המשכן, ואי"ל דעיר כיון דהוא מקודש לאכול בה קדשים קלים הוי במקום חצר אה"מ שבמשכן, ז"א דהר"מ פ"י ה"ה ממעה"ק כ' דירושלים הוי כנגד מחנה ישראל שבמשכן, ובמדבר היו מותרים לאכול קדשים קלים בכל מחנה ישראל, וכ"מ מרש"י תצוה במקום קדש בחצר אה"מ שהשלמים הללו קדשי קדשים הי', משמע דקדשים קלים לא בעי חצר אה"מ, אלא במחנה סגי, אך מר"מ בפה"מ למדתי דגמרינן דאין מכניסין שום קרקע לקדושת הגוף שלא בסנהדרין, וכיון דירושלים ג"כ מקודשת מכל א"י בעי סנהדרין של ע"א:
פסוק לב:
פתח רש"י כל החצר קרוי כן, ערמב"ן פ"י ורש"י יומא ה': ד"ה פתח ובשיח יצחק שם:
פסוק לג:
ואכלו אשר כפר בהם, מ"ע דאכילת קרבנות על הכהנים ולא על נשים, אף דמותרים לאכול והתורה התיר להם ולקטנים אבל לא מצוה, וישראלים בקדשים קלים אי מצוה נסתפק בצל"ח ביצה די"ט, ועמש"ל בפסוק כ"ח, ובמח"כ נעלם ממנו רש"י פסחים נ"ט. ד"ה בשאר דהוי מצוה אף בישראל, וע' רא"ש ור"ן נדרים ד': ד"ה קשריא וכ"כ ברמב"ן על סה"מ מצוה א' דהוי מצוה בבעלים, ועמנ"ח מ' ק"ב, ובשלא כדרך אכילה תלי' בספיקו של מל"מ פ"ה מיסוה"ת אי במ"ע יוצא שלכד"א, וגם מ"ע דאכילת קדשים צריך כזית, כמו כל מצות מצה ומרור וכ"כ במנ"ח שם, אולם בתו"י יומא ל"ט: אי' דלא בעי כזית, ועי' בדורש לציון דרוש א', וחת"ס או"ח מ"ט וק"מ שנסתפקו בזה אי בעי כזית וע"ע במנ"ח מ' קל"ד, וגם באכילת כהן בע"מ מתכפרים הבעלים כן משמע מפסחים נ"ט:, כיון דחולק בקדשים כמנחות ע"ג., ואכילתו נקרא עבודה בב"ק ק"י. ובשטמ"ק שם בשם הרשב"א ועתש"ו הרד"ד או"ח ח"א באמ"כ סי' ב' או"ג, וראיתי עוד במשנה ראשונה על תרומות פ"ח מ"א, דאשת כהן ועבד כהן יש להן מצוה באכילת תרומה כמו הכהן עצמו ומברך עלי' כמ"ש הר"מ סוף ה' תרומות ע"ש, וע' תוס' גיטין י"ב. ד"ה השבתני דהוי מצוה, ועפה"מ שם בזה פלוג' דר"מ וחכמים, וע' בצל"ח ריש ברכות דלהכי נקט כהנים אוכלים דאף דנשים ג"כ אוכלים אבל לא חשיב עבודה בהם ע"ש וצ"ע מפסחים ע"ב:, ומזה"ק בהר ק"ט. משמע קצת דאכילת קדשים קלים לבעלים אינה מצוה עש"ה, וע' בבית האוצר ח"א כלל קס"ב קס"ג וקס"ז אריכות בזה:
ובאוה"ח אכילת שלמים לבעלים תפעול הכפרה ואפי' למשה אסורים הגם שאוכל החזה שאסור לאהרן ונ' מדברי' דבכל שלמים הדין כן דחזה ושוק לכהנים והשלמים יהי' אסור להם וצע"ג, ודעת המאירי בסוכה דשלמים אסורים לזרים רק לבעלים מותרים, אבל שיהי' אסורים לכהנים ליכא מ"ד, וכן מה שאסר אותם למשה שיהי' חמור מהמורם שבהם צ"ע, ועכל"ח ראה אות ה', ושו"ת משיב שלום סי' י' אות ה', וטל תורה על ירו' יבמות פ"א ה"א, ובהשמטות דף מ"ז ע"ד:
פסוק לג:
לא יאכל כי קדש הם ערש"י וסה"מ ל"ת קל"א, וברש"י מנחות ע"ד. ותד"ה לאו. ילקוט אמור רמז תרל"ו, ובמעילה י"ז: מכות י"ח., ר"מ פי"ח ה"י מפסה"מ, ועתוס' זבחים ע"ח. סד"ה הפגול, ר"ש ערלה פ"ב מ"י, חינוך ר"פ והגהות מל"מ על חינוך מ' תפ"ז:
פסוק לד:
ושרפת את הנותר באש, עשו"ת בית יצחק או"ח סוס"י כ' הק' מכאן על המהרש"א קידושין נ"ו: דבנותר פקע שם קודש וכאן נקרא קדש, ואף דדרשי' בפסחים כ"ד. לכל שבקדש פסול בא ליתן ל"ת לאכילתו, א"כ י"ל כי קדש היינו שנפסל בקדש מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ע"ש, וזה י"ל דתלי' בפלוג' כמ"ש בבית האוצר ח"א כלל ק"ז עש"ה ובשו"מ תליתאה ח"ב קע"ו, ורביעאה ח"ג כ"ד ד"ה והנה הראב"ד מנ"ח מ' רל"ב אות ד', ובית נפתלי סי' ס"ט, ובדברי מהרש"א ע"ש בפנ"י, וחת"ס אה"ע ח"ב קנ"ב, ובקובץ תצא תורה ח"ג סי' כ"ו, ומצאתי עוד בגליוני הש"ס על ירו', זרעים כרך ג' אות קצ"ז שתי' מה שהק' מהך דיש אוכל אכילה א' וחייב ה' חטאות כו', כיון דבחלב דהוא חלק מזבח ואם עלה לא ירד לכן לא פקע קדושה מיני', אבל מירו' ערלה פ"ב ה"ט מבואר דגם בפגול ונותר לא פקע שם קדושה מינייהו דאל"כ הוי ב' שמות עש"ה - וע"ע ברש"י מנחות כ"ג: ד"ה לעולם, ובאור חדש והגהות רש"ש קידושין, תשו' ריב"א קנ"ב, וח"ס או"ח ק"פ, שו"מ תנינא ח"א סי' נ"ד, ציונים לתורה סי' ב', ויגדיל תורה שנה ה' סי' כ"ב וכ"ג אריכות:
פסוק לז:
כל ערש"י ורא"ם, ובס' בית האוצר ח"א כלל קס"ה ובענין אי אכילת מזבח שמי' אכילה:
פסוק לח:
שנים ליום תמיד אא"ז הגאון מליסא ז"ל אמר דש"ע או"ח מתחיל הרמ"א שויתי ה' נגדי תמיד, ובסוף או"ח מסיים בפ' וטוב לב משתה תמיד, דצ"ל ב' ביחד יראת ה' ושמחה - וגם ראיתי דכל אדם צריך לזכור הב' תמיד, שויתי ה' לנגדי תמיד, (תהל' ט"ז ח') וחטאתי נגדי תמיד, (שם נ"א ה') וז"פ שנים ליום עולה תמיד:
פסוק לט:
את הכבש האחד, עמ"ש ביתרו (כ' י"ב), ובמגילה כ"ח. שאל ר"ע את ר' נחוניא במה הארכת ימים אתו גווזו וקא מחו לי' כו' אם נא' כבש למה נא' אחר כו', וענובי"ת או"ח קל"ט מ"ש בזה, וכבר תמהו דצריך להבין שאלת ר"ע אם נאמר כו' וענינו לשאלה ראשונה במה הארכת ימים, ואם בשביל להודיע שהוא צורבא מרבנן למה בא בשאלה זו דוקא, ושמעתי דביומא ל"ד: אהך דרשא דאחד מיוחד שבעדרו פריך ת"ל ממבחר נדריך ומשני דס"ד ה"מ בנדבה לפי שבא לדורון אבל לדבר שבחובה כל היכי דנפיק ידי חובתו סגי קמ"ל, ובס' חסידים ר"י אם ראית ת"ח שהאריך ימים וכו' ואין שם דבר א' מה"ת אלא דקדוקי של סברא עכ"ל, ופי' המפרש דעל מצות הכתובות בתורה ש"מ בה"ע ליכא, אבל במה שמוסיף מדילי' יש שכר בה"ע, וע' מה שהארכתי בזה בפרד"י לך דפ"ג. ובזה יש לפרש כיון דהנך גווזו דקא מחו לר"ע היו סבורים דאריכות ימים לא בזכותא תלי' דש"מ בה"ע ליכא, ואי משום דקדוקי מצות לאו מידי, דבדבר שבחובה אין נפק"מ בתוספות כדס"ד ביומא, וא"כ אין מקום לשאלת ר"ע, אם לא שקץ בחייו, ע"ז השיב ר"ע ואמר רבי, אם נ' כבש למה נא' אחד, ועכצ"ל דהיינו מיוחד שבעדרו, וכיון דגם דבר שבחובה יש לעשות מן המובחר, א"כ שפיר מצינו למימר דנהי דש"מ בה"ע ליכא, מ"מ בדקדוקי מצוה יש שכר בעוה"ז, ולכן במה הארכת ימים כי תורה הוא וללמוד אני צריך איזה זכות יש בדקדוקי מצוה שתועיל לאריכות ימים ואולי אוכל לקיים גם אני באותם הדקדוקים שעשה רבי, וע"ע בצל"ח פסחים נ"ט. מ"ש ברש"י כאן והביאותי בפ' פנחס (כ"ח ד'), וע' בתורה תמימה דבר נכון בכאן - ושמעתי בשם הגר"ש סופר ז"ל מקראקא ע"ד צחות בפ' קרח (ט"ז ט"ו) לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם, דרך העולם כשמת המלך ובא מלך חדש בראשונה משליך הראשים ומושיב שרים חדשים ונמוכים, שלא יאמרו לו דיעות, וכ' עם הדומה לחמור, זה המון עם, וז"פ ל"ח אחד מהם נשאתי היינו פשוטים שיהי' לראש, ולא הרעותי את אחד מהם, אחד הוא המיוחד, והפשט שלא השליך ממקומם הגבוה, את השרים הגדולים. ובזה"ק ויחי רכ"ט: שמחה בצפרא ורננה ברמשא וע"ד את הכבש וגו', ועשו"ת מהר"ם אלשך קל"ח דשיר מעכב הקרבן רק בשל שחרית ולא בתמיד בין ערבים, ופי' בזה טאו"ח קל"ג ע"ש, וע' אב"נ או"ח סכ"ז שלפי הזהר א"ש דבתורה לא נזכר חצוצרות רק ביום שמחתכם ובמועדיכם, ובר"ח ובתמידין לא נזכר, רק בספרי, וביום שמחתכם אלו השבתות ר"נ אומר תמידין, ולזהר דשמחה רק בצפרא וכ' וביום שמחתכם א"כ אין חיוב חצוצרות רק בצפרא, ובאות א' כ' דשיר דלוים למדין מחצוצרות, ואינו מה"ת רק בשחר ומדרבנן תקנו גם בתמיד ערבים, ואינו מעכב כיון דמה"ת לא בעי שיר כלל ע"ש באריכות:
פסוק לט:
בבעה"ט דקדק בשינוים שבכאן ובין סדר תמיד שבפ' פנחס, דכאן כ' תעשה בל"י ושם תעשו בל"ר, ופלא דגם שם כ' תעשה (כ"ח ד'), ומה"ט כשרצו חכמים לסתור דברי צדוקים שאמרו תמיד קרב משל יחיד ואפקי' לי' מדכ' תעשה בל"י השיבו רק מדכ' תשמרו בל"ר כמ"ש במנחות ס"ה. וצע"ג:
פסוק מג:
רש"י הקובע מקום מועד כו' ע' במשנה ר"ה ל"א: אלא למקום הוועד:
פסוק מו:
רמב"ן הק' שמוש הל' בתנאי לא ימצא, עמ"ש בזה בגור אריה, ומד"ר נשא פי"ב: